"בתי החולים שלי בשנים האחרונות, היו שלום ולתמיד! או להתראות; אז, שלום שלום! מכל מקום, חייתי רגוע ושקדן בין כותליכם. […]
פרק ראשון
לפחות לא הייתה זאת אשמת הספרות, שהרעיפה עליו פז וכבוד, אלא בהחלט מעט באשמתו שלו וזו של זולתו — הלא כן, גברת יקרה? — אם הוא מצא עצמו בבית חולים. בלי להדגיש יותר נקודה זו, כה שולית, לא אני אדבר, אלא הוא, ובאופן בלתי אישי יותר, לפי מזגו המיוחד של המשורר, שכזה הוא.
באולמות גבוהים של ארמון, פשוטו כמשמעו, חלפו שבועות החניכה. הווילונות, לבנים ועצומים, תלויים על החלונות ושמש יולי היפה אופפת את הנפש בצינה חמה שמימֵן היטב כסף מזומן. עתידי בטוח; כך שהמצב הנוכחי, כאן ומחוץ, לא נראה קשה, גאה לכל היותר במבוכתו הקלה. מה לומר על הרופאים הראשיים ועל המטה הכללי של רופאים פנימיים ומתמחים, מלבד זאת שהם מעולים; ומה נאמר גם על הפקידים (הכנסייה קוראת להם שרתים) ועל החולים, מלבד זאת שבריות עלובות אלה עשו כמיטב יכולתן כדי להבריא. מת אחד ויחיד בארבעים ימים ומעלה, ישיש שכָבה בגמגמו “אימא, אימא!” לסיכומו של דבר, רושם ראשוני מצוין, התחלה אמיצה אך קלה…
פחות קל, אפילו פחות אמיץ, הוא המבחן השני שיש לעמוד בו. ההיכל הקשה והמחוספס — עם זאת מעין מגן — הוּמר במחנה צריפים, אשוח ולבֵנים, כדוגמת בתי חולים שדה אמריקניים, כך אומרים. החזית דומה למדי לבית מטבחיים כלשהו והאדריכלות השלטת בפנימו היא זו של קַפֵּלָה מתודיסטית; אין חסרות בו אלא מובאות של סנט־פול שיתנוססו על שלטים לבנים תלויים על קירות עץ מצופי לכה. אפשר אף לומר, אוּלם טיפולים של עיר מעיינות מרפא שהוקמה לא מכבר.
יומיים אחרי חג כל הקדושים. החלונות פונים לגינתו של גנן ושוזר פרחים השוכן לצד מסילות הרכבת שמקיפות את העיר. שורת עצי שיטה משוככת, כמו הייתה פתח יער, שחומותיו פנימה נראות מאחור כאילנות צפופים; ואולם העלים המתמעטים מפוגגים חיש אחיזת עיניים זו. הרופאים והתלמידים מושלמים תמיד, אך נראים ספקניים משהו, ובד בבד מלאי חשיבות עצמית; הצוות, אלוהים שלי, תמיד ללא דופי, ואולם לא נאמר שהחולים משתגעים על עזיבת האחיות. הם עצמם גחמניים ואחדים מהם אף טיפשים למעלה מן המותר. בשעה שתיים בערך, עובד הלילה מסדר על גבי מזנון מרכזי גדול הנקרא מכשיר את צנצנות הבדיל המכילות את החליטות. מגן־מזרן (או חצי סדין) שאותו הוא יכסה בעת הטאטוא, מכיוון שהשליכו על כתפיו והוא משתלשל סביב גופו, לאורך זרועותיו, הרי הוא יוצר רושם של כומר עוטה אפוד ולו שְמנים קדושים למכביר: צמר גפן דחוס או דמוי פתיתים, פה ושם, משלים את המחזה.
לעיתים אתם ישֵנים שינה טובה. מעירים אתכם עם שחר כדי “להציע את שמיכותיכם”. הבחורה באולם היא איכרה שזה עתה ירדה מן הרכבת, כמעט מן העגלה. פשוטה מעט, לא תמימה מדי, וטובה מאוד בעליל. ללא צל של מחשבה תועלתנית. היא נוהגת בחביבות כה רבה באומרה — “עצלנים, הזדקפו כדי שנסדר את כריותיכם” — עד שכולנו מוקסמים ואיננו יכולים להבליע חיוך חושני משהו, כי היא עודנה צעירה לימים ופניה מפיקות נועם.
אפס תקריות נרשמו במרוצת חודשי החורף שחלפו באווירת מחנק של אש פחם מתלקחת בתנור מברזל יצוק. שתיין — עגלון! — מאוד שקול דעת במשך היום, נמלט בארבע לפנות בוקר בקירוב, ומנתר עירום למחצה מאחד החלונות בקומת הקרקע, במרחק כחמישים סנטימטרים, וחוזר באלונקה, לאחר שנעצר על ידי משגיחים ובפיו המילים: “אבל זה לא אני, אני מבטיח לכם.” אור הירח הקפוא, חותך חפצים כמו במספריים, מעוות כל פרספקטיבה, שמש מפוקפקת שקרנה מטורפת, וזה מאוד תֶסאלייני ומאוד קַנידְיאקי.
מקרי מוות חסרי חשיבות. ומתרגלים לזה. מצב חומרי אפל שיהפוך בקרוב לחשוך.
הפְסקה שחורה משחור: עליבות וכמעט חֶבֶל, עד כי עלייה בתחלואה וכניסה לבית חולים שלישי תתקבלנה בברכה. לכל הפחות, רחוק מהאנשים נהנים משקט, והסֵבֶל — מניחים לו לנפשו. רעיונות המוות — מוות לבריות, מוות עצמי — מתאדים בריחות אֵתֶר ופֵנוֹל. הדם פועם רגוע יותר, הראש חוזר לתפקודו, הידיים, כמנהגן מאז ומתמיד, טובות ונינוחות. גם המקום תואם את השלווה שהוא משרה בנוסח שלהי המאה השמונה עשרה, על הסידור והנוחות שבו, בנוסח לואי־פיליפ ו־48′.[6] פנים הבניין נראה בעיקרו כבתים בערי שדה שתקרותיהם גבוהות ביותר. רצפת העץ, ששַעוות יתר נמרחה עליה בגסות, על בליטות הבְּלייה שֶבה, מסגירה במערך זוויותיה המשופעות והשגיוניות, את גילם הנכבד של מעונות אלה. אולם קטן הנמצא בגבו של אחר, ארוך יותר, מאחורי דלת זכוכית מסתובבת, המבודדת אותו מבלי לבודדו משאר החולים, ארבעה במספר. כך מתהווה לו חדר מוצף אור הפונה לרחוב מְעוט תנועה בגדה השמאלית, מול גינה ירוקה בהירה של מוסד מדיני עליון. תור האביב הגיע וציפוריו עימו.
עוצמת המצב, בד בבד נואש ודורש הצלה, באמצעות סבלנות — וזאת כאשר הכול מדרבן למעשי אלימות נהדרים שיכשילו נוראות את הדברים — מכסָה ברטייה את העיניים ואוטמת בשעווה את האוזניים. כיעורים שללא שום ספק, אינם חסרי עניין, ואיוולת שהבנליות מחמירה, נמלטים להם. קַפֵּלה מודרנית עד זרא שבו מזמר, למרות זאת, קול נאה מלוּוה בעוגב קטן ודיסקרטי. מכיוון שחליפתן של הנשים איומה, אין רואים שם נשים בנות ‘המין יפה’, מלבד שתיים או שלוש זקנות, כמו גם ילדות דקיקות שרובן ככולן כבר זורקות סביבן מבטים לרוב.
כנראה שבמעבה, לשמאלו של ביתן היולדות, קיימים צריפים כמו שם. תודה. נמאס.
תפקידו של הגז בבית החולים הסופי אינו אלא ביתי. הוא מאיר את המטבחים, את חדרי המשרתים שלצידם, את המסדרונות, את חדרי המדרגות — ואת השירותים.
ננקטה כאן המילה סופי כי שואפים לא לפקוד יותר מעין מוסדות אלה, ולו במחיר פלישה לבתי מחסה גרועים מהם, אם ביש המזל מתמיד גם הוא.
אין עדיין תגובות