חינוך ואהבת האדם שימשו תמיד נר לרגליי נולדתי בשנת 1935 בבגדד שבעיראק – ילד שישי במשפחה בת תשעה ילדים. […]
- חתונה עצובה
יום קיץ חם ולוהט עטף את בגדד כמו שמיכה עבה של אבק וזהב. מרחוק נשמעו קרקוש הפחים של מוכרי הקרח וקולות צחוק הילדים היחפים שרדפו אחרי כדור גומי שהתגלגל על האבנים הלוהטות. בביתה שבשכונה היהודית, סבבה ג'מילה בחוסר נוחות, מחשבותיה אינן עוזבות אותה. כך עד שהחליטה לאסוף את ילדיה לשיחה. "ילדים יקרים שלי, יש לנו בעיה שאנו צריכים לפתור. אחותכם הגדולה נזימה הגיעה לפרקה וצריך למצוא לה חתן".
"מה הבעיה? אחותנו נזימה יפה מאד, כל בחור בעל עיניים טובות ושכל בראשו ירצה בה", הגיב אכרם, בנה הצעיר של ג'מילה.
"נזימה אכן יפה, וזו כמובן אינה הבעיה", השיבה ג'מילה. היא סיפרה לילדיה על המנהג היהודי של מתן נדוניה לבני משפחת החתן. "אתם יודעים שמצבנו הכלכלי אינו טוב. אבא שלכם אינו משתכר דיו וברוך השם, אנחנו משפחה גדולה. כולכם לומדים ואנחנו רוצים להמשיך לאפשר לכם ללמוד".
"מדוע צריך לשלם כסף למשפחת החתן?", הקשה אכרם, שהיה סקרן מטיבו וידע לשתף בדעותיו המוצקות. "ככה נהוג, בני היקר". "אם כך, מה נוכל לעשות?", שאלו אחיה של נזימה, מביטים באימם במבט מודאג.
האם התמהמהה קמעה והשיבה בהיסוס קל: "חשבתי על כך. יש בקהילתנו גבר אחד אלמן, מבוגר יחסית, ולו בן אחד. אולי הוא יהיה שידוך מוצלח עבור נזימה". "כמה מבוגר?", המשיך אכרם לחקור. "אינני יודעת את גילו המדויק" השיבה האם, "נבדוק ונראה".
עננה כבדה עטפה את בני הבית. הם הסתגרו כל אחד בפינתו, מנסים להיאחז במעט אוויר צח שיקל על החום הכבד. משקה ה"שראב זביב", משקה נפוץ שהיה עשוי מצימוקים וממי ורדים, הצטנן תחת בלוק קרח גדול. אכרם ניגש מדי פעם לבדוק האם הפך קר דיו כדי לשתות. לבסוף, ירדו בני המשפחה אל מרתף הבית, שהיה קר וצונן, ובו מצאו גם מעט שקט נפשי שאליו הזדקקו.
שם, במרתף הקריר, החלה להירקם החתונה המאולצת של נזימה עם אותו אלמן מבוגר. "זה יהיה הפתרון הטוב ביותר הן לנזימה והן למשפחתנו", אמרה ג'מילה לילדיה כעבור שבועות מספר, וכך בישרה להם סופית על חתונת אחותם.
ימי הקיץ חלפו לבסוף, ורוח סתיו קרירה החלה לעטוף את הבית. באחד הימים סיפרה ג'מילה לילדיה כי בשבת הקרובה יגיעו לבקרם החתן המיועד ובני משפחתו כדי לבקש את ידה של אחותם נזימה. דריכות גדולה השתררה בבית. ג'מילה סבבה בעצבנות בין החדרים, מסדרת, מנקה, מארגנת, זורקת חפצים מיותרים ומכסה על כל כתם או פגם. הילדים ציפו למפגש, מקרצפים את חולצות השבת שלהם, תולים לייבוש ומקפלים בעדינות. כל קמט עלול להעניק את הרושם הלא נכון על משפחתם ועל נזימה.
נזימה עצמה הסתגרה בתוך עולמה פנימה. היא הייתה אישה צעירה ויפה. שערה השחור ועיניה הבהירות משכו את מבטיהם של אנשי הקהילה. חכמה הייתה וכן אהבה ספורט, לכן פינתה זמן מדי שבוע למשחק הכדורעף שבו הצטיינה. נערה צייתנית וממושמעת הייתה, היא תמכה תמיד באימה אשר עבדה קשה מבוקר ועד ערב. נזימה הפכה למעין אמא קטנה, כשהיא נוטלת על עצמה את האחריות על חלק ניכר מעבודות הבית. כל זה לא הפריע לה להצטיין בלימודיה והיא נחשבה לתלמידה חכמה ושקדנית.
בימים שקדמו למפגש עם החתן המיועד, השתנתה נזימה. היא חסמה בפני אחיה ובפני אחיותיה כל אפשרות לשיחה על החתונה הקרבה. בכל פעם שהעלו את הנושא, בחרה לקום ולצאת מהחדר או השפילה מבטה, כמו אומרת: "אל תדברו איתי על כך". היא לא רצתה לשמוע את דעתם, ונפשה נעצבה כיוון שידעה כי לא תוכל לשנות את ההחלטה להשיאה לגבר מבוגר ממנה. גבר שאיננה מכירה.
לקראת צאת השבת, עטו על עצמם בני המשפחה את בגדיהם החגיגיים, שנשמרו רק לרגעים מיוחדים באמת. הם ניצבו בסלון הבית נרגשים וחוששים. נזימה, הכלה המיועדת, לא נכחה באירוע. כאבה היה גדול מדי על אף שהשלימה עם גורלה. לפתע נשמעה הדפיקה המיוחלת על הדלת. תחילה הגיעה השדכנית, אישה כעורה ושתלטנית. היא סקרה היטב את הבית, ומבטה החודר בחן את מלבושם של שורת האחים והאחיות. דפיקה נוספת נשמעה בדלת וקטעה את המסדר. ארבעה גברים מבוגרים נכנסו פנימה.
לתדהמת אחיה של נזימה, לא נמצא בין הגברים גבר שיכול היה להיות החתן המיועד. "היכן החתן?", תהה אכרם בקול. הוא לא התייחס למבטיה הכועסים של השדכנית, ושאל את מה שכבר ברור היה לכולם. דממה השתררה בחדר. איש לא השיב. "אני לא מבין, מתי יגיע החתן? ומי אתם?", שאל שוב. לבסוף הצביעה השדכנית על אחד הגברים, אדם מבוגר שזיפי זקנו אפורים וקמטים בפניו. "זה החתן", הכריזה השדכנית. "זה החתן? אבל הוא זקן! הוא מבוגר יותר מאבא שלנו!", זעק אכרם.
דממה נבוכה השתררה בסלון הבית. השדכנית סימנה לג'מילה להוציא את אכרם מהסלון אך זו ענתה לה בסירוב. בעלה של ג'מילה לא פצה פיו, ראשו הושפל אל הרצפה בעצב גדול. ג'מילה הביטה בבעלה ובילדיה ותחושה עמוקה של אשמה הציפה אותה. האם בעלה חושב ששידוך זה יהיה עוול עבור בתם?
השדכנית העיקשת הייתה היחידה שמילאה את החדר בדיבורים ובשכנועים. "יהיה לה טוב איתו, הוא איש מסודר, ואדם הגון", אמרה לבני המשפחה והוסיפה, "זהו השידוך הטוב ביותר עבור נזימה."
איש מהנוכחים לא ענה לה. לבסוף עזבו האורחים הבלתי רצויים את הבית ועימם הסתלקה גם השדכנית.
הקיץ הפך לסתיו וימי החום הפכו קצרים יותר. ימים ושבועות של חוסר שקט ליוו את בני הבית. אחיה של נזימה ניהלו דיונים מעמיקים על השידוך. "יהיה לה טוב", "לא יהיה טוב, זה אסון", "זוהי הצלה עבורה, יהיו לה בית וממון", "אבל היא לא תהיה מאושרת". דעה ועוד דעה ועוד דעה.
ערב אחד החליטה ג'מילה לשים קץ לסערה הקולנית בתוך ביתה. "קבענו תאריך לחתונה", בישרה לילדיה בעת ארוחת הערב. על אף שהכירו את נחישותה של אימם והבינו היטב את העומד לקרות, חשו אחיה של נזימה כי סכין ננעצה בליבם. "אם כך, לא נשתתף בחתונה!", הכריז אחד הילדים ואחריו אחיו.
ג'מילה הכירה היטב את ילדיה וקיוותה כי יעבור זעם. "אין על מה לדבר", הכריזה בפניהם והלכה אל המטבח להביא את סיר האוכל. מה עם נזימה? מדוע אינה אומרת מה שהיא חושבת? תהו הילדים לגבי אחותם הגדולה, הכלה המיועדת. הרי מדובר בה, בגורלה ובעתידה. בכל אותו זמן, נדמה היה שנזימה חיה בעולם משלה. היא בחרה להתעלם מהרחשים בבית ולא פצתה פיה. היא המשיכה בעיסוקיה הרגילים כאילו אינה מבינה כי חייה נמצאים על סף מערבולת קיומית.
בבית הזמן עשה את שלו. אט אט ככל שמועד החתונה הלך והתקרב, השלימו ילדיה של ג'מילה בלית ברירה עם הנישואים הצפויים של אחותם הגדולה. זה אחר זה נרכשו בגדים לחתונה, ונעליים חדשות נבחרו ונקנו במלוא הכסף. כל ילדיה של ג'מילה קטנים כגדולים נשמעו לאימם ללא ויכוח.
ג'מילה ובנותיה תפרו עבור נזימה את שמלת הכלה. הכלה המיועדת לא התערבה ולא אמרה מה היא חושבת על בחירת הבד או על עיטורי הפנינים שנבחרו בקפידה, אלא רק הנהנה בהסכמה לכל בחירה ולכל החלטה. מועד החתונה קרב, אך הימים חלפו לאיטם.
למרות ההכנות וההתרגשות שהלכה וחלחלה פנימה, שרר בבית מתחת לפני השטח שקט מתוח. בני המשפחה שקעו בדממה איש איש במחשבותיו. הכלה המיועדת המשיכה ושיתפה פעולה עם אימה, מדדה את שמלתה, ולקראת החתונה היא אף השתתפה בפגישות הדרכת כלה עם רבנית הקהילה. בבית לא דיברה ולו ברמז על החתונה הקרבה ובאה.
החתונה נערכה בביתה הנאה של אחותה של ג'מילה, דודתה של נזימה. היא התגוררה באחת משכונות היוקרה של בגדד, אשר רוב תושביה היו יהודים בני המעמד הגבוה. ביום החתונה לבשה גינתה של הדודה חג. השולחנות כוסו במפות לבנות, ועליהן הונחו צנצנות שהכילו פרחי סתיו צבעוניים. שולחנות עמוסי מאכלים, אשר הוכנו בבית הכלה, הובלו והוצבו גם הם בגינה בהתאם להוראותיה של ג'מילה, אשר פיקדה ביד רמה על ארגון החתונה.
נגינתם של חברי התזמורת היהודית עיראקית "צ'רלי בגדד" מילאה את הגינה בצלילים מוכרים, והם ליוו את האורחים שהחלו להגיע. לבסוף הופיעה נזימה, לבושה בשמלת הכלה שנתפרה עבורה, ללא צל של חיוך על פניה. לאורך כל טקס החתונה, נותרה נזימה בפנים חתומות. בזמן הסעודה, התהלכה חרישית לצד בעלה הטרי. היא לא אחזה בידו ואף לא הצליחה להביט בעיניו. בסוף החתונה, הוביל אותה בעלה לכיוון מכוניתו, שחיכתה בכניסה לגינת הדודה.
ליד שער היציאה מהגינה, חיכו לנזימה אחיה ואחיותיה. היא הביטה בהם בשתיקה, כמו אומרת ללא קול את כל מה שליבה ביקש. אחיה ואחיותיה פרצו בבכי קורע לב, אך נזימה נותרה שקטה ופניה חתומות. לבסוף נכנסה למכוניתו של בעלה ונסעה אל עבר העתיד שנחתם עבורה.
אין עדיין תגובות