איגרות מקמהון-חוסיין, הצהרת בלפור ושאלת ארץ ישראל – מיתוס ההבטחה הכפולה

מבוא

א. הרקע לחיבור הספר

ניתוח עצמי של איגרות מקמהון-חוסיין ועיון בעבודות מחקר שעניינן המשא ומתן בין הבריטים לשריף של מכה לא הותירו אצלי ספק בצורך לחקור מחדש את הנושא תוך הרחבת היריעה ההיסטורית. שכן, חלק בלתי מבוטל מהחומרים שהתגלגלו לאקדמיה ומחוצה לה נגועים בסילופי הדברים ובאי דיוקים התובעים את בירור העובדות, כפי שצפות מתוכן האיגרות ומכל ההתרחשויות ההיסטוריות שהתחוללו סביבן בימי מלחמת העולם הראשונה.

אם כן, בחיבורי זה נוכיח, מעל לכל ספק, שהבריטים לא הבטיחו את ארץ ישראל ליהודים ולערבים גם יחד. עיוות ההבטחה ועצימת עיניים מנסיבותיה נעשו, במקרה הטוב, עקב חשיפה רחבת היקף למיתוס ‘הארץ שהובטחה פעמיים’. הוא לא רק תקע יתד בספרות המחקרית האקדמית אלא אף בספרי הלימוד בבתי הספר. מכאן קצרה הדרך להתפשטותו בתוכניות טלוויזיה דוקומנטריות ובכל המדיה. למשל בכאן 11 (גם בערוץ 11 הקודם) שוחזרו הדברים המוטעים האלה בראיונות עם מומחים. מעל הכול, בעלי עניין פוליטי עושים נפשות להשרשת מיתוס זה בתודעה האנושית. הינה למשל, גורמים אנטי ציוניים ופרו פלסטיניים שוללים את זכותה המשפטית של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית. נימוקם העיקרי: עצם קיומה מפר את זכויות הערבים שהובטחו להם עוד לפני הצהרת בלפור ב-1917.

מיטב המוחות התנצחו בוויכוח סביב פרשת ‘ההבטחות הכפולות’ שנדון בהרחבה במאה הקודמת. העימות האקדמי הבולט ביותר התקיים בין פרופסור ארנולד טוינבי שהחזיק בדעה כי ארץ ישראל הובטחה ליהודים ולערבים כאחד באיגרות מקמהון-חוסיין, לפרופסור ישעיהו פרידמן ששלל את קביעתו של טוינבי ותומכיו ואמר שארץ ישראל לא הובטחה כלל לערבים.

תפקיד מרכזי בביסוס העמדות המנוגדות שיחק פירוש המונח ‘מחוז’ המופיע במכתבו של מקמהון לשריף של מכה מ-24 באוקטובר 1915. טוינבי ופרידמן טענו שהצמדת המונח ‘מחוז’ לשמות המקומות המוזכרים באיגרות מקמהון-חוסיין מראה בעליל שהמעמד של אותם מקומות זהה. פרידמן ציין ש’וילאיה’, המילה הערבית למחוז, מצביעה על מחוז עות’מאני מנהלי השקול למדינה בארה’ב. לעומתו טוינבי תפס את המונח ‘וילאיה’ כסביבה מצומצמת של ערים.

כבר בקריאת שני המכתבים הדנים בגבולות של המדינה הערבית העתידית (מקמהון אל חוסיין מ-24 באוקטובר 1915 וחוסיין אל מקמהון מ-5 בנובמבר 1915) בולטות סתירות בדבריהם של שני החוקרים, פרידמן וטוינבי. יתר על כן שאר המסמכים התיעודיים – תיעודי המפגשים בין הבריטים לבין השליח של חוסיין, שריף אל-פארוקי, והמפות השונות – מוסיפים עוד סתירות בעלות משקל רב יותר מאלה המזדקרות בהתכתבות. ליישוב הסתירות ולקבלת תמונה כללית העולה בקנה אחד עם כל המסמכים והמפות שהוזכרו לעיל, יש לראות בחלק מהמקומות שהוצמדו ל’וילאיות’ מחוזות, ובחלקם סביבה מצומצמת של ערים. כמו כן, יש לקחת בחשבון שהמבנה הספרותי בהתכתבות בין הצדדים וכמותו הדיווחים של סיכום המפגשים בין הבריטים לאל-פארוקי מקנים למושג ‘וילאיה’ משמעות סמנטית.

בספר זה אוכיח שהראיות שבידינו תומכות במסקנתו של פרופ’ פרידמן: ארץ ישראל לא הובטחה לשריף, והשריף ואנשיו בעצמם הבינו זאת. חשוב לציין שיותר ויותר חוקרים וציבור קוראים נחשפו למסמכים ולתיעודים העוסקים בפרשת ‘ההבטחה הכפולה’, חרף זאת הם לא זכו לפרסום נרחב.

כמו כן, גם בעניין הצהרת בלפור (1917) נתגלו מיתוסים ארסיים המסייעים במסע הדה לגיטימציה של ישראל בזירה המשפטית. המיתוסים בחלקם מבוססים על הקבלה שטחית בין ההבטחה הבריטית ליהודים לבין ההבטחה הבריטית לערבים. נאמר, למשל, ששתי ההבטחות היו הבטחות של ממשלת בריטניה בלבד. ממשלת בריטניה נחלה כישלונות בחזית הטורקית ולכן מיוזמתה בלבד פנתה לגורמים שונים בפיזורי הבטחות על מנת להשיג את תמיכת האוכלוסיות המקומיות שיהוו גיס חמישי בתוך האימפריה. עוד נאמר שהיהודים והערבים לחמו לצדה של בריטניה, אך בסופו של דבר היהודים בלבד זכו בקיום הבטחותיה של בריטניה ואילו הערבים קופחות. הבריטים לא גמלו להם על תמיכתם.

וישנם אף מיתוסים המספרים שהארץ הוענקה ליהודים אך רק בחלקה והמטרה הייתה ליישב בה היהודים בלבד ולא להקים בה מדינת לאום. הייתה זו, לכאורה, מדיניות קולוניאליסטית ואימפריאליסטית בריטית, לשלוט בחלק זה של המזרח התיכון, שהולידה את הצהרת בלפור. מטעם זה, קיומה של מדינת לאום יהודית הוא הפרה של הסדר החדש העומד על עקרון ההגדרה העצמית. כלומר, בהתבסס על מיתוס נוסף, שזכה לפרסום נרחב רק במהלך אמצע המאה ה-20, ארץ ישראל הייתה ארץ ערבית מהמאה ה-19 לפחות ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה, ולכן עקרון ההגדרה העצמית היה אמוּר לחול על האוכלוסייה הערבית באזור. סילוף העובדות תורם לתעמלנים לבסס את דברי ההבל שהצהרת בלפור, כביכול, הוכרזה במסגרת המדיניות הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית של בריטניה.

אסופת חומרים תיעודיים רבים מנפצים בנקל את המיתוסים הללו, אלא שלא נמצאו גורמים שיפעלו בנחישות לשבור אותם, באמצעות המידע האמין שבידיהם. לאזלת יד זו יש השלכות: חוקרים וסטודנטים מוסיפים לשנן את המיתוסים שקלטו בשיעורי היסטוריה. הם אינם משתמשים בכלים מחקריים לבחון את התמונה כולה כאמצעי להפרכת הסילופים והשקרים. יוצא אפוא שמסכת כזבים נאחזה בתודעה הציבורית באמצעות הרצאות פופולריות להמונים, סרטים דוקומנטריים ותעמולה כלל עולמית.

מטרת הספר הנוכחי היא לעקור את המיתוסים שנולדו סביב איגרות מקמהון-חוסיין והצהרת בלפור. אין לי ספק שהצגת החומרים – מסמכים ומפות בשפות: אנגלית, ערבית וצרפתית – שליקטתי מהארכיון הבריטי ומארכיונים בארץ ומחוצה לה, וניתוחם יעלו מחשבה מחודשת לפני הקוראים בנושא הנדון: ארץ ישראל לא הובטחה לערבים באיגרות מקמהון-חוסיין.

ב. גישות המחקר

המחקר הוא איכותני. שלוש גישות מנחות את המחקר הזה. הראשונה היא הגישה ‘התהליכית-רדיקלית’ שבהתאם לה, עד עליית הנאצים לשלטון חיו רוב הערבים בשלום עם היהודים ורק מיעוט קיצוני שולי נטל חלק בכל המהומות. גישה זו אף מראה שהרקע לפרעות תרפ’ט היה דתי אסלאמי קיצוני ולא לאומי, שכן ההתנפלות על יהודים אירעה בעקבות הפצת השמועה שהיהודים מנסים להרוס את מסגד אל-אקצא, ולא מחשש שהיהודים עלולים להשתלט על ארץ ישראל כולה. באותה עת, ערבים רבים הצילו יהודים. יחסית למספר האוכלוסייה הערבית בארץ, כל מעשי הזוועה ביהודים נעשו בידי קבוצה קיצונית קטנה. בעקבות העיון במקורות הראשוניים שדליתי מהארכיונים של הבריטים ושל חבר הלאומים, אני דוחה על הסף את הגישה ‘הריאקציונית’ (התגובתית), שאימצתי בעבר במאמר שפרסמתי באתרי ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות, ב-2013. הגישה הזו הקובעת שהסכסוך בין היהודים והערבים בארץ ישראל החל בין השנים 1920-1917 – כלומר בתקופה שמעצמות ההסכמה החליטו ליישם את הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל ובהמשך הקמת מדינה יהודית – מופרכת מיסודה. כלל ההפרכות הנוגעות לעמדת הרוב הערבי בארץ ישראל כלפי הציונים, נתמכות במחקרים ישנים שהושתתו על עדויות מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט. כמו כן, חשוב לציין שלפי הגישה ‘התהליכית-רדיקלית’, גם הלאומיות הערבית הארצישראלית (לימים הפלסטינית) לא גובשה בקרב ערביי ארץ ישראל עד לעליית הנאצים.

הגישה השנייה נשענת, בין היתר, על הגישה ‘התהליכית-רדיקלית’ ועל תיעודים מהמאה ה-19 ועד תקופת מלחמת העולם הראשונה. לפיה שום גורם לא ראה בארץ ישראל מדינה בעלת אופי ערבי אתני או לאומי כלשהו. לכן, כשדנו חוסיין ומקמהון באזורים שאינם ערביים לחלוטין או באזורים המיושבים בבני גזע זר, היה ברור שארץ ישראל נכללת בקטגוריה זו. ראייה לכך ניתן למצוא בהצגתו של אל-פארוקי את המחוזות חלב, דמשק, חמה, וחומס כאזורים הערביים הטהורים מבלי לכלול בדבריו את מחוז ביירות ואת סנג’ק ירושלים.

הגישה השלישית מתבססת על ההנחה שבאיגרות מקמהון-חוסיין ובמשא ומתן שהתנהל בין הבריטים לאל-פארוקי שליחו של חוסיין, קיבל המונח ‘מחוז’ גם את המשמעות הרחבה של מחוז מנהלי וגם של סביבה מצומצמת של עיר. שתי משמעויות אלה התקבלו גם כשהמילה ‘מחוז’ נסמכת לשמות האזורים שחלקם מציינים, לכל היותר, שמות של ערים. כל פרשנות שתחייב להכיר באחת משתי המשמעויות, כפי שנקטו פרידמן וטוינבני, עלולה להוביל לסתירה שאיננה עולה בקנה אחד עם הממצאים ההיסטוריים הכתובים ו/או עם המפות השונות שנערכו בידי הבריטים. אותן מפות מתארות את החלוקה המנהלית באימפריה העות’מאנית ערב מלחמת העולם הראשונה.

ג. סקירה ספרותית מתוך מחקרי המחבר

ספר זה מבוסס בחלקו על אסופת מאמרים שפרסמתי באתר שלי ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות ובחלקם על שניים מספריי הקודמים: הזכות על ארצנו: נאבקים בנרטיב ה‘פלסטיני’ (2017) ותיק סגור: תעלומת המופתי והשואה (2021). להלן סקירה מתומצת של שני הנושאים המרכזיים שנלקחו מתוכם והורחבו בספר הנוכחי:

1. ארץ ישראל מהמאה ה-19 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה – מצבה של ארץ ישראל הן מבחינת התרומה של ההתיישבות היהודית מאמצע המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה, הן מבחינת צביונה הלאומי אתני של הארץ.ממצאים ארכיוניים רשמיים שפרשׂתי בספריי ובספר זה, מוכיחים שארץ ישראל מעולם לא נשאה אופי ערבי אם אתני אם תרבותי. הארץ הייתה שוממה ברובה עד ערב העלייה הראשונה (1881).זאת ועוד, לא כל דובר ערבית היה ערבי אתני או הגדיר את עצמו כערבי. בתוכם היו מהגרים שהגיעו לארץ מארצות שונות במהלך המאה ה-19 או בעשור הראשון של המאה ה-20. כמו כן, הממצאים הארכיוניים מעלים שרוב ערביי ארץ ישראל היו פרו ציוניים בעשור השלישי של המאה ה-20. כ-70% מהתושבים הערביים תמכו ביישוב היהודי ובעלייה הציונית עקב תרומתם לשיפור איכות החיים, לשגשוג כלכלי ולהגשמה של חיים משותפים. בעיניהם, הציונות הייתה גורם בעל ערך נעלה ביותר לקידום אורח החיים של הערבים בארץ.בתקופת העליות הראשונות, רובם המכריע של ערביי הארץ לא חשו מאוימים על ידי ההתיישבות היהודית, מאחר שהיו נטולי זהות לאומית ארצישראלית. נאמנותם הייתה נתונה לחמולה שלהם ולמקום מושבם. בו בזמן שהיה ליהודים הרצון להקים מדינה יהודית, היה רצון הערבים השבטיים להישאר בתוך הכפר ובחמולה. הם חשו זרות כלפי כל חמולה ערבית אחרת, שלמעשה, הייתה מעין ‘לאום’ בפני עצמה וכל כפר היה מעין ארץ הלאום. נאמנות הערבים לא חרגה מגבולות הכפר או בכלל ממקום מושבם באשר הוא. ערביי הארץ התנגדו בחריפות למיעוטים הקיצוניים שביססו את האידיאולוגיה שלהם בעיקר על קיצוניות דתית אסלאמית, שמטרתה המוצהרת הייתה לגרש כל גורם אירופאי שאיננו מוסלמי ולסלק את היהודים שבעיניהם היו חלק מהפלישה הקולוניאליסטית של ארצות המערב.
2. איגרות מקמהון-חוסייןעיקרי הדברים העולים מהמשא ומתן בין השריף של מכה לבין הבריטים רוכזו בספרי (רייני 2017) ובמאמריי: מלחמת העולם הראשונה 1918-1914, איגרות מכתבי חוסיין–מקמהון (1916-1915) והכרתה של מדינת ישראל במשפט הבינלאומי, שהתפרסמו באתר ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות.

ד. מטרת הספר

מטרת העל של הספר איגרות מקמהון-חוסיין, הצהרת בלפור ושאלת ארץ ישראל: מיתוס ההבטחה הכפולה היא לעקור מיתוסים שחדרו לספרות המחקרית האקדמית ולמאמרי דעה, שנפוצו במקורות שונים: העיתונות האיכותית הכתובה או המקוונת, טורי דעה, רשתות חברתיות, ועוד. עבודה זו מתרכזת בהפרכת שני המיתוסים הבאים:

1. מיתוס ההבטחה הכפולה: אוכיח שארץ ישראל לא הובטחה פעם אחת ליהודים ופעם אחרת לערבים. במילים אחרות, אין סתירה בין הבטחת ארץ ישראל לעם היהודי, שנהגתה בהצהרת בלפור, להבטחה שניתנה לשריף חוסיין במשא ומתן שקיים עם מקמהון. אוכיח שהמשא ומתן בין השריף חוסיין לבריטניה מעולם לא הגיע לכדי הסכם חתום ומחייב. זאת ועוד, מקמהון התנה את ההבטחה הבריטית במרד ערבי כללי בטורקיה תוך הדגשה שחל עליהם איסור לשתף פעולה עם הטורקים, אלא עם הבריטים בלבד. בפועל, הערבים לחמו לצד הטורקים ומשהופרה מילתו של השריף התמוססה ההבטחה. עוד אציג חומרים ומפות להוכיח חד משמעי, שמלכתחילה ארץ ישראל לא נכללה בגבולות שהבטיחו הבריטים לשריף.
2. הצהרת בלפור נבעה ממדיניות קולוניאליסטית או אימפריאליסטית של ממשלת בריטניה: בחיבורי זה אראה שהצהרת בלפור הייתה תולדה של מדיניות מוסכמת של כל מעצמות ההסכמה, ובהחלט לא נולדה על רקע המדיניות קולוניאליסטית או האימפריאליסטית של ממשלת בריטניה. עקרון ההגדרה העצמית הוא שהנחה את המעצמות בעת ההיא. מבחינתן, ההצהרה לא העניקה את ארץ ישראל ליהודים, אלא באה לסייע ליישוב היהודי הקיים בפועל. עם זאת, המטרה הסופית של הצהרת בלפור הייתה להקים מדינת לאום יהודי על כל שטחי ארץ ישראל, לאחר שישיגו היהודים את הרוב הדמוגרפי הדרוש, מבלי לפגוע בזכויות האזרחיות של הלא יהודים בארץ.

ה. מקורות המידע ותרומתם למחקר

לניפוץ המיתוס ‘ההבטחה הכפולה’ והמיתוס ‘הצהרת בלפור היא תוצאה של המדיניות הקולוניאליסטית או אימפריאליסטית של ממשלת בריטניה’ הסתייעתי במכלול התיעודים ההיסטוריים (באנגלית ובערבית) שדליתי מארכיונים בבריטניה ובארצות ערב השוכנות בלבנט. החומרים כוללים מפות בשפות אנגלית, ערבית וצרפתית; תכתובות בין נציגים בריטיים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הערבים; סיכומים ודיווחים על פגישות של הבריטים עם גורמים ערביים. כלל המקורות הראשוניים שעליהם אני מסתמך – כל אחד לחוד ו/או כולם גם יחד – עשויים לחזק את המסקנות העולות מהם. חשיבות מיוחדת במינה יש לתיעודים המתארים את חלקו המרכזי של שריף אל-פארוקי במשא ומתן בין מקמהון לשריף חוסיין, כיוון שניהל פרונטלית את המשא ומתן. לפי סיכומי הפגישות, ארץ ישראל לא נשאה צביון ערבי. למעשה, השריפים הבינו שארץ ישראל נכללת ברשימת האזורים שבריטניה התחייבה לא לפגוע באינטרסים הצרפתיים בתחומי האימפריה העות’מאנית.

ו. עיקרי הנושאים הנדונים בספר

הנושאים המרכזיים המובאים בספר מתפרסים על פני חמישה שערים.

בשער הראשון מופיעים מחקרים, מסמכים ועדויות אישיות של אנשי ממשל ושל חוקרים בעלי שם מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט. המידע העולה מתוכם תומך בגישה ‘התהליכית-רדיקלית’ החדשה ומפריך את הגישה ‘התגובתית’ הישנה שננקטה בידי חוקרים עד ראשית המאה ה-21. התיעודים הללו תורמים לחיזוק הטענה הבאה: לארץ ישראל לא היה צביון ערבי, ובעת ההיא לא עלה על הדעת של גורם כלשהו כי היא בעלת אופי ערבי אתני. רבים הכירו בזהות היהודית על ארץ ישראל ובמורשתה כמה עשורים לפני העלייה הראשונה. נוסף על כך, הארץ הייתה נתונה להשפעה צרפתית ובעת ההיא היה ברור לכול שלצרפת אינטרסים באזור הים התיכון, לרבות בארץ ישראל. מכאן, מעל לכל ספק, בשעה שדנו הבריטים באזורים שאינם ערביים לחלוטין או באזורים הנתונים לאינטרסים צרפתיים, נכללה בתוכם ארץ ישראל.

בשער השני מובאים מסמכים ועדויות שונות המשקפים את האירועים ההיסטוריים כפי שמובעים אצל אישים ערביים מרכזיים: השריף של מכה, האמיר פייסל ושריף אל פארוקי.

פרק ד ‘השריף של מכה חוסיין בן עלי’ מראה בעליל שמרבית ערביי האימפריה נותרו נאמנים לטורקים ואף לחמו לצידם במלחמה. מסיבה זו הופר התנאי שהציב מקמהון לחוסיין על מנת להעניק לשריף מדינה ערבית עצמאית. ממצאים היסטוריים אחרים מצביעים על כך שחוסיין היה פרו ציוני. לראיה, הוא בירך את היהודים כשקיבלו את הצהרת בלפור. הממצא המאלף והמשמעותי ביותר טמון בהצהרת השריף ב-1919, שהוא איננו מעוניין בארץ ישראל, לא עבורו ולא עבור צאצאיו.

פרק ה ‘פייסל איבן חוסיין’ מתאר את בנו של השריף כהפכפך ובלתי מהימן לאביו ולבריטים. מפעם לפעם תמך בטורקים. רק כשהייתה ידם של הבריטים על העליונה שב לחיקם. פרק זה מנפץ את המיתוס התולֹה בפייסל את כיבוש דמשק, שלאמיתו של דבר נעשה בידי הבריטים.

פרק ו ‘מוחמד שריף אל-פארוקי’ מתייחד בתיאור המשא ומתן הפרונטלי בין אל-פארוקי, שליחו של השריף חוסיין, לבריטים. תיעוד הפגישות יראה שהיה ברור לשריפים שארץ ישראל לא תיכלל בהבטחת מקמהון.

בשער השלישי נדונים כמה עניינים מרכזיים: ההתכתבות עצמה בין מקמהון לחוסיין, פרשנותה ותוקפה המשפטי. למכתבים הדנים בגבולות המדינה הערבית העתידית, נלווית השוואה בין גרסתם הערבית לגרסתם האנגלית, המופיעה בספרים רבים ובמרשתת. כאן מושם דגש על משמעויותיהם של המונחים החשובים: ‘מחוז’, ‘סוריה’, ‘דמשק’ ו’אל-שאם’ לצירופיהם השונים, כגון: ‘מחוז סוריה’, ‘מחוז דמשק’, ‘מחוז אל-שאם’, ‘מחוז דמשק אל-שאם’.

פרק ז מעמיק את הדיון בפירוש המונח ‘מחוז’. כדי לדייק בפרשנותו מוצגים מקורות היסטוריים בשפה הערבית, המוכיחים שהמונח ‘מחוז דמשק אל-שאם’ המופיע במכתבו של מקמהון מכוון חד משמעית למחוז המנהלי השוכן מזרחה לארץ ישראל. כמו כן, ניתוח התכתובת סותר את הנחות הייסוד של פרידמן ושל טויבני שיש למונח ‘מחוז’ משמעות אחת ויחידה (מחוז מנהלי או סביבה של עיר). למעשה היא נושאת יותר ממשמעות אחת גם כשהמילה ‘מחוז’ נסמכת לציון שמותיהם של מספר מקומות. שתי פרשנויות גם יחד מתיישבות עם תיאורי הגבולות הן בתכתובת בין מקמהון לחוסיין הן במשא ומתן עם אל-פארוקי. גם המפות השונות המתארות את החלוקה המנהלית של שטחי האימפריה ואת האינטרסים הצרפתיים והערביים מחזקות פרשנות זו. יתר על כן, בתכתובת הנדונה מודגשת ההתניה שהעמיד מקמהון לשריף לצאת במרד ערבי כללי נגד הטורקים. הוא הדגיש שאל לערבים לעמוד לצד האויב העות’מאני. למעשה, הערבים לא עמדו בהבטחה, לפיכך אין תוקף להבטחות הבריטיות.

פרק ח מביא הסברים נוספים בעניין אי תוקפה המשפטי של התכתובת מקמהון-חוסיין.

בשער רביעי נפרשׂת יריעה רחבה של דעת הקהל הערבי בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

פרק ט דן בתמיכת הערבים בטורקים ומנגד, באיבתם כלפי הכופרים האירופאים המנסים לפגוע באימפריה המוסלמית. כלל, הערבים ראו את עצמם בעלי זיקה עות’מאנית ומעולם לא חלמו על מדינה ערבית עצמאית. לגישתם, האימפריה העות’מאנית היא מגינת האסלאם ולכן מחובתם לגלות נאמנות כלפיה. הממצאים המובאים בפרק זה מראים כי תמיכת הערבים בבריטים הייתה זניחה. מרד השריפים המכונה ‘המרד הערבי’ או ‘המרד הערבי הגדול’ הכיל בתוכו מספר מועט מאוד של חיילים ערבים שהיו בלתי מיומנים. למעשה הכוחות הבריטיים, האוסטרליים והניו-זילנדיים הם שהביסו את הטורקים בחזיתות השונות, לרבות כיבוש דמשק.

השער החמישי והאחרון מנפץ את המיתוסים הנפוצים סביב הצהרת בלפור.

פרק י מבחין בין הצהרת בלפור לתכתובת מקמהון חוסיין. מסתבר שההצהרה הייתה תולדה של מדיניות מוסכמת של כל מעצמות ההסכמה, בכללן צרפת, להכיר בזכויות העם היהודי על ארצו ולסייע לו להקים את מולדתו ההיסטורית. צרפת הייתה המעצמה הראשונה שהצהירה על כך. הבריטים יצאו בעקבותיה בהצהרת בלפור. המיתוסים הנפוצים קובעים שהבית היהודי הלאומי הוגבל לשטח בתוך גבולות ארץ ישראל ומעולם לא יועד להיות המדינה היהודית, אך המסמכים ההיסטוריים מוכיחים שההיפך הוא הנכון. פרק זה מכיל את הצהרותיהן של המעצמות בדבר המטרה הסופית: הפיכת ארץ ישראל למדינה יהודית המשתרעת על כל מה שהגדירו ארץ ישראל ההיסטורית. מבחינת המעצמות, גבולות המדינה היהודית העתידית הם מנהר הירדן ועד הים התיכון. כמו כן, נמנים הבדלים נוספים בין הצהרת בלפור לתכתובת מקמהון-חוסיין, המוכיחים מעל לכל ספק שההצהרה לא הפרה הבטחה קודמת בבוטות.