החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ביי ביי ג׳ני

מאת:
הוצאה: | 2021 | 236 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

5.00 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

"כבר כמה שנים ששרגא וחנה ישנים בחדרים נפרדים. כשהיא לא יכלה עוד לסבול את הנחירות שלו והוא את הנשימות שלה, הם הפרידו כוחות. לכל אחד יש חדר משלו, מיטה משלו, מקלחת שלו וטלוויזיה שלו. חנה לא סיפרה לחברות שלה. בשביל מה? הן כולן אלמנות, להן יש דירה שלמה לעצמן, לא רק חדר אחד."

לרגע אחד הרשתה לעצמה חנה לחשוב שהכול יהיה בסדר. הנה הבת שלה — שנראה שתישאר רווקה לנצח — הודיעה שהיא מתחתנת. אמנם עם בחור הנמוך ממנה בראש, בוק ועם הורים מהגיהינום, אבל עדיין — מתחתנת. עושה רושם שהבן שלה ואשתו — שעד לאחרונה נראו לה אבודים — מאושרים יחד, מגדלים בשלווה את הבן שלהם, שמעדיף ללבוש שמלות, להתאפר ולשחק בבובות, ומשמינים מנחת. אפילו החיים שלה עם שרגא הפכו נסבלים יותר. הוא אמנם כבר לא החתיך שהיה פעם, אבל גם חנה כבר לא בדיוק ליז טיילור…

אבל הרגע הזה חולף במהרה. חנה מבינה שכלום לא בסדר ושהמשפחה שלה, זו שעבדה קשה כל החיים כדי שתיראה נורמלית ויציבה, מתפרקת לה מול העיניים.

מבעד לנקודות המבט המתחלפות של האם, האב וילדיהם נפרשת דרמת מצבים סאטירית, המפרקת לגורמים את היחידה המקודשת הזאת, המשפחה, וחושפת אותה במערומיה – סדוקה ושקרנית, מצחיקה ובוגדנית, אוהבת ומיוזעת. בספרה הראשון מזמינה אותנו ריקי שולמן אל תוככי הגיהינום הבורגני המשעשע והנואש, שטומן בחובו בדידות גדולה וחסד נדיר.

מקט: 15101358
"כבר כמה שנים ששרגא וחנה ישנים בחדרים נפרדים. כשהיא לא יכלה עוד לסבול את הנחירות שלו והוא את הנשימות שלה, […]

פרולוג:

קיץ 1955

ביום החתונה שרגא חטף אדמת. כמה שעות לפני האירוע ביקשה חנה מפולה, אמא שלה, שתקפיץ אותה אל בית הוריו כדי להביא לו את הטבעות של שניהם שנשארו אצלה, ובעיקר כדי להריח אותו. חנה משוגעת על הריח של שרגא. כל אזור אצלו בגוף מריח אחרת: השיער, הצוואר, הפנים, הזרועות, כפות הידיים, הבטן. ליותר מזה היא לא הגיעה. חנה שמרה על עצמה, אבל בעוד כמה שעות, כשיהיו בעל ואישה, תיפסק השמירה והיא תוכל לאהוב את כולו, והוא יוכל לגעת בכולה בלי שהיא תצטרך לעצור אותו ולומר לו כל הזמן, 'מספיק שרגא, די שרגא,' כשהוא ינסה להכניס את היד שלו אל מתחת לחולצה שלה או במעלה החצאית, כמו שעשה בכל החודשים האחרונים.

פולה נהגה, חנה ושרה'לה אחותה הקטנה ישבו על ידה בקבינה של הטנדר המצ'וקמק של המושב, עם ריח התרנגולות והנוצות הקטנות שמתעופפות באוויר. ידיה של פולה אחזו חזק בהגה, היא התאפקה שלא לומר לחנה את מה שאמרה לה כבר מיליון פעם, החתונה הזאת היא טעות. מהרגע הראשון שחנה הביאה אותו הביתה, הוא לא מצא חן בעיניה. נראה לה בוהמיין. דון ז'ואן. ובעיקר הזכיר לה את שמואל, בעלה ז'ל.

פולה עצרה בחריקה אל מול הבניין הישן של בית הוריו של שרגא, 'נו? איפה הוא? אמרת שהוא יחכה למטה.' אמרה וחיפשה בעיניה אחרי שרגא.

'אני כבר אעלה אליו,' אמרה חנה. 'מה יש? הוא לא יכול לרדת, הנסיך?' שאלה פולה, ושרה'לה ביקשה שתעשה את זה צ'יק צ'אק. 'שלא נאחר לסלון כלות,' היא אמרה, וחנה הבטיחה שתוך דקה היא יורדת, טרקה את דלת הטנדר ונעלמה בחדר המדרגות. היא טיפסה במהירות את כל המדרגות עד לקומה השלישית, נעמדה מול הדלת וסידרה את הנשימה ואת התלתלים הפרועים שלה, שעוד מעט בסלון הכלות יאספו לה אותם לתסרוקת.

אחרי שתי נקישות שמעה את צעדיה הלאים של בתיה, אמא של שרגא, מתקרבים אל הדלת. 'מי שם?' שאלה בקולה החשדני. 'אני,' חנה ענתה. 'מי?' בתיה התעקשה. 'חנה,' ענתה חנה, חסרת סבלנות. ואמא שלו פתחה לה את הדלת, לבושה בחלוק הפרחוני שלה, רולים בשערה, ומגבת מטבח משובצת תלויה כרגיל על כתפה. היא הסתכלה בחנה, מבוהלת, 'מה קרה? את אמורה להיות בסלון כלות עכשיו,' שאלה והעבירה מבט על בגדיה של חנה: מכנסי חאקי קצרים, נעלי עבודה וחולצת כפתורים גברית.

'אני בדרך, אני רק צריכה לתת לשרגא משהו,' אמרה חנה לבתיה בחיוך מתנצל והתפרצה היישר לחדרו של שרגא. היא מצאה אותו שוכב במיטת הסוכנות הצרה שלו כשתחתונים לבנים בלבד לגופו, מבליטים את עורו השזוף. 'הייתי חייבת לראות אותך,' ענתה למבטו המופתע, 'אמא שלי ושרה'לה מחכות לי למטה. אמרתי להן שאני מביאה לך את הטבעות.' אמרה וזינקה על המיטה, חשה את הקפיצים חורקים תחת גופה, והתחילה לנשק את פניו בנשיקות קטנות. הוא הסיט את פרצופו ממנה.

'אני לא מרגיש טוב,' אמר. 'יש לי חולשה כזאת בכל הגוף.' הוא נאנח. 'זה מההתרגשות,' חנה ענתה והניחה את ראשה על בטנו השרירית. שרגא ליטף את ראשה. כשלפתע הפסיק. וחנה חשה את גופו נדרך.

'מה זה? מה יש לי פה?' שרגא הרחיק את ראשה של חנה והצביע על בטנו.

'איפה?' שאלה חנה.

'מה איפה?' הוא שאל, 'תראי, כולי נקודות אדומות.' הוא הדף אותה, קם על רגליו ועמד מול המראה שבארון הפתוח, שבגדיו — המסודרים כמו חיילים — הציצו ממנו. מזועזע הסתכל על הגוף שהוא כל כך מטפח: שכיבות סמיכה בכל בוקר, משקולות, הדיפת כדור ברזל, ריצה ומה לא. ועכשיו הזרועות, הבטן והרגליים שלו היו כולן מנוקדות.

'זו בטח אלרגיה או סתם חררה,' אמרה חנה והסתכלה על עורו של שרגא, שנראה כאילו התמלא לזוועתה בעוד ועוד נקודות אדומות.

'אמא… אמא… בואי רגע,' הוא קרא לפתע, וקולו, שבדרך כלל היה בס עמוק, התעגל והפך לצייצני בקצהו. חנה רצתה לומר לו, 'מה אתה ישר קורא לאמא שלך?' אבל שתקה. ושרגא שוב קרא, בקול שעכשיו כבר נשמע לה ממש מתבכיין, 'אמא, אמא, בואי.'

בתיה נכנסה בריצה, רול אחד התרופף וצנח על מצחה.

'מה קרה, שרגא'לה?' היא שאלה מבוהלת, מנגבת את ידיה במגבת שעל כתפה ומבטה ננעץ בחנה כמחכה ממנה לתשובה.

'לי זה נראה כמו חררה,' אמרה חנה. צפצופים עצבניים נשמעו מהרחוב. היא ידעה שזו אמא שלה, אבל התעלמה. 'די כבר עם החררה הזאת, חנה,' התעצבן שרגא. 'כל הזמן חררה חררה,' הוא הרים את קולו והשהה מבטו עליה, חנה הביטה בו, מופתעת. ממתי הוא מדבר אליה בכזה חוסר סבלנות ומרים עליה קול, וממתי הוא קורא לה חנה? תמיד זה חנה'לה, חנצ'וק. בתיה בחנה את גופו מקרוב.

'אוי ואבוי,' היא אמרה, ואז, 'אוי ואבוי,' אמרה שוב והפעם הוסיפה לזה ספיקת כפיים. מאז מה שקרה לתינוקת שלה, כל דבר שקורה לשרגא, כל מחוש קל, כאב זניח או שריטה — הכול זה סוף העולם. היא הניחה את גב ידה על מצחו. 'אתה לוהט, שרגא'לה,' היא אמרה וקולה רעד.

שוב צפצוף ארוך נשמע מלמטה. חנה התכופפה מהחלון. 'אני באה,' צעקה אל הרחוב, וקולה חזר אליה כהד מהרחובות השקטים של פתח תקווה. באה… באה…

'אדמת. יש לך אדמת,' אמא שלו פסקה, ועיניה העצובות מונחות בדאגה על 'הבן היחיד שנותר לי', כפי שכינתה אותו.

'אדמת?' פער שרגא זוג עיניים מבוהלות.

'אדמת?' שאלה חנה והרגישה איך הלב שלה בבת אחת צונח, ומצב רוחה, זה של כלה בבוקר חתונתה, הלך פייפן.

'אדמת,' חזרה ואמרה בתיה. 'תשכב,' היא ציוותה עליו.

חנה, שהיתה בטוחה ששרגא יפטור את אמו בזלזול ויגיד לה, 'מה פתאום לשכב, אמא, אני הולך להתחתן,' הופתעה לראות שהוא פועל כמצוותה, משתרע על המיטה ומתכסה בשמיכה עד צוואר.

'אבל זו מחלת ילדים,' ניסתה חנה לדחות את רוע הגזירה.

'נו? ומה שרגא?' ענתה בתיה.

שתיהן עמדו והסתכלו על הגבר הקודח השוכב על המיטה, עיניו עצומות ושפתיו יבשות.

'לשרגא שלי לא היתה אף פעם מחלת ילדים. לא אדמת, לא אבעבועות, לא חצבת, לא שעלת,' אמרה בתיה בגאווה והוסיפה שהיא ואבא שלו שמרו עליו טוב טוב.

'רק שזה לא יתפתח לדלקת קרום המוח, כמו שקרה לבן של סוניה,' מילמלה.

'אל תגזימי, בתיה,' אמרה חנה, ובתיה הביטה בה בכעס ואמרה, 'קל לך להגיד. זה לא הילד שלך.'

וחנה, שהופתעה מהטון הכועס של בתיה, רצתה לענות לה, 'מה קל להגיד? הוא עומד להיות בעלי.' אבל שתקה.

שרגא, בעיניים עצומות, לחש, 'מתפוצץ לי הראש.' ובתיה ליטפה את ראשו, 'אל תדאג, ילד שלי. הכול יהיה בסדר,' אמרה. 'אני ארסק לך כדור אסיאלגן,' בתיה יצאה מהחדר ושרגא וחנה נשארו לבדם.

'למה צריך לרסק לך?' שאלה חנה, ושרגא אמר שהוא לא יכול לבלוע כדורים שלמים, שהם נתקעים לו בגרון. 'רק כשאמא שלי מרסקת ומערבבת עם מים אני יכול,' אמר ועצם את עיניו. חנה הסתכלה עליו וחשבה כמה מעט היא בעצם יודעת עליו, חודשים מעטים חלפו מאז פגשה אותו לראשונה כשהשתתפה בתחרות 'הכתבנית המהירה ביותר' של ראשון לציון והסביבה, בתסרוקת בננה גבוהה מתנוססת על ראשה, חצאית עיפרון וחולצה מכופתרת חובקות את גופה ונעלי עקב דק דק לרגליה. שרגא קינן המפורסם היה מנחה הערב. חנה כל כך התרגשה מכך שהזמר הנערץ עליה, מי שהשיר 'הפרש הבודד' שלו הושמע שוב ושוב ברדיו, הנחה את הערב, עד שפחדה שהידיים שלה לא יצליחו לזוז על מקשי מכונת הכתיבה. אבל ברגע שניתן האות לתחילת התחרות, התרוצצו ידיה של חנה, שציפורניהן משוחות בלק אדום בוהק, על מקשי המכונה במהירות מסחררת. היא זכתה במקום הראשון, ואת המעטפה עם הפרס: סופשבוע זוגי במלון 'המלך שלמה' בנתניה, הגיש לה שרגא, וגם הקדיש לה את השיר 'הפרש הבודד'. ומאז אותו הרגע לא הפסיק לחזר אחרי המושבניקית שהזכירה לו את ליז טיילור, עם השיער השחור והעיניים הכחולות והטליה הכי צרה שהוא ראה, והוא ראה, או־הו כמה שהוא ראה, בחורות היו זורקות עצמן עליו על ימין ועל שמאל. והוא, חופשי כמו פרפר, עף מאחת לשנייה. הוא לא חשב בכלל על מחויבות ובטח לא על חתונה, עד הרגע שמבטו הצטלב במבט הליז טיילור התמים שלה.

בתיה חזרה לחדר, אוחזת בכף עם נוזל ועמדה מעליו. 'תפתח פה, שרגא'לה,' היא ביקשה ותמכה בראשו מאחור. שרגא בלע את התרופה. 'מר, מר!' הוא קרא, ואמא שלו מיד הגישה לו כוס מים. צפצוף חסר סבלנות נשמע מהרחוב. חנה אמרה שהיא חייבת ללכת, ושיתראו אחר כך. שרגא לא ענה, ואמא שלו התיישבה על ידו וליטפה את ראשו. 'ילד שלי מסכן,' היא אמרה. וחנה עמדה שם עוד רגע, הסתכלה על בעלה וחמותה לעתיד, ומילותיה של בתיה 'ילד שלי מסכן,' המשיכו להדהד באוזניה ולא הרפו גם כשירדה במדרגות, יצאה בריצה מפתח הבניין והתיישבה, מתנשפת ומדוכדכת, בטנדר.

'הכול בסדר?' שאלה שרה'לה כשראתה את פרצופה הקודר של אחותה.

'כן, כן,' ענתה חנה, ופולה לחצה על דוושת הגז ואמרה שהיא מקווה שאמא שלו לא תבוא לבושה שחורים לחתונה. שרה'לה ענתה שהיא בטוח תבוא בשחור, ושזה הצבע היחיד שהיא לובשת מאז שהתינוקת שלה נפטרה, ופולה אמרה ששנים כבר חלפו מאז ושהיא בהחלט יכולה פעם אחת בשמחה של הבן שלה להרשות לעצמה להיות קצת יותר שמחה, 'הוא הרי לא מתחתן בכל יום. ועוד עם כלה כזאת, זה כמו לזכות בפיס.' ושרה'לה אמרה שהיא מרחמת על האישה שעברה כזאת טרגדיה ושלאבד ילד זה הדבר הכי נורא בעולם. 'עוד סיבה למה לא יהיו לי ילדים,' אמרה.

ופולה גיחכה בבוז ואמרה לה, 'אויש, שוב פעם את עם השטויות האלה שלך…'

חנה השעינה ראשה על החלון, עצמה עיניה והניחה לדמעות לזלוג על לחייה ולרוח לייבש אותן ולשרוק באוזניה. 'לשרגא יש אדמת,' היא אמרה, סגרה את החלון והסתכלה על אמא שלה ואחותה. שהחזירו לה מבטים מופתעים. 'לשרגא יש אדמת,' אמרה חנה שוב.

'אדמת?' שאלה לבסוף פולה.

'זאת מחלת ילדים, לא?' שאלה שרה'לה.

'צריך לבטל את החתונה.' אמרה פולה ונראתה כאילו התעוררה לחיים באחת, ואל שפתיה התגנב חיוך של הקלה.

'לא מבטלים שום חתונה,' התרגזה חנה, 'זה עושה מזל רע.'

'ולהתחתן עם שלימזל שחטף אדמת דווקא ביום של החתונה זה לא מזל רע?' פולה הרימה את קולה, וטיפת רוק ניתזה מפיה ונחתה על ההגה המיוזע.

'תיזהרי! חתול!' שרה'לה צעקה ופולה הסיטה בזריזות את ההגה מחתול שחור שנמלט מגלגלי המכונית.

***

מתחת לחופה שרגא קדח, להט, בער. בקושי עמד על רגליו. והרב, שלפני החופה עידכנו אותו שלחתן יש אדמת וביקשו ממנו שיקצר, האריך והתפלפל עם משלים ודברי תורה, כאילו להכעיס.

כשהגיע סוף־סוף ל'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי,' שרגא בקושי הצליח להרים את הרגל ולשבור את הכוס. וחנה כל כך רצתה להיות כבר אחרי זה, שכמעט הרימה את הרגל שלה ושברה אותה בעצמה. כשהחופה הסתיימה, חזר שרגא עם אמא שלו הביתה ואת שיר הסלואו שבחרו, 'הפרש הבודד' כמובן, רקדה חנה עם עצמה.

  1. 5 מתוך 5

    :

    גילוי נאות – מכיר את הסופרת מימינו כשחקנים צעירים אצל יורם לוינשטיין, אך לא מעבר.
    ספר מבריק ומרגש. מאיר על הפינות החשוכות של הנפש, אך גם מפיל מצחוק. כנה, בוטה וישראלי במובן הטוב של המילה. ממליץ בחום.

הוסיפו תגובה