החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התגלות – הלוויה אחת בברן

מאת:
הוצאה: | 2022 | 434 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

“איך לא חשבתי על כל זה קודם? הרי זהו הצו שהיה שמור עם רולף מכל משמר בכספת!

החזרתי בזהירות את המכתב המצהיב למעטפה ומצאתי בה מסמך נוסף, נייר מכתבים עם סמל הרייך, מעין מִזכר פנימי שעליו כתובים בכתב יד שמות ומספרים”

 

דניאל נוייהאוז, אדריכל צעיר וכישרוני, נסחף בעקבות סבו הנמרץ, ד"ר דויד נוייהאוז, בעלים של חברת ענק לתרופות בבאזל, להרפתקה שמתחילה בברן שבשוויץ וצוללת אל העבר הבלתי מוכר, מלחמת העולם השנייה ותהפוכותיה.

 

השניים מגיעים מישראל לברן, לטקס אשכבה ושרפת גופה של אדם הקרוב לסבו של דניאל, ד”ר רולף פון ווסלינג, וזהותו של קצין המודיעין הגרמני באותה תקופה נחשפת אט־אט.

 

פרקי יומן שכתב הסב מאז ילדותו, מכתבים ושיחות שהם מנהלים מובילים לגילויים על אודות סבו שמטלטלים את דניאל, מעמתים אותו עם שדים מודחקים בחייו ומאלצים אותו להתמודד איתם. מפגש עם אלכסנדר, נכדו של רולף, משנה לחלוטין את חייו.

 

התגלות – הלוויה אחת בברן הוא רומן היסטורי מרתק, מפתיע, מפותל ומורכב המנוהל בשני צירי זמן, עבר והווה, הנשזרים יחד. זהו מסע בנפשו של הסב, המשיק לאירועי המלחמה ולחיי נכדו, צעיר בעל רקע אינטלקטואלי רחב באדריכלות, על רקע אהבה אינטימית חזקה ומיוחדת בנופיה המופלאים של שוויץ ובתרבותה הייחודית.

 

קובי אראל, נולד בתל אביב, תושב שוויץ.

מקט: 4-1272-1414
“איך לא חשבתי על כל זה קודם? הרי זהו הצו שהיה שמור עם רולף מכל משמר בכספת! החזרתי בזהירות את […]

 

“בכל זאת לא התאפקת מלהתעסק בדואר האלקטרוני”, אמר כשניגש למכונת הקפה והבחין שהמחשב הנייד מופעל.

“זה נועם, השותף הבכיר בסטודיו”, אמרתי בחצי התנצלות, “הוא משגע אותי שאחזור לישראל”.

“הוא יודע שאתה איתי?”

“כן, כתבתי לו שהיינו בהליכת הרים והיה מהמם”.

“הוא יודע מי אני?” שאל והתיישב לשולחן.

“לא, ממש לא, לא סיפרתי לו כלום עליך, רק כתבתי לו שהעליתי אותך… זאת אומרת שאתה אהוב שלי”, אמרתי וצחקתי. התיישבתי מולו והתחלנו לאכול.

“למה אתה צוחק?”

“כי יש לנו בדיחות ישראליות ואתה אולי לא תבין את ההומור שלנו”.

“תנסה אותי, אולי כן”.

“סבון שלי חושב שזה הומור וולגרי”.

“נו כבר, ספר לי”.

“אז ככה, אנחנו בסטודיו ועם עוד חברים משתמשים בדרגות. למשל, כשהגשתי תכנון משרדים של חברת ביו-טכנולוגיה, היא הייתה כל כך מוצלחת, שהם החליטו בסטודיו להעלות אותי מדרגת סגן גאון לדרגת גאון משנה. לא תבין כי זה כמו דרגות צבאיות. זה לא על באמת, זה צחוק כזה”.

“או-קיי, אני לא חושב שזה וולגרי, גם לא ממש מצחיק, קצת מיליטריסטי. לא?”

“זה הומור כזה”.

“מה מצחיק בזה?”

“למשל, כתבתי היום לנועם בסטודיו שהחלטתי להעלות אותך לדרגת אהובי”.

“ואיפה הייתי קודם?” שאל בחיוך.

“היית בדרגת מועמד”, צחקתי.

“וואאוו, התקדמתי יפה בדרגות, מה הדרגה הבאה?”

“אהוב ליבי”.

“וואאוו, איזה אתגר”.

“מה הדרגה שלי אצלך?” שאלתי בחיוך.

“אתה האוצר שלי, מהרגע הראשון היית”.

“אז אתה לא מוצא את זה וולגרי?”

“אני לא חושב שזה וולגרי, זה כנראה הומור מקומי אצלכם, אולי אתכם זה משעשע”.

“דאגתי שתיפגע מההומור הזה”.

“ממש לא, השותף שלך בסטודיו גיי?”

“לא, יש לו בת זוג, סיוון. בסטודיו שלנו יש שני שותפים, נועם הבכיר ואני. הוא ייסד את המשרד, יש לנו שלושה עובדים, מירב שהיא לסבית ויש לה בת זוג בשם חן, שהיא עורכת דין, מירב נכנסה להיריון מתרומת זרע. העובד השני הוא אמנון, שהוא היחיד שנשוי ואב לשני ילדים, ויש לנו גם את ליאת, יחסית עובדת חדשה, היא עוסקת בעיקר בעיצובי מוצרים, סיימה בהצטיינות מכללה לעיצוב בירושלים. הקונספט שלנו זה לתת שירות מקיף ומלא. למשל, אם אנחנו מעצבים מסעדה, אנחנו נציע גם עיצוב כלי הגשה, מפיות, תפריטים, אריזות לטייק אווי, הכול. כשעיצבתי מלון, הסטודיו ביצע את העיצובים לכל הפריטים במלון, מיטות, כלי מיטה, שולחנות, כל הרהיטים, כל פריטי המסעדה, הכול, הכול, ליאת ממש מוכשרת, בעצם כל אחד מהם הוא קסם של אדם, אני אוהב את כולם בסטודיו, זאת חבורה מדהימה”.

“רואים את זה, אתה זורח כשאתה מדבר עליהם”.

“אתה יודע איך קוראים לסטודיו שלנו?”

“איך אני אמור לדעת?”

“כי סבא שלי מספר לך הכול”, צחקתי, “קוראים לו ‘סטודיו דוכיפת’ –Wiedehopf Studio”.

“שם יפה וציפור יפה”.

“היא נבחרה כציפור הלאומית של ישראל”, הסברתי, “בשוויץ הציפור הלאומית היא בטח הקוקייה”.

“אני חושב שלא, אין לקוקייה מוניטין חיובי”.

“אתה לא אמרת לי אם זה הבית שלכם”, שניתי נושא.

“זה הבית של סבי”.

“למה דווקא בכפר הזה?”

“אתה באמת רוצה לדעת?”

“אם זה לא סוד”.

“כבר לא, פה סבי ואנדי היו מבלים כשהיו ביחד”.

“זה היה קן האהבה שלהם?” התרגשתי לשמוע את זה.

“אפשר להגיד. ביער שעברנו אתמול, כמעט באותו מקום, ביקש אנדי לראשונה מסבי רולף שיחבק אותו, זה היה בספטמבר 1944”.

“ידעתי!”

“אנדי ידע שאקח אותך היום למסלול מלאוטרברונן. בדיוק באותו יער ביקש אנדי מסבי שיחבק אותו, וזה קרה לך היום. יש דברים שלא ניתן להסביר…”

“זה מפחיד”, אמרתי בשקט.

“אותי זה לא מפחיד בכלל”.

“לא מפחיד אותך מין תופעות על-טבעיות כאלה?”

“דניאל, החיים של שנינו נעו במקביל. מיום שסבא אנדי הראה לי תמונות שלך, ידעתי שיש בינינו קשר בלתי מוסבר. גדלתי עם הדמות שלך, הוא הביא לנו תמונות שלך, אז הכול היה צילומי נייר, של מדפסת, ואני שמרתי את הכול באלבומים”.

“ואני לא ידעתי בכלל שאתה קיים”, לחשתי.

“אני ראיתי אותך, הייתי עם סבא שלי שלוש פעמים בישראל”.

“באמת? מתי?”

עם סבתי סילביה, סבתך דורה ואנדי”, אמר ושתק.

“אמרת שלוש פעמים”.

“בפעם השנייה ביקרנו את דורה כשהיא הייתה מאושפזת בבית חולים איכי… איכלו…”

“איכילוב”, עזרתי לו.

“כן, איכילוב, בית חולים בתל אביב, ובפעם השלישית היינו בהלוויה של סבתא דורה”.

“לא ראיתי אתכם שם”.

“לא פלא, היו מאות אנשים, אולי יותר מאלף, לא ראיתי הלוויה כזאת בחיי”.

“סבא שלי מאוד מקושר, להמון אנשים, אבל ככה זה אצלנו ביהדות, זאת מצווה גדולה ללוות את הנפטר בהלוויה. הוא גם אמר לי שהגיעה משלחת מחברת התרופות משוויץ. אני לא מבין למה סבא שלי לא הכיר בינינו אז”.

“אני ראיתי את המשפחה שלך, ובעיקר ראיתי אותך. הספדת את סבתא שלך. לא הבנתי מה אמרת, אבל זה ריגש אותי שנכד מספיד את סבתו. אני חושב שכולם התרגשו מהדברים שאמרת. אנשים שעמדו לידי ממש בכו. לא יכולתי לשאול את אנדי על מה דיברת, הוא לא היה במצב לענות על שאלות כאלה”.

“אני זוכר טוב מאוד את מה שאמרתי בהספד. דיברתי על מקרה אחד שכל כך מאפיין את ‘סבתדורה’, ככה קראנו לה בשם חיבה”.

אלכסנדר חייך.

“סיפרתי על בוקר אחד… מוקדם מאוד. אני חושב שזה היה בשעה שש או שש ומשהו… בכל מקרה, זה היה מוקדם. קיבלתי טלפון מסבתא שלי שהייתה אז במשמרת בבית החולים, והיא אמרה לי לקום מייד מהמיטה ולנסוע לביתם, זאת אומרת לבית שלהם באפקה, זה בערך עשרים דקות מהדירה שלי. סבא שלי היה בימים האלה בשוויץ. היא אמרה לי שיש סל נייר עם אוכל שהיא שכחה על השיש במטבח, וביקשה ממני להביא אותו אליה. ברור שעשיתי את זה. כשהצצתי בסל, ראיתי שיש שם כריכים עם פסטרמה, וירקות ופירות בקופסאות פלסטיק. נסעתי עם הקטנוע, זה לקח הכול בערך שעה-שעה ורבע עד שהתארגנתי והגעתי לבית החולים. סבתא הייתה עמוסה בעבודה במחלקה ההמטואונקולוגית, ואני אומר לה בצחוק, ‘הינה האוכל שלך, אבל ממתי את אוכלת פסטרמה?’ והיא ענתה לי במהירות, ‘אני עסוקה עכשיו, דני’לה, גש לכניסת עובדים, יש שם שומר… איש אבטחה, קוראים לו גרישה, תן לו את הסל ותתנצל על האיחור, תראה שהוא אוכל, מסכן, הוא בטח רעב, תזכור, קוראים לו גרישה, רזה מאוד’.

מצאתי אותו, את גרישה הזה, הוא לקח את הסל מידיי והניח על הכיסא. שאלתי אותו אם זה בסדר. ‘בסדר… בסדר’, הוא ענה לי בעברית במבטא רוסי כבד, ‘אני אוכל אחרי… עכשיו באים אנשים… צריך לבדוק'”, חיקיתי את המבטא שלו והמשכתי, “איחלתי לו בתיאבון ורציתי ללכת, אבל לא הייתי רגוע, אני לא יכול להסביר למה, ואז ניגשתי למכונה האוטומטית, שמתי כמה שקלים והוצאתי קפה, והבאתי אותו לגרישה. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהשמיים, ואני לא ויתרתי. אמרתי לו לאכול עכשיו, לעשות הפסקה ולאכול עכשיו. הוא היה בהלם ממני, ‘אי אפשר… צריך אני לבדוק… אי אפשר…'” שוב חיקיתי אותו, והמשכתי, “אמרתי לו ככה:

‘תקשיב טוב, גרישה’, דיברתי לאט, עדיין מחזיק את כוס הקפה שהייתה לוהטת, ‘האחות דורה היא סבתא שלי, דורה היא בבושקה שלי, אתה מבין? היא העירה אותי הבוקר כדי שאביא לך אוכל שהיא שכחה במטבח. סבתא שלי תכעס עליי אם לא תאכל עכשיו, מבין? בבושקה תכעס, תכעס מאוד’, והוא ממשיך, ‘אי אפשר… צריך לבדוק… אנשים… באים’,

ואז עלה לי רעיון מבריק בראש. אמרתי לו שיוריד את החולצה שלו, זאת של העבודה שמעל החולצה שלו, לבשתי אותה ואז אמרתי לו לשבת לאכול”.

“באמת?” אלכסנדר התרגש מאוד. המשכתי לספר לו, “תקשיב, לא האמנתי על עצמי. אני, הציני חסר התקנה, לבשתי וסט של שומר ובדקתי תיקים של נכנסים בזמן שגרישה אכל, וזה מה שסיפרתי בהספד. היא ידעה מה זה רעב, באמת רעב, כי היא הייתה במחנה, בקור, ברעב, בתנאים שלא נדע. איך הייתי יכול לעשות אחרת? הייתי חייב, בשבילה, שהוא יאכל. עשיתי את זה למענה… וזה מה שסיפרתי שם, ועוד כל מיני דברים על כמה שהיא הייתה לנו תמיד לעזר, לנכדים שלה…”

 

בתום שלושת הימים באוברלנד, חזרנו לברן בשעת ערב מוקדמת, וקודם כול התקשרתי לסבי לבשר לו שהגענו, והוא הזמין את שנינו לארוחת ערב במלון.

“דניאל התנהג יפה?” הוא שאל את אלכסנדר.

“סבבה סבון, הוא עושה לי בלגן וברדק”, ענה אלכסנדר בעברית וצחק, “הוא גם עשה לי פדיחה”.

“זה מה שלימדת אותו? את השטויות שלך?” גער בי סבי בעברית.

“אני?” היתממתי.

“לא, אני”, הוא ענה בעברית והמשיך בגרמנית, “במקום שתלמד מאלכסנדר קצת נימוסים ותרבות, אתה מלמד אותו את השטויות האלה”.

“זה דווקא מצחיק”, אמר אלכסנדר וחייך אליי.

“אני מקווה שלא תחזור על המילים האלה בשידור, יפטרו אותך מייד”.

אלכסנדר נפרד מאיתנו לאחר הארוחה ונסע לדירתו, וסבא ואני נשארנו במסעדת המלון.

“מה ירדת עלינו? בסך הכול קצת השתעשענו”, התעצבנתי, “תפסיק כבר להיות כזה יקה. ברדק ובלגן זה לא קללות ולא מילים גסות. התנפלת עלינו ועוד הפחדת את אלכסנדר שיפטרו אותו”.

“תהיה רגוע, לא יפטרו אותו, ובטח לא בשל השטויות שלימדת אותו. אבל אני באמת מצטער על מה שאמרתי, זה היה מיותר לגמרי… אפילו מטופש. טעיתי, ואני אשתדל להבא להיות ‘קול’… אתה סולח לי?”

“ברור, לפעמים אתה זורם ולפעמים אתה נזכר שאתה שעון שוויצרי”.

“עכשיו אתה יורד עליי”, גער בי בחצי חיוך, “לא סיפרת לי איך היה לכם ביחד”.

“היה כיף, כל יום מסע הרים במסלול אחר, אהבתי את ההליכות, ממש ממכר, אלכסנדר אמר לי שאתה מכיר טוב את האזור”.

“טיילתי שם הרבה עם רולף וגם עם אלכסנדר”.

“גרנו בבית העץ שהיה ‘קן האהבה’ שלך ושל רולף”, אמרתי וצחקקתי.

“אלכסנדר סיפר לך את כל הסודות?”

“לא ממש, חזרתי עם המון שאלות, אני חייב שתענה לי, יש לי שאלה שמציקה לי מאוד”.

“אז תשאל אותה”, חייך.

“אלכסנדר סיפר לי שביקר בישראל עם רולף שלוש פעמים. פעם אחת אפילו בהלוויה של סבתא דורה. הוא אמר שהוא ראה אותי בהלוויה, למה לא נפגשנו בכל הביקורים שלהם?”

סבא השעין את סנטרו על כפות ידיו ושתק.

“למען האמת, אין לי תשובה, לא יודע”, נאנח אחרי כמה שניות ארוכות, והמשיך, “אולי כי רציתי להפריד בין דויד לאנדי, בשביל המשפחה שלי הייתי רק דויד. לא רציתי להכניס לחייכם את אנדי, לא היו לי את כוחות הנפש לגרום למשפחה שלי להתמודד עם הסיפור של אנדי, עם המטען, הכאב והמשמעויות שלו. כשאני חושב על זה בדיעבד, ייתכן ששגיתי”.

“בסופו של דבר זה קרה, לכל דבר יש את הזמן שלו”, אמרתי בשקט.

“נכון… אולי… אולי כי אנדי הוא ילד שניצל בזכות אימוץ זהותו של ילד גרמני ארי. התביישתי בזה, לא היו בי הכוחות הנפשיים להתוודות על כך במחנה העקורים וגם לא בגרעין עליית הנוער, בקיבוץ ולא בשירות הצבאי. סיפרתי לכולם שהסתתרתי בברלין… לבני משפחתי לא סיפרתי כלום, לא ידעתם מאומה על ברלין”, סבא נאנח שוב והפסיק. נתתי לו את הזמן שלו, והוא המשיך, “כשהגעתי לישראל, פגשתי ניצולי שואה שכל אחד מהם הגיע מהתופת… כולם, גם אלה שהיו במחנה העקורים חזרו מהגיהינום… אודים מוצלים… שברי אדם… ואני? אני הגעתי מבית הספר במורי ליד ברן”.

“היית ילד, לא אתה בחרת בזהותו של אנדי”, ניסיתי להקל עליו, ובאמת כך חשבתי.

“גם הם לא בחרו להיות במחנות ריכוז והשמדה, לרעוב ללחם, לקפוא בקור, לעבוד עבודת פרך ולגווע… כל אחד מהם… עונה… מתו באלפי מיתות משונות… בזמן שהם נלחמו על קיומם מדי יום, מדי שעה, מדי רגע, הייתי סגור בדירה חשוכה בברלין, אבל רולף הביא לי אוכל ובגדים וספרי לימוד, ולאחר מכן עשיתי שלוש שנים מחיי עד תום המלחמה בבית הספר במורי, ומה היה האתגר הכי חשוב שלי במורי? להיות מספר אחת במתמטיקה ולנצח בתחרות ריצת שישים מטר… לא יכולתי לשתף אף אחד במה שמתחולל בנפשי…”

“אני בכלל לא הייתי מודע לילדותך בברלין, לא ידעתי כלום על הדירה שבה היית כלוא. בשבילי הילדות והחיים שלך היו תמיד בשוויץ”, אמרתי דומע.

“אתה נחשפת בימים אלה לקורות חיי כאנדי, והתגובה שלך הייתה רגשית מאוד. לא הייתי רוצה שזה מה שילווה את חיי ההורים שלך והתאומים”.

“לא בגללי בכיתי בכל הימים האלה… בכיתי בגללך…”

“אתה ניסית לשחזר בתוך עצמך בכוח אמוציות שאני חשתי כילד, כנער, כדי לחוות את מה שעבר עליי, זה בלתי אפשרי, לעולם לא תוכל… הבאתי אותך לברן כדי לשתף אותך, שתכיר… שתהיה מודע לפרק הזה בחיי, לא על מנת שתחווה בנפשך את אנדי ודויד. התגובה שלך הייתה כל כך אמוציונלית וקיצונית עד כי ממש חששתי לשלומך”.

“לא ניסיתי לחוות בכוח, די היה במה שכתבת כדי שאקרוס ואתמוטט”, אמרתי בשקט.

“לא רציתי שתגיב כך, לא לזה התכוונתי כשהגענו לברן”.

“אתה הוא זה שחווה טראומה נפשית קשה כל כך”.

“הטראומה האמיתית היא הקונפליקט בין הזהויות, זאת הטרגדיה האמיתית שליוותה את כל חיי. מילד יהודי רדוף בברלין לילד המאמץ זהות של גרמני ארי ומוחק את זהותו היהודית במשך שלוש שנים במורי וחוזר להיות יהודי במחנה עקורים ולא ממש ישראלי בישראל, כי אני עולה חדש עם מבטא גרמני. בזמן שירותי בצבא קראו לי ‘יקה’ וגם בלימודים בשוויץ, באוניברסיטה אני דויד נוייהאוז, וכשאני עם רולף, בשבילו אני רק אנדי, וכך גם עם אריקה והשטיינרס ומשפחת פון ווסלינג, בשביל כל אלה נשארתי אנדי. התחתנתי עם דורה כדויד, וכשחזרתי לאחר הלימודים לישראל, הייתי דויד, מחקתי את המבטא ה’יקה’, כי רציתי להיות ישראלי אמיתי, בלי הגיבנת הגרמנית, והחלטתי שאני לא מספר לאף אחד על ברלין וגרמניה, יחד עם מחיקת המבטא הגרמני. הסתרתי את זהותו של אנדי, דורה ידעה את כל סיפור חיי, איתה יכולתי לחלוק כי היא בעצמה באה מהתופת… היא הבינה אותי…”

סבא עצר את שטף הדיבור שלו כמי שמתייחד עם זכרה של רעייתו דורה. עיניו בהו באורות המנצנצים בעמק הארה. “לפעמים… לא פעם… חשבתי לעצמי… אולי חבל שנשארתי בדירה של הפייגולדים בברלין, אם כי ברור שלא הייתי שורד בחוץ, היו תופסים אותי במוקדם או במאוחר וגורלי היה כשאר היהודים, במחנה ריכוז או השמדה, הייתי שורד או מת, אבל לא הייתי צריך לשאת את המשא הזה… לא הייתי צריך להמשיך לחיות כל חיי תחת המחשבה שאני ילד יהודי שניצל בגלל אימוץ זהותו של ילד גרמני ארי”.

שתקתי. כל כך כאב לי עליו.

“רק אחרי שנים רבות הצלחתי להתפייס עם עצמי… לסלוח לעצמי על זה שאני חי…

כשאני רואה את ההורים שלך ואותך ואת התאומים…” המשיך לדבר, אך מבטו עדיין היה רחוק כזה, כאילו הוא במקום אחר, “… לראות אותך כקצין, את גל הלוחם ואת אדווה ששירתה ביחידה קרבית ועכשיו סטודנטית מצליחה, אני מלא בגאווה, סוף-סוף ניצחתי”, הוא חזר אליי, ראיתי את זה במבט שהפנה אליי, “גם בני וגם כלתי, שניהם היו קצינים בצה”ל, והנכדים, ישראלים אמיתיים, בלי מלחמת זהויות, בלי גלות, בלי פחדים, אני מעריץ את החוצפה שלכם…. אפילו את הבוטות והציניות שלך. אתה לפעמים מרגיז אותי עד טירוף, אבל אני נהנה מהאופי שלך, מההעזה שלך והיצירתיות שלך, זה הניצחון האמיתי שלי”.

“סבון, אני רוצה להגיד לך משהו מתוך…” אמרתי בשקט, נרגש מההשתפכות של סבי.

“אל תתחיל לבכות”, אמר בחיוך כשהבחין שעיניי מוצפות בדמעות.

“אל תחוש אשמה שחייך ניצלו בזכות אנדי… אתה גיבור, אתה איש גיבור. אני לא הייתי עומד במה שעברת”, לא הצלחתי להתאפק ובכיתי בכי עצור.

“קיוויתי ששלושה ימים באוברלנד יגרמו לך להפסיק לבכות”.

“לא בכיתי אפילו פעם אחת בגרינדלוולד, אלכסנדר לא אפשר לי”.

“ועכשיו אתה ממלא את החסר?” אמר בחיוך.

“אני מודה לך שלא הפסקת את המסע שלנו, אני שמח שנשארנו בברן”, אמרתי ומחיתי את דמעותיי.

“לא לי אתה צריך להודות, תודה לאלכסנדר”.

“אלכסנדר?” תמהתי.

“כן, באותו היום שבו נתקפת בבכי, הייתי נחוש בדעתי שמוטב שנחזור לישראל, והחלטתי לשנות את הטיסה כבר למוחרת בבוקר ברגע שמשרדי אל על בציריך ייפתחו. אתה לא ראית את עצמך…

“אבל איך כל זה קשור לאלכסנדר?”

“אלכסנדר עבר איתך את הלילה, והוא נתן לי את מילתו שאתה אחרי המשבר. הוא הבטיח לי שתהיה בסדר”.

“הוא באמת היה איתי באותו לילה. דאגתי שהוא חושב שאני פסיכי שבוכה כל הזמן”, חייכתי במבוכה.

“עדיין לא סיפרת לי איך היה לכם שלושה ימים ביחד”.

“היה נהדר, טיילנו בלאוטרברונן, במורן ובוונגן, במסלולי הליכה בהרים, הנופים מדהימים, השקט, השלווה והבית האלפיני, פגשתי את גברת פרננדז, שמסרה לך ברכות, ישנו בחדר השינה הגדול, נוף מהמם מהמרפסת הגדולה… אהה… ראיתי את ציורי השמן שלך ושל רולף וגם של כל המשפחה, אלכסנדר אמר שיוסיף גם ציור שלי לאוסף”.

סבי חייך.

“שכחתי לספר לך, עברנו ביער ליד לאוטרברונן וביקשתי מאלכסנדר שיחבק אותי, והוא אמר לי שביער הזה אתה ביקשת מרולף שיחבק אותך. אם אני לא טועה זה קרה בספטמבר 1944 ממה שאני זוכר…”

“לא בטוח שזה בדיוק באותו מקום… אבל זה נחמד לאגדה”, צחק.

“אלכסנדר אמר לי שיש לו אוסף של תמונות שלי מכל תקופה בחיי. אתה נתת לו תמונות שלי?”

“לא נתתי לו, כי אם לרולף. אני מניח שרולף הראה לו, הכי חשוב שהיה לך טוב עם אלכסנדר”.

“אתה עוד פעם ברטה השדכנית?” צחקתי.

“אז היה גרוע?”

“היה לי טוב, אפילו החלטתי להעלות אותו בדרגה”, חייכתי.

“שוב פעם אתה עם הדרגות המטורפות שלכם?”

“מה מטורפות? אפילו אלכסנדר אמר שזה לא וולגרי”, צחקתי, “העליתי אותו לדרגת ‘אהובי'”.

“הו הו… אהובי… מרשים ביותר”, הוא סימן בידו למלצר.

“תביא לנו בבקשה פעמיים פורט כפול”, ביקש כשהגיע.

“למה אתה מזמין פורט?”

“סתם כי מתחשק לי”, השיב בחיוך שובב.

“החלטת שאני צריך לשתות פורט ועוד כפול?” שאלתי בחיוך מלא אהבה.

בינתיים המלצר חזר נושא על מגש שני גביעי פורט אדום.

“לחיי ברטה השדכנית הזקנה, סמוך על המילה שלה”, אמר והרים את הגביע.

שנינו פרצנו בצחוק פראי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.