באוויר, בעננים

ב־22 באוגוסט 1878, במסגרת אירועי "התערוכה האוניברסלית" בפריז, הצטרפה שרה ברנאר בת השלושים וארבע לטיסה בכדור פורח בחברתם של שני גברים: המאהב שלה, הצייר ז'ורז' קְלֵרֵן, והטייס לואי גודאר. בסל הנוסעים הוצב כיסא עבור הגברת המכובדת. ביום שלמחרת הטיסה כתבה השחקנית האלוהית את סיפור המסע בעננים, אבל בניגוד לסיפורי מסע מקובלים, היא החליטה לתאר את חוויותיה בהרפתקה האווירית דווקא מנקודת מבטו של הכיסא… התוצאה: סיפור פואטי נרגש, אנין הבחנה ומרובד בהומור עדין. כעשר שנים לאחר מכן התבקש הסופר גי דה מופסאן בן השלושים ושבע על ידי העיתון "לה פיגארו" לכתוב כמה כתבות על טיסות בכדור פורח לצרכים מדעיים וכחלק משאיפת האדם לגבור על כוח המשיכה של כדור הארץ. התוצאה: כתבות עיתונאיות נלהבות ומהללות את כיבוש השמיים, שנקראות כסיפורים קצרים מרתקים מפרי עטו של הסופר הדגול. [ר"מ]
האחים מונגולפייה, שהמציאו את הכדור הפורח המקורי לפני יותר מ־240 שנים, לא יכלו לחלום אפילו על מעט מעושר השימושים והאפשרויות להמצאתו. מה שהחל ברצון התמים והטהור להינתק מכוח המשיכה ולרחף מעל העננים, הביא אותנו להבנה שלמה יותר של הטבע והיקום כולו. הנה כי כן, סופר ענק ושחקנית תיאטרון אגדית, ויש לומר "אלוהית", La divine, חוו בהפרש של כעשר שנים בלבד את חוויית ההתגברות על כוח המשיכה
ותיארו את תחושותיהם ומראה עיניהם בלשונם הייחודית כאשר ספק אם ירדו לעומק המשמעות ההיסטורית של מסעותיהם באוויר, בעננים. [פרופ' יואב יאיר]

מקט: 4-644-1162

ב־22 באוגוסט 1878, במסגרת אירועי "התערוכה האוניברסלית" בפריז, הצטרפה שרה ברנאר בת השלושים וארבע לטיסה בכדור פורח בחברתם של שני […]

---

באוויר

בּוּלְוָואר דה קְלִישִׁי, מס' 69. על הדלת שלט: "האיחוד האווירונאוטי הצרפתי"; וקהל רב מביט בברומטר מתוחכם מאוד הטבוע בקיר ומציין, במשולשים גדולים ססגוניים, את מזג האוויר האפשרי בעוד יומיים.

אנו נכנסים ומבקשים לראות את מנהל החברה, הסרן ז'וֹבִיס.[1] זהו בן הדרום, פעיל, אנרגטי, גמיש וחזק כפי שצריך להיות כדי לעסוק בספורט מסוכן זה, ואשר יבצע, עם השַמכָּאן,[2] את טיסתו המאתיים וארבע עשרה.

מאחר ש"האיחוד האווירונאוטי הצרפתי" כיבד אותי בבקשה שאתן לכדור הפורח החדש שייצרו את שם ספרי האחרון והציע לי לשמש לו כסנדק, אלך לשמוע חדשות מבן הסנדקות שלי ולסייע, במשך כמה שניות, במלאכת ייצורו.

המנהל, מר ז'וביס, מראה לי תחילה את הברומטר שלו ומפתח את הרעיון המעניין מאוד שלו לכונן במִצְפֶּה הכוכבים במוֹנְמַרְטְר מערכת של כדורים פורחים לַיום ומוקדים חשמליים לערב. אלה יספקו לפריזאים, אך ורק באמצעות צבע הכדורים או קרני חשמל, ידיעות מדויקות ככל האפשר על מזג האוויר האפשרי למחרת היום, כמו שמציינים את השעה באמצעות השעונים הפנאומטיים.

כמה תוכניות נוכל להגשים עם ביטחון אפשרי לשמיים כחולים; כמה הצטננויות, מטחי גשם וטעויות מכל מין וסוג יימנעו עם כמעט ביטחון לגשם!

לאמריקנים, שצריך תמיד להיוועץ בהם כשמדובר במדע מעשי, יש שירות מטאורולוגי מופלא; והעולם כולו שואל בעצת המידע שמוסר "ניו יורק הראלד טריביון".

אצלנו להפך, המטאורולוגיה נותרת, אליבא דאמת, בעננים. כדי לדעת מה באמת מתרחש בעננים צריך לעלות אליהם, לעלות אליהם לעיתים תכופות, לעלות לשם בלי הרף, לבדוק, בהליכה מצִירוּס לִנימְבּוּס, מנימבוס לסְטְרָטוּס, ומסטרטוס לקוּמוּלוּס,[3] לרשום את היווצרות הסערות, את כיוון זרמי האוויר החופפים, את השינויים החלים בהם לפי השעות והעונות. בסיכום, נעשים מטאורולוגים בשמיים כמו שנעשים יורדי ים על פני הים; והספרים אינם מרבים לתרום לכך. המדענים שלנו, אנשים שלווים, אבות משפחה שיש להם, כך אומרים, משקפיים מצוינים כדי לראות את הכוכבים, אך בלתי מועילים כדי לראות איך סובבת הרוח. נדמה שהם מסתפקים, כדי לחזות את מזג האוויר, במערכת היבלות ברגליים ובשיגרון ההולך ומחמיר. "ראו," הם אומרים, "יש לי כאב בכתף שמאל, הברומטר צנח לשבעים וחמש. לבטח יהיה לנו מזג אוויר גרוע. אכתוב על כך הערה קטנה לאקדמיה למדעים."

יהיה זה מועיל ביותר, מנקודת ראות מטאורולוגית, שחברה כמו איגוד האווירונאוט תוכל לבצע הַמְרָאוֹת בקביעות ובדייקנות, כיוון שהאנשים המוסמכים נותרים בכורסאותיהם.

אך הבה נלך לראות את השמכאן.

בקומה הראשונה בדירה רחבת ידיים המשמשת כסדנת בנייה וכמוזיאון, שם פועלות מכונות התפירה שמפעילים שכירים של מר ז'וֹבִיס, רובצת ערמה שלא תיאמן של רצועות צהבהבות, דקות כמו נייר משי, ארוכות, גמישות וקלילות. זה עורו של הכדור הפורח שלנו.

מר מָאלֶה,[4] סגנו של הסרן ז'וביס, שרטט את התרשים שלו, ניהל את ייצורו, כלומר את גזירתו, ועכשיו הוא משגיח על תפירתו; תפירה עדינה בחוט לבן דק וכה קליל. שומעים את הרעש המכני והמתמשך של המכונות ואת רשרושו של האריג הגמיש.

סביב סביב לחדר ציורים המציגים כדורים בשמיים; ומר ז'וביס מספר לנו על הַמְרָאות. הוא מספר סיפורים מפעימים, בין היתר, על כך שחצה את הים התיכון, הלוך וחזור, באָלְבַּטְרוֹס.[5]

פעמיים הייתה הפלגה אווירית זו כמעט טרגית. כמה שעות אחרי היציאה לדרך, בעיצומו של לילה, הכדור הפורח רוקן את כל הזְבוֹרִית שלו והחל צונח אל הים באופן מדאיג למדי. מכיוון שמהירות הנפילה התגברה בלי הרף בשל הכוח שנאגר, המפקד, לנוכח קיומה של סכנה מיידית, הגה רעיון מחוכם מאוד: לחתוך שלושה כבלים בעלי אורך שונה ולתלות אותם מתחת לכדור. אחד של 200 מטרים, אחד של 100 מטרים ואחד של 50 מטרים.

מרגע שהכבל הראשון נגע בים, הכדור שהוקל לו החליש את מהירות נחיתתו; השני כמעט עצר אותו, וכאשר השלישי נגע במים האלבטרוס לבסוף חידש את כוח ההמראה שלו ושב להתרומם.

ותמרוּן זה נמשך כל הלילה.

הירח במילואו בשמי המזרח האיר את המים נטולי האופק שעליהם אצו שלושת הנוסעים, נישאים לאורך השמיים בעזרת מעט גז כלוא בתוך אריג.

לפתע הבחינו באדמה, היה זה קצהָ של קורסיקה, בכניסה לדֶלְתָה של בּוֹנִיפַסִיוֹ.[6] ובקרן ירח, בדרכו של אור שנפל מן הכוכב אל הים, ראו ספינה דו־תורנית ששטה לאיטה, כמנומנמת בצל הבהיר והרך הזה.

הזקיף הבחין בשמיים, מעליו, בכדור הפורח העצום שחלף, דומה לאיזה בעל חיים אווירי לא ידוע ופנטסטי, ופצח בצעקות. צוות הספינה נעור ומיהר אל הסיפון. היו אלה איטלקים שהריעו לאחיהם המטיילים, משליכים אליהם בכל פה ברכות "נסיעה טובה" ו"בהצלחה". ושלושת הגברים שבכדור, רכונים אל מחוץ לתא הנוסעים, השיבו לתרועות ידידותיות אלה, ואז הותירו רחוק את הדו־תורנית ונעלמו שוב מעל הים. בחזרה, תא הנוסעים סופו שנגרר בין הגלים, נישא במהירות פנטסטית של 180 קמ"ש. האווירונאוטים חשבו שהם כמעט אבודים כאשר זרחה השמש, התפיחה את הגז והקפיצה את האלבטרוס ליותר מ־3,000 מטרים בשמיים. הוא פנה לעבר גֵ'נוֹבָה ושב לעבר איטליה; אך לא היו לו עוד לא זבורית, לא עוגנים, מאומה שיכוון אותו, מאומה שיעצור אותו, מאומה שיתפעל אותו.

פתאום ראה מר ז'וביס דבר מה ירוק, יער, שמלמעלה נדמה לשדה של כרוב. אזי שני חבריו, לפקודתו, נתלו על כבל השסתום והכדור הפורח צנח כמו אבן. תא הנוסעים נכנס אל תוך אוקיינוס האילנות, מנקב את העלווה, שובר את הענפים העצומים, ונותר ללא ניע. נעצר, עדיין תלוי, אבל אחוז בידי כל הענפים הללו שנסגרו עליו, בעוד הכדור, ענק ופחוס, נדמה כרועד, מתלבט, טובע בצמרות הרוחשות של האילנות הגבוהים.

הם נפלו בהרי האָפֶּנִינִים.

בחודש אוקטובר הבא מר ז'וביס מתכוון לנסות לחצות את האוקיינוס מניו יורק לאירופה בכדור פורח בגובה 8,000 מטרים.

הוא מתכוון להפיק תועלת במסע זה מאחת ההפרעות האטמוספריות שהובחנו היטב ונתבשרו בידי מדענים אמריקנים. בזנקו אל משב הרוח העז, שמהלכו חזוי באורח כמעט מובטח הודות למשרד המידע האדיר של "ניו יורק הראלד", האווירונאוטים חושבים ומקווים להגיע לאירופה בתוך 50 שעות לכל היותר. בהצלחה לציפורים נועזות אלה.