פרק 1
ילדות בצל האלימות
בתאריך 26.06.1976, כשבוע לפני מבצע אנטבה הגדול, קרה נס: נולדתי בטעות.
רק לפני כמה שנים, בהיותי בן 35, נודע לי שנולדתי אחרי שבע הפלות יזומות מצד אימי, וזאת אף על פי שהתקינה התקן תוך רחמי למניעת היריון לא רצוי. לאלוהים היו כנראה תוכניות אחרות לגביי והודות לכך יצאתי לאוויר העולם.
כששמעתי זאת לראשונה, חשבתי שאימי פלטה ידיעה שהעדיפה להסתיר ממני כדי שלא ארגיש ילד לא רצוי, כלומר ילד דחוי. אך פתאום זה התחבר לי לתחושות האפליה והקיפוח שחשתי בילדותי ובתקופת נעוריי ולהזנחה מצד הוריי, בעוד שני אחיי הגדולים ממני במעט קיבלו מהוריי יחס מועדף על פניי באופן מובהק ובצורה גלויה ללא הכחשה. אך אל דאגה, קוראים יקרים, היוצרות כבר התהפכו מאז, ואדבר על כך בהמשך, בחיוך, ואפרט את הסוד שהביא למהפך המפתיע…
לאחר שסיימתי את גן החובה, אובחנתי על ידי מערכת החינוך כילד הסובל מ-PDD, כלומר הפרעת התפתחות נרחבת על הספקטרום האוטיסטי. אך לאחר שנת לימודים אחת במסגרת חינוכית מיוחדת, הצוות החינוכי נוכח לדעת שככל הנראה הבעיה שלי קשורה יותר לקשב וריכוז ולחרדות ולא לאוטיזם קל באופן יחסי כפי שחשבו. עברתי אז לבית ספר רגיל אך נשארתי כיתה א’ פעמיים מאחר שלא עמדתי בדרישות הסף לעלות לכיתה ב’.
הייתי ילד מעופף ומנותק מהמציאות. חייתי בעולם דמיוני שאליו ברחתי. היה לי קול גרוני וחנוק. כל הילדים צחקו עליי והדביקו לי את הכינוי ילד כאפות. בכל תקופת ילדותי סבלתי מנידוי חברתי, מפחד ומהפרעות קשב וריכוז קשות. לא הצלחתי להתרכז בלימודים ופיגרתי באופן משמעותי בהתפתחות הלימודית ביחס לתלמידים האחרים בשכבת גילי. אך הייתה לכך סיבה ברורה: אבי נהג להזכיר לי לעיתים תכופות כי אני הילד הכי פחות חשוב בבית. נהגו לחסוך עליי בכול: לא קיבלתי מתנות יום הולדת, לא קנו במיוחד עבורי צעצועים ובגדים חדשים ואפילו לא חגגו לי בר מצווה.
הוריי לא ידעו קרוא וכתוב ולכן לא התערבו בנעשה בבית הספר. אבי היה אלכוהוליסט כבד ואלים ועסק בעסקים בלתי חוקיים. הוא היה בעל הפרעה פסיכוטית אלימה ונהג להכות את אימי באגרופים ובחפצים שהיו בהישג יד בבית. האווירה בבית הייתה של טרור תמידי. הרגשתי כל העת מתח ופחד.
יום אחד, כשאבי היה שיכור לחלוטין, הוא נתקף לפתע בזעם ללא מעצורים. הטירוף החל להשתלט עליו והוא נטל סכין גדולה מהמטבח ולנגד עיניי נעץ אותה באימי. אני זוכר את כמות הדם שראיתי בכל הבית אשר גרמה לי לרעוד מפחד. הרגשתי קפוא ומשותק. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה והתחלתי לבכות. זמן קצר לאחר מכן הגיע אמבולנס ופינה את אימי לבית החולים רמב’ם בחיפה, בעוד המשטרה הגיעה לעצור את אבי.
מקרה נוסף שזכור לי הוא שאבי הכה את אימי באגרופים וחבט בראשה במחבת. שוב מצאתי את עצמי צופה בנעשה מהצד, מפחד פחד מוות לבלום את אבי. לאחר שאחד השכנים בשכונת שער העלייה שבה גרנו הבחין שאבי שובר את שמשות הזכוכית של החלונות בבית, הוא הזעיק את המשטרה.
בפעם הזו אבי התנגד למעצר והשתולל בזמן שהובל במדרגות מהקומה השלישית אל ניידת המשטרה שהמתינה ברחוב. החלטתי לצאת לפעולה ולהדוף פיזית את השוטרים מאבי בזמן שאני גוער בהם שמדובר באדם חולה. אחד משלושת השוטרים שלף מייד אקדח לעברי ודרך אותו מול עיניי. נמלטתי מהמקום בריצה כדי להציל את נפשי.
הייתה זו טראומה בלתי נשכחת עבורי. בזמן אמת, בעת האירוע, האמנתי שלשוטר באמת הייתה כוונה לירות בי. שנים לאחר מכן כבר שיניתי נקודת מבט והנחתי ששליפת האקדח נועדה למטרות הרתעה בלבד, ולא נותרה בי כל תחושת מרירות והאשמה כלפי המשטרה.
באחד הימים, בהיותי בן 12, ביום חורף סגרירי, נרדמתי שלא כמנהגי על ספת הסלון בביתנו. התעוררתי לפנות בוקר מקולות הבכי של אימי וצרחותיו של אבי. התברר לי שבשעת לילה מאוחרת, בזמן שכולנו ישנו, פרצו צמד גנבים לביתנו ושדדו את כל חסכונותיהם של הוריי, את התכשיטים ואף את מכשיר הווידאו שהיה במרחק שני מטרים בלבד מהספה שעליה ישנתי. רק אלוהים יודע מה היה קורה אילו התעוררתי בצעקות…
הפריצה והשוד היו גם הסיבה לכך שלא חגגו לי בר מצווה: הוריי היו בעצב ובדיכאון בשל אובדן כל כספם ורכושם יקר הערך.
כשהייתי בן 14, אבי החליט לפתוח אטליז בשכונת מגורינו. באחד הימים התבקשתי לעזור לו בחנות, ופתאום ברגע אחד, ללא הודעה מוקדמת, ראיתי את אבי שולף סכין קצבים ורץ לחנות המתחרה, כשיעדו הבעלים של החנות. האיש המבוהל הגיע למבוי סתום ולא הצליח לברוח מן החנות. למרבה המזל, רדפתי אחרי אבי והצלחתי לבלום אותו בגופי בשנייה האחרונה, ואפשרתי בכך לבעל החנות להימלט ולהזעיק עזרה.
העזרה הגיעה בדמותם של חבריו ובני משפחתו הזועמים של בעל החנות שהגיעו לחנותו של אבי בזעם כדי לסגור חשבון. במקום פרצה מהומה גדולה תוך ניפוץ זכוכיות, ורק בנס לא קרה אסון לי, לאבי ולאחי שהגיע למקום בבהלה. עד עצם היום הזה אני חש שחטאתי בגדול. בעוד שהצלחתי להגן על בעלי החנות המתחרה מפציעה קשה או אפילו מוות, ובעוד שניסיתי להגן על אבי באופן פיזי בעת התנגדותו למעצר, לא עלה בידי למרבה האירוניה להגן על אימי מדקירתו של אבי ומכל מעשי התוקפנות והאלימות שלו כלפיה עד ליום פטירתו, שכן בכל פעם מחדש קפאתי מפחד. אני חש בוש ונכלם על כך עד עצם היום הזה. מרגיש שיצאתי דפוק לגמרי מכל הסיפור.
יום אחד בלבד לפני הגיעי לגיל 17, היה אבי שרוי במצב רוח עליז במיוחד. הוא הבטיח לי, לראשונה בחיי, שיקנה לי מתנת יום הולדת גדולה שתפצה על כל השנים שבהן לא קיבלתי מתנות. אך למחרת, בדיוק ביום הולדתי, לקה אבי בדום לב ונפטר בו במקום, ברחוב הבנקים בחיפה, שם נהג לעסוק בחלפנות דולרים מפעם לפעם.
הרגשתי הלם ושיתוק למשמע הידיעה על מותו. היו בי רגשות מעורבים. מצד אחד, נגמר הסיוט של אימי, שלי ושל אחיי. מצד שני, הרגשתי שהייתה זו החמצה גדולה מצידי. לא הספקתי להגיד לאבי שאני אוהב אותו, לא מימשתי את כוונתי לעזור לו להיחלץ מהתמכרותו לאלכוהול ומנטייתו לאלימות. לא אגרתי מספיק נחישות ואומץ כדי לספר לו כמה אני מפוחד. כמה מתח אגרתי בתוכי וכמה הושפעתי לרעה מכל הטראומות ומהאלימות שחוויתי. לא סיפרתי לו על המכות שקיבלתי משכנים בשכונה, על הקושי שלי לחייך ולצחוק כמו כל הילדים האחרים.
בזמן הלוויה, לא הצלחתי לבכות אף על פי שבאמת ניסיתי כדי לא לבלוט לרעה. בשבעת ימי האבל מצאתי את עצמי עובד ומתרוצץ ללא הפסקה כדי לארח ולהאכיל את כל המנחמים. אני זוכר שכעסתי מאוד והרגשתי מתוסכל ומושפל כאשר במקום להתאבל, קיבלתי הוראות מהמבוגרים לרדת את שלוש הקומות ללא מעלית במשך עשרות פעמים ביום ולהאכיל ולהשקות מאות אנשים, כנהוג בקרב בני העדה הקווקזית.
עד היום אני לא מבין למה המנהג הארור הזה ‘מפיל’ על האבלים כזה עול כספי ומתיש אותם כליל בשל נטל האירוח.
אין עדיין תגובות