החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בעמק הבכא

מאת:
הוצאה: | 1865 | 120 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הרומן הגדול הראשון של מנדלי מוכר ספרים שבו הוא מתאר את קורותיו של הרשלי, בן טיפוסי לעיירה יהודית טיפוסית (קבציאל), שנשבה בקסמי ההשכלה ובאהבתו לביילה (בלה), וסופו שזכה גם להשכלה וגם לעושר.

מקט: 2-005-120
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס      הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ספר ראשון

א

יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, יאמרו, שכחם אינו גדול כל כך בעולם, ואיזה הוא דבר חכמת בינה שפעלו בו בימיהם? אוי לנפשם, דלים הם ושפלים! – אלה וכאלה יאמרו שוטניהם; אבל במה שנוגע לענין קיום המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני בנים… והטובה הגדולה, שמגעת מזה לעולם, תתבאר להלן.

הקבציאלים קבצנים גמורים הם, לא עליכם, והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: "וקבצנו יחד" – כל הקבצנים חבורה אחת, והאי חברותא להם מיתותא… אחדות משונה זו, שכל אחד נטפל לחברו ואומר: יהי חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה – זוהי באמת אחת מהמדות הטובות, שאין אתה מוצאן אלא ביהודים קבציאלים בלבד, ובגלל הדבר הזה זכו לחזר על הפתחים ולגמול חסד זה לזה… והואיל והבור אינו מתמלא מחוליתו, פושטים הקבציאלים בערי ישראל, וביותר בעיר כסלון. נס הוא לקבציאלים שיש כסלון בעולם, שיכולים להתגדר בה, ולעשותה מעין לפרנסתם ושוק לסחורת ידם. קבציאל סוחרת בנפש אדם: היא שולחת מתוכה לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונותם בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבר – יהודים בעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי צורה וחולנים: חולי מעים ותחתוניות יהודים כשרים, בעלי-תקיעות ובעלי-תפלות, וכיוצא בהם; גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות-תחנות ומענה-לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב"פרו ורבו". גם ערב-רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל-גא הוא; כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה, תדע שהוא קבציאלי…

חתן הספור הזה הורתו ולידתו בק"ק קבציאל.

בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר: בריה זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם, אך לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר: מה לעשות למין-נפש זה, שלא יהא קץ בחייו, במתנת חלקם זו, ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם: אי, קבצנים, למה ילדתוני!… מה להם ולחקירות ודברי הבלים אלה? אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו וילדתו בלא שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים. אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך-הוא… ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה אכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי-לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואלא מה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד, והוא מה? והרי על אסמכתא זו של חסד אלהים ואדם נולד הוא בעצמו ואבותיו ואבות אבותיו מבבל ועד הנה. מנהג דרך-ארץ זה, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינוה לאחר כך להתלבש בגוף ולבוא ליהנות מן המוכן – אי אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור. ובדיעבד, כשנדחק ובא והרי זה עומד בין החיים על שתי רגליו, הוא הולך ונדחף, בעזרת השם , הלאה, הלאה, דוחק עצמו ודוחק בכל כחותיו ומתפרץ ונכנס דרך הפתחים או בעד החלונות, אחור או קדם, היינו הך. וכך עוברים לו כל ימיו בדוחק ואינו חושש…

אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: רבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה? כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו. בשארי-בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד , ומזווגם זה היה עולה להם: חסקיל-בנציון, ליפא-דוטרוס, דבוסי-קרייני, פסח-זליג, ציפא-סוסי, סטיסי-הינדא, קרפיל-פייבוש, חנא-למיל, שמעריל-איזיק, קיילא-ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר. הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם, ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שנים שנים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו השמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.

– שמעני, לייזיר-יענקיל! – פתחה היולדת ואמרה, לאחר שנתחבטה בדעתה – שמעני, בעלי, ויקרא שמו של הילד בישראל גדליה-הירש, על שם גדליה-הירש, עליו השלום.

– לא, שטיא! – השתיק אותה המוליד בכעס גדול – ימחול לי גדליה-הירש שלך או לא ימחול, אחת היא לי, זכרונו של יבוא לפני ואל אשא את שמו על שפתי. עשר פעמים לא ומאה פעמים לא!

גדליה-הירש הוא ממשפחת אם הילד. אמה-זקנתה חולצה, עליה השלום (שעל חסקיל-בנציון שמה נקרא), היא דודתו. אומנותו של גדליה-הירש היתה כפולה ומכופלת וע' פנים לה. היה תופר ומטליא "תחתונים", קפוטות וכובעים, כלי גבר ושמלות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים. כללו של דבר, כל מה שבא לידו הוא היה עושה. בכל קבציאל לא היה מומחה להטלאת בגדים וסנדלים כמותו. והואיל וענין ההטלאה אינו מתבקש כל כך בשאר המקומות כמו בקבציאל, לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכין למארי-דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש, מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחלה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע עם הבגד כאחד כליל יחלוף. אלמלי היה גדליה-הירש זה דר בפאריז, ושם בשוק אצל פנה הכין מושבו, הוקירו אותו מפז ועל כפים נשאוהו. אבל בקבציאל היה הולך ערום ויחף, ואם נשאוהו שם לפעמים על כפים, הנה כבוד זה נעשה לו רק בשעה שלא היה כח בו לעמוד על רגליו, בשעה שגמע מן הכוס גמיעה מרובה. אמת, שהיה גבור לשתות יין, כי המלאכה צריכה לשתיה, ובלא שתיה אין לבוא בקהל של חברת "פועלי צדק". אבל פעמים יארע אפילו למלומד בשתיה, שישכר כשכרותו של לוט. ובכל פעם שהקיץ מיינו, היה מתנצל, כדרך שכורים הרבה, ואומר, לא היין משכר אלא החטא – שלקח הכוס מיד שמאלו של משקהו. וראיה לדבר, הנה הוא נוטל תיכף קנקן יין, כדרכו, וגומעו בפני כל העדה, ולא יודע כי בא אל קרבו. מופתים אלה היה עושה כמה פעמים והקבציאלים ראו ושמחו.

לא שמח בשמחתם רק לייזיר-יענקיל לבד. גדליה-הירש, שבעל-מלאכה הוא, היה לו לחרפה. וכי לא בושה היא וכלימה? זה רבי לייזיר-יענקיל, שבעל-תפילה הוא באחד מבתי-הכנסיות של כסלון בימים-הנוראים, ובשאר ימות השנה הוא יושב בטל מאחורי התנור בבית-המדרש בקבציאל ומעיין בספר – הוא ובעל-מלאכה הדיוט זה קרובים הם! לא רצה לייזיר-יענקיל בשום אופן בקורבתו של גדליה-הירש, והיה מבזהו, מתגאה ומתנשא עליו, ומעולם לא הזמינהו אליו, כשהיתה שמחה במעונו. וכשבא מעצמו בלא הזמנה, לא היה משגיח בו, ומבטלו כאילו אינו. וגדליה-הירש מצדו לא חשש לגאותו של לייזיר-יענקיל, והיה שוחק לו מלב טוב ואומר: "כלום יודע אני מה חשיבותו של לייזיר-יענקיל וגאותו מה היא? חבוק ידים אינו מלאכה כבדה ונכבדה כל כך. ינסה נא מר-בר-רב-אשי זה להניח טלאי – טלאי כזה, שאני מניח, ואז נראה… אל יחשוב לו השם גאותו לעון, אך טפש הוא, בהמה הוא לו!"… כך היה מסיים את דבורו ומנענע עליו בזרועו. לא כן אשתו של לייזיר-יענקיל, היא היתה מקרבתו ומכבדת אותו, ורב שום ביניהם. גדליה-הירש היה מטליא את מלבושיה, מתקן מלבושי ילדיה ומעלה טלאין גם על בגדי בעלה, שלא על מנת לקבל שכר. אדרבא, בשעת הדחק היה חונן ונותן בסתר מתנת ידו. ומדרש אגדה יש, שבימי נערותם היה הוא מתגעגע עליה והיא גם היא מתגעגעת עליו, וכמעט שלא הגיע הדבר לידי "תנאים" ושבירת קדרות, כדת ישראל, אלא שפתאם בא לייזיר-יענקיל באמצע, והנשים שבמשפחה אמרו לשידוך טוב. הקדוש ברוך-הוא ברך את לייזיר-יענקיל בקול, בדקו הנשים את קול נגינתו ומצאו, שהוא כלי יקר ונדוניא יפה שאין לה שיעור, לא בכל יום מתרחש אוצר נחמד כזה. – והנה נכתבו "תנאים", והכל שריר וקיים. לייזיר-יענקיל מבפנים, וגדליה-הירש מבחוץ, אבל וחפוי ראש. מאותה שעה, כך הבריות אומרין, נשתנה גדליה-הירש לבריה אחרת, ופניו לא היו לו עוד כבתחלה. דומה, שמעשה כשפים נעשו לו, רחמנא ליצלן! התחיל מיצר ומתעצב, ומרוב צרותיו נתן בכוס עינו – בכוס תנחומין למרי נפש. אפשר, שבגעגועיו אלה בנערותו היתה תלויה השנאה אליו בלבו של לייזיר-יענקיל. ואיך שיהא הדבר, כך או כך, השנאה היתה גדולה מאד. ולפיכך, כשהיה לייזיר-יענקיל שומע את השם גדליה-הירש יוצא מפי אשתו, מיד נתמלא חמה.

אף על פי שרגילה היתה בת-זוגו של לייזיר-יענקיל לשמוע מפי בעלה דברי חרוף וגדוף כלפי גדליה-הירש, אבל בשעה זו נגעו הדברים עד נפשה וזלגו עיניה דמעות. בעלה נתעורר עליה ברחמים והתחיל מדבר לה לשון רכה:

– למה אַת בוכה, שטיא? מנעי עיניך מדמעה, שטיא, אומר אני לך. איזוהי אשה כשרה? זו שעושה רצון בעלה. אם בעלה אומר לאו, יהי כדברו – לאו. הגיעי בעצמך וראי, שטיא! בעלך מי הוא, ברוך-השם, ומי גדליה-הירש?…

– גדליה-הירש איש יהודי היה, יהודי כשר ובעל לב טוב.

– ואם לא השחוק הוא? בעל-מלאכה ויהודי כשר!! כלום מעט היא בושה זו שבאה לי על

ידו בחייו, ואקרא היום את שמו על זרעי, ואקל אני בעצמי בכבודי! אל נא, שטיא! אומר אני לך, אל נא תדברי הבלים!

– אבל אנא "בשם", לייזיר-יענקיל! הילד הוא בן בלי שם, אויה לי, והאב מתעלם ומחריש, ועוד נאמר אצלכם: אב הרחמים!…

– שם, את אומרת, שם… מגמגם האב מתוך בלבול הדעת.

– ומה, הע-הע, ומה תאמר, אם חלמתי חלום?!

– חלום, את אומרת, חלמת חלום? – תוהה המוליד, מעמיד עיניו על היולדת ומסתכל בה.

– גדליה-הירש בא אלי שלשום בחלום הלילה. – מזל טוב לך, מלכה-טויבא! כך הוא מברכני ואומר באנחה: איני נח בשלום בקברי, בשביל שעדיין לא שם ולא זכר לי בעולם. חוסי נא, מלכה-טויבא! – הוא מדבר תחנונים ורומז באצבעו להילד החבוש בתוך הכסתות – בידך עכשו להמציא לי מנוחה נכונה ואני אשתטח שם בתפלה לפני כסא כבודו יתברך, בעדך ובעד בעלך – הם הם דבריו: בעדך ובעד בעלך, כך אזכה לשמוע שמועות טובות ונחמות כל ימי חיי! – זה הקטן, כך אמר לי כנגד הילד, זה הקטן יהיה "מלאכת-עבודה" שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט טוב, חד ומחודד. בשעה שאמר דברים אלה היו פניו מבהיקין כאור החמה, ונעלם פתאם… עכשו, הע-הע, מה אתה אומר, לייזיר-יענקיל?

– מה-מה-מה… מגמגם בעלה, פוצה פה ואינו משיב כהלכה. – מה אתה "מהמה" לי מה-מה כבהמה? אראה בנחמה ורוב נחת, לייזיר-יענקיל, אם לא ראיתיו אני בעיני… אמש בא אלי שנית והוא מסתכל בי ורומז להילד, רומז להילד ומסתכל בי… רומז ומסתכל מתחלה בהבטה של רחמים ובקשה ואחר-כך… אוי, תסמר שערת בשרי, אחר כך הוא לוטש עיניו, הולך ובא אלי בזרוע נטויה, כמתכון לחנקני, חורק עלי בשניו וגוער בזעף: יקרא בו שמי! ואם לאו…

– ובאם לאו, מה-מה? – נתעורר לייזיר-יענקיל בבהלה, בוחן ובודק בעיניו את כתבי "שיר המעלות" והעוגה, שעגו במרדא על כתלי הבית סביב להיולדת, לשמירה מפני המזיקין.

– הסר מעלי מה-מה"ך! כלום תם אתה, לייזיר-יענקיל, ואינך יודע מה? אוי ואבוי לי, כלום מסרבין למת ודוחין אותו בקש?

– ומה זה מה… מה בקשתך, שטיא?

– ירא את השם, לייזיר-יענקיל, אוי לי! ואל תהא עקשן באותה שעה. אבוי לי!

– אם גזרה היא…

ב

נמנו וגמרו לקרוא את הילד הירשיל, על השם השני מן גדליה-הירש, והרבה טעמים עמוקים היו לדבר זה. ראשית, הלא גם האב זכאי בשם אחד לבנו. והשנית, הרי הפשרה מנהג ישראל היא, וכדאמרי אינשי: באין ברירה אין מעמידין על דין תורה. והשלישית, חלוק גדול יש בין גדליה-הירש והירש: השם החדש אינו שלם, והבושה מגולה טפח ומכוסה טפחיים ואינה נראית כל כך. ואֵם הילד, שבעלת-בית מחוכמה היא ומשיירת מכל דבר בכלכלת ביתה לפקדון אצלה, אמרה בלבה: יהי שם גדליה העודף למשמרת לי, אפשר שיהא צורך בו בעתיד. ובאמת אמרו, אמו חכמה היתה וראתה את הנולד, וחשבון השמות עלה יפה. לא ארכו הימים וילדה בן זכר, והילד, עליו השלום, נקרא בשם גדליה!…

נאמר כאן "עליו השלום", להודיעך, שהנער הילוד הזה, אחי הירשילי, לא הוציא את שנתו. דדיה של אמו לא היו לו לרצון ונעשו סם-המות לבטנו. הרבה סבל האומלל הזה מכאובים ויסורים וענויים קשים, וכשהתחילו שניו לצמוח, נמלך והלך לעולמו. וכך השכילו לעשות בשעתם כמה מאחיו ואחיותיו לפניו, כשעדיין לא בא הירשילי לעולם. ראו מי יולדיהם, מה הם ומה חייהם, והרגישו שלא טוב לבטוח בקבצנים ולהתאוות לשולחנם. הבנים אצלם, כל ימי חייהם אינם אלא תלאה אריכתא וצרה עולמית, ולפיכך מוטב למות מיתה אחת ולא עשר מיתות בכל יום, מוטב להפטר בימי הילדות ממשא החיים מהאריך ימים בדלות ונקיון שנים. אריכת ימים בלא מזון ומנוחה היא גסיסה ממושכה… אבל אין דעות של בני אדם שוות. דבוסי-קרייני ופסח-זליג עקשנים הם ונתעקשו לחיות דוקא ולנסות ולטעום טעמה של חתונה מה הוא – והנה הם עתה מטופלים בבנים ואביונים גמורים. וחוץ מאלו שנים האמורים, נפתולי אלהים נפתלו עם מלאך-המות גם ציפא-סוסי, חנא-למיל, קיילא-ריקיל והירשילי זה, ונצלו מידו. ציפא-סוסי בוגרת היא ומלאה ימים, גופה נתדלדל ונעשה גל של עצמות, פניה צומקים, לחייה נופלות וקוים ירקרקים מתחת עיניה. והיא בנעוריה יפה היתה, בתולה נאה ותמימה וטוב חן – מעלות טובות אלו, שמביאות לבנות עשירים אושר רוב נחת, ולבנות עניי-עם תקלה ורוב צער. הלחץ והעוני בבית הוריה מרו ועצבו את רוחה. לא לנפשה בלבד היתה דואגת ומצטערת, אלא אף לנפשות בית אביה, איך הם מעונים ומדוכאים כל ימיהם רעים; איך עוללים תמימים שלא חטאו ירעבו ויצמאו, ונר אלהים – נשמתם – ידעך מעט מעט מעוצר רעה ויגון. על אלה היה דוה לבה וגמרה בדעתה לעבוד עבודת שפחה בבית אחרים ולכלכל במעשי ידיה את הוריה האהובים בעת צרתם. ידעה ציפא-סוסי שאביה גא הוא מאד ולא יתרצה, שבתו תהא לשפחה; אף על פי כן גמרה בדעתה להתאמץ בכל תחבולותיה עד שיתקיים רצונה. ושעת הכושר לכך נמצאה לה באחת משעות הרעות ביותר. העוני גבר מאד, ולא היה כזית לחם בבית. החורף הנורא עם קרתו הנה זה בא, ורוח קר נושב מן החרכים. ימים עברו ושבועות חלפו ואין עצים ואין אש בתנור – אין מסיקין את הכירה אפילו בקש ובגבבא, ואין מבשילין אפילו תבשיל של גריסין במים. אם הבנים מעוברת, קיילא-ריקיל אז בבטנה, והריונה קשה לה מאד. שמעריל-אייזיק, עליו השלום, נגוע באבעבועות, כמעט שהנשמה בקרבו, והעוללים ערומים מבלי לבוש, רעבים גם צמאים יושבים צפופים בירכתי הבית, כפופים וסגופים, נדהמים ונאלמים, בלי נשמע קולם, זולתי קול אנחה ואנקה יוצא פעמים מקרב לבם, עיניהם כעיני מתיאש, רואות ואינן יודעות מה הן רואות, ודמעות כרסיסי עופרת קרושה על עפעפיהם. באותה שעה פתחה ציפא-סוסי את פיה ותבך ותתחנן לאביה, כי יחוס על אמה השוממה ועל הילדים האומללים ועל נפשה העלובה ויתננה לילך מביתו ולעמוד לשרת בבית אחרים. הביעה לו רוחה, ומבול של רגשות רותחים שוטף ממעמקי לבה; ואביה נענה ומדוכא מרוב עוני, לא יכול עוד לעמוד על דעתו – ונתרצה לה ברחמים.

בשעת יציאת הבת מבית הוריה הורידה אמה כנחל דמעות, ואביה נפטר ממנה בלב נשבר ורוח עצובה. יונה זו, יפה וברה וטובת לב, ריקם יצאה מקנה ובידה אין כל, חוץ מברכות הוריה וברכות אחיה ואחיותיה מסוכות בדמע – ברכות מחמדי עיניה הנאהבים והנעימים.

קבציאל שלחה לכסלון בתוך מיני נפשות רבות – סחורת ידה, אָמה עבריה רכה בשנים, את ציפא-סוסי בת רבי לייזיר-יענקיל, היפה והתמימה!…

ציפא-סוסי, צפור טהורה זו, מצאה מקום לה בכסלון בבית עשיר אחד. בימים הראשונים לעבודתה שם ישבה במנוחה, הכל נוחים ממנה וממעשיה ושלום לה. היתה פוקדת את הוריה באגרות תנחומים, וגם כסף מעט שלחה להם. אבל בעצם תומה היה מעשה ונהפך הגלגל. ראה אדונה, שנערה יפת תואר היא וחשק להתקרב אליה. מתחלה בערמומיה בא עליה, מתחפש במסוה של ענוה ותורת חסד על לשונו, מתחסד ואומר: מתוך שבת ישראל היא, נערה עניה וגלמודה, והוא איש טוב מטבעו ורב חסד, לפיכך הוא מוחל על כבודו ומתקרב אליה ברחמים, כלום יש מצוה גדולה ממצות ואהבתם את הגר? ובתוך כך מרמז לה בלשון ערומים, שכמה פעמים שקד לתקנת בנות ישראל עניות ויפות, ויצאו אחר כך מביתו והיו לנשים… אף היא אם תאבה ותשמע – אשריה וטוב לה… ובהמשך הזמן אכן נודע הדבר, מה חסד העשיר ומה רחמיו הרבים, ועולם חדש נגלה לפניה פתאם עם צרות חדשות ומשונות, עולם נורא עפ יצרו-הרע ועם שבעה מדורי גיהנם, אש וגפרית ורוחות רעות ומשחיתים הרבה – דברים חדשים מקרוב באו, לא שערתם בתחלה. החיים היו לה עתה שדה מלחמה, עליה לעמוד מזוינת ולהאבק עם שטן תקיף ועז-פנים, והיא דלה ועזובה! מר לה מאד. אלא מרוב צערה על מחמדי נפשה המתענים בחסר ובכפן בביתם, ומגודל רצונה להמציא להם גם עזר מעט בשעת דחקם – על-כרחה מקומה לא הניחה וסבלה ענוייה הקשים. והיתה נאבקת ונלחמת, עד שכשל כח הסבל ונתפטרה ממשמרת עבודתה.

הלכה ציפא-סוסי והיתה לאָמה בבית איש אחר – וגם שם נשנו הדברים מתחלתם ועד סופם, כפי הנוסח הקודם; אלא שבמקום המעשה באחד עכשו הוא בשנים: מעשה בבעל-הבית בעצמו ובכבודו, ומעשה גם בבנו. שניהם הו בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה ודורשי טובתה ברחמים. ובעקב ענותנותם צרות באו לה, ענויי נפש ויסורים, ולבסוף בריחה והצלה. וכך היה הענין הולך על דרך אחד במהדורא שלישית ורביעית ואילך, זה המעשה בעצמו, אלה הצרות ואלה דברי המלחמות, והבריחה וההצלה לבסוף. וחוץ ממעשיות בטרקלינים, עוד היו מעשיות בבתי-המבשלות: מעשה ברקחות וטבחות ובמקורביהן; מעשה בסרסוריות ובאותן הנשים, שנעשות גבאיות לעת זקנה, – סוף דבר, ספר מעשיות גדול, מעין "לילות אלף ואחד". ציפא-סוסי העלובה היתה השׂה לקרבן בשביל יפיה… אך לאנחות ולצרה נולדה יפה וטובת חן: חן ויופי למה לבנות עניות, שאין מוזהרין עליהן לנהוג בהן מנהג דרך-ארץ כנמוסי העולם, ולחשוש שמא יצערון ויחבלו נפשן בדבור ובמעשה נבלה? וכי ציפא-סוסי, בתולה עניה ובלחם נשׂכרת, הגם זו אדם היא!? מה היא ומה חייה ובמה היא נחשבת? – טובת הנאה מיפיך, ציפא-סוסי, נקבל ברצון, ואַתּ בעצמך מה אַת לנו? בשבילנו יהי כבודך לכלמה ואחריתך עדי אובד… ואלא מה, שמא ציפא-סוסי אב ואם לה, שמחבבים אותה כנפשם, שהיה להם רוב צער בטפולם עמה ורוב עמל ויסורים עליה בילדותה, וכמה ימים ולילות חסרו נפשם מטובה ולא אכלו די שבעם ושינה בעיניהם לא ראו, עד שבחסד השם נתגדלה והיא עתה כל משׂושׂם; ולא זו אף זו, שמא ציפא-סוסי אף היא אוהבת את הוריה אהבה רבה והיא עובדת בפרך כדי לתמוך ביגיע כפיה את מחמדיה אלה בשעת דחקם, ואין נפשה ולבה אלא להם, ולא לדברי אָון והבלי בני אדם? דברים אלו מי פתי ויתבונן בהם, מה נפש עלובה זו כי יחשבוה!… אבל ציפא-סוסי לעצמה אף היא בשר ודם, גם לה לב ונשמה בקרבה, חושבת היא ומרגשת, כשפוגעין בכבודה היא חוששת, כשמנבלין פיהם בפניה היא מתביישת וכשמצירים לה היא מצטערת – וגדול כאבה מאד!

ולפיכך לא יכלה עוד ציפא-סוסי העלובה לסבול, ושבה לבית הוריה הדלים, דוויה ומעונה, עגומה ושוממה, ופניה היפים לא היו לה עוד. האם הרגישה בצערה של בתה, עיניה היו מקור דמעה ותבך על אומללה זו אהובת נפשה. אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך, כשאת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַתּ ושָמם עולמך!…

ג

עכשיו כשיהא הירשלי מסתכל במפת הארץ, מחפש שם בין כל העיירות, הקטנות עם הגדולות, לא ימצא את קבציאל, ואפילו אם יחפשנה בנרות; ולשעבר, בימי ילדותו, היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר-חמדה טובה בכל העולם; היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני אדם בעלי צורה ועם סגולה אינם אלא כאן, בקבציאל בלבד. אין השמש זורח ביום והירח והכוכבים בלילה אלא בשבילם, ואין הקדוש ברוך הוא עוסק בעולמו אלא ביהודי קבציאל לבד. הוא נותן מטר – בשביל להצמיח חציר לעזיהם, ושולח מים על פני חוצות – בשביל העזים שישתו ולא יצטרכו לאכול התבן מעל הגגות וללחך כתלי בית-המדרש; משיב הרוח ומיבש פני האדמה – כדי שלא יהא טורח ליהודותיו לילך ביום הששי לשוק, לקנות בשר ודגים וכל מיני מטעמים לכבוד השבת; מברך השנים בבולבסין ובבצלים ושומים – כדי שיאכלו יהודיו וישׂבעו. כללו של דבר, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, פועל גבורות ועושה נפלאות בכל עת רק להם ובשבילם… ובשכר זה תוקעים לו יהודיו בשופר, מזמרים לו "מלך עליון", משלשים לו קדושה, קופצים ואומרים קדוש! ובשכר זה עושים לכבודו פשטידא לשבת ומרקדים לפניו בדיצה וחדוה בשמחת תורה. בימי חנוכה הם משלמים לו תודה ומשחקים בקוביא, ובימי הפורים נותנים את נקמתו בהמן וחובטין אותו במקלות, מתחפשים ומשנים את טעמם לכבוד שמו הגדול ומתהוללים ומשתטים לשם שמים… אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, שהיה מדמה אותה כמרחפת באויר העולם ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקודש, שהיהודים שם מתים ונראין כחיים, נחים באדמה בשלום ואין הרמה שולטת בהם… אבל אוי ואבוי! ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, היתה כאלמנה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבציאל.

והגלות בעיני הירשילי באותם ימים היא גלות גברילא – גוי זה שמכבה את הנרות בלילי שבתות, מסלק מעל השולחן את המנורות ומסיק את התנורים אצל היהודים; זוהי גם גלות טעקלי הערלית, שכובסת כתנות וחתולי תינוקות של בני ישראל וחולבת פרותיהם בשבת; זוהי גם גלות קונדראט, שמוכרין לו בעד כוס יי"ש כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, והקשה מכלן היא גלות מיטקא, גוי קטן, וכלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן ובעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני-העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק כמטחוי קשת. ומי יודע, עד היכן הרעה הגיעה, אלמלי גלות מיטקה זו היתה נמשכת בתקפה בלא הפסק.

אמרו: נס הוא שמיטקא היה חומד "חלה" של יהודים. מפני פרוסת חלה שהיו נותנים לו שוחד, נכנע לבבו הערל וכבש אכזריותו לזמן מועט. אכילת חלה המתיקה את מדת דינו, ורוח אחרת היתה עמו על בני ישראל, ומה שהיה אסור להם מתחלה הותר להם אחר כך. נזיד עדשים של יעקב אבינו עד עתה תחבולה טובה היא לבניו, ואין צריך לומר, דגים ממולאים משולחן יהודי, זהו ודאי דבר טוב ומועיל, שאין למעלה ממנו. ופעמים שעת רצון היתה למיטקא גם בלא מתנת יד כלום, שסוף סוף היה נער שובב ושוטה, מתאוה לחברת נערים כגילו, לשחוק ולהתהולל עמם יחד. ובשעת שחוק והוללות היה הוא, מקוצר שכלו וגסות מוחו, כפוף ונכנע להם. לו הכח והגבורה לרוץ כעיר פרא ולבעוט ברגליו, והם, שמוח יהודים מוחם, היו מחמרים אחרי חמור זה וחובטים אותו בשוט. וכשהיה הוא בידיהם והם רוכבים עליו, היו נוהגים אותו למקום שהם רוצים… כשהיו עוסקים בבנין ילדים, לא היה מוכשר אלא לעבודה גסה, לצבור עפר ואבנים ולשאת בכתף, ונערי בני ישראל היו מעוררים ומאשרים אותו ומסייעים לו בעצותיהם. – עכשו כשהיה מיטקא לגוי גדול, אפשר שעלה לגדולה ונוהג שררה היום באחד המקומות, ולעת זקנה אוחז במעשה ילדותו, נוטל מזה ומזה – ועוד זרועו נטויה.

וזשוקיל, כמו שאמרו, אף הוא לא היה כלב רע. בשביל פת לחם היה עושה חונף, עומד נצב על כפותיו ומכשכש בזנבו. ויהודי קבציאלי, אף על פי שמתפרנס בצער ובצמצום, נתן פעמים מלחמו לזשוקיל, מהרהר בלבו בשעת נתינתו: אכפרה פניו במנחה, ולא יחרץ כלב זה לשונו. יהודים בעלי-בתים וגדולי-הזקן, פניהם שוחקות מרוב עונג, כשהיה זשוקיל מכבדם לחטוף עצם או פת מתוך ידם ומציץ עליהם בנחת רוח. ובשעה שנשתטח לפניהם על הארץ, מגרם את העצם בשניו החדות, היו עומדים עליו ומחליקים את זקנם בשחוק נעים, נהנים ומשעשעים את עצמם בדברי נחמה; מעתה בעלי ברית אנו, מעתה אין שטן עוד ואין פגע רע. ולאות ברית כבשו פחד לבבם ושלחו אצבע לנגוע בזשוקיל מרחוק ולמשמש בראשו. ובשעת רצון זו, שהם חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים…

עכשו, כשהירשילי גדול, הוא מכיר וידע שהיהודים הם תרנגולים, המצויים אצל נשיהם ובני-ביתם תמיד. יהודי נפשו קשורה בנפשות ביתו ובהן חיי רוחו. ואביו היה לענין זה יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים, עכשו הוא מכיר ויודע, שאביו היה מחבבו מאד, אבל כדרך אדם מישראל לא היתה חבתו נודעת לו בפיו ובאור פניו אלא מסותרת בלבו. פניו היו זועפים תמיד ועל עפעפיו צלמות, כאלו הוא עצב כועס. בביתו היו דבריו מעטים, כאלו לא לכבוד היה לו הדבור עם בניו, ואין צריך לומר שנמנע לשחק עמהם. סבור היה בדעתו, שאין ראוי לאבא לנהוג קלות ראש בפני בניו, כדי שתהא אימתו עליהם, והבנים חייבים לעמוד לפני אביהם בכבוד וביראה, ואינם רשאים להגביה קולם ולא לשחוק ולא לנוע מפניו בבהילות, אלא דבורם יהא בלחש והלוכם בנחת וכל מעשיהם בכובד ראש, ברתת וזיע. וכשלא נזהר פעמים אחד מהילדים בדברים אלו, הציץ עליו אביו בכעס ונבהלו עצמיו. עם אשתו לא היה מרבה שיחה ברבים, לא בפני אחרים ולא בפני בני-ביתו, ולא קרא לה בשמה, אלא אמר לה "אַת", ופעמים קרא לה בדרך חבה "טפשא". בלבו היה מכבדה ומחבבה מאד, ולהודיע לה חבתו בגלוי היה קשה לו, מפני שאין זה מדרכי יהודי ולא נאה הוא לאדם מישראל… ובאמת היה מנהגו בתוך בני-ביתו כתרנגול זה, שנטפל לתרנגולת ולאפרוחיו ומנהיג אותם תמיד, טרוד הוא בבקשת מזונותיהם, מחטט וחופר להם אוכל מערמות העפר, אבל ינסה אפרוח אחד לעשות דבר שלא כרצונו, מיד הוא מנקרו בזעם אפו. הולך הוא קוממיות בגאוה, נטוי גרון ועיניו כלפידים, ובכדי להראות את גדלו ואת כבודו, הוא בועט ברגלו, נודד כנף ופוצה פה וקורא "קוקוריקו" בקול אדיר וחזק, כלומר: רגזו, אפרוחים, ודעו מי אני!…

אבל עת לדבּר ועת לאהוב בגוי היו גם לאבא. אחד מהילדים שחלה, אביו ישב אצלו ולא הניחו רגע אחד. היה יושב ומתגעגע עליו, מחליקו וממשמש בו, מנחמו בדברים טובים ומבטיחו לעתיד לבוא מתנות טובות ודברי צעצועים נאים הרבה: חרב של עץ יפה משוח במיץ דובדבניות לתשעה-באב, קשת וחצים לל"ג בעומר, כלי-געש ומקל-יד להכאת המן, ודגל נאה עם תפוח אדום בראשו לשמחת-תורה. ובשעת הבטחתו זו היה מתהולל ונותן בקולו – קול כלי-געש, קול ירית חצים וקול ילדים מקיפים את הבימה בדגליהם וצועקים: "עוזר דלים, הושיעה נא!"… וכל כך היה עושה, כדי לבדח את הילד החולה ולהביאו לידי שחוק קל, וכשעלה הדבר בידו היה מאושר. – וכך נשתנה מנהגו של אבא גם בחגים וזמנים לשמחה, וביותר בליל פסח, כשהיה מיסב על המטה אצל השלחן וחלוק לבן על מדיו, כבן חורין, ואשתו יושבת אצלו וצניף טהור על ראשה. שניהם – המלך והמלכה הללו, כמו שנקראים באותו הלילה – פניהם מאירים ומביטים בנחת-רוח, פעם זה לזה, ופעם לילדיהם המצוחצחים ומזהירים סביב לשלחנם, ופעם לכוסות ולקערה, שבתוכה מסודרים כהלכות הפסח: הזרוע לימין והחרוסת למטה, הביצה לשמאל ולמטה הכרפס, והמרור ביניהם. – אתה עתה, הירשילי – היה אביו אומר לו באהבה ומעביר ידו על חלקת לחייו – עתה שאלני, בני, ארבע הקושיות! ומיד פתח הירשילי את פיו, ובקול נהימה דקה, שולח אצבע ומנענע בכל גופו, צווח ואמר: אבא, הריני שואל אותך, אבא, ארבע קשיות!… בלילה הזה ניתנה רשות לקטנים לספר ולשחוק ככל אַות נפשם ואין מוחה בידם. הותרה הרצועה! הילדים שתו לשכרון כוסות מלאות לקריצ"י, שנתבשל עם מים לרוב בקדרה גדולה, והם שמחים, מהגים ומלהגים ככל העולה על רוחם.

וחוץ מהעתים הללו, מורא האב על הבנים היה גדול מאד. בבית היה הירשילי, ככל הילדים, דומם ושוקט. אבל שקט זה היה למראית עין כמי-מנוחות, שנוקבים ויורדים עד התהום. ביניהם לבין עצמם היו הילדים מתהוללים ועושים מעשה תעתועים, מתקוטטים ומקניטים ומכעיסים זה את זה ברמז ובחשאי, מכים וצורמים איש את אחיו בלא אומר ודברים. כל אחד היה לו איש ריבו להתקוטט בו, ובר-פלוגתא של הירשילי היה חנא-למיל. שני אלה היו מנצחים תמיד זה את זה וזורקים מרה זה בזה. חנא-למיל, שגדול היה ומוכן להיות חתן, בקש ללמד את אחיו זה, הצעיר ממנו, הלכות דרך-ארץ. היטב חרה לו הדבר, שאביו מושיב את הירשילי אל השלחן בשבת בראש כל הבנים ונהנה ממנו, כשהוא מנגן ומסייע לו בקול נהימה דקה להריע ב"זמירות". מקנאה שהיה מתקנא בו היה מרגל תמיד בהירשילי לפני אביו, כדי להשניאו בעיניו, ובחשאי היה מלעיב בהירשילי, מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חימה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו, מראה לו "אגרוף רשע" ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע! וכל זה נעשה בצנעא, והדברים נבלעו בנעימה. שלא יהא הקול נשמע.

בבית היה הירשילי שלפוחית נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים כגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש-הצבור ולתלוש ממנו מלוא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר-הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד. ואם שר-הצבא, פולימרכוס זה – הירשילי בן לייזיר-יענקיל, גזר גזרה, היו הכל חייבים לקבלה, לשמוע ולעשות. ובשעת שלום היה הירשילי וחבריו עוסקים, כבני אדם פשוטים, בענינים אחרים מישובו של עולם. ועסקים נמצאו להם הרבה מאד, ברוך השם, בכל עת תמיד. בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני-החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה. לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני-אווזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזיהם. לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו, ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים עליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים, וב"בל-בול" מתבלבלים! – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית-המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול: זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחושת, וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתא חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת-כרמים מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות. והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי, ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזא שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה; – והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה"שמש" דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם. כללו של דבר, העסקים היו מרובים, מועד מועד ועסקיו, חג חג ומיני סחורתו, והעת לעשות ולסחור היתה גם כן מרובה עוד יותר מדאי; מפני שאותו המלמד, שהירשילי למד אצלו בבית "תלמוד-תורה", הוא בעצמו טרוד היה בעסקים הרבה כל ימיו. הוא היה חצי שדכן וחצי סרסור, חצי "כלי –קדש" וכלו קבצן ומלחך פינכי. אין בית שבו מת או חתונה וברית-מילה, שלא נראה שם עסקן זה בכבודו. וחוץ מעבודות אלו היה מחזיר בקופה של צדקה על הפתחים בחמישי ובשישי בשבת. וזכור הוא לטוב, שבאותה שעה שהיה בטל מדרך-ארץ ונפנה לתלמידיו, היה עובד בכל כחו. שעה פנויה זו הספיקה לו להלקות ברצועה כל אחד מתלמידיו, ועוד נשתיירו לו כמה רגעים להתנמנם קצת נשען בראשו על השלחן או להתחכך ולפשפש בזקנו, לגהק ולפהק, וכיוצא במלאכות הצריכות לגופו. – על הירשילי היה אומר: פרא אדם הוא, אבל נער חכם ובעל מוח טוב. ואמו של הירשילי, כשהיתה שומעת זאת, נזכרה מה שגדליה-הירש, עליו-השלום, אמר לה בחלום הלילה על בנה: "זה הקטן יהיה מלאכת-עבודה שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט חד ומחודד" – ומרוב נחת ששו בני מעיה. וכנגד זה, אביו, כשהיה שומע קובלים לפניו על הירשילי שפרוע הוא, אמר עליו בדרך חדוד ורמז: שמו של זה כשמו של פלוני… עליו השלום, וטיבו כטיבו של פלוני… שניהם שווים, אלא שפלוני המנוח היה תופר וזה קורע; פלוני סותם וזה נוקר. ורמז זה לא אמר אלא כנגד אותו המעשה שהיה בהירשילי.

ד

נס גדול היה בקבציאל. פעם אחת נזדמן לשם רופא חולים, ובא בהיסח הדעת כאילו ירד משמים. וזה הרי ידוע הוא מעולם, שיהודים, כיון שאחד הרופאים בא למקומם, מיד כל מיני נגע ומחלה מתעוררים אצלם ומתרגשים ובאים עמו ואין אחד שלא יהא מרגיש במכאוביו אותה שעה. בימי ירחמיאל המומחה וזוגתו יאחני המומחית היו התחלואים תוססים בחשאי בתוך גופם של הקבציאלים והכל מסיחים דעתם מהם. ובעתים מזומנות היה ירחמיאל זה, זכור לטוב, עושה להם מצדו את שלו: מגלח שערות ראשם בתער ושופך דמים על ידי הקזה וקרני-דאומנא ועלוקות אצל אנשים, ויאחני אשתו אף היא מצדה עושה את שלה ושופכת דמיהן של נשים – ושלום על ישראל… יהודים מתלחשים ומתים בלא טענות ומענות והתחכמות יתרה – פרחה נשמתם מאליה בלא חכמתם של חכמי הרפואה ובלא סמים של רוקחים. ובאמת , כל אלו למה הם? שבעים שנה הרי בדין הוא שיחיה האדם, ומקרא מלא הוא בספר תהלים, שאפילו הכופרים אינם יכולים והכחישו. ואלא מה, שפעמים בני אדם אינם ממלאים את ימיהם ומתים קודם זמנם, בזה אין לפקפק במקרא שכתוב ואין לחייב גם את ירחמיאל המומחה וכלי-אומנותו וגם את יאחני המומחית וכלי-אומנותה: חייבים במיתתם הם החטאים – בעון איזו בעלי תאוות ושטופים בזמה בני עירם מתים, ולעמוד בפני פורענות זוהרי היא חובת הרב, כי לכך הוא מרא דאתרא, שיהא הוא ובית-דינו מפשפשים במעשיהם של בני העיר ודורשים בעריות. – כך נחלו הקבציאלים ודאבו כל ימיהם ולא מצאו לגוף טוב משתיקה. אבל בביאת אותו הרופא הגדול לקבציאל גרמו העונות והתחילו כל מיני מדוה וחלאים משונים נוצצין כעשב השדה. נתרגשו ובאו חולי-מעיים, שחין, ספחת ונגע צרעת, כאב-השדרה, חולשת הלב ופיק-מתנים. וזו מכת תחתוניות, המחלה הישראלית, יצאה ממסתרים ונגלתה בפומבי בכל טעמיה ופירושיה. לא היה יהודי אחד שלם בגופו, הכל כואבים, הכל דווים והכל, למקטן ועד גדול, נחפזים ובאים לאותו הרופא החדש. וילדים קטנים נפוחי כרס ודקי רגלים – אמות רחמניות נושאות אותם על כפים ובאות אליו בתפלה ותחנונים, להעלות רפואה שלמה לכל מכותיהם ברחמים רבים. קבציאל כולה היתה בית-חולים אחד באותה שעה, כל יושביה נגעים ומדוכאים, ומי יודע מה היה בסופם אלמלא נעלם אותו הרופא פתאם. ביציאתו נשכחו כל המכאובים, היהודים מסיחים מהם דעתם כבתחלה, מתחזקים והולכים כל זמן שיש עוד כח ברגליהם, וירחמיאל המומחה, כצאת הירח אחרי שקיעת החמה, יוצא שנית לפעלו בכל כלי-אומנותו – והקבציאלים מתים בחסד.

אבל הירשילי לא שכח את הרופא, וכל אותו הענין בשעתו נראה לו יפה מאד. רוצה הוא ליעשות רופא אצל בני-החבורה שלו ולנהוג מעשה תעתועים עם הקטנים, כמנהגו של זה עם הגדולים. הילדים הרי הם כקופים, רואים מעשי בני אדם הגדולים ומתכוונים לעשות כמותם. בני החבריא מכתירים את הירשילי לרופא-חולים והשחוק מתחיל ובא, למזל-טוב, כהלכתו. הירשילי נעשה לכבודו ולהנאתו חנון ורחום, כביכול, דואג לשלום חבריו ואומר בלבו: יהי רצון, שיבואו עליהם חלאים רעים ויהיו צריכים לרחמיו.

ובכן ויהי בבוקר יום הששי – ובבית יש מעט קמח ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, שאמו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת – התגנב הירשילי ובא וקמץ מלוא חפניו מכל המינים האלו ונמלט, כחתול בגנבתו, למגרש זה שמאחורי הבית. יושב הוא שם על עשב רך אצל הגדר ולפניו תבת-נייר קטנה, שקנה לו בשלשה כפתורים, ובתוכה צלוחיות של פלייטון, שנתן בשבילן לחברו אגוז-תיומא, המסוגל להצלחה, וגם ילק מקרין תלוי בשׂערה. ובשעה שאמו העניה טורחת בביתה ומיגעת את מוחה בעיון גדול, כיצד מכינים סעודת השבת מאותם הדברים שאינם מספיקים, טורח בר-בטנה זה כאן ועושה מן הקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות. וכשגמר מלאכתו הוא מהרהר בלבו ואומר: הנה הרפואות, ואיה החולה? הרפואה מתוקנה ואין מכה לרפאותה!… ועד שהוא יושב שרוי בצער נראה לו מרחוק משה-יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, רוכב לו משה-יוסי על מטהו ורץ בחפזון בכל כחו – הוא הרוכב הוא הסוס והוא המרכבה, מעמל נפשו ומשמש בעבודות הרבה בשביל כל אחד ואחד מאלו: מעורר עליו שוט ומזרז את עצמו, דופק וקורא: הייא, הייא! בועט ברגליו ומבליט את כרסו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס; מתופף בידו על לסתותיו הנפוחות, פעם מימינו ופעם משמאלו, מתרעש ומתרעם כמרכבה מרקדה ורעש אופנים: נושא את עצמו ורץ בשמחה וששון, וממהר אל הירשילי בקולי קולות. וכשמגיע למקומו הוא גוער במטהו – טפררו! ושומטו מבין רגליו.

כיון שראה הירשילי את משה-יוסי נצב עליו, מיד נצנצה בו רוח עצה ופתח ואמר לו בלשון קונד"ס זו, שהנערים השובבים משתמשים בה בשעת שמחה והוללות.

– סושה-סוסי, משה-יוסי! סאתה רוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?

– סוא, לא, סס וסלום, חס ושלום! – החזיר לו משה-יוסי אף הוא בלשון-שובבים זו.

– אמור הן, שוטה שבעולם! – מתחנן הירשילי ואומר – אל נדבר עוד "אשכנזית", אלא פשוט יהודית. התולים אין עמי ודברי אמת אדבר עמך מעתה. אמור הן, שוטה שבעולם! ומה אכפת לך? הוי אתה חולה ואני רופאך. רוצה אתה?

– הריני רוצה, הירשילי, אוכל אני רוצה.

– אוכל?!… אוכל, משה-יוסי, אין בידי, אבל הבטחה לעתיד אני מבטיחך… עכשיו, שוטה שבעולם, אתה רואה את מחשבתי הטובה ורוצה אתה להיות חולה?

– אבל, הירשילי, אני בריא עתה!

– אין בכך כלום, שוטה שבעולם. אני הרי אשתדל מצדי לעשותך חולה ולהפליא את מכתך – כך הירשילי דובר דברי חבה ונדיבות ומוציא מכיסו בשעת דבורו מסמר ברזל שהעלה חלודה ­– במסמר זה שבידי הריני דוקר כף רגלך דקירה קלה.

– אבל הירשילי, צער גדול יהא לי מדקירה זו!

– אך דקירה קלה, משה-יוסי. בי נשבעתי, דקירה קלה, כמו שאני יהודי! אך רגע תכאב ואחר תחדל. אני הלא אני ארפא לך. הלא דורש טובתך אני, את טובתך אני דורש ומכין לך רפואה למכה, ואתה, שוטה שבעולם, אינך מבין זאת.

– אם טובתי אתה דורש, הירשילי, האכילני נא. אוי רעב אני מאד!

– כלפי לייא! – אומר הירשילי משתומם ומעמיד פנים נזעמים – רב לך, רב! אני מבקש לרפאותו ולעשות עמו טובה, והוא להוט אחרי האכילה! זולל וסובא!…

ועד שהם מדברים ונערים פרועים מבני-החבורה באים. רואים סמי הרפואה של הירשילי ונהנים מקופת-רוכלין זו וממחשבתו הטובה, שהוא חושב לעשות למשה-יוסי חברם. כלם כאחד נכנסים בדברים עם משה-יוסי, ומפייסים אותו באהבה ורחמים ואומרים: שמענו, משה-יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך, והמכה באה עליך, הרי יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד… כלום מה אנו רוצים? אנו רוצים לעשות עמך צדקה וחסד, ואתה, שוטה, אל תהי סכל ושמענו. – כלם מדברים אתו טובות

ונשבעים לגמול לו חסד, ומאשרים את דבריהם בתקיעת-כף ובנקיטת-ציצית. משה-יוסי בודק ציציותיהם, שמא פסולות הן, וכשמצאן כשרות, שמונה פתילים בהן וארבעה קשרים כדבעי, טפח לו על חוטמו באצבעו, מזהיר אותם ואומר: מוצא שפתיכם תשמרו, ילדים!

ובאם לאו, תשאו עונש ואמרו "אמן"!

משה-יוסי פושט את רגלו בשעה מוצלחת, הנערים תופסים בו בכל כחם, והירשילי נוטל את המסמר ומחטט בכף רגלו. מתחלה הוא רק שורט מעט מעט – ומשה-יוסי קופץ את פיו ושותק, אחר כך הוא מעמיק את המסמר בבשר – ומשה-יוסי צועק: ווי-ווי! – בני-החברה מנחמים אותו ואומרים: חזק חזק, שוטה שבעולם! התאפק, משה-יוסילי, דום! הרי לרפאותך אנו מתכוונים, ולמי אנו עמלים אם לא למענך?… הירשילי אינו מתעצל ומעמיק ונועץ המסמר בבשר עוד יותר – ומשה-יוסי גועה בבכיה, צועק: אוי, אוי! מנהמת לבו ומתאמץ בכל כחו להנצל מידי חבריו.

– סס, הס, סושה-סוסי, משה-יוסי! משתיק אותו הירשילי בשחוק נעים ומדבר עמו שוב "אשכנזית" מטוב-לב – המכה הרי עשיתי לך, ועתה הריני מוכן להמציא לך רפואה.

הירשילי נוטל אחת מצלוחיותיו ומטיף ממנה על המכה טפות טפות – ומשה-יוסי פניו מכסיפים ונוהם מרוב צער ומכאב לב בקול גדול: אוי, אש אוכלת בבשרי, אוי, בא קצי!

צעק משה-יוסי וידע על מה הוא צועק. סמי-הרפואה ממולחים במלח ופלפלא חריפתא שורפים הבשר החי בתוך המכה. הנערים הפרועים נבהלו ונסו לקולו, גם הירשילי נס מפניו ביראה ופחד – ומשה-יוסי מתחבט על גבי הקרקע, מתבוסס בדמו ומילל וצועק: אוי, רגלי, כאש בוערת ברגלי! אחר-כך עמד והלך לדרכו, בוכה וצולע על רגלו הימנית.

חבל על אומלל זה, שבא לחבריו שלם ובריא ויצא מהם נגוע ומעונה! הוא נאות היום לאורו של שמש, מתחמם ונהנה מזיו העולם, בטנו ריקה אבל לבו שמח, ובא אל אחיו לבקש פת לחם – והם בחמלתם עליו עשו עמו חסד משונה, ויצא מהם בפחי-נפש, מדוכא ומדוכדך, ואין כח בו לעמוד על רגליו!…

לא יכול משה-יוסי לקבל רוב טובה, שהירשילי השפיע עליו, ונפל למשכב והיה חולה ימים רבים. וכשבא הדבר לאזני אביו של הירשילי מתח את בן-יקיר זה על העמוד, מיסרו ואומר לו דברי-כבושין אלו:

– פרא-אדם! לעשות צדקה ולגמול חסדים טובים אתה מבקש? מוטב שלא תדכא את חברך ולא תצטרך אחר כך לעשות עמו טובות; מוטב שלא תהא מחליאו ולא תצטרך לרפאותו. המתן נא, פרא-אדם, המתן מעט ותקבל מידי שכרך על החסדים ועל הטובות, וכל כך תקבל עד שתזכור זאת לעולם, ועד דור העשירי תזהיר על זה…

– כלום אני לבדי עושה כך וחטאת היחיד היא? – טוען הירשילי בדמע ומבקש לגלגל חובה גם על אחרים – מפני מה אותם הבנים… חסקיל, זרח, גרונם, מפני מה הם רשאים? ואותם… אותם…

– דום, פרא-אדם! – גער בו אביו בנזיפה – אותם שאמרת, גם הם פראים כמותך. שקילא טיבותך, הירשיל, לא מעוקצך ולא מדבשך! אין העולם רוצה לקבל מאלו שכמותך את טובתם… אף הם חייבים מלקות ארבעים… והוא חובטו ואומר:

– הרי לך לשמך ולשמם ולשם כל בעלי-טובות שכמותכם!

ה

חבל על האכילה, על צרת האכילה, שאלמלא היא היתה קבציאל לפני הירשילי כגן-עדן, וחייו שם בילדותו חיים של אושר ורוב נחת! לכל היה לו זמן ועת לכל חפץ שם. עת לשחוק ועת רקוד ברחובות, עת להשליך אבנים ועת משא-ומתן, עת למחוץ ועת לרפוא, עת מלחמה עם חבריו ועת שלום. כל דבר שמרבה עונג לילדים עשה בחיי הבלו ושמו היה גדול בקרב החבריא השובבה. רק האכילה, שהיה חסר, היא שהשבּיתה כל משׂושׂו. היו ימים שבא לביתו עיף משוט בעיר ומעבודה רבה והוא רעב, ואין לחם אפילו כזית; קיבתו תובעת מזונות, ואין מודים לה אפילו במקצת. בשעות הרעות האלו היה בוכה ומתחכך, נותן שתי ידיו בשערות ראשו וצועק ומתפלש בעפר עד שנתעלף ונרדם בלא כח. אבל ברוב הימים התלמד בצרות אלו, והיה כי ירעב ולכך בלשונו את שפתיו ושתק. ומורה-הוראה בסבלנות היתה לו קיילא-ריקיל אחותו. עלובה זו חולנית היתה, דוויה, כחושה ומדולדלה, צוארה נתפח ואחת מאזניה דולפת ופקוקה במוך. והיא יושבת בדד בפנת הבית כיונת אלם שוממה, עינה יורדה דמעה וקולה לא נשמע, אלא היא מגרגרת בשעת בליעת הרוק בגרונה ומעקמת שפתיה עקימה משונה. ועקימה זו לא מתוך רוגז ותרעומת על יסוריה הקשים, חלילה! טובת לב היא ונעימה, אלא אדרבה, עקימת שפתים זו אומרת שהיא מתאמצת לכבוש מכאובה, שלא להתאנח מרוב צער בקול רם, וקשה עקימה זו ליודעה ומכירה כמחט בלבבו. מורה-הוראה כמותה היה יכול ללמד לאנוש בינה ולתקנו במדות טובות הרבה יותר מכל ספרי מוסר ומאותם המוכיחים הנוראים והמשונים, שדבריהם כגחלי אש, ואפילו אותו החתול שהוא גונב, זולל וסובא בצנעא – היה לוקח מוסר השׂכּל מרבו זה, לא היה מתאוה עוד לחמאה וחלב והסתפק גם בנסיובי.

הירשילי היה נער זריז ומזורז ואוהב שעשועים. כיון שעמד על רגליו והציץ על עולמו של יוצר בראשית, מצא אותו טוב מאד ומיד נתאוה לשמוח בו ולרקוד כמו עגל. אבל העולם נהג בו מנהג אם-חורגת, העמיד עליו פנים נזעמים, כלומר: הזהר, ילד מסכן, אַל לקבצן חמדת-החיים!…. הודיעוֹ טעמם של עוני ורעב, ולחש לו באזנו, מי הוא ומי מולדתו, כלו קבצן, ושאל לו הקושיא הראשונה: הירשילי, לשמחה מה זה עושה?

ימי ילדותו של הירשילי לא ארכו הרבה, ובעודו רך בימים זקנה קפצה עליו ונעשה יהודי-קטן. היהודי נתחייב לסבול בימי חייו המעטים צרות רבות כל כך, עד שאין לו שהות להיות ילד. היהודי ילדותו כשמש ביום הגשם, רגע זורחת ומיד היא שוקעת בתוך ענן חשך וערפל. כמעט שהילד יצא מחתוליו – יכנס לתורה ולמעשים טובים, והרי הוא כישראל גדול בהלוכו ובדבורו ובמלבושו, בעצבונו ורגזו ובכל סימניו.

רבונו של עולם! מה חשקה נפשי לראות עתה את יהודך הגדול שנעשה בעולמך מאותו היהודי הקטן, שנזדמן לי לראותו פעם אחת לשעבר. אותה שעה עדיין לא מלאו לו להקטן שתי שנים, עדיין אני זוכר את שתי פאותיו, את הירמולקי וטלית-קטן שלו ועדיין קלסתר פניו הצנומים והנזעמים לנגדי. זכורני, כיצד נגלה פתאם מחדר-משכבו לאחר שנת צהרים, שער ראשו מסובך ומעורבב בנוצות; פוסע פסיעה קטנה ובא אל אמו בפנת הבית, עולה ויושב על ברכיה, ובידיו הכשרות נוטל ומוציא את הדד מחיקה ומברך עליה "שהכל" במתק לשונו ויונק… – אמן! עניתי בדחילו ורחימו, מסתכל בהאי יהודי-ינוקא ובאם הורתו ברוב שמחה ונחת, מסתכל ואומר: אשריכם ישראל!…

אמת, כשנעשה הירשילי יהודי-קטן, עדיין היה מעורב עם חבריו ומתהולל עמם כבתחלה, אבל אין אצלם הוללות זו שהיתה קודם לכן, אלא נשתנתה צורתה ונעשית בחשבון ובזהירות יתרה, שלא לקרוע בשעת מעשה הקפוטה הבלואה ושלא ישתמט הכובע ויהיו עומדים גלויי ראש, חס ושלום, ושלא יתלוש האחד שערה מפאותיו של חברו, וכל עניני השחוק ומעשי הוללות אצלם היו מעין דוגמתם של אלו, שהגדולים בעלי זקן עושים. לספר עם איש גדול ולטייל עמו – זהו ליהודים קטנים כבוד גדול, שאין למעלה הימנו. והגדולים מדרגות מדרגות הם: בחור שהגיע לפרקו והוא חתן, למעלה ממנו חתן בבית חותנו, ולמעלה ממנו זה שנעשה בעל-הבית, ועל גביהם אלו הקרויים כלי-קדש, מן השמש והחזן עד הדיין המאור הקטון והרב המאור הגדול. והאומנין ובעלי-מלאכה אצל היהודים מיני בני אדם הם בפני עצמם, לא קטנים ולא גדולים, ועל הרוב הם באים בחברת נערים, מבדחים אותם ומתהוללים עמם ביחד.

הירשילי התחיל מתודע להגדולים, מסתכל בכל דרכיהם ומאזין לדברי שיחתם. היו שיני יהודים מסיחים זה עם זה, כמו מעפר יצמח הירשילי ועומד על גביהם, מגביה ראשו ופוער פיו ושומע. היו יהודים הולכים ומטיילים יחדו, נגד הירשילי כעגל אחרי הפרה והולך אחריהם. אדם בעל-זקן מעלתו גדולה מאד אצל הירשילי, כסבור הוא, אם זקנה כאן אף חכמה יש כאן, מי שזקנו מגודל גם חכמתו גדולה, הכל הוא יודע והכל יכול, ומה שהוא מוציא מפיו – אמת וצדק. כשהיה מספר פעמים לחבריו דברי שטות והבאי, היה מאשר אותם ואומר: שמעו, בנים, ואל תלעגו עלי, הרי כך אמר פלוני בעל-זקן! וכנגד שטות מקויימת בעדות זו לא היה לחבריו פתחון פה ונסתתמו טענותיהם.

סבור היה הירשילי בימי ילדותו שהגדולים עולם בפני עצמו והקטנים עולם בפני עצמו, ואין שני עולמות אלו נוגעים זה בזה כמלוא נימא; אבל לאחר ימים ראה, שטעות היתה בידו, ובאמת אין אלו אלא עולם אחד. הכל, הקטנים עם הגדולים, ילדי העברים הם, שפה-אחת ודברים אחדים לכלם, ומעשיהם ודרכיהם, גם חכמתם ורובי תורתם שוים, ואין ביניהם אלא זה בלבד: מה שלבן-ישראל קטן אסור, לבן-ישראל גדול מותר, ומה שאצל בני ישראל בעלי-זקן קרויה חכמה ומדת חסידות, זו בעצמה אצל הבנים מחוסרי הזקן הם קוראים הבלים, דברי הוללות ומעשי נערוּת.

הירשילי שלנו, כיון שנעשה יהודי קטן, היה עומד רגל אחת בין בני ישראל הקטנים ורגל אחת בין בני ישראל הגדולים. רגלו זו שבין חבריו הקטנים על כל פנים היתה לה אחיזה בדבר-מה, לפי שהוללות ילדים היא פשוטה כמשמעה לשם הוללות, הויות ודברים שיש בהם תפיסת כל חושיהם: אבל רגלו זו שבין הגדולים היתה מרפרפת וחשה פעמים שהיא תלויה ברפיון. הוללות זו של ילדים גדולים, לפי שהיא כביכול לשם שמים, עניניה – "הויות" ודברי רוח פורחים באויר, בגבהי מרומים, שלאו כל אדם זוכה להשיגם. ובעמידתו הרופפה זו עשה הירשילי שתי אזניו כאפרכסת לשמוע דברי הגדולים, ואלמלי ניתנו לו כמה וכמה זוגות אזנים היה משעבד את כולן לשמיעת דבריהם שהיו חשובים לו מאד. הרבה נסים ונפלאות שמע הירשילי מפי הגדולים, ספורי מעשיות לאין מספר – מה שבשמים העליונים, מה בגיהנם ומה בגן-עדן, והכל בפרוטרוט, כאלו מקרוב באו משם וראו הכל בעיניהם. והיו מספרים מעשיות גם בגלגולים, גם במתים התועים בעולם וגם ברוחות ובשדים, ומעשיות במלאכים ובאליהו הנביא שהולכים בשליחותו של מקום ועושים חסד עם בני אדם, וביותר היו מרבים לספר מעשה שהיה כאן בקבציאל – מעשה נורא, שעשה רעש גדול בעולם בימים ההם, ועדיין העולם תוהה עליו בזמן הזה.

ו

בימי רבי שמלקי זקנו של זה הנגיד רבי יודיל הקבציאלי – כך היו הקבציאלים הגדולים מספרים בפמליא שלהם – בימי רבי שמלקי, עליו השלום, כשנתרבתה פעם אחת העניות בעיר, רחמנא לצלן, השעה דוחקת וימי הפורים ממשמשים ובאים, עמדה קבציאל והלכה בנעריה ובזקניה לכסלון, ולא נשאר בעיר מכל הגברים אלא רבי שמלקי לבדו. וזה רבי שמלקי, זקנו של רבי יודיל, איש חסיד ויהודי נלהב, בעל צורה ונפש יפה, מחסידי הזקן נר עולם, היה עקר, לא עליכם. כל מיני תחבולות שעשה כדי להוליד בן וכל הקמיעות והלחשים היו לבטלה, עד שהניח לבסוף את כל התחבולות שעל פי דרך הטבע – את בעל-השם ואת הקדר ואת כל מיני המלחשים משלהם ומשלנו, להבדיל, ושעבד כל חושיו וכוחותיו לעבודת הבורא, לעבדו עבודה תמה ביראה ופחד והתלהבות משונה, ולהיות יהודי כדבעי, בכל דרכיו וכוונותיו. ובאמת היה רבי שמלקי יהודי בכל אבריו ועצמותיו, לא נצמא כמותו בזמנו בכל איפרכיא כסלון, מאה מיל מסביב, ופשיטא שאין כמותו בזמננו גם אם יחפשו בנרות. יהודים יש אפילו גם בזמננו, יהודים הרבה, ברוך-השם, אבל הנקודה – הנקודה היהודית… כמעט שאינה נמצאת עכשיו. ובלבו של רבי שמלקי היתה הנקודה היהודית – ניצוץ אש זה. אבל אין זה מענין המעשה, וגופא דעובדא כך היא: קבציאל עמדה קודם הפורים והלכה לה לכסלון, כדי לקבל שם חלקה במתנות לאביונים. רבי שמלקי נשאר יחידי ונצטער מאד, שלא יוכל להתפלל ולקרוא מגלה בעשרה ולקיים מצות משלוח-מנות בפורים. למי ישלח ועם מי יתבסם כדת היום? ועד שהוא יושב בתענית פורים ושרוי בצער, תשעה בני אדם נכנסים לתוך ביתו. שלשה ישישים, מלובשים קפוטות-פסים; אחד לבוש מין בגד משונה וכובע גבוה בראשו, וזקנו ופאותיו סבוכות ומסובכות; אחד לבוש מלבוש נכרי כפרי ואזור עור במתניו, ופניו כאדרת-שׂער; אחד חטמו עבה ואדום עם חטטין-חטטין, נראה כמתנמנם ועומד בקושי על רגליו, ושלשה עטופים כישמעאלים, עטיפה משונה, לא ככלי גבר ולא כשמלת אשה. בכניסתם נשקו את המזוזה ואמרו בקול רם: שלום, רבי שמלקי! רבי שמלקי מקבל את פניהם בשמחה, נותן להם שלום ושואל אותם מפני הכבוד, מאין הם באים, כדרך העולם, ולשלשה היהודים העטופים כישמעאלים, מתוך שחשב אותם לירושלמים, חלק כבוד ביותר, אומר בלבו: אלו אורחים מהוגנים הם, מפיהם אשמע נפלאות על מערת המכפלה ועל קבר רחל אמנו, על הר הזיתים ועל חמי טבריא, ואפשר יש אצלם עפר ארץ-ישראל למכירה ואקנה בשביל גופי, שלא תהא הרימה שולטת בו בקבר לאחר מיתתי. כך וכך היה מהרהר ושמח בלבו.

– רבי שמלקי – אמר הכפרי – הסוחרים האלו עמי בזה מבקשים אותך על ידי, שתתן להם רשות להתאכסן אצלך, ואתה שכר הרבה תקבל.

– חס ושלום! – נענה רבי שמלקי ואמר – שכר לא אקבל בשום אופן. אורחים יקרים אתם לי כלכם, והיה זה שכרי שאקיים עם בני אדם מכובדים כמותכם סעודת פורים בשמחה כדת ישראל. יין ושכר ושאר מיני משקה יש לי רב. ולכשנצטרך עוד יוקח מיין המשומר במרתפי לפסח. ואתה, רבי יהודי – אמר להכפרי – הרי בעל-עגלה אתה ומסתמא לא תמנע עצמך מכוס יין-שרף; היין שלי טוב מאד.

– יין אתה אומר… יין-שרף? – אמר בעל החוטם האדום, הולך ובא לבעל הבית – ביין-שרף בקי אני, מבין גדול שאין כמותי בכל העולם.

– ברוך אתה וברוך טעמך! – אמר לו רבי שמלקי – מפרצוף פניך ניכר שמבין אתה. כמדומה לי שראיתי אותך כבר וידעתיך בשם… לא פלוני אתה, שנזדמן עמי ברגל אצל הזקן, יחיה? כן כן, בקי אתה בין-שרף, מבין גדול באמת. ואתה הרי יודע פירוש המלה "מבין", שאני אומר, ידיעה תמה על בוריה, יודע ומכיר עד היכן הענין של ייו – שרף מגיע, החריפות והטעמים שיש בו… ענין זה אינם מבינים אלא דוהרי דולקים, יהודים נלהבים שכמותך…

רבי שמלקי הלך עם אורחיו לבית-הכנסת והתפללו שם תפלת ערבית. אחד מן הישישים קרא את המגילה בקול ערב ונעים. כשהגיע לאותו המעשה בהמן הרשע, שעלה לגדולה ובא בעלילה ובמלשינות על ישראל לאבדם מן העולם, קפץ בעל הכובע הגבוה בזרוע נטויה ובכעס גדול כל-כך, עד שנתבהל רבי שמלקי ופרחה נשמתו כמעט. ולא די לו בזה, אלא שחפז ונטל אחת מכלונסאות החופה, המצויות בבית-הכנסת, והיה מכה בה מתוך כעס ורוב חמה על גבי הרצפה, מתכון בלבו בכל מכה ומכה להמן צורר היהודים… וכשהגיע הקורא למפלתו של המן הבהיקו פניו של בעל הכובע הגבוה ורקד מרוב שמחה. אף הישישים רקדו תחתיהם, איש על מקומו, ואמרו שירה, "שושנת יעקב", בניגון נעים. בעל החוטם האדום לא יכול לשלוט ברוחו וקפץ ואמר: מה לי ולפזמונכם, אין לי שמחה אלא ביין, והריני מוכן ומזומן לשתות מיד, במקום הזה, כוס יין-שרף באהבה. ומיד נתלהב גם רבינו שמלקי ונזדרז ובא לארונו של השמש, והוציא מתוכו קנקן יין-שרף וכוסות והתחיל שותה עם אורחיו. השמש בעצמו לא היה שם באותה שעה, מפני שתנאי זה הותנה בינו ובין גבאי בית-הכנסת בפירוש, שבימי חנוכה ופורים יש לו הזכות, כמו לכל בני הקהלה, להחזיר על הפתחים – בכסלון. ועוד הותנה ביניהם, שהוא לבדו רשאי למכור כל ימות השנה יין בבית מדרשו, והזכות נתונה לו עם זה למכור שם גם גלוסקאות של כוסמין, דובשנין ורקיקים נילושים בביצים וכיוצא בהם, שאינם טעונים נטילת ידים ומברכין עליהם בורא מיני מזונות.

כל אותו הלילה שמח רבי שמלקי עם אורחיו בביתו שמחה גדולה, למחר הלכו כלם בהשכמה לטבילת שחרית. רק בעל-החוטם לא רצה להלוך עמם. לא אלך – אמר לחבריו – לא אלך עמכם, מים שׂנאה נפשי. – אל תפרוש מן הצבור – הפציר בו רבי שמלקי – לכה דודי ואל תירא, מי המקוה שלנו קרושים, עד שיכולים לחתכם בסכין… ובעל-החוטם עמד על דעתו ולא זז ממקומו. קריאת המגילה בשחרית ומנהגי בעל-הכובע ושאר האורחים היו הכל כדאתמול. לאחר תפלת שחרית ישבו לאכול ולשתות, ולאחר האכילה התעסקו במשלוח-מנות, ואחר כך ברכו על מיני מתיקה – לחמניות ושומשומין בדבש, זכר להמן, אוכלים ומטיבים את לבם במיני משקה הרבה, ואחר כך חזרו וישבו לקיים סעודת פורים. קיימו ואכלו ושתו ונתבסמו ונשתכרו כהלכה, ובעל החוטם היה מרבה בשתיה יותר מכלם, וספג לתוכו יין רב; קיצור הדברים, היו מקיימים חובת השתיה במדה מרובה כל כך, עד שכשבאו הקבציאלים ממחרת "שושן-פורים" מצאו את רבי שמלקי שוכב כאבן דומם. כשהקיץ רב שמלקי מיינו היה כחולם והשתומם ותמה תמיה גדולה: האורחים אינם, כלא היו, ובבית כמו מהפכה, ערבוביא משונה ואין דבר על מקומו, מה שהוא מבקש אינו מוצא ומה שהוא צריך לו אינו! תמיה גדולה לרבי שמלקי ואינו מבין מה זאת?…

הזקן, זכרונו לברכה, גלה אחרי כן סוד זה למקורביו, והמקורבים מסרוהו למקורביהם, והדבר נתגלגל מפה לאוזן עד שנתגלה לבסוף לכל העולם. עכשו הכל יודעים מה זאת… האורחים הללו היו מבני הכנופיא, מאותה חבריא יקירא! הישישים – כך אמר זכרונו לברכה – אלה שלשה אבות: בעל החוטם האדום הוא לוט השכור, הנגרר אחרי דודו אברהם אבינו; בעל הכובע הגבוה הוא מרדכי, לבוש בגדי מלכות, והלבוש מלבּוש כפרי הוא אליהו הנביא; ושלשה אלו בעטיפה משונה הם מתתיהו כהן-גדול ושני בניו בבגדי כהונה. – הוא, עליו השלום, אמר, עד שהכנופיא הזו הלכה לרבי שמלקי באה מתחלה אליו ליטול ממנו רשות, מפני שרבי שמלקי הוא מפמליא שלו, וקבציאל היא חבל נחלתו. לכאורה היא נחלת הדוכס, אבל טובת הנאה ממנה לו היא, כלומר, זה אוחז בקרני פרה והוא חולבה… ובדבר כלי-הבית שנתעלמו – יש סוד, כידוע ליודעי חן. המקום ימלא חסרונך, אמר לו. וכך היה: מאותה השנה התחיל מזל משחק לו, לרבי שמלקי. סעריל אשתו השלישית – אשה נאה, רכה בשנים, שלא נשא אותה לעת זקנה אלא בשביל שתהא לו לבעלת-הבית – הרתה תיכף לאחר אותו המעשה, ובחוש התשיעי, בשבוע לפני חנוכה, ילדה בן, הלא הוא רבי מרדכילי-מתות (כך צוה הזקן לקרוא את הבן הזה על שם הצדיק מרדכי ועל שם מתתיהו החשמונאי), ורבי מרדכילי זה הוליד את רבי יעקב-אליה, הוא אבי רבי יודל הקבציאלי שבימינו…

מעשה זה באמת נורא הוא מאד. והשתא ניחא מה שהנגיד רבי יודיל הקבציאלי הוא בעל גאוה משונה וקופץ תמיד בראש, אף על פי שהדיוט הוא וקמצן גדול…

כשהיה הירשילי מספר מעשה זה לחבריו היו כלם נהנים הנאה מרובה, וכמה נערים קפצו ונתנו עדותם, גם נשבעו שבועי שבועות ואמרו: כך נזכה לשמוע שופר של משיח כמו שאנו באזנינו שמענו מפי אבותינו את הנפלאות האלה – והכל האמינו להם באמונה שלמה. אלא שני נערים אלה היו נחלקים בחטמו של לוט, אחד צועק ואומר: לא! כך אמר אבא, חוטם אדום בלא חטטין, והשני רוקד כנגדו וצועק: עם חטטין, חטטין! אבי יודע ומהימן ביותר, והוא אומר: עם חטטין! – והנה מחלוקת ופלוגתא על האבות, אביו של מי עדיף, ושני הצדדים מכעיסים זה את זה, נערים נכנסים במחלוקת זו, ומהומה רבה בתוכם. פלוגתא זו בענין החטטין עשתה רעש גדול בין הנערים, כמו אותם הענינים, שעליהם נחלקים לפעמים חכמי דורנו בספריהם, כאלו החטטין וכיוצא בהם גופי תורה בתולדות בני ישראל… בשביל אותו החוטם היו הנערים תופסים זה בחוטמו של זה, ובשביל כבוד אבותם היה מחלל זה את כבוד אביו של זה. אף חוטמו של הירשילי לא יצא נקי מידי חבריו ונפצע לכבוד אביו. אבל בעיני אביו היה רע הדבר, שבנו מסר חוטמו על "קדוש שמו", ובשביל מה? בשביל אמונות ודעות במעשה שהיה – בשביל חוטם, אם כך הוא או כך …

– בוש והכלם! – היה אביו מיסרו ואומר – עד מתי, בנים שובבים, עד מתי המעשיות שלכם? עד מתי, פראי אדם, המעשים המכוערים – אלה מעשי נערוּת שלכם?!

ז

השיר של פגעים, שהדלות היתה אומרת בקבציאל בכל יום, היה נורא מאד, והקבציאלים האומללים היו יושבים בטלים ולא עשו וגם לא יכלו לעשות כלום נגד הדלות הקשה ופגעיה הרעים. כשהיו מתקבצים בבית-המדרש מאחורי התנור לבלות זמנם בדברי שיחה, – בעניני המדינות ודרך ארץ, היו נאנחים ומתרעמים ואומרים: עכשיו לא זה העולם ולא אלה דרכיו כבימים הראשונים! בימים ההם היה הכל – טע-טע-טע! ובזמן הזה – עט!…

מה שבראשונה היה כך, עכשיו אינו כך, אלא כך… היינו הך, לכאורה? אף על פי כן יש חלוק גדול. בראשונה היו הבריות – בריות, היהודים – יהודים, והעסקים – עסקים, ועכשיו בעונותינו הרבים, מה?… ובשעת אמירת "מה?" היו הכל נותנים עיניהם זה בזה, מחרישים ושותקים וממתינים לתשובה מספקת על השאלה "מה?" החמורה. – אחד מבני החבורה מתחכך, מקמט את מצחו ומשפשפו בעיון גדול, ואחר כך הוא פותח את פיו – ופוהק! ובא חברו, מחזיק בפאת זקנו ומקמץ אחת מעיניו, מנענע בידו ומגמגם ואומר: אין כלום! ועד שלא הספיק השני להשיב רוחו אחר דבורו זה בא הדברני השלישי וסומך ידיו על השלחן לפני כל העדה, מתנועע בכל גופו ופוצה פה בפצח משונה, כבר-סמכא, ואומר: שמעו נא, רבותי, ואספר אני לכם. עכשיו, אומר אני לכם, עכשיו ימות המשיח. ותשובה זו מתקבלת ברצון. כלם מתלהבים וכלם פותחים את פיהם ונושאים ונותנים בדברי נחמה לעתיד-לבוא. תחלת דבורם בענין זה כך היא: אלף ששי זה הוא יום הששי להקדוש ברוך-הוא, ולפי החשבון ערב-שבת עתה אחר חצות – ויש לנו כל הסימנים, שבן דוד בא, ומשיח יבוא במהרה בימנו. שערי הפרנסה הרי ננעלו והפרוטה כלתה מכיס, חוצפא יסגי ונתרבו עזי-פנים ביהודים, נערים ירהבו בזקנים, נקלים בנכבדים ובעל הכרס יאמר חכם אני, גברא רבא אני; גזרות חדשות מתחדשות בכל יום ומלחמת גוג ומגוג הלא ממשמשת ובאה. בענין גוג ומגוג מאריכין לספר, והרבה דברים נאמרו בו. אחד נוטל את הספר "אבקת רוכל", פותחו ונותן אצבעו בו וקורא בסירוגין באזני חבריו דברים שמחים ונעימים אלה:

"האות השביעי. הקדוש ברוך-הוא בעל נפלאות עושה מופת בעולם. אמרו שיש ברומי אבן של שיש דמות נערה יפת תואר, והיא אינה עשויה ביד אדם, אלא הקדוש-ברוך-הוא בראה כן בגבורתו, ובאין רשעי אומות-העולם בני בליעל ומחממים אותה … והקדוש ברוך-הוא… בורא בה בריה ויוצר בה ולד, והיא מתבקעת ויוצאת ממנה דמות אדם ושמו ארמילו'ס השטן… ארכו שתים עשרה אמה ורחבו שתים עשרה ובין שתי עיניו זרת, והן עמוקות אדומות, ושער ראשו כצבע זהב, פעמי רגליו ירוקין ושתי קדקדין יש לו. ויבוא… ויאמר משיח אני, אני אלהיכם. מיד יקום נחמיה בן חושיאל (משיח בן יוסף) ושלשים אלף איש עמו ויעשו עמו מלחמה ויהרגו מאתים אלף, מיד יחרה אפו של ארמילו'ס ויקבוץ כל חילו… ויהרג משיח ה'… ותהי צרה לישראל שלא היתה כמותה מימות העולם… האות השמיני. יעמוד מיכאל ויתקע בשופר שלש פעמים… תקיעה ראשונה יתגלה משיח בן דוד ואליהו הנביא לאותם הצדיקים שנסו למדבר… וישמעו כל ישראל… את קול השופר… וידעו כי באה הגאולה ויתקבצו ויבואו לירושלים… והקדוש ברוך-הוא מוריד אש וגפרית מן השמים, מיד ארמילו'ס הרשע ימות הוא וכל חילו. האות התשיעי. יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויחיה הקדוש ברוך-הוא המתים בירושלים, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא בשביל לקבץ שאר ישראל הפזורים בכל הארצות, ושרי אומות העולם נושאים אותם על כתפותיהם ומביאים אותם לה'… האות העשירי. תוקע מיכאל תקיעה גדולה ויוציא הקדוש ברוך-הוא מנהר גוזן ומלחלח וחבור ומערי מדי כל השבטים ויבואו עם בני משה (היהודים האדמונים) באין מספר ובאין שיעור, כגן-עדן הארץ לפניהם… יהודים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ושמחת עולם על ראשם".

הקבציאלים שומעים את כל הגדולות והנוראות האלה ומתלהבים ודמם מרתיח אצל התנור מרוב עונג והנאה, ונחה עליהם רוח גבורה והם נכונים לשאת קשת וחצים ולבוא לעזרת ה' בגבורים. ובשעה זו מדובר נכבדות גם בסעודה של לויתן, בשור-הבר ויין המשומר. ואותם האוזים השמנים של רבה בר בר חנה אף הם עולים על השלחן בקערות זהב. צדיקים אוכלים ושותים ולוחכים ראשי אצבעותיהם, הנוטפים שמן, שיורד על הזקן ועל פי מדותיהם. הקבציאלים שלנו, שהם רעבים וצמאים ושוקקים, מלחכים בלשונם את שפתיהם ובולעים את רוקם ממאכל תאוה זה, ובבטנם הריקה קול כחלילים נשמע, והם מתחככים ומתקרצפים ונאנקים… ובשביל לכבוש את יצרם ותאות האכילה דוחים את הלויתן ועוסקים לעת-עתה במלי דעלמא, בדברי המדינות ותכסיסי מלחמה, שמחזיקים את עצמם למומחים בהם, וממציאים עצות נפלאות וחידושים וסברות משונות. מפת הארץ כולה היא לנגדם, על פיסת ידיהם. ועד שבריל וסייעתו מעמידים את חילו של קיר'ה על כף ידם ואת חיל התוגר על אצבעותיהם, ורצועת ים האוקיינוס, או הנהר פרוט על "קו-החיים" ביניהם, והמלחמה קשה, עוסק לייזיר וסייעתו בשׂרי-מעלה של האומות הללו, ומוכיח מתוך רש"י ומדרשי אגדה, שאין הקדוש ברוך-הוא נפרע מן האומה עד שנפרע משׂר שלה תחלה. בריל רוצה לקפוץ ידו, כלומר: יפול התוגר וחילו לתוך הים, ועמד לייזיר וצווח: עם הארץ אתה, ברילי, בכדי טרחתך! שר של אדום הוא עתיד לנפול, כמו שכתוב שם בפירוש… ומי שהוא בור ואינו יודע – ישתוק ולא יחוה דעתו במופלא ממנו. – בריל כועס ואינו מוחל על עלבונו, ומה שלייזיר אומר מעתה, הוא אומר להיפך להכעיסו. כשהגיע, למשל, זמן ספירת ממונם של עשירי ישראל ולייזיר התחיל מתעסק בזה באמונה, משער על פי יושר רכושו של איציק הכסלוני לשני מליונים, ושל רבי קלמן למליון וחצי דינרין, התעקש בריל ואמר: אדרבה, איפכא מסתברא. לא בשביל להפסיד בזה לרבי איציק, אלא לפגוע בלייזיר. ויצאו מזה סכסוכים גדולים, ורבתה המחלוקת בין הקבציאלים, הללו מסייעים ללייזיר והללו לבריל. ושני הצדדים מכעיסין זה את זה ובאים בטענה ואומרים: אטו ממון הפקר הוא! הישרנים שבבני החבורה באים ומכריעים ביניהם מפני השלום ואומרים: שמעונו, רבותינו! הודו לבריל ברבי קלמן ויודה הוא ללייזיר ברבי איציק. – מה הרעש? – צועק אחד מבני החבורה – יש פשרה בישראל! תנו מליון אחד שבע מאות וחמשים אלף דינרין לרבי איציק, ומליון אחד ושבע מאות וחמשים לרבי קלמן. כמדומה לי, שכך הוא במדת היושר. שני הצדדים יהיו נוחים מזה, ולייזיר ובריל בדין הוא שיתנו שניהם משקה להמסובים בכאן. – אביונים אנחנו – צועקים לייזיר ובריל בקול אחד – אין לנו אפילו פרוטה אחת… אין בכך כלום – אומרים להם – השמש מקיף, תנו לו משכון…

וכשהביא הענין לספר ברבי יודיל הקבציאלי, היו כלם מעקמים פניהם, כאלו הם מעיינים בזה עיון גדול, והכל אמרו פה אחד, שרבי יודיל אינו עשיר כל כך כמו שהוא בר-מזל, אל נא תשלוט בו עינא בישא. אבל מפני מה אינו עשיר כל כך כמו שהוא בר-מזל? בדבר זה נחלקו הדעות. יש אומרים, קיים אליהו הנביא משלוח-מנות לרבי שמלקי באותה שעה ונתן לו כיס של עור ופרוטה בתוכו, והכסף כנחל נובע בכיס, ולעולם אינו מתרבה אלא עד כדי למלאותו, לא יותר. ויש אומרים, לא כך היה הדבר, אלא "טבעת-המופת" ושם המפורש חקוק בה נתן אליהו הנביא לרבי שמלקי – טבעת זו, שהיא נותנת לאדם כל מה שלבו רוצה. ובפירוש הזהיר אליהו הנביא את רבי שמלקי, שלא יהא דורש מהטבעת לעצמו יותר מדאי, אלא מה שהוא צריך לגופו. – אמרו בעלי-הכיס לבעלי-הטבעת: לא, ועוד הפעם לא! לדבריכם, הרי בשעת דרישת רבי שמלקי בטבעת-המופת היה יכול לדרוש ולומר: יהי רצון מלפני הטבעת, שיבטל אליהו הנביא רצונו מפני רצוני ויהא דורש לי טובה מרובה, שתהא מעתה הרשות בידי לדרוש כמה שלבי רוצה לדרוש! – אוי, אוי! – סיימו באנחה מעמקי לבם – אלמלי אנו זכינו לטבעת-המופת יודעים היינו ויודעים מה לעשות. וכיון שבעלי-הכיס התחילו נאנחים, נטפלו להם שאר בני-החבורה, והיו כלם נאנחים, נאנקים ואומרים: ווי, ווי! השעות שעות רעות, צרה וצוקה ופגעים רעים מסביב, אין עצה ותחבולה אלא טבעת-המופת לבד. ווי לן, ווי לן! אין מחיה, אין פרנסה, ואפילו אם יהיו תוקעים ומתריעים על צרותינו לא יועיל כלום. לחיות בזמן הזה אי אפשר אלא בנסים ונפלאות. ואנחנו, אוי לנו, לא נדע מה נעשה…

ח

הירשילי שלנו, שכל ימיו היו ימי צער ועוני, שהוא נער ודמיו עדיין רותחים, שנפשו המדוכאה והרצוצה בלא-עת נתחבטה כצפור נאחזת בפח ומבקשת לה רוח והצלה – הירשילי זה, כיון ששמע אותה השמועה על טבעת-המופת החזיק בה בדעתו והיה שוגה בה תמיד. רבונו של עולם – היה אומר בלבו – תמה אני, למה כל אדם מישראל, בני בריתך, לא יזכה לטבעת-מופת זו! לשעבר, כשרצית, הרי נתת לעמך בני ישראל מן במדבר, ועופות שמנים פרחו מאליהם לתוך פיהם, ומים מסלע הוצאת להם לצמאם – ויהא נראה לך, רבונו של עולם, גם עכשיו, כאלו יהודיך הם במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב, ועשה עמהם נסים ונפלאות. – הירשילי צפה באספקלריה של דמיונו, כמה מעלות טובות לטבעת-המופת על בעליה, וכמה גדולים מעשיה. כשאומרים: טבעת, טבעת, יהי רצון מלפניך, שיגיעני כך וכך! מיד באים אותם הדברים המתבקשים בלא טורח ויגיעה. ואף בספורי-מעשיות שהיה קורא מצא דברי נפלאות הרבה, שנעשו בעולם על ידי טבעת-המופת ולחשים, ונשתומם עליהם מאד. היה קורא, למשל, איך בן-אדם פלוני דאה על כנפי "רוח" אחד ופרח לו עמו על הרים ובקעות ועל יערים ושדות, עד שבא לאחד מאיי הים, ושם פלטין גדול כלו אבנים יקרות, וכמה וכמה חדרים וסגולות מלכים בו. כשנכנס לטרקלין, ראה שם שולחן ערוך לפניו וכלים מכלים שונים ומטות זהב וכסף, כרפס ותכלת בוץ וארגמן, ואין איש בבית, אין גם אחד. נוטל בחור זה את טבעתו ומלחש ואומר: טבעת, טבעת! הריני רוצה לאכול, הריני רוצה לשתות, הריני רוצה כך וכך, רוצה, רוצה ורוצה. מיד עלמות יפהפיות, בנות מלכים באות, אחת יפה מחברתה, ממשבצות זהב לבושן עם תכשיטין יקרים, אבנים טובות ומרגליות – באות ומחזיקות בו, בבחור זה, החליל מכה לפניהן ובעלי השיר מנגנים בתרועה, והן מובילות את הבחור לבי-מסותא בזמר נעים. שם זולפין מים על אבני התנור ומפיקין הבל הרבה, והוא מחליץ עצמותיו ומזיע על גבי האצטבא העליונה של שיש. מבית-המרחץ יובל בשמחות וגיל, בתוף ובכנור ובצימביל, מחזירים אותו להטרקלין, והמשתה מתחיל ובא על הסדר: דגים ומרק, דייסא ולפת, ויין-צמוקים רב כיד המלך. ודודנו, הבחור הזה, אינו מתעצל ואוכל ושותה בכל פה, ולבו טוב עליו. לאחר הסעודה מכבדים אותו במחול, ומרקדים ומתעלסים בתענוגים, הכל כדבעי, מה שאין הפה יכול לדבּר.

טבעת-המופת היתה כמסמר נטועה במוחו של הירשילי, בה היה מהרהר תמיד וגם על משכבו בלילות לא הסיח דעתו ממנה. מה שטבעת-המופת מצויה בעולם – לא היה מפקפק רגע אחד. זו הרי למד מפי השמועה וקבלה היא לו גם מאביו, ואבא הרי יודע… והרי כל הדברים מה למעלה ומה למטה – בגן-עדן ובגיהנם, וכל המעשיות על בעלי-שמות ושדים ומכשפים וכיוצא בהם, ממי קבל אותם אם לא מאביו. עכשיו אם יהא כופר, חס ושלום, בעיקר זה ש"אבא יודע", היאך יתקיימו כל אלו הדברים המסורים לו, ויהדותו מה תהא עליה?!…

עד שהירשילי נער לא היה מבקש אלא זו בלבד: מי יתן לי טבעת-המופת הייתי מנחש בה ואומר: יהי רצון שתהא לי אכילה, חלת לחם נקיה, בשר ופשטידא שמנה גם בימות החול! מפני שבאותם הימים היה רעב תמיד, לא עליכם, ומאכלים ערבים מאלה לא ידע מימיו, ולא עלתה על דעתו שהם מצוּיים בעולם. ועוד אחת היה שואל: יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שכל החדרים והמלמדים עם הסדורים ביחד כולם כעשן יכלו מהרה ולא ישאר מהם כל זכר! מפני שנפשו קצה בחדר וברבו רב-החובל. אבל לאחר ימים, כשהתחיל מרגיש בצרכים אחרים, נתחדשו ובאו לו גם משאלות אחרות, והיה דורש לו מטרוניתא, בת-מלכה נאה ובית מלא כל טוב – עזים שתים ופרות שלש.

ובת-מלכה תאות נפשו באותה שעה היה יצרו מדמה לו בדמות ביילא – בתולה גוצה ובריאת בשר, לסתותיה מלאות ואדומות, ראש חוטמה מזדקף ועולה מעט, ועיניה השחורות כגחלי אש. אביה, בנציון-בעל-צביה – שמזגג הוא וגם בנאי במקצת, כלומר, מבין ואינו עושה במלאכת הבנין – בית-דירתו היה סמוך לבית אביו של הירשילי, ושכנו של אדם בעיירות קטנות כאחד מבני משפחתו הוא, וקורבתם פעמים שהיא מרובה מקורבת אנשים אחים בעיירות הגדולות. השכנים במושבות ישראל הקטנים אחד יודע מה שנעשה בבית חברו ובחדר-משכבו ואפילו מה שבקדרתו, הכל גלוי וידוע לפניהם. זה אורב לזה, צופה ויודע סתריו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, וצאתו ובואו ישמור תמיד. הם מתקוטטים ומתפייסים וחוזרים ומתקוטטים מפני השלום, השכנות משכימות זו לפתחה של זו ושאלה אשה מאת רעותה כלי בית – כפות למאכלי חלב, עריבה ומדוכה וכברה, גם כד מים וביצה וכיוצא באלה; נמלכות זו בזו באריגת פוזמקאות, שיעור עקבן בכמה בתי-נירין ואיך לגומרן; מחדדות זו את זו בדיני טיגון פירות ומעשה מרקחת, בהלכות קליעת החלה ליום-טוב וניקוד לחמניות לפורים. ופעמים אשה מביאה בידה מאפה תנור – רקיקים משוחים בשמן, צפיחית בדבש, מעשה ידה להתפאר, וחברתה מברכת אותה, שתחיה ותאריך ימים עם בעלה ובניה ברוב שלום ונחת ותזכה לאפות צפיחית בדבש, גדולה מזו מאה פעמים, לחתונת בתה, אם ירצה השם, במהרה בימינו אמן. אמו של הירשילי ואמה של ביילא חיו בשלום יחדו כדרך השכנות – מתקוטטות בבוקר ומתפייסות בערב, והירשילי בילדותו היה חבר נאמן לביילא ומשחק עמה בכל עת. היו דצים ומשתעשעים בחברת ילדים וילדות, מרקדים יחפים ברחובות ודשים בשעת המטר בתוך צינורות המים, מחזיקים זה ביד זה ומקפצים ומזמרים שיר-הגשם, שהתינוקות אומרין בימות הקיץ:

גֶּשֶׁם וְחַמָּה בָּרָה,

הַכַּלָּה הִנֵּה הָרָה!

מַה יָּלְדָה? בֵּן!

וּמַה שּׁמוֹ? משֶׁה'לִי…

ביילא אמרה פעמים בשחוק הירשילי במקום משה'לי, והירשילי אף הוא שחק ואמר במקום הכלה – ביילנו. ביילא ידעה הרבה מעשיות בגזלנים ובמכשפים ומכשפות, ומעשה ברבן וברבנית, ובכל פעם שהיתה מספרת היה הירשילי שותה בצמא את דבריה – ואינו חושש כלום. הבתולה ביילא כראובן ושמעון חבריו היתה לו. אבל לאחר כך, כשהירשילי התחיל לומד גמרא, הוא מתחיל מתבייש מפניה ואינו יודע בעצמו על מה ולמה, בושה נצנצה בו פתאום הוא מתבייש על כרחו!… ובאותה שעה שהוא מתבייש רוצה הוא דוקא להסתכל בה גם מרוחק, רוצה הוא להסתכל וכשפוגשה מרכין ראשו ופניו מתאדמין. ואף היא רואה את מנהגיו עמה משונים ומתחלת להתבייש, ושניהם משתדלים להשתמט זה מפני זה. אלא כל מה שהירשילי משתדל להשתמט מפניה לבו מושכו אליה ביותר. קולה היה ערב לו כקול זמרה, דבור אחד יוצא מפיה, וחיתה נפשו וכל רמ"ח אבריו. כסבור הוא, שאין טובה ונאה ממנה בכל העולם. אפשר, מתוך שלמד הירשילי בנערותו וידע, שאסור לו לאדם מישראל להסתכל באשה, היה יצרו מתעורר ומשיאו דוקא להסתכל בביילא. ומתוך שנסתכל בה לא ברשות, כבימי ילדותו, אלא בגנבה, היה מרגיש בהבטת עינו טעם משונה של מים גנובים, ומהאי טעמא התחיל לבו מהרהר, והיה מהרהר ומתבייש… וכיון שהגיעה שעתו של הירשילי לבוא באנשים, בין הקבציאלים הגדולים, וראה אותם שוממים ונאנחים ומרבים בכל יום תחינות ובקשות למי שעשה נסים לאבותינו, שיעשה נסים גם להם, ושמע מפיהם אותו המעשה בטבעת-המופת ואמירת יהי-רצון שכל אחד מהם היה אומר אלמלי זכה לטבעת – אף הוא אמר בלבו: מי יתן לי טבעת-המופת ושאלתי לי בת-מלכה, כלומר, ביילא.

העניות והשפלות והבטלה והיסורים מרגילין את האדם לתקוות ודברי-הבאי, שלא כדרך העולם. אדם כשהוא נתון בצרה וחייו חיי צער, מצפה לישועה על פי נסים ונפלאות. ומי כהיהודים הקבציאלים עניים ושפלים ומדולדלים בכל הארץ? צרות ופגעים יש להם רב, כל מיני פורענויות, ברוך השם. ופנאי הרי גם כן יש להם, מאין עבודה ועסקי פרנסה, ולפיכך אין כאן תמיה כלל אם במשאלות לבם המופלגות וברבוי הגדותיהם המשונות עלו למעלה ואין כמותם בכל באי עולם. מספר צרותיהם היו משאלותיהם, ועת להרבות שיחה ומשאלות לבם היו להם הלילות הבהירים בקיץ. ולילה אחד יבוא כאן במחזה ללמד על שאר הלילות.

הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת ערבית לאור הלבנה, מברכים ברכת המזון, והמונים המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית-קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות, הילדים חשופי שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף, ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן. – הקבציאלים שוכבים שעה קלה, עוסקים כל אחד בשלו, מפהקים ומתעטשים, מבריחים את הפרעושים ומתחככים מחרישים ושותקים. נשים שדברניות הן, פותחות את פיהן ראשונה, ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסא אצלי נצטמקה היום יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שולחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות בתוך הפה; ואחת בשׂורה בפיה ומספרת את רוב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגלגולת זימן לה השם יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבוקר, גם בערב, ועוד נשתיירה חתיכה גדולה למחר. הדבור הולך ומתגבר בקולי קולות דקים ודקים מן הדקים ומשונים. הגברים כובשים לעת-עתה דבריהם ואין עונים לנשיהם ברצון אלא בשפה רפה ובגמגום, כדי לצאת ידי חובתם בלבד. הם מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזוהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארוכה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… איציק ובריל, שניהם אסטרולוגין וחקרנים, כביכול, מראים באצבעותיהם על האלפא-ביתא של הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, וחולקים בשתי האותיות "תיו-חית" ומכחישים זה את זה, ושאר בני החבורה נושאים פנים לשני החקרנים, מנענעים ראשם להם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: כדבריך כן הוא, רואה אני, רואה! אראה בנחמה, שאני רואה!… עוד הם מדברים ורוח לבשה את יהודי אחד, והוא תוהא וקורא בכח: "אוי מה רבו הכוכבים שם במסלותם הצחות מחלב! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן לי כל כך אדומים במספר הכוכבים!"… "אי שוטה שבעולם! אני מוריד לו השער בזול, כל כוכב בסלע"… ומיד קופצים אחרים ומורידים השער עוד יותר – שנים, חמשה, עשרה כוכבים בפרוטה. ובשעה שהיהודים נושאים ונותנים, מחשבים חשבונות ומונים, מפקיעים את השערים ומורידים עד הדיוטא התחתונה שויים של הכוכבים במקח וממכר, יושב לו מרחוק אצל הנשים שם, לץ אחד, ואומר לפניהן מלי דבדיחותא, הנשים מעקמות פניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך כן הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח-עקבו של זה, וזה תחת בית-השחי של זה, ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חוטמו של חברו, בחשאי, כלאחר יד. בעל-החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאלו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, הוא גוער בו ואומר: הס, הס! האמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות אותם באזניהם. והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם-ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד יתוש נשכו ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: ווי, ווי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על גבי, על גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה, הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן, היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך-ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה אומרים: גשי הלאה, היידא, בהמה! והיא ממהרת להנצל מידי יהודים ובורחת לה למקום מנוחתה. אותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב היא נותנת? ושויה של הפרה כמה? ופתאום בת-קול יוצאת מבין החבורה ומכרזת ואומרת: שמעו נא, רבותי! כל בהמות קבציאל, בהמות גסות ובהמות דקות יחד, בכמה אתם שמין? זה אומר כך וזה כך וכך, ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו! וכיון שזה פתח ואמר "יהי רצון", התחילו כלם אומרים "יהי רצון" – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאה לשונם. אחד מהם נתנמנם מתוך רוב הנאה וקול תרועת נחיריו נשמע למרחוק. אנשים דוחקים בנשיהם ואומרים: נלכה למנוחתנו! והנשים מסרבות, כביכול, ואומרות: מה טוב ומה נעים ערב זה, ואנו נכונות אנו ללין פה כל הלילה תחת כפת הרקיע. זוג חדש אחד עומד והולך לו מיד, ואחרים שוהים ומאריכים בטענות-ומענות, עד שפתאום קפצה עז אחת, שנערים פרועים הרעישוה על משכבה בפתח בית בעליה והריצוה מרבצה. הם רודפים אחריה והיא רצה בהולה ומבוהלה וקופצת לתוך חבורה נכבדה זו – והנה מהומה והמולה, כלם, מנער ועד זקן טף ונשים, נחפזים ביראה ובכעס ורעש גדול ובורחים ונפטרים זה מזה בלא ברכה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעמק הבכא”