החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צורה עושה צורה

מאת:
הוצאה: | 2022 |
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

ספר זה עוסק ביצירותיהם של סופרים מזרחים, רובם בני הישוב הישן, שהחלו להיכתב בארץ ישראל מאז סוף המאה ה-19 וביתר שאת בעשורים הראשונים של המאה ה-20, בעת שהספרות העברית המקומית עברה תהליכי כינון ומיסוד מואצים. יצירותיהם של סופרים אלה – יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו, דוד אבישר, הרב סלימאן מני, הרב ד"ר אריאל בן-ציון ואברהם כהן-מזרחי (עמיצור) – נדונות בספר דרך "בעיית הצורה" שרודפת את הספרות המזרחית בישראל כמו גם את הספרות הפוסט-קולוניאלית כולה: היינו, הטענה כאילו ספרות זו נכתבת ונקראת בראש בראשונה כייצוג של עולם אותנטי, אקזוטי או שולי, יותר מאשר כצורה אסתטית ייחודית. אבל "בעיית הצורה" עולה מתוך הספר לא כבעיה טבעית של הספרות המזרחית, אלא כתוצאה של שיח ביקורתי עֵר שהתווה את צירי המלכוד הצורני הזה. מצד אחד, נדרשו הסופרים הללו, על ידי אנשי ספרות בני התקופה, רובם עולים שזה-מקרוב באו מאירופה, לספק את הסקרנות האדירה לחיי המזרח ולכתוב כתיבה המתארת את המזרח האותנטי, ומצד שני, כאשר כתבו כתיבה מימטית כזאת, הם גֻּנּוּ בדיוק בשל החסך הצורני בכתיבתם. שיח זה חילחל גם אל האופן שבו הבינו הסופרים עצמם את יצירתם ועיצבו אותה, וסלל את דרכם אל הצורה הספרותית הגמישה, המשוחררת יותר, כביכול, של הפרוזה, ובייחוד אל הרומן, וכמה מאותם סופרים מזרחים היו בין חלוצי הכתיבה הרומניסטית העברית בארץ-ישראל. בתוך כך, על אף מעמדם הפריפריאלי בספרות המקומית, חושפת הקריאה ביצירותיהם – לצד הדיאלוג הביקורתי שהתנהל סביבם – כמה מהצירים האידיאולוגיים המכוננים של הספרות העברית המקומית.

 

ד"ר קרן דותן כתבה את עבודת הדוקטורט שלה במחלקה לעברית ומדעי היהדות באוניברסיטת ניו-יורק; לימדה בין היתר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה; והיא מבקרת ספרות.

 

 

מקט: 978-965-541-147-8
ספר זה עוסק ביצירותיהם של סופרים מזרחים, רובם בני הישוב הישן, שהחלו להיכתב בארץ ישראל מאז סוף המאה ה-19 וביתר […]

פתח דבר

כשרק התחלתי לחקור את הסופרים המזרחים הראשונים בספרות העברית — יצחק שמי, יהודה בורלא ובני דורם בתחילת המאה ה־20 — הזהירו אותי. אמרו לי, במילים כאלה ואחרות, שהם ממסדיים מדי, הם לא ‘מזרחים טובים’ בעיניים אקדמיות. העיניים האקדמיות האלה היו גם שלי. למדתי אז לדוקטורט באוניברסיטת ניו יורק, והייתי מצוידת בכלים של תיאוריות פוסטקולוניאליות, ובראשם הרעיון על הזהות הממוקפת של היהודים־ערבים, המפוצלת בין נאמנויות לאומיות יריבות ומערערת את הבינריות שלהן. הבחירה לחקור דווקא אותם היתה מעשה לא מחושב מבחינה אקדמית, ובכל זאת, מסיבות שלא לגמרי ניסחתי לעצמי אז, המשכתי. אמרתי לעצמי, קיוויתי, שאולי אמצא בארכיונים איזו ‘ראיית זהב’ שתוכיח עד כמה הם סלדו ממעמדם כ’מזרחֵי־מחמד’ של הספרות העברית המתהווה, עד כמה הם היו בעצם ביקורתיים כלפי מה שנדרש מהם להיות. בביקוריי ההולכים־ומתארכים בישראל השתקעתי בחיפושים ארכיוניים, חפרתי בין תיקים עמוסי ניירת, ראיינתי קרובי משפחה, קראתי שוב ושוב את המכתבים האישיים, הטיוטות, הסיפורים והשירים. מצאתי עלבון, כאב ובושה של מי שלשונותיהם ועולמם התרבותי נתפסו כנחותים, מצאתי אמביוולנטיות עמוקה כלפי התיוג הקולקטיבי שלהם כמזרחים, אבל לא מצאתי עדות לכך שהזדהותם כמזרחים ערערה במשהו את הזדהותם הלאומית. האמנתי אז שאם לא אמצא ראיות מכריעות כאלה, ‘אין לי דוקטורט’. אמנם לכאורה היתה פתוחה בפניי הדרך לקרוא את יצירותיהם הספרותיות במנותק מההקשרים ההיסטוריים, כביכול היצירות צופנות בתוכן דעות שלא בוטאו בגלוי; אבל לא חשבתי שהוגן להניח כאילו סופרים ואינטלקטואלים רהוטים, שהשאירו אחריהם שובל ארוך של חומרים כתובים, כולל מכתבים אישיים לחבריהם הקרובים שעסקו בעניינים הטעונים ביותר, השתיקו באופן גורף ספקות והשגות על הזדהותם הלאומית. מצאתי את עצמי מאוכזבת מהם, אפילו כועסת עליהם, שלא מצאו כוח לראות ולנסח — מכוח ידיעת הלשון והתרבות הערבית — את הביקורת על הציונות, ואת השתייכויותיהם התרבותיות המסוכסכות, כפי שעשו מזרחים אחרים בני דורם ובני דורות מאוחרים יותר. סופו של דבר, מצאתי את עצמי באותה ביצה טובענית של תסכול וטינה, אותו ‘ריזֵנטמנט’ אופייני כל כך למזרחים ביחס למזרחים אחרים שלא מתנגדים מספיק או שמתנגדים יותר מדי.

בדיעבד נדמה לי שהמשכתי במחקר אודותם דווקא משום שהרגשתי שהם עשויים לעזור לי לצאת מהמבוי התיאורטי שנלכדתי בו; דרכם התחלתי להבין שהבעיה אינה עם המזרחים ש’לא מתאימים לתיאוריה’, אלא עם התיאוריה, או עם החלתה הגורפת מדי, ההרמטית מדי. דרך המחקר עליהם התחלתי לגשש אחרי שאלות תיאורטיות נוספות: לא רק השאלה בדבר הלאומיות, אלא גם השאלה בדבר החילוניות; לא רק החיפוש אחרי המערער והחתרני, אלא גם אחרי צורות ההסכמה. רוב הסופרים המזרחים שאני מתארת לא ביקשו להיות מהפכנים נושאי־לפידים; הם התחילו לכתוב מתוך ניסיון להשתתף. מתוך דיאלוג עֵר עם אנשי הספרות הדומיננטיים בשדה הספרותי המקומי הם הבינו כי ייעודם הוא לכתוב את את ה’אקזוטי’ שבמזרחיותם אל תוך הפרוזה, ובייחוד הפרוזה של ה’בד הרחב’: לכתוב את הבדליהם התרבותיים אל תוך הצורה הספרותית הקאנונית של התקופה, שהיתה משאת נפשו של המודרניזם הארץ־ישראלי — אל הרומן. הספרות המזרחית העברית בארץ־ישראל נולדה, אם כן, מתוך שאיפה להיטמע היטמעות מלאה בתוך מה שנקרא אז, ביחס אליהם, ‘הספרות הכללית’ (ובעובדה שבתוך ניסוח הצורך בהיטמעות נוסחה ההבחנה בין ספרות עברית ‘מזרחית’ וספרות עברית ‘כללית’ יש יותר משמץ אירוניה). לגיבורי המחקר שלי אין שאיפה ‘לסלק את ההגמוניה’; הם שאפו להשתתף בה תוך מחיקה עצמית כואבת לפעמים. אבל דווקא משום כך סיפור הישארותו של ההבדל מהדהד ביתר תוקף.

*

איני רוצה לצייר את המסלול האקדמי שעברתי כשרשרת של נשיאות על כפיים ו’הסכמות’ (במובן הרבני), כפי שנהוג היום בפרקי ה’תודות’ של ספרי אקדמאים. דרכי באקדמיה לא היתה כזאת. ועם זה, חובה נעימה היא לציין את עזרתם הנדיבה של כמה אנשים, שבלעדיהם ספר זה לא היה רואה אור. בתחילת הדרך היתה זאת אלה שוחט שבקורס שלה באוניברסיטת ניו יורק נחשפתי לראשונה למזרחיות לא כמאבק בינרי תוך־ישראלי (מזרחים־נגד־אשכנזים), אלא כהיסטוריה תרבותית עתירת הקשרים היסטוריים וגיאוגרפיים, קולות ולשונות, שיש לחקור אותה בלי להניח את המבוקש. אני מודה לה בכל ליבי על שתמכה בי בעתות משבר, וקראה את הדוקטורט שלי בקשב רב, אף על פי שלא תמיד הסכימה עם מה שנכתב בו. בעת לימודיי במחלקה לעברית ולימודי יהדות באוניברסיטת ניו יורק, היתה לי הזכות לחלוק את ספסל הלימודים עם יגאל נזרי, שהשיחות איתו לאורך השנים לימדו אותי הרבה יותר מקורסים פורמליים. בשנת 2019 היתה לי הזכות המשמחת להתארח במרכז כץ ללימודי יהדות מתקדמים בפילדלפיה, ואני מודה לכל אחד ואחת מהעמיתים והעמיתות במכון באותה שנה, ובייחוד לסטיב וייצמן וליטל לוי, שבסקרנותם וברוחם הטובה הפיחו רוח במפרשיי הדוויים. תודה לבבית לשאול סתר, כפיר כהן־לוסטיג, אמיר בנבג’י, צבי בן־דור בנית ונח גרבר, שחלקם קראו חלקים מכתב היד וחלקם נתנו עצה ועידוד, ולקרן הזכרון לתרבות יהודית (Memorial Foundation for Jewish Culture) על התמיכה הכספית בשנה האחרונה לכתיבת הדוקטורט. לבסוף, הספר לא היה רואה אור ללא תמיכתו הנדיבה של מכון משגב ירושלים, ובייחוד של העומד בראשו, ירון בן־נאה, שליווה את הוצאת הספר במסירות אין קץ לאורך המהמורות שפקדו אותה וקריאתו החדה והערנית הצילה אותי משגיאות ופְרָכוֹת. ועם זאת, האחריות על שגיאות ופְרָכוֹת שנותרו בו היא שלי בלבד.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.