החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בלב כבד

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ׳ | הוצאה: | 2017-12 |
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

ארצ׳י שרידן רדף שנים אחר רוצחת מושלמת, אבל בסוף היא לכדה אותו והותירה אותו בחיים.

ארצ׳י לא יודע מדוע, והשאלה רודפת אותו גם אחרי שהרוצחת נמצאת מאחורי סורג ובריח. אולי בגלל זה הוא ממשיך לבקר אותה מדי שבוע.

כשארצ׳י חוזר סוף־סוף לפעילות מבצעית, הוא שוב נסחף במערבולת המרדף אחר תוקף סדרתי.

הוא מבין כי אם לא ישוב על עקבותיו ויתייעץ עם הרוצחת המושלמת, לא יצליח לפענח את שרשרת הרציחות וחשוב מכך, את חייו.

בלב כבד נבחר לספר השנה של אמזון, הפך לרב־מכר של הניו יורק טיימס, ושינה את חייה של צ׳לסי קיין מהקצה אל הקצה. קיין נבחרה לסופרת המבטיחה של בארנס אנד נובל, והיא אחת הסופרות האהובות ביותר על סטיבן קינג.

מקט: 15100834
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

עד לאותו הרגע ארצ’י אינו יודע בוודאות שזו היא. חמימות עמומה מלבלבת במעלה גבו, ראייתו מיטשטשת, ואז הוא יודע שגרטשן לוול היא הרוצחת. הוא מבין שהיא סיממה אותו, אבל כבר מאוחר מדי. הוא מגשש אחר האקדח, אבל תנועותיו מסורבלות והוא מצליח רק לשלוף אותו מתפס החגורה ולהושיט לה אותו כמתנה. היא נוטלת אותו ומחייכת, נושקת למצחו בעדינות. אחר כך היא תוחבת יד לכיס מעילו ומוציאה את הטלפון הנייד, מכבה אותו ומשלשלת לתיקה. הוא משותק כמעט לחלוטין עכשיו, שרוע בכורסת העור בחדר שעיצבה להפליא כמשרד ביתי. אבל מחשבותיו עדיין צלולות להחריד. היא כורעת ברך לצדו כאילו היה ילד ומקרבת את שפתיה אל שפתיו עד כדי כך שהם כמעט מתנשקים. הדופק פועם בגרונו. הוא לא מסוגל לבלוע. היא מדיפה ריח לילך.

‘הגיע הזמן ללכת, יקירי,’ היא לוחשת. אחר כך היא קמה, ולפתע מרפקים נתחבים מתחת זרועותיו והוא מורם. גבר צץ לפניו, סמוק פנים וכבד, אוחז ברגליו, והם לוקחים אותו לחנייה הסגורה ומשכיבים אותו במושב האחורי של הווייג’ר הירוקה — הרכב שארצ’י וצוות החקירה שלו מחפשים זה חודשים — והיא מזדחלת מעליו. או אז מתחוור לו שיש עוד מישהו ברכב, שלא היא סחבה אותו מאחור, אבל הוא לא מספיק לעכל את המידע, שכן היא כבר רוכבת עליו בפישוק וברכיה מועכות את מותניו. הוא לא מסוגל עוד להזיז את עיניו, אז היא מתארת את מעשיה.

‘אני מפשילה את השרוול הימני שלך. מחפשת עורק.’ אחר כך היא מרימה מחט היפודרמית אל מול עיניו. הכשרה רפואית, הוא חושב. שמונה־עשר אחוז מהרוצחות הסדרתיות הן אחיות. הוא לוטש מבט בתקרת הרכב. אפור מתכתי. תישאר ער, הוא חושב. תזכור הכול, כל פרט, זה יהיה חשוב. הוא חושב: אם אני אשרוד.

‘עכשיו אני אתן לך לנוח קצת.’ היא מחייכת ומקרבת את פניה השטוחות היפות לפניו כדי שיראה אותה, שערה הבלונדיני מבריש את לחיו, אך הוא אינו חש בו. ‘יהיה לנו שפע של זמן ליהנות אחר כך.’

הוא לא מסוגל להגיב, לא מסוגל אפילו למצמץ עכשיו. נשימותיו ארוכות, שטוחות, צרודות. הוא לא רואה אותה נועצת את המחט בזרועו, אבל מניח שהיא עושה זאת, כי אחר כך יש רק חושך.

הוא מתעורר על גבו. הוא עדיין מטושטש, ונדרש לו רגע להבין שהגבר הסמוק ניצב מעליו. אבל בו ברגע, רגע המודעות הראשון של ארצ’י, ראשו של האיש מתפוצץ. ארצ’י קופץ כשדם וחלקי מוח ניתזים על פניו וחזהו כקיא חמים, קרוש. הוא מנסה לזוז, אבל גפיו קשורות לשולחן. משהו חמים ומחליא ניגר על פניו ומטפטף ארצה, והוא מותח את החבלים בחוזקה עד שעורו נחתך, אבל הם לא מתרופפים. הוא צריך להקיא אבל פיו חסום בנייר דבק, אז נוזלי המרה נסוגים והבחילה נותרת בעינה. עיניו צורבות. אחר כך הוא רואה אותה עומדת מאחורי מקום נפילתו של האיש, אוחזת באקדח ששימש אותה בהוצאה להורג.

‘רציתי שתבין מיד עד כמה אני מסורה לך,’ אמרה. ‘שתדע שאתה היחיד.’ ואז היא מסתובבת ומתרחקת.

הוא נותר לבדו, מעכל את מה שאירע זה עתה. הוא בולע רוק בחוזקה, מכריח את עצמו לשמור על קור רוח, להביט סביבו. הוא לבדו. האיש המת מונח על הרצפה. גרטשן איננה. נהג המסחרית איננו. ארצ’י חש רק את הלמות דמו הפועם בעוז. הזמן חולף. תחילה נדמה לו שהוא נמצא בחדר ניתוח. החלל רחב, קירותיו מחופים אריחי קרמיקה לבנים ומוארים באור פלורסצנט חזק. הוא מסובב את ראשו מצד לצד ורואה כמה מגשי נירוסטה ובהם ציוד רפואי, פתח ניקוז ברצפת הבטון. הוא מותח את החבלים פעם נוספת ומבין שהוא קשור לאלונקה. צינורות משתלשלים מגופו: קתטר, עירוי. אין חלונות בחדר, וריח אדמה קלוש אופף את שולי תודעתו. טחב. מרתף.

כעת הוא מתחיל לחשוב כמו שוטר. הקורבנות האחרים עונו כמה ימים לפני שהשליכה את גופותיהם. פירוש הדבר שיש לו זמן. יומיים. אולי שלושה. עשויים למצוא אותו בכל רגע. הוא אמר להנרי שהוא הולך להיוועץ בפסיכיאטרית לגבי הגופה האחרונה. הוא רצה לפגוש אותה, לשמוע מה יש לה לומר. הוא לא התכונן לזה. אבל הם יחברו בין הנקודות. הנרי יחבר. זה המקום האחרון שבו יוכלו לאתר אותו. הוא התקשר לאשתו מהדרך. זה היה אות החיים האחרון ממנו. כמה זמן חלף מאז נחטף?

היא שוב נמצאת שם. השולחן מפריד בינה לבין הגופה, שדם סמיך כהה עדיין ניגר ממנה לרצפה האפורה. הוא נזכר כיצד הציגה את עצמה לראשונה — פסיכיאטרית שפרשה מעבודתה כדי לכתוב ספר. היא קראה על החקירה והתעניינה אם תוכל לעזור. הם היו בצרות. היא הציעה לבוא. לא לייעץ, אמרה. סתם לדבר. הם חקרו את הפרשה קרוב לעשר שנים. עשרים ושלוש גופות בשלוש מדינות. זה גבה מהם מחיר. היא הזמינה את המעוניינים למפגש קבוצתי. סתם לדבר. הוא הופתע ממספר הבלשים שהגיעו. אולי זה היה קשור ליופייה. והכי מצחיק, שזה עזר. היא היתה מצוינת.

היא מפשילה את הסדין המכסה את חזהו, והוא רואה שהוא עירום. אין בו שמץ מבוכה. זו עובדה פשוטה. היא מניחה יד שטוחה על עצם החזה שלו. הוא מבין את משמעות הדבר. הוא שינן את התצלומים מזירות הפשע, חקר את השריטות והכוויות בפלג הגוף העליון. זה חלק מהפרופיל, אחד מסימני ההיכר שלה.

‘אתה יודע מה קורה עכשיו?’ היא שואלת, בידיעה שהתשובה חיובית.

הוא חייב לדבר איתה. למשוך זמן. הוא מגרגר מבעד לסרט הדביק ומחווה בראשו שתסיר אותו. היא מניחה אצבע על שפתיו ומנענעת בראשה. ‘עוד לא,’ היא אומרת בשקט.

היא שואלת שוב, ביתר חומרה, ‘אתה יודע מה קורה עכשיו?’

הוא מהנהן.

היא מחייכת בסיפוק. ‘לכן הכנתי לך משהו מיוחד, יקירי.’ היא נפנית אל מגש הכלים ומרימה משהו. פטיש ומסמר. מעניין, הוא חושב, נדהם מיכולתו להתנתק מעצמו, לשמור על הלך רוח קליני. עד כה הקורבנות היו אקראים לכאורה, גברים, נשים, צעירים, זקנים, אבל הפגיעה בפלג הגוף העליון, אף שהתפתחה, נשמרה לאורך כל הדרך. היא מעולם לא השתמשה במסמרים קודם.

היא נראית שבעת רצון. ‘חשבתי שתעריך את הגיוון.’ קצות אצבעותיה מרקדים במעלה בית החזה שלו, עד שהיא מוצאת את הצלע שהיא מחפשת, מציבה את חוד המסמר על עורו ומכה בחוזקה בפטיש. הוא חש פיצוץ כשהצלע נשברת, ושוב נתקף עוויתות הקאה. חזהו בוער מכאב. הוא נאבק לנשום. דמעות נקוות בעיניו. היא מוחה דמעה מלחיו הסמוקה ומלטפת את שערו, אחר כך מאתרת צלע נוספת וחוזרת על הפעולה. ושוב. בסופו של דבר, היא שוברת לו שש צלעות. המסמר רטוב מדם. היא מניחה לו לטפטף ומחזירה אותו אל מגש הכלים בנקישה. הוא לא יכול לזוז ולו מילימטר מבלי לחוש כאב חד שכמותו לא חווה מעולם. נחיריו סתומים בנזלת, הוא לא יכול לנשום מהפה, הוא מתכונן לייסורים עם כל פיצוץ בריאות, ועדיין לא מצליח להרגיע את הנשימה, להאט את נשיפות האימה הכבדות, הנשמעות כיפחות. אולי יומיים הם הערכה אופטימית, הוא חושב. אולי הוא פשוט ימות עכשיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלב כבד”