החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

לולו

מאת:
הוצאה: | 2020 | 206 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"…רצה שתסמם את חושיו במגעה. שתעיר אותו וזקפה לו והוא בפיה. רצה להתעורר והיא עליו רוכבת כסנאי הנס משרפה. רצה שתבוא ללא תחתונים ותניח ידו בערוותה באמצע היום וכולם רואים. רצה שיתעוור מקנאה כי הביטה באחר. רצה שיעלה אל ביתה ואיברו מתעורר ואינו יודע מה יעלה בגורלו, והוא כולו חרד, גווע אל מגעה, מתחנן.."

סיפור אהבתם של הגיבור ושל לולו, אשת הרנסנס הצעירה והיפהפייה, הוא סיפור אהבה עדין בין גבר מפוכח במיטב שנותיו, ובין צעירה שהחיים טרם צילקו אותה. סיפור אינטימי וארוטי, מלא ערגה, בדידות וכמיהה.

גיל ססובר כותב על גבריות כפי שאף יוצר ישראלי לא כתב לפניו, בעדינות ובחספוס; ברוחב יריעה ולב. זהו קול גברי ייחודי, היודע את דרך הסירה בלב ים ודרך הגבר בעלמה, ומספר הן את האמת והן את הבדיה על עוצמתם ושבריריותם של החיים ושל האהבה.

תמר ביאליק

 

גיל ססובר שחי ביפו, הוא סופר, מזכיר איגוד הדייגים בישראל ובעל טור האגרוף ב'הארץ'.

לולו הוא ספרו התשיעי.

מקט: 15101227
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"…רצה שתסמם את חושיו במגעה. שתעיר אותו וזקפה לו והוא בפיה. רצה להתעורר והיא עליו רוכבת כסנאי הנס משרפה. רצה […]

הרגיש כי הוא בוגד בדורות כולם. עד אליו עשו הדורות — כל הדורות, מיליוני דורות ומיליארדים של שנים — את כל מה שצריך כדי להמשיך. להמשיך ולחיות. גדלו ופרצו ובאו ועשו אהבה והתרבו והמשיכו ולא חדלו ממלאכתם, דור אחרי דור, בכל דור ודור. והוא. בוגד. בוגד בכולם. בהבטחה הפשוטה הזאת של החיים. הרגיש רע ומר. רמאי. עלוב. כוזב. כמה חיים חיו כדי להעניק לו, לתת לו את תורו במעגל האין־סופי אותו הוא מחליט לקטום. לחדול. להפסיק. עברו את כל הסבל, התלאות, את כל הכאבים שמזמנים החיים, ובאו ופרצו ויכלו לכל המכשולים שעמדו מולם, והשלימו את מלאכת החיים הראשונית, הטבעית כל כך, והוא אינו יכול לקחת את תפקידו בדבר היחיד שיש, בהמשכיות. הוא עקר ולא חשוב אם זרעו הטוב שבזרעים. ילדים אין לו ואישה אין לו ומשפחה אין לו. ערירי. ערירי הוא כעת, וערירי אולי ימות. תחושה קשה של קבס ממלאה את החזה. את הקנה. את הגרון. אינו יכול לבלוע ואינו יכול לבכות. רק תחושה של מיאוס, של אכזבה, של בגידה באבות אבותיו, ממלאת הכול. בדורות למן בריאת העולם. תחילת החיים. חשב איך מחשבה זו לא באה קודם ועתה כן. וידע — משתנים הדברים, ודברים שהיו חשובים לו — כבר לא, ועתה הוא רוצה ילד. ילדים. רוצה לראות את עצמו ממשיך בדמותו של אחר. חושב כי הוא ראוי כמו כל היתר להשאיר אחריו שארית. לקחת חלק במחזור החיים. להיות חלק. לחיות. על כל המשמעות האדירה של המילה הזאת. כמה זמן הם החיים. וכמה מאמץ להמשיך. ורק הוא תוקע את הכול. הרגיש בוגד, וידע — עוד לא מאוחר מדי, אם כי ידע כי יכול לקבל שבץ בכל רגע נתון. וידע כי הזמן אינו עומד לצדו והעולם ימשיך אם יעשה ילדים, אם לאו. ובכל זאת, זה היה לו חשוב כעולם ומלואו וידע כי זוהי תחושת החיים.

בידו זיהום. במרפאה לא ידעו מה זה. עשו בדיקת דם, אך לא העלו דבר. 'הדם שלך דווקא בסדר,' אמר הרופא אחרי שהמתין שלוש שעות לתוצאות הבדיקה, 'אבל כדאי שתלך למיון.' לא הלך ולקח משהו נגד דלקת וחשב שזה יעבור, אבל זה לא עבר, וכמעט שבועיים אחרי עדיין אין יודע מה זה וזה לא הולך. ידו נפוחה. כואבת. מהמרפק ומטה נראה כאילו הדם תקוע ואין לו לאן ללכת. על יד המרפק שני מכתשים. עמוקים. מבקשים להגליד. שחורים. סגולים. כגודל עקיצה. הגידים מתוחים. נדמה שעומדים להיקרע.

ישב בבית קפה קרוב לתיאטרון גשר. אחרי הדגים היה. שמח בחלקו, אם כי שלל גדול לא נפל ביום הזה, אבל הוא חשב, 'היום עשיתי מספיק כדי לקחת את לולו לאכול. יותר מזה אני לא צריך.' כשהטלפון צילצל, היה מופתע. על הצג היה מספרו של מומו, הדייג שאיתו רצה לרכוש סירה, ואיתו בלבד רצה. 'אש, יא מומו, איפה נעלמת?' 'אתה לא יודע, יא גילו? נתתי מכות לילד של זכריה.' 'לסמיח? הנכד של סמיח, אח של סעדו?' 'כן,' ענה. לא שמח. הכי שמח היה כשמומו היה בים. שם מקומו. אבל הוא רב עם אביו שהיה בעל הסירה שבה עבד, והתחיל לעבוד בחנות בנמל. אז שמח שמומו בחנות, וגם יחסיו עם סמיח הנכד הלכו והשתפרו, דבר שהיה חשוב. כבר היה מתקשר אליו ושומר לו דגים ועושה לו מחירים ושיפר בכך ולו במעט את מצבו, את מעמדו כסוחר. 'אז אתה יוצא כל לילה עם אבו חסירה עכשיו?' שאל וידע את התשובה, מכיוון שבחנות לא ראה אותו, אבל הסירה האפורה עם המנוע המכוסה בד נשארה בנמל, עומדת במקומה במזח שתיים, בכל בוקר כשהוא מגיע, כאבן שאין לה הופכין. 'וואלאק, לא יוצא ולא נכנס. אחרי שזה קרה, אבו חסירה אמר לי, 'בוא נצא עכשיו כל לילה', ואחרי זה התקשרתי אליו לילה אחד ולא ענה, עוד אחד ולא ענה. חאלס. אני עם הים גמרתי.' 'אני מבין אותך יותר מיום ליום,' ענה. 'לא בטוח שזה מקום כל כך טוב, הנמל.' 'עוד שמונה חודשים יש לי אחרי שמונה שנים. נבלע אותם, יא גילו, כבר בלעתי את הרוב. מה נשאר לי?!' אמר והוא לא ידע למה התכוון, אבל פחד לשאול כי זה נשמע לו איזה מאסר על תנאי או משהו, ואם לא ידע, אולי יותר טוב שככה יישאר.

'חכה, אתה ואני נפתח חנות. נמצא לנו מקום קטן במרכז העיר ונמכור דגים ונעשה אחלה כסף,' אמר מומו. 'יש לי את העבודה הכי טובה בעולם. אני עובד שעתיים ביום ולא יכול להפסיד כסף. אם אין הזמנות, אני לא קונה דג אחד בודד. אני יכול לעשות יותר או פחות, אבל אני עם ההפסדים סיימתי, חביבי, מספיק. זה לא הרבה אבל זה מביא את היומית. זה לא רק הדגים מהנמל, זה בסוף לעבור אצל איזה סוחר ולקחת ארגז קלמרי וארגז קריסטל, לשים במסעדה וזהו.״ ״אבל מה קרה? למה נתת לו מכות?' ענה. 'וואלאק, אתה מכיר אותי, יא גילו. אני מגיע למקום אני נותן את הנשמה,' המשיך מומו. 'וואלאק, עוד מאה שנים לא ימצאו עובד כמוך,' ענה ונזכר שבכל בוקר היה מגיע לנמל ורואה את מומו מצחצח את תאי השמן לטיגון הדגים, החנות כולה מבריקה, ארגזי הדגים כבר במקומם וקרח ערום עליהם, חדר הקירור נקי, דבר שלא היה מעולם. הדגים נראו כאילו 'ציחצחו להם ת'שיניים', כמו שאומרים ביפו. 'ואז יום אחד באה איזה קונה, וסמיח מתחיל להיות לא נחמד אליה ואני מעיר לו, כי זה לא בא לה טוב, והוא מתחיל להתחצף אלי, כאילו הייתי פועל של אבא שלו, ואני יודע שאני פועל, אבל אני בא כאילו זה היה המקום שלי, ככה אני נותן את הלב, והוא מתייחס אלי כאילו הייתי עבד, ואני אומר לו, 'יא סמיח, לא ליד הלקוחות, ותהיה בן אדם.' בשקט אני אומר לו. והוא אומר לי, 'אני אגיד לאבא שלי,' וממשיך לדבר אלי כאילו הייתי עבד גם שלו וממשיך לדבר לא יפה אל הלקוחה ואז התהפך לי הכול והדבקתי אותו אל הקיר ותפסתי אותו בצוואר ואמרתי לו, 'עוד מילה אחת אני שובר לך את כל השיניים,' ואם אבא שלו וסבא שלו היו נכנסים הייתי לוקח סכין ושוחט את כולם, את שלושתם הייתי שוחט, באמא שלי הייתי שוחט אותם, את כולם כוס אמק,' אמר מומו, והוא חשב רק, על מה שמונה שנים, וחשב שהוא כבר שחט משהו וזכר את הצלקת שיש לו במצח ואת הסיפורים על זה שמומו יש לו סיבוב וכשזה קורה אללה ירחמו, ושמע אותו ממשיך, 'ואז הוא התחיל לבכות וזכריה בכלל לא הגיע והוא אמר, 'אני אגיד אותך לאבא שלי,' ואמרתי בעצמי לזכריה, 'וואלאק אני לא יכול לעבוד איתכם,' וזהו, זה מה שהיה, יא גילו.' חשב, ועם זה אני רוצה לקנות סירה. אבל משום־מה שקט גדול היה אצלו בלב, וידע כי כל עוד יתייחס אליו בהגינות, לא פחות ולא יותר, הוא לא יעשה כלום, ולהפך, איתו לא יתעסקו, וזה בדיוק מה שהוא צריך כדי להיפטר מאימת המבקשים איתו רעה בנמל, וכאלה לא חסר.

'וואלאק מומו, תאמין לי,' אמר ושמע אותו נכנס אל דבריו, 'וואלאק, אני ידבר איתך, אני כאן עם האישה שלי.' 'זה בסדר, יא מומו, רק רציתי לשמוע איפה נעלמת, חבל שאתה לא עובד בסירה ולא בנמל אבל בסדר,' ענה לו, ומן העבר השני שמע, 'אתה עוד תיקח ממני דגים, יא גילו.' 'אינשאללה,' ענה והשיחה תמה בינתיים.

אישה שפגש מכבידה על נפשו. היא גבוהה, וכתפיה חוֹמה וראשה מזדקר מהן כמגדל. לא דיברו כמעט מילה והביא לה כתב יד שזה עתה סיים ובהקדשה כתב שישמח לקחת אותה לזימבבואה, מוזמביק, לזמביה, והתכוון למה שאמר, למרות שקיץ שם, וחם. היא לקחה צעד אחורה. הוא גילה את הסבלנות. זאת אישה היודעת את האדמה ואת העבודה הקשה ואת הקציר. מכפר בצפון באה. שם התחבא יוסף בן מתתיהו במערה ושחט את אחרון היהודים שהיו איתו לפני שהצטרף אל הרומאים ושמו נודע מאז כיוספוס פלביוס. עצמות לחייה בולטות ועיניה צרות ושערה אסוף. אידית היה שמה. היה מוכן לחכות לה, אם כי היתה צעירה מאוד. חשב על אשתו של ג'ינגיס חאן עליה יצא למלחמה להשיב. על קרסוליה כי טובים. תכרע גם להביא שישים ילדים ולא ייבול הגוף. שום עבודה לא תכריע אותה. תוריד על הברכיים. גם לא הגורל בעצמו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.