המדריך לטבעונות בריאה

הספר המקיף ביותר על תזונה בריאה מהצומח המדריך את הקורא כיצד לצרוך מזון מגוון כדי להשיג בריאות מיטבית ולמנוע סכנה לחסרים תזונתיים. הספר מיועד לטבעונים ולכל מי שמעוניין לצמצם את צריכת המזונות מהחי, כולל ספורטאים, נשים הרות ומניקות, תינוקות, ילדים, מבוגרים וקשישים. הספר מציג תובנות חשובות על השלכות התזונה הטבעונית על האדם, על בעלי-החיים ועל הסביבה כולה.

מקט: 4-239-592

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הספר המקיף ביותר על תזונה בריאה מהצומח המדריך את הקורא כיצד לצרוך מזון מגוון כדי להשיג בריאות מיטבית ולמנוע סכנה […]

---

פרק 1
מרחיבים את מעגל החמלה*

דרושה מידה רבה של אומץ וכוח פנימי כדי להתנגד לסטטוס-קוו. ועם זאת, אילו לא נמצאו די אנשים שיתקוממו כנגד עוולות חברתיות, לנשים לא הייתה כיום זכות בחירה, העניים לא היו זוכים להשכלה והעבדות הייתה עדיין חוקית. מה הקשר בין עוולות חברתיות לאורח חיים טבעוני-מוסרי? אם אתם מתייחסים לבעלי חיים כאל משאב טבע, כי אז קשר כזה אינו מתקיים. אך אם אתם מתייחסים אליהם כאל יצורים בעלי מודעות, הקשר הוא הדוק.

ייתכן שהעוול החברתי הגדול ביותר של ימינו אינו נגרם לבני אדם, אלא לבעלי החיים. המעבר לטבעונות מוסרית מבטא היטב את המחאה נגד עוול זה.
התעוררות טבעונית

הזרעים הראשונים של האתיקה הטבעונית נטמנו על-ידי המנהיגים הרוחניים של המזרח והופצו במערב בזכות פיתגורס, הפילוסוף והמתמטיקאי היווני בן המאה השישית לפנה”ס, שהתנזר מאכילת בשר והנחה את חסידיו ללכת בעקבותיו. אך אף שרבים מהוגי הדעות הדגולים, כמו אפלטון, פלוטארכוס, סנקה ואובידיוס, תמכו אף הם בגישה זו, העקרונות המוסריים של הצמחונות הכו שורש בתרבות המערבית רק באמצע המאה ה-19. מוקד התנועה היה באנגליה והכוחות המניעים שמאחוריה היו מנהיגיהן הרוחניים של כמה קהילות נוצריות. המגמה אמנם הלכה והתפשטה במדינות המערב, אך השפעתה הייתה מוגבלת בהשוואה למתרחש במזרח, שם הבודהיזם, היהדות וההינדואיזם הדגישו את חשיבות החמלה כלפי בעלי החיים וראו בצמחונות חלק מעקרונות היסוד שלהם.

המונח “vegetarian” (צמחוני) נטבע לראשונה ב-1842 על-ידי מקימי האגודה הצמחונית הבריטית. יש לו קשר למילה “vegetables” (ירקות): שניהם נגזרו למעשה מהמילה הלטינית “vegetus”, שפירושה “מלא חיים, רענן ונמרץ”. המוסריות של צריכת מוצרי חלב הייתה נושא למחלוקת חריפה בקהילייה הצמחונית המתפתחת בבריטניה וב-1944 פרשה ממנה קבוצת חברים שהחליטה להקים ענף חדש לחלוטין של הצמחונות – צמחונות ללא מאכלי חלב (non-dairy vegetarianism).

דונלד ווטסון, אבי התנועה הטבעונית המודרנית, וחבריו הבריטים הבינו שתעשיות הבשר והחלב קשורות זו בזו בקשר הדוק, שכן בעלי החיים גודלו כדי לייצר ביצים וחלב וכשלא יכלו עוד לשמש למטרה זו, הגיעו בסופו של דבר לשחיטה ושימשו למאכל. הם הגיעו למסקנה שהמערכה נגד תעשיית החלב אינה פחות חשובה מהמערכה נגד יצרני הבשר וכי אין כל הצדקה אתית לאכילת מוצרי חלב. כוונתם הייתה להפסיק את ניצול בעלי החיים ולהתקרב לאידיאל של חברה הומאנית באמת. ב-1944 הם יסדו את החברה הטבעונית הראשונה, שכללה 25 חברים בלבד. ווטסון הוא זה שטבע את המונח “טבעונים” (vegan), כדי לתאר צמחונים שנמנעים משימוש במוצרים שמקורם מן החי גם בתזונה וגם בחיי היומיום. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הצטרף לשורותיהם רופא לונדוני בשם ד”ר פריי אליס, דבר שחיזק באופן משמעותי את ההבנה המדעית של טבעונות בריאה.

בשנת 1948 ד”ר קתרין נימו ורובין אברמוביץ’ הקימו בקליפורניה את האגודה הטבעונית (AVS) הראשונה בארה”ב. היא פעלה עד להקמתה של האגודה האמריקאית לטבעונות ב-1960 – ארגון ארצי מיסודו של ג’יי דינשה שעודד את יישומו של עקרון האהימסה – מונח בסנסקריט שפירושו “הימנעות דינמית מגרימת נזק” – כחלק מאורח החיים הטבעוני. האגודה הזו מאמצת את הטבעונות כצורך כלל-עולמי דחוף והיא מצדדת בשישה עקרונות יסוד שנוסחו על-ידי דינשה:

הימנעות ממוצרים מן החי

הימנעות מגרימת נזק המלווה ביראת כבוד כלפי החיים

יושרה בדיבור במחשבה ובמעשה

שליטה עצמית

שירות לאנושות

לטבע ולבריאה

קידום הבנת האמת

בשנת 1987 החלה הטבעונות לצבור תאוצה בזכות ג’ון רובינס, שחיבר ספר פורץ דרך בשם Diet for the New America. ספרו של רובינס היה זה שחשף לראשונה את התוצאות ההרסניות של חוות הגידול על חיות המשק, על הסביבה ועל בריאות האדם. כיום ניתן למצוא קהילות ואגודות טבעוניות בלמעלה מ-50 מדינות ברחבי העולם.
יותר מתזונה בלבד

רבים סבורים שטבעונות-מוסרית מבוססת רק על הימנעות מהמבורגרים וגלידה. זו טעות. טבעונות מייצגת כבוד לחיים. היא מבטאת נקיטת עמדה כנגד שיטה אכזרית הנטועה כה עמוק בתרבות האנושית, עד שאפילו האנשים שאנחנו אוהבים, מכבדים ומעריצים מאמצים אותה בהתלהבות. לעיתים קרובות, המעבר לטבעונות בא לאחר מאבק ארוך וקשה עם המצפון שלנו, שבסופו הוא מנצח.

להיות טבעוני פירושו גם להתייחס בכבוד לאלה שלרוב אינם זוכים לכבוד, בני אדם ובעלי חיים כאחד. הטבעונות מבוססת גם על ההבנה שלבחירות שאנחנו עושים יש השלכות שמשפיעות הן עלינו והן על הסביבה שלנו ועל ההכרה בעובדה שאכילת מוצרים מן החי אינה חיונית ואף עלולה להיות מסוכנת. אורח החיים הטבעוני כולל החלטות שמייצגות נאמנה את העקרונות המוסריים והאתיים שלנו.

אם כך, כיצד פילוסופיה של כבוד לחיים וחמלה לכל היצורים החיים מתבטאת בתזונה ובמוסר? במונחים תזונתיים, הגישה הטבעונית שוללת אכילת בשר, עוף, דגים, מוצרי חלב, ביצים, ג’לטין, דבש וסוגים אחרים של מזונות מן החי, ומעודדת אכילת מזונות צמחיים בלבד, כולל ירקות, פירות, קטניות, דגנים, אגוזים וזרעים. אבל אורח חיים טבעוני-מוסרי מייצג ראייה רחבה יותר.

ההיבט הטבעוני המוסרי כולל במידת האפשר גם הימנעות מכל המוצרים שמקורם בניצול בעלי חיים. טבעונים מוסריים נמנעים מכל המוצרים שמקורם מן החי – לא רק בשר, ביצים ומוצרי חלב, אלא גם מוצרי צריכה מסוימים. טבעונים מוסריים אינם לובשים בגדים שמיוצרים מפרווה, עור, צמר או משי ואינם משתמשים במוצרי ניקוי וטיפוח שמכילים מרכיבים שמקורם מן החי. טבעונים אלה נמנעים גם ממוצרים שיוצרו בעזרת ניסויים מדעיים בבעלי חיים ובמופעי בידור שכוללים גרימת סבל לחיות.

יש עוד סוג של טבעונות – טבעונים מטעמי בריאות הם אלה שאוכלים תזונה טבעונית אך אינם מקפידים בהכרח על כללי אורח החיים הטבעוני-מוסרי. הם עשויים להשתמש (לא לאכילה!) במוצרים שמקורם מן החי. כלומר לנעול נעלי עור או ללבוש בגדי צמר; גם לא להתנגד אולי למחקרים שנעשים בבעלי חיים או לניצול בעלי חיים במופעי בידור. במילים אחרות, הם פועלים מתוך מניעים בריאותיים ולא בשל עקרונות מוסריים. חלקם מאמצים אורח חיים טבעוני יותר בעקבות החשיפה לפילוסופיה הטבעונית-מוסרית.

ייתכן שאתם שואלים את עצמכם עד כמה אתם צריכים להיות טבעונים כדי שתוכלו לקרוא לעצמכם כך. האמת היא שאם אתם מזדהים כטבעונים ושואפים להימנע ככל הניתן ממוצרים מן החי ומפעילויות שמנצלות בעלי חיים, אתם למעשה טבעונים גם אם אתם מועדים פה ושם. לא קיימת משטרת טבעונות שתבדוק את התזונה ואת הרגלי החיים שלכם. הטבעונות אינה קשורה לטוהר אישי או לעליונות מוסרית, אלא להחלטה מודעת להרחיב את מעגל החמלה באמצעות הימנעות מניצול בעלי חיים ככל שהמציאות מאפשרת לכם.

בעולם שבו אנו חיים כיום, כמעט שאי אפשר להימנע לחלוטין מאכזריות כלפי בעלי חיים. מוצרים שמקורם מן החי מצויים כמעט בכל מקום – בצבע מאכל אדום בממתקים, במסננים המשמשים לעיבוד יין, ובטלפונים, גפרורים, נייר זכוכית, אורות במה, סרטי צילום, מכוניות, אופניים, מטוסים, מחשבים ועוד. עם כל מאמצינו לחיות חיים של חמלה, אין ביכולתנו להימנע לחלוטין מכל המוצרים מן החי שמציפים את השווקים. אבל יש מקרים שבהם השימוש במוצר לא טבעוני עשוי דווקא לגרום להפחתת הסבל של בעלי החיים. היזכרו בתקופה שבה לא השתמשנו במצלמות דיגיטליות. אילו נמנענו אז מצילום בשל העובדה שסרטי הצילום יוצרו גם מחומרים שמקורם מן החי, אותם אלפי אנשים שהזדעזעו מהתמונות הקשות של ניצול בעלי החיים היו ממשיכים לגרום להם סבל. אורח החיים הטבעוני-מוסרי הוא אמצעי להשגת המטרה – הפחתת הסבל של בעלי החיים – ולא המטרה עצמה.
המצוקה שלהם, הכוח שלנו

יש אנשים שמתייחסים לכל דבר על פני כדור הארץ כאל מקור שאפשר לנצלו. לדעתם, בעלי החיים קיימים רק כדי לשרת את בני האדם. ההיגיון הזה הוא זה שעומד מאחורי ניצול בעלי חיים לצורכי אופנה, בידור, מחקרים מדעיים ומזון. לעיתים קרובות מתעוררת מחלוקת בנוגע לטיפול הראוי בבעלי חיים בנסיבות אלו, אבל עצם השימוש בהם אינו שנוי במחלוקת בקרב רוב האנשים בחברה שלנו.

הדעה הרווחת בנוגע ליחס הראוי לבעלי חיים משתנה מתרבות לתרבות. בארה”ב, למשל, חתלתולים וכלבלבים נחשבים לחיות מחמד אהובות. בסין, לעומת זאת, רבים נוהגים לפשוט את עורם ולבשלם חיים לארוחת הערב. אף שהאמריקאים עשויים להזדעזע מעצם המחשבה, הם לא יהססו לאכול לובסטר שבושל בצורה דומה. יש הטוענים שכלבים וחתולים אינטליגנטיים יותר מחיות אחרות ולכן ראויים ליחס טוב יותר, אך ניתן לטעון שהיחס שלנו לחזירים, שהם יצורים אינטליגנטיים יותר מכלבים, גרוע יותר מהיחס שלנו ללובסטרים.

תעשיית המזון אחראית לרוב הסבל הנגרם לבעלי החיים. למעלה מ-95% מכל החיות שבני האדם הורגים בכוונה תחילה מיועדות לאכילה.
מכונות ייצור הבשר

תשכחו מהתיאורים הפסטורליים שבספרי הילדים. חייהן של חיות המשק כיום שונות לחלוטין מאלה המתוארים בספרי האגדות שקראתם בילדותכם. בשנת 1900, 41% מהאמריקאים התגוררו בחוות. מאה שנים לאחר מכן, המספר ירד ל-1.9% בלבד. לאור העלייה בצריכת מוצרים מן החי, כיצד אפשר לספק את דרישות החלב והבשר של האוכלוסייה כאשר מספר מגדלי הבקר נמוך כל כך? בשתי מילים: חוות גידול תעשייתית. בכל הנוגע למוצרים מן החי, מטרתן של חוות הגידול הן להפוך את בעלי החיים למכונות ייצור שמייצרות את הכמות הגדולה ביותר של בשר, חלב או ביצים בעלות הנמוכה ביותר. הדרך היעילה ביותר להשיג זאת היא להעביר אותם מהשדות למפעלים ולעשות את כל מה שצריך כדי לקצר את הזמן הנדרש להביא אותם לשחיטה.

המטרה הזו הפכה למדע בפני עצמו. השיטות הוותיקות ביותר כוללות כליאה בכלובים קטנים, מתן הורמונים לעידוד העלייה במשקל, הגברת התיאבון, זירוז הגדילה, טיפולים אנטיביוטיים לשליטה במחלות ושימוש במזון זול. התוצאה היא “מערכות האבסה מרוכזות” (CAFOs), הידועות גם בשם “משקים תעשייתיים”.

כ-11 מיליארד בעלי חיים נשחטים מדי שנה בצפון אמריקה כחלק מתעשיית המזון. מתוכם כמעט 80% מהבקר וכמעט כל העופות, התרנגולות המטילות, תרנגולי ההודו והחזירים גדלים במשקים תעשייתיים. חיות אלו, המוסתרות בקפידה כה רבה מעין הציבור, סובלות סבל בל יתואר, אבל הצרכן הממוצע אינו יודע זאת. רוב האנשים שוכחים בקלות שהבשר שהם קונים ברשתות השיווק הוא למעשה בשר של בעל חיים.
חייו של חזיר

בסביבתם הטבעית, החזירים חיים בקבוצות של 13-6. הם נקיים בצורה יוצאת דופן, ובמיוחד, מקפידים להפריד בין המרחבים השונים המיועדים למאכל, לשינה, לניקיון וליציאות. החזירים הם בעלי חיים עליזים השומרים זה על זה וחיים במערכות חברתיות מורכבות. הם אוהבים להתרחץ במים, ואף שהם אכן מתגלגלים בבוץ, ההתנהגות הזו הכרחית לוויסות חום גופם, שכן אין להם בלוטות זיעה והם מרבים לסבול מהחום. הבוץ גם מגן עליהם מפני חרקים וכוויות שמש. מחקרים הוכיחו כי החזירים יותר אינטליגנטיים מכלבים או אפילו מילדים בני שלוש. יש להם זיכרון ארוך מאוד והם יכולים ללמוד לשחק משחקים פשוטים לא פחות מהר מיונקים אחרים. הם אפילו עשויים ללמוד להפעיל ג’ויסטיק שתוכנן עבורם ובעזרתו לשחק במשחקי וידיאו.

תוחלת החיים הטבעית של חזיר היא 15-10 שנים, אבל חזירים שגודלו למאכל בארה”ב חיים במשך שישה חודשים בלבד. נקבות החזיר חיות עד סוף תקופת הפריון שלהן, שלרוב נמשכת כ-4-3 שנים. רוב הזמן החזירים שוהים בכלובים צפופים שאינם מאפשרים להם לנוע. אף שגורי החזירים נגמלים מיניקה בדרך כלל אחרי כ-15 שבועות, הם מורחקים מאמם אחרי 4-2 שבועות בלבד כדי להאביס אותם ולזרז את גדילתם, ואילו החזירות מופרות שוב.

גורי החזירים הקטנים מבלים את ששת השבועות הבאים ב”פעוטונים” – מכלאות מיוחדות שבנויות בדרך כלל מערימות של כלובי מתכת קטנים. גורים שאינם גדלים מספיק מהר זוכים ל”המתת חסד” בגיל שלושה שבועות. אף שיש מגוון שיטות להריגתם, השיטה הנפוצה היא טראומה קשה לראש, לרוב באמצעות החזקתם ברגליים, טלטולם והטחתם בקיר בטון.

גורי חזירים בריאים מקבלים תרופות למניעת השלשול הנובע מאכילת מזונות מוצקים שמערכת העיכול הצעירה שלהם עדיין אינה מסוגלת לעכל. רובם נתונים להתעללות מסוגים שונים, כמו עיקור הזכרים, חיתוך האוזניים והזנב וקיצוץ השיניים. הליכים מכאיבים אלה, שנעשים בעיקר כדי לצמצם התנהגות הקשורה למתח, מבוצעים ללא משככי כאבים.

החזירים המיועדים לשחיטה ולמאכל מועברים למכלאות צפופות עד שהם מגיעים למשקל הרצוי לשחיטה – כ-140-110 ק”ג. הם מוכנסים לתאים בודדים או קבוצתיים שאינם מאפשרים פעילויות חברתיות טבעיות כמו התמקמות וחקר הסביבה. רצפת הכלובים בנויה בדרך כלל מרשתות מתכת שמנקזות את השתן, הצואה והקיא לבור עמוק שנמצא תחתיהן. האוויר במתקנים האלה מלא אבק, קשקשת עור, אמוניה וגזים רעילים אחרים, וכתוצאה מכך, רוב החזירים סובלים ממחלות בדרכי הנשימה. החוות לגידול חזירים הן מצע נוח למחלות מידבקות. כדי לוודא את הישרדותם של החזירים עד זמן השחיטה הם מקבלים באופן סדיר אנטיביוטיקה, הורמונים ותרופות אחרות בתוך המזון.

הפעם היחידה שבה הם רואים אור יום היא בזמן העברתם מהמכלאות למשאית שמסיעה אותם למשחטה. על-פי ההערכות, כמיליון חזירים בארה”ב מתים בדרך לשחיטה בכל שנה מהתרסקות, קפיאה, התייבשות או מחלה. אם הם נבהלים ומתנגדים להעמסה, לנסיעה או להורדה מהמשאית, הם נדחפים על-ידי מוטות ארוכים טעונים בזרם חשמלי. לעיתים הפועלים המתוסכלים בועטים בהם או מכים בהם בצינורות מתכת.

הצעד הראשון בשחיטת חזיר הוא שוק חשמלי או מתן פחמן דו חמצני שמטרתם לגרום לאיבוד הכרה. לאחר מכן, הוא נגרר במהופך בעזרת שרשראות או חבלים הקשורים לרגליו האחוריות. למרבה הצער, השוק החשמלי אינו תמיד יעיל ובמקרים רבים החיה צווחת ובועטת נמרצות גם לאחריו. לאחר מכן מגיע תור שיסוף הגרון, ואם הוא אינו מצליח, החזיר מועבר הלאה למכל גדול של מים רותחים, שם הוא מבושל בעודו בחיים כדי שכל שערו ינשור. כל התהליכים האלה מתבצעים במהירות שמאפשרת את שחיטתם של למעלה מאלף חזירים בשעה.

הצרכנים מספקים את חותמת האישור ואת התמריץ הכלכלי להמשך ההתנהלות הזו בכל פעם שהם קונים ברשתות השיווק ק”ג בשר חזיר או כמה פרוסות נקניק. כ-110 מיליון חזירים נשחטו בארה”ב ב-2010. ברחבי העולם, מספר החזירים שמוצאים את דרכם לצלחת מדי שנה מגיע ל-1.3 מיליארד.
סבלם של העופות

התרנגול הוא בעל חיים חברותי שחי בלהקה. בכל להקה יש הירארכיה ברורה שלפיה התרנגולים הדומיננטיים מקבלים עדיפות בכל הנוגע למזון ולשטחי קינון. כל אחד יודע את מקומו בלהקה וזוכר את פניהם ודרגותיהם של כל השאר.

התרנגולים אינטליגנטיים הרבה יותר ממה שרובנו חושבים. הם לומדים באמצעות צפייה. הם יכולים לספור, יש להם שליטה עצמית, חוש זמן ומודעות לקביעות האובייקט – מיומנות שתינוקות רוכשים רק בגיל 7-6 חודשים. הם יכולים גם לצפות מראש אירועים ותוצאות. במסגרת אחד המחקרים בדקו החוקרים את הבנת עקרון התגמול אצל התרנגולים בעזרת מתקן של כפתורים צבעוניים. אם התרנגולים חיכו 3-2 שניות לפני שהם ניקרו בכפתורים הם קיבלו כמות קטנה של אוכל, אבל אם הם החזיקו מעמד במשך 22 שניות, הם קיבלו כמות גדולה. אחרי שהם הבינו את החוקים, רובם הצליחו להתאפק ב-90% מהזמן ולקבל בתמורה את המנה המוגדלת.

למעלה מתשעה מיליארד תרנגולות, תרנגולי הודו, ברווזים, אווזים ועופות אחרים נשחטים בצפון אמריקה מדי שנה למטרת מאכל. המספר העצום הזה מורכב בעיקר מתרנגולות. למעלה מ-95% מהתרנגולות המגודלות לצורכי מאכל מוחזקות בכלובים מלידתן ועד מותן. הן מסווגות כ”פטמים” המיועדים לתעשיית הבשר או ל”תרנגולות מטילות”, המשמשות את תעשיית הביצים (על תנאי “המרעה החופשי” ראו בהמשך הפרק).
פטמים

תרנגולות הפטם גדלות בדרך כלל בלולי מתכת ענקיים שמאכלסים לעיתים קרובות כ-20,000 עופות או יותר בלול אחד ו-300,000-150,000 עופות בכל המתקן. מרחב המחיה הממוצע לכל תרנגולת הוא פחות מ-900 סמ”ר. צפיפות היתר הזו גורמת להן למצוקה ומעלה את הסיכון לפציעה ומחלות.

בשל הפופולאריות של בשר חזה העוף, המגדלים נעזרים בשיטות מלאכותיות כדי שלתרנגולות יהיה חזה גדול יותר וכתוצאה מכך, משקלן בזמן השחיטה כמעט כפול מזה של התרנגולות בשנות ה-50 של המאה ה-20. שיטת הגידול הסלקטיבית הזו גורמת לרקמת השריר בגופן לגדול ללא פרופורציה לרקמת העצם, מה שמוביל לעיוותים, שברים וקרעים. תרנגולות רבות כורעות תחת משקלן, פשוטו כמשמעו. חלקן מתות מרעב, שכן גופן המעוות אינו מאפשר להן להגיע בכוחות עצמן למזון או למים, ואחרות מתות מהתקפי לב או מכשל של איברים אחרים.

בגיל 7-6 שבועות בלבד, התרנגולות מגיעות למשקל הרצוי בשוק. כל פועל תופס בכל אחת מידיו את רגליהן של 4-3 תרנגולות ומעמיס אותן לכלובים שבהם הן יוסעו אל המשחטה. בסך הכול, תוך שעה מועברות אל מותן 1,500-1,000 תרנגולות. התהליך גורם להן לחץ ומצוקה ולעיתים קרובות מוביל לפציעות קשות ואף קטלניות. במשחטה התרנגולות נזרקות על מסוע ונתלות הפוכות על מתקן נע של מתלי מתכת. אין תקנות שמחייבות את המשחטות להמם אותן לפני השחיטה מכיוון ש”חוק השחיטה ההומאנית” אינו חל עליהן. במקום זאת, הן נטבלות במכל מים טעונים בזרם חשמלי שמשתק אותן אבל לא תמיד גורם להן לאבד את ההכרה. אם הן עדיין בהכרה, הפועלים משספים את גרונן כדי שהן ימותו לפני שהן נזרקות למים הרותחים שיזרזו את תהליך מריטת הנוצות. אלו שגורלן לא שפר עליהן ולא מתו אחרי שיסוף הגרון מוצאות את מותן בטביעה במכלים הרותחים.
תרנגולות מטילות

תרנגולות שמטילות ביצים מאוכסנות בכלובי סוללה בצפיפות רבה כל כך, עד שהמרחב המוקצב להן קטן בחצי מזה של התרנגולות שמיועדות לשחיטה – כ-430 סמ”ר לתרנגולת. לשם המחשה, כל תרנגולת זקוקה למרחב של כ-460 סמ”ר כדי לעמוד ישר, ל-1,150 סמ”ר כדי לנקות את נוצותיה ול-1,880 סמ”ר כדי לנפנף בכנפיה. רמת הצפיפות הזו אינה מאפשרת לתרנגולות לבצע פעולות טבעיות עבורן כמו קינון, ישיבה או שינה על מוט, חיפוש מזון, רחצה בחול, ניקוי הנוצות או שיטוט. כדי להתמודד עם ההתנהגויות החריגות הנגרמות מהתנאים הקשים, כשליש עד מחצית מהמקור שלהן נקטם בעזרת להב מחומם, מה שמונע מהן לנקר זו את זו למוות. קטיעה זו מבוצעת ללא הרדמה וגורמת לתרנגולות לפגיעה עצבית קשה וכואבת ולעיתים לכאבים כרוניים.

רבים ממפעלי הביצים גורמים לתרנגולות להשרה כפויה כדי להשיג מחזור הטלה נוסף. במהלך 14-10 ימים הן מקבלות כמות מזערית של מזון או מורעבות לחלוטין, מה שמוביל לירידה של עד 35% ממשקלן.

כל התהליך, החל מההאכלה וההשקיה ועד לאיסוף הביצים, מתבצע בצורה אוטומטית. רצפת הכלובים בנויה בשיפוע כדי שהביצים יתגלגלו לתוך מסוע שמעביר אותן ישירות לתחנות הניקוי. התרנגולות מטילות ביצים במשך 2-1 שנים, שלאחריהן תפוקת הביצים יורדת אל מתחת לכמות הרווחית. בשלב זה הן הופכות ל”מטילות זקנות”. מכיוון שהן הושבחו גנטית להטלה יעילה. גופן אינו מכיל מספיק בשר, ובנוסף, מכיוון שהטלת הביצים דורשת כמות גדולה של סידן, העצמות שלהן נוטות להישבר בקלות. שני הגורמים האלה הופכים את המטילות הזקנות לבלתי רווחיות למגדלים. בעבר הן שימשו לייצור מרק ולהגשה במסגרת תוכניות ההזנה בבתי הספר, אבל בעקבות הגידול בכמות הפטמים צומצם הביקוש לעופות הקטנים יותר. כתוצאה מכך, התרנגולות הזקנות מורעלות למוות בגז ולאחר מכן נשרפות לאפר או נטחנות ומשמשות כמזון לחיות אחרות, כולל תרנגולות.

מובן שכדי לאפשר לתעשייה להמשיך להתקיים יש צורך במטילות חדשות. כשהם בני יום אחד בלבד האפרוחים עוברים מיון על-פי מינם כדי לקבוע את גורלם. ל-260 מיליון אפרוחים זכרים שנולדים מדי שנה בארה”ב אין ערך כלכלי, שכן הם אינם יכולים להטיל ביצים וגופם אינו מהווה מקור טוב לבשר. לכן, המגדלים נפטרים מהם מייד בכמה דרכים איומות – הם נטחנים בעודם בחיים, מורעלים בגז, נחנקים, מחושמלים ולעיתים גם נגרסים במכונה לחיתוך עצים.
בקר, פרות חולבות ועגלים

גידול הבקר בימינו מספק לבני האדם כמחצית מצריכת הבשר האדום, 80% מהעור ו-95% מהחלב. אף שהפרים, הפרות, העגלים והעגלות עוברים סימון בצריבה, חיתוך קרניים ועיקור (הזכרים בלבד) שמתבצעים ללא הרדמה, חייהם כמעט מעוררים קנאה בהשוואה לחיי התרנגולות או החזירים.
גידול בקר לבשר

הפרות המגודלות לצורך ייצור הבשר נמנות עם חיות המאכל המעטות שזוכות לבלות זמן מסוים מחוץ למכלאות, שכן ב-9-7 החודשים הראשונים לחייהן הן גדלות בשטחי מרעה. כשהן מגיעות למשקל של כ-300 ק”ג, הן נלקחות למכלאות האבסה, או “מפטמות”. רוב המכלאות מאכלסות למעלה מ-1,000 ראשי בקר ומתקנים גדולים יותר יכולים להכיל אף 150,000-30,000 חיות. במכלאות ההאבסה הן מקבלות תזונה עתירת קלוריות המבוססת על דגנים שמטרתה להוסיף למשקלן כ-180 ק”ג תוך 4-3 חודשים. מובן שלעלייה במשקל של כ-50 ק”ג לחודש באמצעות תזונה לא טבעית יש השלכות שליליות על בריאות החיות. פרות אמורות מטבען לאכול מזון שהן מלקטות בעצמן, עשיר בסיבים ודל בעמילנים. תזונה המבוססת על דגנים מובילה למגוון רחב של בעיות בריאות ובמקרים חמורים, עלולה לגרום למורסות בכבד וחמצת מטבולית (אצידוזיס).

המגדלים מוסיפים למזון אנטיביוטיקה כדי לעודד את הגדילה ולהקטין את הסיכון למחלות הנגרמות משיטת ההאבסה המוגברת. על-פי ההערכות, בעלי חיים במשקים מקבלים כיום כ-70% מכמות האנטיביוטיקה המצויה בשימוש בארה”ב, מה שתורם לבעיה ההולכת וגדלה של חיידקים עמידים לתרופות אנטיביוטיות. אבל כפי הנראה, האנטיביוטיקה אינה פועלת. אחד המחקרים מצא בכמעט מחצית מ-136 דגימות של בשר בקר ועוף שנלקחו מ-26 רשתות שיווק ב-5 ערים בארה”ב את החיידק הפתוגני סטפילוקוקוס אאוראוס. כמעט כל חיידקי הסטפילוקוקוס שנמצאו בדגימות היו עמידים לפחות לתרופה אנטיביוטית אחת וכמחציתם היו עמידים ל-3 תרופות או יותר.

כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 יצרני הבשר החלו להשתמש בהורמוני גדילה כדי לזרז את גדילת החיות ולצמצם את כמות המזון הדרושה להן. הליך זה מקטין את העלויות ותורם לייצור בשר רזה יותר התואם את דרישת הצרכנים. כיום, כשני שלישים מכל הבקר וכ-90% מהבקר המצוי במכלאות ההאבסה מקבלים הורמוני גדילה. במכלאות תעשייתיות גדולות, 100% מהחיות מקבלות הורמונים.

שרידי ההורמונים בבשר עלולים לשבש את המערכת ההורמונאלית בגוף ולהפריע לתפקודם של ההורמונים הטבעיים. הם עלולים גם להשפיע על הפוריות, על גיל הבגרות המינית ועל הסיכון לסוגים שונים של סרטן. בנוסף, שאריות ההורמונים מצטברות בפסולת של מתקני ההאבסה ולעיתים קרובות מזהמות את מקורות המים המקומיים.

המסע האחרון של הבקר הוא אל המשחטה. 300 ראשי בקר מועברים מדי שעה על מתקן משופע, ולאחר שמהממים אותם הם מונפים באוויר, גרונם משוסף ולאחר מכן גופם מבותר.

שלא במפתיע, המשחטות נמנות עם מקומות העבודה המסוכנים ביותר בצפון אמריקה. בעבר רוב פועלי המשחטות היו שייכים לאיגוד מקצועי ונהנו ממשכורת נאה ומעבודה קבועה. קווי הייצור התנהלו לאט יותר והעבודה הייתה יחסית בטיחותית. כיום, רוב המשחטות אינן קשורות לאיגודים המקצועיים, השכר נמוך ורוב העובדים הם מהגרים. המעסיקים מצפים מהם לעבוד במהירות ומספר התאונות עלה ב-100%. מכיוון שמפעלי אריזת הבשר נקנסים בשל שיעורי פציעה גבוהים, בעלי המשחטות ומנהלי העבודה מסלפים לעיתים קרובות את רישומי התאונות והמחלות. אצל חלקם נמצאו חריגות בהיקף של 1,000% ברישום מספר הפציעות והמחלות.
פרות ועגלים בתעשיית החלב

חלק מהצמחונים מאמינים ששתיית חלב ואכילת ביצים הן בחירות הגיוניות, שכן אין צורך להרוג את החיות כדי לקחת מהן את הביצים והחלב. אמנם החיות אינן חייבות למות לשם כך, אבל הן כמעט תמיד נשלחות לשחיטה לאחר שהן מפסיקות להטיל ביצים או להניב חלב. השיטות האינטנסיביות הנהוגות כיום לחליבה ולייצור הביצים גורמות לפרות, לעגלים ולתרנגולות לסבל קשה שאינו נופל מהסבל הנגרם לחיות בתעשיית הבשר. במקרה של התרנגולות, ייתכן שהסבל קשה אף יותר.

בשנים הראשונות של המאה ה-20 הפרה החולבת הממוצעת הניבה כמעט 1,400 ליטר חלב בשנה. ב-1950, תנובת החלב השנתית של פרה ממוצעת כמעט הכפילה את עצמה, וכיום כל פרה מייצרת כמות חלב שלא תיאמן – כ-7,700 ליטר חלב בשנה – עלייה של כמעט פי 6 תוך 100 שנה.

בשנות ה-50 של המאה ה-20, ברוב החוות המשפחתיות היו שתי פרות לפחות שסיפקו יחד את תצרוכת החלב השנתית של המשפחה. החווה הממוצעת מנתה כ-12 פרות והחוות הגדולות ביותר כללו 100-50 פרות. כיום, מספר הפרות בחווה ממוצעת עולה על 100. בחלקן ניתן למצוא אפילו 1,000-700 פרות והגדולות שבהן מכילות גם כמה אלפים.

כל שלב בתהליך הייצור מיועד להגדיל ככל האפשר את כמות החלב והכסף שמניבה הפרה. התהליך מתחיל בהזרעה, לרוב באמצעים מלאכותיים, שמתבצע כאשר הפרה מגיעה לגיל 16-13 חודשים. כדי לוודא את המשך תנובת החלב, הפרות מוזרעות פעם בשנה. ברוב המקרים, העגלים מופרדים מאמותיהן יום אחרי היוולדם. אף שההפרדה טראומטית מאוד הן לעגל והן לפרה, הארכת השהייה שלהם יחד רק תחזק את הקשר ביניהם ותגביר את סבלם כשתגיע השעה להיפרד.

העגלות מיועדות להחליף את הפרות “הזקנות”, אבל לעגלים, כמובן, אין כל תועלת בתעשיית החלב, מלבד חלק קטן מהם שישמש להזרעה. העגלים שיתמזל מזלם יועברו לתעשיית הבקר, והשאר יגודלו לצורך ייצור בשר עגל, שנקרא בארה”ב “עגל לבן” או “עגל חלב”, שמספק את דרישת השוק לבשר בהיר ורך. כדי שבשרם יהיה אכן בהיר ורך, היצרנים מאכילים אותם בתחליפי חלב נטולי ברזל וכולאים אותם בתאים קטנים וצפופים כדי למנוע מהם לזוז ולפתח את שריריהם.

רוב עגלי החלב נשחטים בגיל 18-16 שבועות. אם אתם חושבים שזהו גיל צעיר, כדאי שתדעו שה-15% הנותרים של בשר העגל בארה”ב, שמכונים “bob veal”, מגיעים מעגלים שנשחטו בגילאים שנעים בין יומיים ל-3 שבועות.

למעלה מ-80% מהפרות החולבות כלואות במכלאות סגורות, ורק לחלקן יש גישה לחצר הרפת. פחות מ-10% מהן גדלות במרעה. חלקן גדלות בתאים כשהן קשורות בצווארן ואחרות מורשות להסתובב מעט בתוך הרפת.

שיטות גידול אלו מובילות לשתי בעיות עיקריות: צליעה ודלקת בעטינים. הצליעה מתרחשת אצל כ-25%-14% מהפרות ונגרמת בעיקר מחבורות בפרסות בגלל רצפת הבטון ומחוסר פעילות גופנית מספקת. בעיה כואבת זו היא גורם התמותה העיקרי של פרות חולבות. ייצור מוגבר מדי של חלב וזיהומים חיידקיים הנגרמים מתנאים סניטריים ירודים עלולים להוביל לנפיחות, כאבים וזיהומים בעטינים – דלקת העטין (מסטיטיס). זו הבעיה הנפוצה ביותר אצל פרות חולבות והיא מהווה את גורם התמותה השני בשכיחותו. אחד הגורמים הקשורים קשר הדוק לשתי הבעיות הוא השימוש בהורמון הגדילה rBGH (נקרא גם rBst), הורמון מהונדס גנטית שמגביר את תפוקת החלב. עד גיל 4, רוב הפרות מזן הולשטיין שגדלות בארה”ב הניבו חלב במשך 729 יום. בגיל זה הן כבר אינן יכולות להועיל עוד לתעשייה ולכן נשלחות לשחיטה. תוחלת החיים הטבעית שלהן אמורה הייתה להיות למעלה מ-20 שנה.
מלכודת לדגים

עד לאחרונה, המדע לא הקדיש תשומת לב רבה לדגים כיצורים בעלי תודעה. מדענים מעטים בלבד האמינו שלדגים יש יכולת חשיבה ומעטים עוד יותר סברו שהם מסוגלים להרגיש משהו. אולם מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 הלכו והצטברו המחקרים שאילצו אותנו לשקול שנית את ההנחה הזו. כיום ידוע לנו שדגים יוצרים קשרים, מזהים דגים אחרים ומעבירים ידע ומיומנויות זה לזה. בנוסף, יש להם זיכרון לטווח ארוך, הם פותרים בעיות, משתפים פעולה לצורך ציד מזון, משתמשים בכלי עזר, מתכננים, חווים פחד ומצוקה ונמנעים ממצבים מסוכנים. אין עוד ספק בכך שדגים חשים כאב, אף שקשה לנו להעריך את מידת סבלם בהשוואה ליונקים, שכן הם מבטאים אותו באופן שונה מהם.

רשויות הבריאות מעודדות אותנו להגדיל את כמות הדגים בתזונה כדי להקטין את סיכוני התחלואה שלנו, אבל החששות בדבר ההשלכות של שיטות הגידול המודרניות וניצול יצורים אלה הולכים וגוברים משנה לשנה. תעשיית הדגים המסחרית נחלקת לשני ענפים, שכל אחד מהם אחראי לדיג של כמחצית מ-7 מיליארד הדגים (לא כולל יצורי ים אחרים) שמוצאים את דרכם לשווקים: דיג באמצעות רשתות וחוות דגים.
דיג באמצעות רשתות

ההשלכות של שיטות הגידול הנוכחיות שלנו על המערכת האקולוגית הימית רבות מספור. למעלה ממחצית מכמות הדגים המוכרת לנו נוצלה עד תום, ופירושו של דבר הוא שהמשך הדיג יאיים על הישרדותם. 25% נוספים מהדגים נוצלו יתר על המידה, הידלדלו או מתאוששים לאיטם. למעלה מ-90% מאוכלוסיית דגי הטרף בעולם נכחדו לחלוטין, אך למרות זאת, הרשויות ממשיכות לעודד את הצרכנים לאכול יותר דגים. אם יימשכו מגמות הדיג הנוכחיות, כל אוכלוסיית הדגים צפויה להיעלם עד 2048. במילים אחרות, סביר להניח שמיני דגים המצויים בסכנת הכחדה לא ישובו עוד לחיות בים.

הדיג המסחרי באמצעות רשתות עושה שימוש במגוון רחב של שיטות, שרבות מהן גורמות נזק רב לסביבה, כמו פיצוץ שוניות אלמוגים, דיג מכמורות על קרקעית הים, מערך חכות, רשתות זימים ורשתות הקפה. בנוסף, המגדלים מרבים להשתמש ברעלים כדי לשתק או להמם את הדגים המיועדים לשמש כדגי נוי או להישלח למסעדות המגישות דגים חיים, ואינם מהססים לפגוע תוך כדי כך בשוניות האלמוגים. המגדלים נעזרים גם בשיטות אחרות שגורמות פחות נזק אקולוגי. כרישים, לדוגמה, נתפסים בעזרת קרסים. סנפיריהם נקצצים והם מושלכים בחזרה לים, בעודם בחיים. כתוצאה מכך, הם נחנקים בהדרגה, שכן כדי שהם יוכלו לנשום המים חייבים לבוא במגע עם הזימים. הבעיה היא שכבר אין להם סנפירים שיאפשרו להם לשחות ולהניע את המים סביבם וכל זאת בשל העובדה שסנפירי כריש נחשבים במדינות אסיה למעדן משובח ויקר במיוחד.

מעמקי האוקיינוסים נמנים עם הסביבות האקולוגיות הקדומות ביותר ששרדו על פני כדור הארץ. מתחת למים חיים זנים רבים של יצורים ימיים שעדיין אינם מוכרים לנו ועלולים להיכחד עוד לפני שנזהה אותם. הנתונים שבידינו מצביעים על כך ש-95% מהנזק שנגרם למערכות אקולוגיות אלו נובע מדיג מכמרות בקרקעית הים. רשתות ענקיות עם לוחות מתכת בכל קצה וגלגלי מתכת בתחתית נגררות לאורך קרקעית האוקיינוס כמו בולדוזרים עצומים והורסות את המערכת האקולוגית. למעשה, זו המקבילה התת-ימית של כריתת יערות. כשהרשתות מועלות אל פני המים, הדגים וצמחי הים שנלכדו בהן חווים דקומפרסיה חמורה, הגורמת לקרעים באיברים חיוניים. הנזק הגדול ביותר נגרם על-ידי המכמרות המשמשות לדיג חסילונים, שמשמידות “בלי כוונה” עד כ-10 ק”ג של בעלי חיים ימיים על כל חצי ק”ג של חסילונים שנלכדים ברשת. “השלל הנוסף” הזה כולל צבי ים, דולפינים, כרישים וסוגים רבים של דגים ויצורים ימיים אחרים. כל אלה מושלכים מתים בחזרה לים.

מערך החכות הוא שיטת דיג שעושה שימוש בחוט מרכזי אחד או יותר שאליו מחוברים חוטים קצרים עם קרסים בקצותיהם. החוטים המרכזיים עשויים להיות באורך של כ-120 ק”מ ועל כל אחד מהם תלויים מאות או אלפי קרסים עם פיתיונות. ספינות הדיג ממקמות את מערכי החכות בעומקים שונים בים, בהתאם לזני המטרה. לעיתים, דגים שנתפסים על-ידי מערכי חכות נגררים מאחורי הספינות במשך שעות או אפילו ימים. תעשיית מערכי החכות ידועה לשמצה בשל הרג של מיליוני בעלי חיים ימיים, כולל עופות, דולפינים, כרישים וצבים. עם זאת, מדובר בשיטה פחות הרסנית לקרקעית הים בהשוואה לדיג מכמרות.

דיג באמצעות רשתות הזימים הוא שיטה נוספת שכרוכה בסבל לדגים. התהליך מתבצע בעזרת רשתות ענקיות באורך של עשרות או מאות מטרים ועד לכמה קילומטרים. הדגים מנסים לשחות דרך הפתחים ברשתות הסבכה, אבל הזימים שלהם נתפסים בהן והם אינם מצליחים להימלט. לרוב, אלה שמתחמקים מהרשתות הם דגים קטנים או דגים גדולים במיוחד שזימיהם לא נתפסים בסבכה. הדייגים מרבים להשאיר את רשתות הזימים ללא השגחה למשך זמן רב, וכתוצאה מכך, הדגים שנתפסו נחנקים לאיטם.

רשתות הקפה הן צורה נוספת של דיג באמצעות רשתות גדולות. רשתות ההקפה נקראות כך בשל צורתן. כבל ארוך עובר דרך כמה טבעות שממוקמות לאורך החלק התחתון של הרשת ומאפשרות לדייגים למשוך ולסגור אותה כמו שק ענק. רשתות הקפה הן הדרך המועדפת ללכידת דגים שחיים בלהקות בסמוך לפני המים. ברוב המקרים הדגים עדיין חיים כשהם מועלים על הסיפון, והחיתוך והוצאת הקרביים מתבצעים בעודם בהכרה.
חוות דגים

ההכחדה המתקרבת של אוכלוסיית הדגים בעולם גורמת למעבר מהיר מדי מדיג באמצעות רשתות לגידול דגים בבריכות, תחום שהולך ומתרחב במהירות בשנים האחרונות יותר מכל התחומים האחרים של גידול בעלי חיים לצורכי מזון. ב-2008, כ-46% מהדגים שנצרכו ברחבי העולם גדלו בבריכות, עלייה חדה בהשוואה ל-9% שנצרכו ב-1980. חלק מחוות הדגים ממוקמות ביבשה ועושות שימוש באגמים, מכלי מים ענקיים או נתיבי מים מעשה ידי אדם. אחרות נמצאות ליד חופי האוקיינוסים, כאשר הדגים מאוחסנים במים ברשתות גדולות או בכלובים. חוות הדגים הן למעשה מפעלי ענק שדומים מאוד לחוות התעשייתיות לגידול בעלי חיים ביבשה.

מטרתן של חוות הדגים אינה שונה מהחוות התעשייתיות האחרות: להניב ליצרנים את כמות הבשר הגדולה ביותר בעלות הנמוכה ביותר. הדגים הגדלים בחוות חיים בצפיפות חריגה וכתוצאה מכך, מפתחים מחלות או זיהומים. הפתרון הקבוע לבעיה הוא תרופות אנטיביוטיות, תרופות נוגדות טפילים ועוד.

ההשלכות של שיטות הגידול האינטנסיביות האלו חמורות ורחבות היקף, וניתן רק לשער כיצד מושפעים הדגים באופן אינדיבידואלי. צפיפות, תנאי גידול לא ראויים, מים מזוהמים והתפרצות מחלות גורמים לדגים למצוקה, לחץ, פחד וכאב. אבל הבעיות הבוערות מכול הן רווחתם של כלל היצורים הימיים, ההשפעות השליליות על הסביבה והכחדת דגי הבר.

פסולת מסוגים שונים ושאריות מזון ותרופות מחוות הדגים מהוות איום חמור על האזורים הרגישים מבחינה אקולוגית, כמו יערות מנגרובים, שפכי נהר ונתיבי הנדידה של דגי הסלמון. פסולת לא מעובדת מגיעה ישירות לאוקיינוסים ומשפיעה על בעלי החיים הימיים ועל איכות המים. חוות הדגים גורמות גם להתפתחות מואצת של אצות מזיקות המייצרות רעלים ומסכנות את הדגים, הסרטנים, הצדפות, היונקים והעופות הימיים ובעלי החיים האחרים שאוכלים אותן.

הנימוק המשמעותי ביותר להצדקת קיומן של חוות הדגים הוא שהן מגינות על דגי הבר. באופן פרדוקסאלי, עבור דגים קרניבורים, חוות הדגים עושות את ההיפך, שכן דג קרניבור שגדל בחווה צריך לאכול כ-2.5-1.5 ק”ג דגי בר כדי לייצר 0.5 ק”ג בשר. בנוסף, דגי חוות יכולים להימלט ולהדביק את דגי הבר במחלות, כיני ים וטפילים אחרים. כאשר זנים שגודלו בבריכות נמלטים אל המים הסמוכים הם מתחרים עם אוכלוסיית הדגים הטבעית במקום על מזון וסביבת גידול ועלולים לגרום להם נזק רב.

בעיה נוספת היא שתעשיית הדגים משתמשת בהנדסה גנטית. היצרנים מפתחים זנים מהונדסים של דגי סלמון וסוגים מסוימים של סרטנים ושבלולי ים, אם כי הם עדיין לא קיבלו אישור לשווק אותם לציבור. בדגי סלמון מהאוקיינוס האטלנטי, למשל, הוכנסו גנים של סלמון מסוג צ’ינוק כדי לגרום להם להגיע למשקל השוק תוך מחצית מהזמן. דגים מהונדסים גנטית שנמלטים אל החופש, כמו רבים מהדגים הגדלים בחוות, מהווים איום משמעותי על אוכלוסיית הדגים המקומית.
מרעה “חופשי” ובעייתי

רבים תוהים מה הבעיה באכילת בשר שמקורו בחיות שגדלו במרעה חופשי, אכלו מזון אורגני וזכו לטיפול הוגן. שאלה זו מחייבת אותנו לחדד כמה נקודות מבט מוסריות.

טבעונים מתנגדים מבחינה מוסרית לניצול בעלי חיים. הם אינם מתייחסים לבעלי החיים כאל רכוש שיש לנצלו ולכן מתנגדים לרעיון שאם החיות מקבלות יחס הולם, מותר לנו להרוג ולאכול אותן. אף שרוב האנשים מסכימים שחיות מאכל ראויות ליחס הומאני, רק אחוזים בודדים מהם מוכנים לשלם יותר עבור בשר, חלב וביצים שמקורם בחיות אלו. בנוסף, צרכנים רבים שטוענים כי הם מעדיפים מוצרים שהגיעו מחיות שגודלו בתנאים הומאניים יתפשרו ויקנו מוצרים “רגילים” אם הם יתקשו למצוא את המוצר המבוקש בחנות הסמוכה למקום מגוריהם, או אם הם אוכלים בחוץ.

אף שצרכנים מעטים פונים תחילה לחוות המקומיות כדי לקנות מוצרים “הומאניים”, רובם מגיעים לרשתות השיווק וסומכים על ביטויים קליטים כמו “מרעה חופשי” או “ביצי חופש” כדי להחליט אם המוצר הגיע מבעלי חיים שקיבלו יחס הולם. למרבה הצער, אין לנו מנגנוני פיקוח שיוודאו שהמגדלים אכן עומדים בציפיות שהם מעוררים אצל הקונים. רוב החיות עדיין גדלות בצפיפות גדולה ומורחקות מאימותיהן זמן קצר לאחר לידתן. רוב התרנגולות עדיין עוברות כריתת מקור והזכרים מושמדים. אפילו במתקנים שמצהירים על “גישה לשטחים פתוחים”, ייתכן שמדובר בלא יותר מפתח קטן לחצר קטנה וסגורה שבגלל הצפיפות הרבה, לרוב בעלי החיים אין בכלל גישה אליה.

מובן שבסופו של דבר, לכל בעלי החיים המיועדים למאכל צפוי גורל דומה, בלי קשר לשיטת הגידול שלהם. חלקם נשחטים בחוות קטנות אך רובם נהרגים באותן משחטות כמו החיות בחוות התעשייתיות. העובדה שהם עשויים לסבול פחות מרוב החיות הגדלות בחוות אינה מצדיקה את ניצולם מלכתחילה.

זהו רק קצה הקרחון של הבסיס המוסרי של הטבעונות, בכל הנוגע לזכויות בעלי החיים. מידע נוסף ורשימת ספרים וסרטים מומלצים תמצאו בקישור הבא: nutrispeak.com/resources. תוכלו גם להיעזר ברשימת המקורות ב-brendadavisrd.com.
המחיר הסביבתי

בני האדם מרוקנים את המשאבים הסביבתיים במהירות רבה יותר מקצב ההתחדשות שלהם, והבחירות התזונתיות שאנחנו עושים תורמות במידה ניכרת להידלדלות המשאבים. אם כולנו היינו אוכלים את התפריט האמריקאי הממוצע, היינו זקוקים לשטח הגדול פי 3.74 מכדור הארץ כדי לספק את כל צורכי האוכלוסייה המונה כ-7 מיליארד איש. עד שנת 2050 אוכלוסיית העולם צפויה לגדול ולהגיע ל-9.2 מיליארד בני אדם. בשלב זה, גם אם כל אחד מאיתנו יקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלו באמצעות שימוש ב-95% אנרגיה מתחדשת ויאכל תפריט עשיר במזונות מן הצומח, עדיין נזדקק לשטח הגדול בשליש משטחו של כדור הארץ כדי לקיים את האוכלוסייה. פול הוקן, מבכירי הפעילים למען איכות הסביבה, כתב שגם אם כל חברה בעולם הייתה מאמצת את אמות המידה הסביבתיות הגבוהות ביותר, לא היינו מצליחים למנוע את ההתמוטטות האקולוגית הצפויה.

לסביבה שלנו יש יכולת מוגבלת לייצר משאבים יקרי ערך שחיינו תלויים בהם, החל בחמצן ואצות ועד לאדמה ועצים. כאשר אנחנו משתמשים ביותר ממה שהסביבה מייצרת והיא אינה יכולה לעמוד בקצב הצריכה שלנו, אורח החיים שלנו מסכן את קיומם של הדורות הבאים. אוכלוסיית העולם גדלה בקצב המדהים של 250,000 איש ביום, או 166 איש בדקה. כדור הארץ השברירי שלנו אינו מצויד במספיק משאבים כדי להתמודד עם העלייה החדה והעקבית הזו במספר בני האדם שמאכלסים אותו. המשבר האקולוגי העומד בפנינו הוא שיקוף של המספרים המדאיגים, וכנראה גם של תאוות הבצע האנושית.

בני האדם ניסו לאורך הדורות להתחכם לאמא-טבע, אבל כיום, אנחנו מגיעים בהדרגה למסקנה שחוקי הטבע חזקים מאיתנו. מאמצינו הבלתי-נלאים להמציא מחדש את חוקי הטבע ולהתאים אותם לצורכי האדם רק מסכנים אותנו יותר ויותר. רקמת חיינו תלויה במארג מורכב של מזון. החלק התחתון ביותר של מארג המזון מזין את הצמחים, שבתורם מזינים את החיות. שני המינים – החיות והצמחים כאחד – ממחזרים רכיבים תזונתיים ומחזירים אותם לאדמה. בני האדם שינו את מארג המזון במידה כה רבה, עד כי מינים רבים ומערכות אקולוגיות שלמות חייבות להסתגל למציאות החדשה או להיכחד. אבל בסופו של דבר, מחירו של השינוי יהיה גבוה כל כך עד שכל המערכת תתפרק. יש הסבורים שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, אך עלינו לעשות כמיטב יכולתנו – אם לא למעננו, לפחות למען ילדינו, ואם לא למען ילדינו, לפחות למען כל הזנים והמינים האחרים של בעלי החיים שעתידם נתון בידינו. התקווה הגדולה ביותר שלנו היא אמא-טבע, אך לשם כך עלינו לציית לחוקיה. איתותי האזהרה שלה לאורך השנים זכו להתעלמות וכעת סבלנותה הולכת ואוזלת.

בבואנו להעריך את מידת הנזק הסביבתי שגרמו בני האדם לסביבה, רוב האנשים מתמקדים בשימוש בדלק מאובנים, אבל לפעילות אחרת יש השפעה חמורה לא פחות: משק החי. מומחים רבים כבר הצביעו על כך שמעבר עולמי לתזונה טבעונית עשוי להגן על כדור הארץ מפני העלייה המתמדת בשיעורי העוני והרעב ומפני ההשלכות הקשות ביותר של שינויי האקלים. אין ספק שהגידול האינטנסיבי של בעלי חיים למאכל הוא אחד הגורמים הידועים לשמצה של זיהום האוויר, המים והאדמה ויש לו תרומה עצומה להכחדת יערות, מִדְבּוּר והיעלמותם של זנים שונים של בעלי חיים. המעבר לתזונה טבעונית עשוי להיות הצעד המשמעותי ביותר שכל אחד מאיתנו יכול לנקוט כדי לשמור על כדור הארץ, ובשלב זה ייתכן שהוא אפילו מחויב המציאות.
התחממות גלובלית

כיום, אנשים שרוצים לעבור לתזונה ידידותית יותר לסביבה בוחרים לאכול בעיקר תוצרת מקומית. הרעיון הוא שככל שהמרחק שעוברים הירקות והפירות מהשדה לצרכן קטן יותר, השימוש בדלק מאובנים פוחת. ייתכן שהם אינם מודעים לכך שרוב גזי החממה הקשורים למזון נפלטים לאוויר מתהליכי הייצור ולא מהשינוע.

דו”ח שפורסם מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו”ם (FAO) תחת הכותרת “צלו הארוך של משק החי”, קבע כי תעשיית המזון מן החי אחראית ל-18% מפליטות גזי החממה – יותר מכל אמצעי התחבורה יחד. המאמצים לעצור את ההתחממות הגלובלית, הן בארה”ב והן בעולם, התרכזו בעיקר בהפחתת הפליטה של פחמן דו-חמצני (CO2). כאשר אנחנו כורתים יערות כדי לפנות שטחים לגידול בעלי חיים למאכל, מפעילים מכונות במשקים, מובילים מספוא או מעבירים את בעלי החיים ממקום למקום, אנחנו גורמים לשחרור של פחמן דו-חמצני. דשנים גורמים לייצורו של חמצן דו-חנקני וצואת בעלי החיים (כמו גם הגיהוקים והגזים של הפרות) משחררת לאוויר מתאן. כחמישית מגזי החממה הנפלטים לאוויר באשמת בני האדם – 9% מהפחמן הדו-חמצני, 37% מהמתאן ו-65% מהחמצן הדו-חנקני נוצרים מגידול צאן ובקר. בהשוואה לפחמן הדו-חמצני, השפעות המתאן על ההתחממות הגלובלית גדולות פי 23, ואלו של החמצן הדו-חנקני גדולות פי 296.

תהליך השינוע של בעלי החיים אחראי רק ל-11% מגזי החממה הקשורים למזון, וההעברה הסופית מהסיטונאים לקמעונאים יוצרת כשליש מכמות זו (קרוב ל-4% מכמות הגזים). שני השלישים האחרים של הגזים הקשורים לשינוע הם תוצאה של תהליכי הייצור (מזון לחיות, דשנים לירקות, משאבים לעיבוד ועוד). בתוך הקטגוריה של ייצור המזון, 44% מגזי החממה הם פחמן דו-חמצני, 32% – חמצן דו-חנקני, 23% – מתאן ושאר הגזים מהווים יחד 1%. לכן, השפעת המזון על שינויי האקלים אינה קשורה בעיקר לפחמן הדו-חמצני אלא לגזי החממה האחרים. פליטות החמצן הדו-חנקני והמתאן קשורות קשר הדוק לתעשיות הבשר האדום והחלב.

השורה התחתונה היא שחיות המשק צורכות הרבה יותר מזון מהכמות שהן מניבות. יש צורך בקרוב ל-7 ק”ג מזון כדי לייצר חצי ק”ג בשר בקר, 3 ק”ג מזון בשביל חצי ק”ג בשר חזיר ו-2.5 ק”ג מזון בשביל חצי ק”ג עוף. הצרכנים מתבקשים תמיד להשתמש במקורות אנרגיה חלופיים, לבחור מוצרי חשמל חסכוניים ולנהוג במכוניות שאינן מזהמות את הסביבה, אבל כמה מאיתנו שמעו שהם צריכים לאכול המבורגר טבעוני במקום המבורגר מבשר בקר? בסופו של דבר, הצרכן הממוצע יכול להפחית ביעילות רבה יותר את טביעת הרגל הפחמנית שלו באמצעות אכילת תפריט טבעוני ב-100% יום אחד בשבוע, בהשוואה לאכילת תפריט מקומי ב-100% במשך כל השבוע. אם כל תושבי ארה”ב היו עושים זאת, הייתה לכך השפעה שוות ערך להורדת 31.5 מיליון מכוניות מהכבישים.
מים

המים קשורים מטבעם לאספקת המזון שלנו ולשמירה על המערכות האקולוגיות. למעלה ממיליארד איש ברחבי העולם סובלים ממחסור במים ורבים אף יותר מושפעים מזיהום מי השתייה. נוסף על האיום על אספקת המזון של בני האדם, מחסור במים וזיהום מקורות המים מקטינים בצורה חמורה את המגוון הביולוגי ומעלים את שיעורי התחלואה במחלות זיהומיות.

ב-2009, כ-45% ממקורות המים בארה”ב נמצאו בלתי ראויים לשתייה או לפעילות פנאי עקב זיהום בחיידקים, חומרי הדברה ודשנים מסוכנים. שנה לאחר מכן, דו”ח שפורסם מטעם הקרן העולמית לשימור הטבע (WWF) מצא שבכל הנוגע למאגרי מים מתוקים, מדד LPI (Living Planet Index) שמעריך את רמת המגוון הביולוגי העולמי ומהווה אינדיקציה למידת הביקוש האנושי למשאבי הטבע, ירד ב-35% בין השנים 2007-1970, ובאזורים הטרופיים הירידה מגיעה ל-70% בקירוב.

גידול בעלי חיים הוא אחד הגורמים העיקריים שמאיימים על מערכות המים שלנו, שכן כדי לגדל 1 ק”ג של בשר בקר יש צורך בכמות מים הגדולה פי 43 מהכמות הדרושה לגידול 1 ק”ג של דגנים – כ-43,000 ליטר לק”ג בשר ו-1,000 ליטר לק”ג דגנים). על-פי נתוני הסוכנות להגנת הסביבה בארה”ב (EPA), לחקלאות התעשייתית יש התרומה הגדולה ביותר לזיהום מערכות המים במדינה. חקלאות זו אחראית ל-70% מצריכת המים המתוקים בעולם.

בארה”ב, חוות תעשייתיות מייצרות מדי שנה כ-500 מיליון טון של פסולת גולמית, כמות גדולה פי 3 מזו המיוצרת על-ידי כלל אוכלוסיית בני האדם. חווה הכוללת 2,500 פרות מייצרת פסולת כמו עיר שמונה 411,000 תושבים. בפסולת שמקורה בבני אדם יש לטפל לפני שהיא מגיעה למקורות המים שלנו, אך התקנות אינן מחייבות טיפול בפסולת שמקורה בבעלי חיים.

בחוות התעשייתיות, צואת החיות מאוחסנת בבורות פתוחים או במכלי אחסון ענקיים לפני שהיא מפוזרת בשדות למטרות דשן. אבל בורות בטון עלולים להיסדק ובמקרה של בורות באדמת חול או חצץ, הצואה עלולה לדלוף החוצה ולמצוא את דרכה למי התהום. גם מכלי האחסון עלולים לעלות על גדותיהם ולזהם את המים שבסביבתם. אם הפסולת מגיעה לשדות במהירות העולה על יכולת האדמה והיבולים לספוג אותה, העודפים פולטים גזים רעילים ומזהמים את מערכות המים בחיידקים פתוגניים, תרכובות פחמן, ניטראטים, זרחן, אנטיביוטיקה, הורמונים, משקעי קרקע, מתכות כבדות ואמוניה. חיידקים פתוגנים עלולים למצוא את דרכם לנהרות ולנחלים הקרובים, שישמשו להשקיית גידולי ירקות. רוב ההתפרצויות של מחלות הקשורות לגידול ירקות קשורות לזיהום ממשקי חי סמוכים.

תרכובות פחמן, שהן המרכיב העיקרי בצואת חיות, תורמות להידלדלות החמצן במים. בדומה לכך, מים שניגרים מחוות ושדות מזוהמים (בעיקר מחוות לגידול עופות) מכילים מימן וזרחן וגורמים ל”אזורים מתים” במערכות המים. באותם אזורים, התרבות מהירה של אצות מובילה לירידה בריכוז החמצן וגורמת לחנק של שאר היצורים הימיים.

תרופות אנטיביוטיות והורמונים טבעיים וסינתטיים מגיעים אף הם דרך הצואה למקורות המים ולמי התהום. הסוכנות להגנת הסביבה מצאה כי 80% מהאנטיביוטיקה שניתנת לבעלי חיים מגיעה לצואה מבלי שעברה כל שינוי. עובדה זו מהווה איום משמעותי על בריאותנו, שכן השימוש השגרתי באנטיביוטיקה לטיפול בבעלי חיים עלול לגרום להתפתחותם של חיידקים פתוגניים עמידים ולהפחית את יעילותם של הטיפולים האנטיביוטיים הניתנים לבני האדם. גם השימוש בהורמונים בגידול בעלי חיים מסכן את בריאות האדם, שכן מחקרים מצאו קשר ישיר בין הורמונים אלה לעלייה בשכיחות סרטן השד, סרטן הערמונית וסרטן האשכים.
קרקע

תעשיית משקי החי היא זו שעושה את השימוש הגדול ביותר בקרקע – 30% מכלל שטח כדור הארץ ו-70% מהקרקע החקלאית. לכן, יש לה השפעה עצומה – לרוב שלילית – הן על איכות הקרקע הזמינה לנו והן על כמותה. כמו כן, איכות הקרקע נפגעת גם משיטות חקלאיות אינטנסיביות וחקלאות של גידול יחיד (מונוקולטורה), המרוקנות אותה מרכיבים תזונתיים וגורמות לדלדולה, ומשימוש יתר בדשנים וחומרי הדברה שגורמים לזיהום חמור של האדמה.

מדי שנה, כמות הקרקע הפורייה בארה”ב יורדת בקצב מהיר פי 13 מהקצב המינימאלי הדרוש לקיומה, ושטחי המרעה נהרסים בקצב מהיר פי 6. על-פי ההערכות, 60% מאדמת המרעה בארה”ב מצויה בשימוש יתר. דו”ח שהוגש ב-2006 לסנאט על-ידי המכון לביטחון תזונתי קבע כי אם תהליך אובדן הקרקע ימשיך בקצב הנוכחי, כמות האדמה העילית הפורייה תספיק רק ל-48 שנה. עד 2054 תיעלם האדמה העילית הפורייה שעומדת לרשותנו, מה שלא יאפשר להאכיל את אוכלוסיית העולם הצפויה למנות כ-9 מיליארד תושבים. הקרקע מתחדשת בקצב של כ-2.5 ס”מ מדי 1,270-381 שנה, ולכן, אין טעם לחכות להתחדשותה.

גידול בקר הוא אחד הגורמים העיקריים לבירוא יערות ברחבי העולם, במיוחד יערות הגשם כמו האמזונס. הנתונים מצביעים על כך ש-91% משטחי היערות שנכרתו משמשים לגידול בקר. תופעת כריתת היערות אחראית ל-15% מהפחמן הדו-חמצני שנפלט לאוויר, והיא גם מסכנת את קיומם של מיליוני מינים של צמחים ובעלי חיים. למעשה, כריתת היערות ברחבי העולם גורמת להכחדתם של 50,000 מיני צמחים ובעלי חיים בשנה, או 137 ביום, שרבים מהם אפילו לא זוהו עדיין. בסופו של דבר, אם נמשיך להרוס את יערות הגשם, אנחנו עלולים להגיע לנקודה שבה כל המערכת האקולוגית שלנו תתמוטט. אף שהגזע האנושי יכול להתאושש תוך כמה דורות מקשיים כלכליים, אסונות טבע ואפילו מלחמות, הכחדתם של מינים אחרים אינה תהליך הפיך. ככל שקצב ההכחדה עולה, רשת הביטחון שלנו נעלמת.

תעשיית הבקר עלולה לגרום גם למדבור – הפיכתה של קרקע צחיחה למחצה שניתן לעבדה לקרקע מדברית שאינה פורייה כלל. תהליך המדבור משמיד את רוב המגוון הביולוגי באזור וגורם לסחף של האדמה. שימוש יתר בקרקע לשם מרעה הורס את הצמחייה התומכת בקרקע, מה שגורם לאובדן בלתי הפיך של אדמה, ירידה במגוון הביולוגי ולהגעת מינים פולשים.
אוויר

חוות תעשייתיות הן דבר מסריח, באופן מילולי ומטאפורי כאחד. אף שהתעשיינים ובתי המשפט סבורים זה שנים רבות שהריח העולה מהן מטריד אך אינו מזיק, הנתונים מראים אחרת.

העלויות האמיתיות

המבורגר טיפוסי שמיוצר ברשתות המזון המהיר עולה כ-2 דולר, אך מומחים טוענים כי ללא סובסידיות ממשלתיות, העלות האמיתית שלו עשויה להגיע ל-200 דולר (אם אנחנו חייבים לסבסד משהו, יהיה הרבה יותר הגיוני מצידנו לסבסד ירקות). כל יום שעובר מקרב אותנו להתגשמות האמרה האינדיאנית הישנה: “כשנכרות את כל העצים, כשנצוד את כל החיות, כשנזהם את כל המים, כשכל האוויר לא יהיה בטוח עוד לנשימה, רק אז נגלה שאי אפשר לאכול כסף.”

בין שפסולת החיות מאוחסנת במכלים סגורים או מפוזרת על פני השדות, היא נרקבת והגזים הרעילים משתחררים ממנה אל האוויר. הריחות שעולים מהחוות התעשייתיות קשורים למגוון בעיות בריאות כגון מחלות נשימה חמורות, דיכאון והפרעות במצב הרוח. כמעט 70% מהעובדים המועסקים בגידול חזירים מדווחים על לפחות תסמין אחד במערכת הנשימה, ו-58% סובלים מדלקת כרונית של הסמפונות. בורות צואה הם אתרים בעייתיים במיוחד בשל חוסר החמצן והגזים הרעילים המצטברים בהם. הפועלים מתבקשים שלא להיכנס לבור הצואה ללא ציוד עזר לנשימה הכולל בלון חמצן ומפוח.
מעבר לטבעונות

המעבר לטבעונות הוא הצעד הגדול ביותר שאתם יכולים לנקוט כדי להקטין את טביעת הרגל האקולוגית של התזונה שלכם, אבל הוא אינו הצעד היחיד. הנה כמה עצות לשיפור ההרגלים שלכם ולהפיכתם לידידותיים יותר לסביבה:

בחרו מזון אורגני. מזונות אורגניים גדלים בשיטה ידידותית יותר לסביבה בהשוואה למזונות רגילים. גידול מזונות אורגניים אינו כרוך בשימוש בחומרי דשן סינתטיים, חומרי הדברה ואורגניזמים שהונדסו גנטית. החקלאות האורגנית משמרת את האדמה, מפחיתה את זיהום המים ומסייעת לאחסון הפחמן הדו-חמצני, מה שממזער את הנזק לאוויר, למים ולאדמה. בהשוואה לגידול קונבנציונאלי, הוכח כי החקלאות האורגנית מפחיתה את פליטת הפחמן הדו-חמצני ב-66%-49%.

העדיפו מזונות צמחיים עונתיים מגידול מקומי. חלק מהנתונים מצביעים על כך שהארוחה הממוצעת בצפון אמריקה עוברת מרחק של כ-2,400 ק”מ מהשדה ועד לצלחתו של הצרכן ומכילה מרכיבים שמקורם בחמש ארצות שונות, מלבד ארה”ב. לו קנתה משפחה ממוצעת 100% תוצרת מקומית במשך שנה, כמות גזי החממה שהיא הייתה מייצרת היו פוחתים ב-5%-4%. כמו כן, כדאי לכם לנסות לגדל בעצמכם את מזונכם, גם אם מדובר בכמה צמחי מאכל או עגבניות על המרפסת. העדיפו קנייה ישירה מחקלאים או בשוקי איכרים וקנו בחנויות שמחזיקות סחורה טרייה מגידול מקומי. במידת האפשר, קנו ירקות ופירות בעונתם, וזאת כדי להקטין את האנרגיה הדרושה לשימור המזון, לאחסונו ולשינועו. בנוסף, העדיפו מוצרים לא מעובדים או כאלה שעברו תהליכי עיבוד מעטים בלבד.

הימנעו ממוצרים שנמכרים באריזות מיותרות. כל הפלסטיק, הנייר והאלומיניום תורמים להרס הסביבה. מלבד זאת, מזונות באריזות מיותרות נוטים להיות עשירים בסוכר, מלח ושומן. קנו בחנויות שמציעות מוצרים לא ארוזים, כמו חוות חקלאיות, שוקי איכרים, חנויות סיטונאיות וקואופרטיבים. בלית ברירה, העדיפו מוצרים שנמכרים באריזות שניתנות למחזור או לשימוש מחודש, כמו מכלי זכוכית. הצטרפו לקבוצות מאורגנות ורכשו יחד תוצרת חקלאית מקומית וטרייה, ללא אריזות מיותרות.

הקטינו את כמות הפסולת שמקורה במזון. מזון שנרקב משחרר לאוויר גז מתאן ותורם לפליטת גזי החממה. בנוסף, כל המשאבים שהושקעו בייצור המזון למעשה יורדים לטמיון. אם תשתמשו במזון לפני שהוא מתקלקל תסייעו לאיכות הסביבה ולחשבון הבנק שלכם כאחד. תכננו את ארוחותיכם מראש. קנו מזון בכמות הדרושה לכם בלבד והכינו רק את מה שאתם מתכוונים לאכול. אחסנו מצרכי מזון כראוי ועקבו אחר המלאי שברשותכם. השתמשו בשאריות ביצירתיות. הקפיאו מזונות שמתעפשים או מתקלקלים בקלות, כמו אגוזים, זרעים ולחם. אם אתם מוכרחים לזרוק מזון, הפכו אותו לקומפוסט במקום לשלוח אותו למזבלה.

הפכו את שאריות המזון לקומפוסט. הכנת קומפוסט תמזער את כמות האשפה שאתם מייצרים ובה בעת, תעשיר את הגינה שלכם. אם אתם גרים בדירה או שאין לכם חצר, אתם יכולים להשתמש בקומפוסט תולעים. הוא נטול ריח ואינו דורש הרבה מקום ולכן נוח לשימוש בתוך הבית.

צעדו ברגל, רכבו על אופניים או השתמשו בתחבורה ציבורית. אמצעי התחבורה השונים תורמים כ-13.5% לכמות גזי החממה שנפלטים לאוויר. כאשר אתם קונים אוכל או אוכלים בחוץ, נסו לבחור שווקים ומסעדות שנמצאים במרחק הליכה או רכיבה על אופניים. בדרך זו, נוסף על החיסכון בכסף, תשפרו גם את הכושר הגופני שלכם. אם המרחק גדול מדי או אם יש לכם תיקים כבדים, השתמשו בתחבורה הציבורית, התארגנו לנסיעה משותפת עם חברים או צאו לקניות רק פעם בשבוע. אם אתם חייבים להשתמש ברכב מנועי, אתם יכולים לנסות לרכוב על אופנוע או קטנוע או לנסוע במכונית קטנה וחסכונית בדלק.

הביאו איתכם סלים מהבית. שקיות הניילון מוצאות את דרכן אל הים, מתפרקות לחתיכות קטנטנות וסופגות אליהן חומרים קרצינוגניים, כמו PCBs וחומרי הדברה. הן משתלבות בשרשרת המזון, מרעילות דגים והורגות יונקים ימיים שחושבים אותן בטעות למזון. בים, חתיכות הניילון ושאריות פסולת אחרות נתפסות במערבולות מים ויוצרות משטחי אשפה גדולים. העדיפו תיקי בד שניתנים לשימוש חוזר במקום שקיות הניילון ובמידת האפשר, נסו להשתמש במכלי אחסון ובצנצנות מזכוכית.
הטבעונות צוברת פופולאריות

עד שנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-20, המילה “טבעונות” עוררה אסוציאציות של כת קיצונית שחבריה מרעיבים את עצמם ואוכלים נבטים ושורשים. מי ששאל את המלצר במסעדה אם יש בתפריט מנה טבעונית זכה בתגובה למבט אטום. המקום היחיד שבו הופיעה המילה “טבעוני” על אריזות של מוצרים כלשהם היה בחנויות למזון טבעי. רופאים ששמעו שהמטופלים שלהם טבעונים ניסו “לחנך” אותם שלא לאכול תפריט מסוכן שאינו מכיל את קבוצות המזון החשובות – בשר ומוצרי חלב. גם ספרי הלימוד באוניברסיטה הזהירו את הרופאים והתזונאים לעתיד בדבר הסכנות שבתזונה טבעונית. לשמחתנו, המצב מאז נמצא במגמת שינוי.

ב-2010, השבועון Business Week פרסם מאמר שכותרתו הייתה “Power Vegan”. הפסקה הראשונה הפריכה לחלוטין את הסטריאוטיפ הטבעוני הישן: “בעבר, אילי ההון לא התקשו להתפאר בעושרם. כל מה שהם היו צריכים לעשות היה לשפץ את בית הנופש שלהם בסנט מוריץ, לקנות את מטוס המנהלים החדש ביותר, לפטר 5,000 עובדים או להתחתן עם אישה אסיאתית צעירה מהם בשנים רבות. עד עכשיו, הם נקטו את כל הדרכים הקלות כדי להבדיל את עצמם מאיתנו. ייתכן שזו הסיבה לכך שמספר גדל והולך של הבוסים המשפיעים ביותר בארה”ב הפכו לטבעונים. סטיב וויין, מורט צוקרמן, ראסל סימונס וביל קלינטון משתמשים כיום בטמפה כדי לבסס את עליונותם. כמוהם, גם ביל פורד, יו”ר חברת פורד, ביז סטון, אחד ממייסדי טוויטר, היזם ג’וי איטו, מנכ”ל רשת Whole Foods Market ומייק טייסון. כן, אותו מייק טייסון שלעס פעם את אוזנו של אחד ממתחריו, הפך לטבעוני”.

אי אפשר להכחיש זאת: הטבעונות ממוקמת על הרדאר של הזרם המרכזי בארה”ב. היא הגיעה לשם בזכות אילי ההון ופורצי דרך אחרים שהפריכו את הסטריאוטיפים והפכו את הטבעונות לפופולארית בציבור. שרירנים טבעונים זכו בתארים בינלאומיים וניפצו את הדימוי של הטבעוני הכחוש והחלש. אתלטים מהשורה הראשונה נהנים מיתרון על פני מתחריהם בזכות תזונה המבוססת על מזונות צמחיים (נרחיב על כך בפרק 13). בעלי מסעדות נחשבות מרשימים את המבקרים במתכונים טבעוניים, צבעוניים ומקוריים להפליא. כוכבי קולנוע, מוזיקאים ודוגמניות מתפארים בתפריט הטבעוני שלהם. רופאים ותזונאים ממליצים על תזונה צמחית כתפריט המיטבי למניעה ולטיפול במחלות כרוניות שנגרמות מאורח חיים לא בריא.*

שלא במפתיע, השוק מגיב בהתאם. מסעדות טבעוניות נפתחות בכל פינה ומסעדות קונבנציונאליות מוסיפות מנות טבעוניות לתפריט הקבוע שלהן. מוצרים שנמכרים ברשתות השיווק הרגילות מתהדרים בתווית “טבעוני” ככלי שיווקי. שפע של סרטים דוקומנטריים שמעבירים מסרים טבעוניים זוכים לפופולאריות אצל הצופים. אורח החיים הטבעוני הפך נושא לשיחה בתוכניות האירוח הנצפות ביותר. שוק הספרים, הנעליים ומוצרי הקוסמטיקה המיועדים לטבעונים הולך ומשגשג משנה לשנה. כתבי העת היוקרתיים בתחום הרפואה מפרסמים מאמרים על אודות ההשפעה החיובית של תזונה טבעונית ומסקנותיהם מגיעות למהדורות החדשות. אתרי אינטרנט חדשים שמוקדשים לתחום הטבעונות נפתחים מדי יום.

ב-2011, ארגון המחקר VRG שמרכז מקורות מידע הקשורים לצמחונות הזמין סקר אינטראקטיבי במטרה להעריך את מספר האמריקאים שאוכלים תזונה צמחונית או טבעונית או אוכלים ארוחות צמחיות באופן קבוע. התוצאות הצביעו על כך ש-5% מהאמריקאים אוכלים תפריט צמחוני וכמחציתם מקפידים על אכילת תפריט טבעוני. זהו אחוז כמעט כפול בהשוואה לסקר קודם שנערך ב-2009 (1% טבעונים ו-3% צמחונים). כ-17% מהאמריקאים נמנעים מבשר, עוף ודגים בלפחות מחצית מארוחותיהם ו-16% נמנעים ממזונות אלה ביותר ממחצית מהארוחות. במילים אחרות, למעלה משליש מהאוכלוסייה בארה”ב בוחרים לאכול ארוחות צמחוניות באופן קבוע.

בסקר המסעדות הנבחרות שנערך ב-2011 מטעם איגוד המסעדות בארה”ב נמצא כי מחצית מ-1,500 השפים שהשתתפו בו כללו מנות טבעוניות כחלק מהמגמה החדשה שהולכת ומתחזקת אצל הלקוחות. בסקר אחר של חברת Context Marketing, 21% מתוך 600 המשתתפים אמרו שהצמחונות “חשובה” או “מאוד חשובה” להם ו-14% ציינו שהטבעונות “חשובה” או “מאוד חשובה”. כמעט 70% טענו שהם יהיו מוכנים לשלם יותר עבור מזון שיוצר בתנאים מוסריים יותר. אכילת תפריט צמחי ברובו – או “חצימחוני” (flexitarian) – נמנתה עם אחת המגמות הצרכניות הבולטות בשנת 2011.

קרוב למחצית מהאמריקאים מנסים להפחית את צריכת הבשר. אנשים רבים מעוניינים לאכול מזון שיוצר בחקלאות מקיימת, אחראית ומוסרית. הם רוצים לקנות מזונות מלאים, אורגניים וטריים מתוצרת מקומית, כמו גם מזונות שאינם מחייבים שימוש נרחב באריזות שמזיקות לסביבה. הם נמשכים לתפריט שיכול להקטין את שיעורי ההשמנה והתחלואה במחלות הקשורות לתזונה ואת ההוצאות על טיפולים רפואיים. בעוד שלפני 3-2 עשורים, רבים האמינו שאורח חיים טבעוני גורם לחסרים תזונתיים חמורים, כיום הוא מזוהה עם המטרות האישיות, המוסריות והאקולוגיות של הצרכן הנבון. החשיבה הציבורית עברה שינוי ממשי והעתיד נראה מבטיח.

עם זאת, האתגרים עדיין נותרו בעינם. אפשר לצמצם אותם לכדי גרסה צינית במיוחד של האמרה “בעל המאה הוא בעל הדעה”. חברות שמרוויחות הון עתק מניצול בעלי חיים מחזיקות בעמדות רבות כוח. לתעשיות אלו יש השפעה עצומה על המדיניות הממשלתית והן הנהנות העיקריות מסובסידיות חקלאיות. הצרכנים מופצצים ללא הרף בפרסומות ההופכות את העור, הזמש, המשי, הסטייק ומאכלי הים למוצרים מושכים, סקסיים, מתוחכמים ונחשקים ביותר.

לשמחתנו הבחירה בידינו. אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להיות צרכנים מהופנטים או לכבד את המצפון הפנימי שלנו ולמנוע מבעלי החברות הגדולות את “המאה”. אם נעשה זאת, נוכיח את תוקפה של האמרה האחרת: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”.

יבוא היום והאנושות תרחיב את ההגדרה של “חברך” כדי שתכלול גם את בעלי החיים. הצעדים הראשונים כבר נעשו. ביולי 2012 התפרסם מאמר ראשי במגזין Reader’s Digest שכותרתו הייתה “מדוע לווייתנים הם גם בני אדם”. המאמר תיאר את עבודתם של מדענים שהציגו את “מגילת הזכויות של היונקים הימיים” בפני הכינוס השנתי של האגודה האמריקאית לקידום המדע שנערך באותה שנה. ההצהרה מגינה על הלווייתנים והדולפינים, מכנה אותם “יצורים אנושיים שאינם בני אדם” ומצהירה על זכותם לחיים, חופש ורווחה. אילו ההצהרה הייתה מחייבת, אסור היה לשחוט את החיות האלו או להחזיק אותן בשבי או לטעון לבעלות עליהן. המדענים מתכננים להגיש את ההצהרה לאישור האו”ם כדי לתת לה תוקף חוקי. יש הדורשים להרחיב את ההגנה הזו גם לבעלי חיים אחרים שמפגינים תכונות “אנושיות” כמו מודעות עצמית, יצירתיות, תקשורת וכוונתיוּת. ככל שנגיע להבנה טובה יותר של היצורים שאינם אנושיים, נגיע למסקנה שהעובדה שיצור כלשהו מרגיש, חושב וסובל מזכה אותו בזכות לחמלה מצידם של בעלי החיים האנושיים.

יתרונותיה של הטבעונות קשורים לחמלה לא רק כלפי בעלי החיים וכדור הארץ אלא גם כלפי עצמנו ובריאותנו. ראוי שנלמד כיצד תזונה טבעונית יכולה לספק את כל צרכינו ולסייע לנו להקטין את הסיכון למחלות.

* לתמונת המצב של הטבעונות בישראל וניתוח הענפים השונים של המזון מן החי במשק הישראלי, ראו נספח ב’.
* הערת העורכת המדעית: התזונה הטבעונית עדיין אינה בגדר קונצנזוס בקרב דעת הקהל המקצועית. לצד תזונאים ורופאים המצדדים בטבעונות, ישנם למצער עדיין לא מעטים שמזהירים מפניה.