החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אריק זלצר

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 240 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לאריק זלצר נמאס.

מחיי הנישואים שלו, ממקצועו כעיתונאי ספורט, ומיחס הסביבה אליו. אך יותר מכל נמאס לו מעצמו וממקומו בעולם. אריק יודע שאינו יכול להמשיך לתת לחיים לנהל אותו, ומחליט להשיב את השליטה לחייו. כאשר חנה זלצר, אשתו, נרצחת באופן פתאומי, אריק הופך לחשוד המרכזי. במנוסתו, אריק נאלץ לשאול את עצמו האם הבחירות שעשה בחיים הן שהביאו אותו אל התחתית ואל המנוסה, או שמא גורל חייו היה קבוע מראש.

רן מלמד, יליד ירושלים, מרצה לקולנוע, תקשורת ותרבות, ומדריך בחוגי כדורגל לילדים.

"אריק זלצר" הוא ספרו הראשון.

מקט: 001-1950-001
מסת"ב: 978-965-565-0679
לאתר הספר הקליקו כאן
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אריק זלצר הניח את בקבוק המים וקופסת הסיגריות ליד הקיר ועמד בדממה על גג ביתו. בעיני רוחו עמד להפוך לגיבור. הוא בחן את דוד השמש שניצב מטרים ספורים ממנו ודיבר פנימה, אל מצפונו. היה עליו להפעיל את כל כובד משקלו כדי לשכנע את עצמו שאין דרך אחרת. יש תוכנית אחת ויחידה, והיא מושלמת, גם אם נודף ממנה ריח שבכוחו להרעיל את הנפש.

זיכרונות מהעבר הקרוב, מחשבות ופנטזיות אפפו אותו מכל עבר. הכוויות הרבות שעיטרו את פניו ואת שאר חלקי גופו לא נתנו לו מנוח, צרבו והציקו ללא לאות. הזיעה הקרה שפרצה מכל נקב בגופו ודאי לא הועילה. כבר יום שלם שהוא מרגיש כי גופו עולה באש, ובכל זאת הוא עומד באתגר, ונותר חד וממוקד.

הוא ניסה למשש את אחת הכוויות בין סנטרו לשפתו התחתונה וכבר חווה מחדש את אירועי אתמול בצהריים; שוב חש במים הרותחים והמבעבעים של בריכת הג'קוזי חודרים בכוח אל פיו, בלשונו הנשרפת, בגרונו המשתנק.

אריק השתעל וכרע על ברכיו. בחילה קשה תקפה אותו ורצון עז להקיא עלה בו. הוא כמעט הפיל את החתול הג'ינג'י שהחזיק בכפפות העבודה שעטה על ידיו.

הוא לא מחפש נקמה באלה שהשחיתו את פניו וחלקים אחרים מגופו. הוא היה מודה להם אם היה יכול, אחרת לא היה נולד במוחו הרעיון לביצוע המעשה החשוב בחייו.

הוא שב להביט בחתול המעולף ובדוד השמש ,מוצף בקשת של רגשות, זיכרונות, מחשבות, פנטזיות. הוא חווה רגעים אדירים של ייאוש עד אשר ההארה הצילה אותו. הצילה אותו מעצמו, לחש רק אתמול בלילה.

מחשבה חדשה חלפה בראשו – מתוך הרע יכול להגיח גם טוב. הוכחה לכך קיבל אתמול בלילה, בשעה שישב בתוך האמבטיה, כשפלג גופו העליון מכוסה בקרם אלוורה, והחרטה מציפה אותו על שהפך לבן אדם מודע. הוא רצה לדפוק את הראש בקיר החרסינה, להכאיב לעצמו כמה שיותר; הרי כבר הגיע אל התחתית. הוא צחק, בינו לבינו, רק מפני שזמן לא רב לפני כן היה בטוח שכבר הגיע לשם, ועתה התברר לו כי הייתה שם עוד תהום עמוקה.

דווקא בזמן המדכדך הזה, מכל הזמנים הקשים שחווה בחייו, כשהביט בדמותו ממושכות במראה, עלה בידו לחשוב על הפתרון שאחריו חיפש באמוק ממש. לפתע ראה את המעשה המכונן והגדול של חייו עומד להתרחש, זה שיביא לו את מה ששנים חלם עליו בשקט ולא העז לספר לאף אחד, אפילו לעצמו.

מתישהו בעולם הכול מסתדר ומתיישר, חשב, זו הסיבה שהוא, אריק זלצר הניצב על הגג ונושא בידיו חתול ג'ינג'י קטן ומחוסר הכרה, אינו אותו אריק זלצר שהעולם למד להכיר.

הוא כבר לא יקבל את גזירות החיים בהכנעה כפי שנהג בעבר, שוב לא ייתן למציאות להכתיב לו את הדרך. היום אריק יודע ממה הוא עשוי ואינו מתכוון לעצום שוב את עיניו, יותר נכון, הוא אינו יכול לעצום שנית את עיניו ולחזור אל המציאות שבנה לעצמו במשך חיים שלמים. אין דרך חזרה.

הוא זוכר שאפילו בתור ילד חשב שמרוב פנטזיות הוא מתקשה לחזור אל המציאות. הוא יודע שהניסוח שניסח לעצמו אז היה שונה, בכל זאת, היה ילד, אבל כבר אז הרגיש כי חוסר יכולתו לתקשר כראוי עם הסביבה נובע באופן ישיר מההתמכרות הקשה לבילויים בתוך הראש, רק הוא והעלילות השונות שחיבר. בכל פעם היה מריץ בראשו את הסיפורים השונים, סוקר אותם אחד-אחד, כמו מחפש סרט בספריית הווידאו. היה בוחר פנטזיה אחת, בדרך כלל מעולם הספורט, נזכר היכן היה בפעם האחרונה וממשיך אותה מאותה נקודה. לפעמים אף היה חוזר אחורה כדי לשנותה מעט, ולעולם השתדל ליישר את הפנטזיות עם מגבלות הזמן והמציאות. הוא תוהה מדוע פעל כך. אולי בשל כך סבל בילדותו מכאבי ראש תכופים. לפעמים היה זה רעש בלתי נסבל שהתחולל בראשו. כמו להקה של אינדיאנים מתופפים וצווחים, תיאר בשעתו את התחושה לאמו ולנוירולוג ב"הדסה".

הכול מתחיל בילדות. אם היה יוצא למסע איתור של שורשי התנהגותו, ישנו הסיכוי שיגלה כי כבר אז, בילדותו, חייו הפכו להצגה אחת גדולה ומייגעת.

אם כשהיה נער צעיר עוד היו לו חלומות, לא גדולים, אבל נאותים, היום הם עודם קיימים, החלומות, רק שאריק מבין כי לכל משאלה עם פוטנציאל למימוש יש תאריך תפוגה, והחלומות שלו – זמנם עבר.

רגע הידיעה היה כואב, כואב הרבה יותר מהכוויות שעל גופו. מאז היה חוזר אל הפנטזיות בתדירות פחותה בהרבה, גם אם המשיך למצוא בהן נחמה או סתם שלווה רגעית. בריאות נפשו הייתה חשובה יותר בעיניו. הדהים אותו שהפך מודע למצב בריאותו הנפשית.

הוא התייאש מעבודתו, כמו גם מניסיונותיו להתקדם מקצועית. הוא ויתר לחלוטין על שאיפותיו. רק על נישואיו השתדל לשמור, והיום הוא מבין כי גם בזה אין יותר טעם. הרי אריק מחפש את השקט והשלווה, ובנישואיו יש רק ניוון ותהליך איטי של מוות.

כבר למעלה מחודש הוא משנן לעצמו בהזדמנויות שונות את המילים הללו "ניוון ומוות איטי", בעיקר בשעה שישב על כיסא הפלסטיק בשולי מגרש האימונים בבית וגן וסיקר את הנעשה בקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים.

בעברו כתב לאחד מן העיתונים הגדולים בארץ, אך זמנים אלה חלפו במהירות מן העולם. האינטרנט הפך להיות ההווה והעתיד, ואריק, שמעולם לא היה באופנה, נזרק החוצה ביחד עם כתבים זוטרים נוספים.

הוא דימה את פיטוריו שלו ושל שאר חסרי התועלת לזריקת מטען עודף מספינה טובעת. גם הוא היה לחפץ, בעל משקל רב יש לומר, אבל חפץ שבהחלט ניתן להסתדר בלעדיו. לפחות זרקו אותו עם גלגל הצלה בדמות מכתב המלצה ופיצויים זעומים.

באין ברירה ובעזרת מכתב ההמלצה, אריק מצא לעצמו משרת ניחומים באחד מאותם אתרי אינטרנט המתמחים בספורט בלבד. אם תשאלו אותו, מתמחים היא מילה גדולה מדי לתיאור אתרים אלה.

ברגע שהחל בעבודתו החדשה, היה מתעורר בבקרים, מביט על עצמו במראה בזמן שהיה שוטף את פניו ומתייאש מהרעיון כי הוא צריך ללכת ולעשות את המוטל עליו, להצדיק את משכורתו הדלה.

רק היה עולה בראשו מראה מגרש האימונים, ובעיקר מראה השחקנים, ופניו היו נופלים מעומס החיים, מהמחויבויות הכבדות שלא טמנו בחובן שום תועלת ממשית.

כל אימת שהיה מוצא את מקומו על כיסא הפלסטיק, חש מובס.

בחודש האחרון, אם כן, כל אירוע שהתרחש על כר הדשא בבית וגן נעלם ממבטו. לנגד עיניו ראה דבר אחד: חנה זלצר.

הוא אהב את חנה, והיא אהבה אותו באמת.

מעולם לא עלבה בו או דיכאה אותו, בוודאי שלא בכוונה. היא גם לא ביישה אותו ברבים. את חולשותיו שמרה לעצמה, ושמרה עליהן מפני העולם. היא לא הניחה לחבריה הקרובים להשפיע על גורל יחסיהם, כפי שביקשו לעשות לאורך הזוגיות שלהם. אפילו לאחר שאריק וחנה מיסדו את הקשר, הוריה וכמה חברים קרובים לא חדלו לנסות להרעילה כנגדו. אך חנה המשיכה להאמין בו.

היא הייתה היחידה שהעניקה לו סיכוי אמיתי להראות לעולם כי אכן יש בו משהו. היא ראתה בו את כל מה שכולם החמיצו, או אולי לא רצו לראות. היא הייתה היחידה שביקשה לשמוע את מה שיש לו להגיד. כן, חנה בהחלט אהבה אותו.

אריק יודע שהיה לו מזל. חנה היא המפרנסת העיקרית, ובזכותה הוא יכול ליהנות ממנעמי החיים.

פרט לספריית המוזיקה המקוטלגת, הבנויה מאבני בניין אדמדמות, כל הרהיטים ושאר התפאורה בבית משפחת זלצר נקנו בכספה שלה. הספה הנפתחת עם אופציה לעיסוי, שעליה הוא מניח את ישבנו בכל ערב כשהוא חוזר מהעבודה; טלוויזיה שחורה, מסך שטוח, 42 אינץ', שבה הוא צופה בספורט או בסרטים ישנים; המיטה הגדולה והרכה, שאת גודלה הוא מנצל כדי לברוח הצידה במהלך הלילה, הרחק מגופה החם והחלק של חנה. מגיל 29, מאז שהם מכירים, חנה אוהבת לישון בעירום, כשדבר אינו מפריד בינה לבין אריק.

הוא זוכר את הפעם הראשונה שבה חלקו מיטה למשך לילה שלם. כיצד חש את בשרו מעקצץ וליבו רועד מהתרגשות כשנחשף להרגלי השינה שלה. לאורך כל הלילה חיבק אותה בהתלהבות ובאדיקות, את כתפיה, את גבה.

כבר שנים שאריק אינו מתלהב.

אך מגונו הכרומטי והמלוטש של חדר האמבטיה הוא עדיין מתלהב, פחות או יותר. הוא אף מחבב את המקלחון השקוף בצדו השני של החדר. כמובן שהוא מעריך את המטבח המעוצב והמאובזר היטב, שממנו נשקפת חצר ירוקה ופורחת. הוא מסמפת את חדר העבודה המרווח שלו, וגם את הקליניקה המטופחת שלה בקומה התחתונה.

אך גם כל אלה – הספה, הטלוויזיה וחדר העבודה – לא הצליחו למנוע מאריק את ההבנה שהגיע אל סוף הדרך, אל שארית כוחותיו. אריק פשוט מאס בעצמו, ובנקודת רתיחה זו פקח את עיניו וגילה כי אולי יש פתרון ההולם אותו. כזה המתיישב עם טבעו האמיתי.

זה יהיה אפוא עסק מלוכלך, אבל בעזרתו ישיג את החשוב מכול – שקט, שלווה, וכמובן שגם את כל מנעמי החיים הקטנים. את הדין והחשבון, כאמור, יוכל לדחות אם וכאשר יבוא אל מול בוראו.

אריק לא היה אדם מאמין.

הוא כן היה אדם שהשקיע בנישואיו. תמיד עשה כמיטב יכולתו לשמח את חנה בכל תחום, ויהיה זה הקטן ביותר. זה היה חלקו המועט בעסקה הבלתי כתובה ביניהם. אך אף פעם לא עשה זאת בלב שלם.

הוא הכין לה את הקפה בדיוק כפי שביקשה: מעט קפה, הרבה מים, גרם סוכר. בכל יום הולדת היה מפתיע אותה בתכשיט יפה, גם אם משכורתו הקטנה לא אפשרה לו לקנות תכשיטים יקרים. ניתן לומר כי בעקיפין, חנה היא שמימנה את מתנותיה היקרות, אבל מעולם לא העירה על כך. אולי התנחמה בכך שלכל הפחות אריק מכיר בימי הולדתה ולא שוכחם כפי שבעלים אחרים נוטים לשכוח.

אריק כפה על עצמו להשקיע בנישואיו עד אשר איבד את עצמו בתוכם. הוא האשים אותה בכך שהפכה אותו להיות אדם מסכן ותלותי. היה גם עושה זאת פה ושם, במיטה, לפני שהיה נרדם. אבל לא בקול, בראשו בלבד. הרי לא באמת יכול היה להאשים אותה, רק את עצמו.

הוא לא התנהג כמו אדם המחפש שקט ושלווה. בתוכו כמה למרחב, אך במעשיו לא נתן לחנה לצאת בערבים בלעדיו. הוא הצטרף אליה לכל מקום. רק כשנפגשה עם חברותיה הייתה ממש מפצירה בו להישאר בבית, אולי ללכת לבקר חבר, ואז היה נכנע ומניח לה. במקרים אלה, אריק לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ידע מה לעשות עם עצמו כשחנה נוכחת בחדר הסמוך, או עובדת בקליניקה שלה, אך כאשר נותר בגפו היה נכנס לסחרור ומקדיש את מרבית הערב למחשבות ותיאוריות על מעשיה באותם רגעים. דמיונו היה סוחף אותו לתוככי סצנות מלודרמטיות, לעיתים טרגיות, גם אם לא הסתיימו במוות, אלא רק הותירו אותו בבדידות מעיקה ומפחידה.

מעולם לא הצליח להגיע לתובנות מעמיקות, כשהיה מנסה לפצח את פשר התנהלותו. הוא ידע רק שהוא מעוניין להיות לבד, אך מפחד מהבדידות. מצב בלתי אפשרי.

לא רק הוא השתנה בזמן האחרון, גם חנה השתנתה. את הראיה החותכת לכך הוא מוצא בעובדה כי אינה מנסה לדובב אותו לשתף אותה במה שעובר עליו. תמיד הייתה מכריחה אותו לספר לה על חוויות היומיום שלו; מה עשה, את מי פגש, כיצד הגיב, איך ישן, על מה חלם.

היא הייתה עושה את זה כששתו את הקפה בבוקר, כשישבו לארוחת ערב מאולתרת בסלון, או כשהאזינו יחד לאחד מאלבומי הג'אז שלה. אריק שיתף פעולה בשמחה, לפחות בתחילת דרכם המשותפת. הוא שמח שסופסוף מישהו מעוניין לשמוע את מה שיש לו לומר. אך עד מהרה התחוור לו שאין לו הרבה מה להגיד, וגם כשהרגיש שכבד לו בבטן, העדיף לשאת את המשקל העודף ולהשאירו במקומו. הציפייה שלה שישתפהּ בכל מה שעובר עליו הפכה למעמסה קשה, ועם הזמן לטינה.

הוא הרגיש שהוא פרויקט חיים בשבילה. זה אמנם לא הטריד אותו במיוחד, הרי גם הוא קיבל משהו בתמורה. למעשה הרבה יותר ממשהו; היא העמידה אותו במרכז ונתנה לו את המקום. אך אריק גילה במרוצת הזמן, כי חרף כמיהתו להשתייך, להשתלב במעגל חברתי ולחוש באור הזרקורים על פניו, הוא מסתדר טוב יותר בשוליים. שם הוא שייך.

חנה, מנגד, לא שיתפה אותו בחייה. לא פעם התעקש לשמוע ממנה חוויות מעבודתה, ניסה לכפות עליה לספר לו מעשיות משגרת היומיום שלה, בעיקר על המתרחש מאחורי דלת הקליניקה הנעולה.

"אני מספר לך את כל השטויות מהעבודה שלי…" טען. חנה הסבירה כי אינה יכולה, זו תהיה בגידה במטופלים שלה. הוא הלקה את עצמו על ניסיונותיו העקרים. אפילו את עצמו לא הצליח לשכנע, כיצד יערים על פסיכולוגית קלינית מנוסה ומצליחה שיתרונה הבולט הוא בהבנת הנפש.

"נראה שקשה לה…" זרק פעם, על מטופלת צעירה שצפה בה מהחלון, אחרי שיצאה מפגישה עימה.

"היא בסדר". השיבה סטואית וחזרה במורד המדרגות אל הקליניקה.

"נראה שקשה לה…" לעג לעצמו בזמן שחנה הסתגרה מחדש מאחורי הדלת העשויה עץ אלון.

העציבה אותו במיוחד העובדה הפשוטה, שגם כאשר היה לבד, לא הצליח להרכיב דיאלוג חד ומתוחכם בראשו, משפטים שלא יותירו בידה ברירה אלא לחשוף בפניו סודות מעבודתה. אפילו בראשו חנה גברה עליו ללא שום בעיה.

חנה הותירה אותו גם מחוץ לחייה הלא מקצועיים; על עברה הוא כמעט אינו יודע דבר.

הוא יודע שהיה לה אח תאום, בשם עֵלי, שנפטר מסרטן לפני למעלה משלושים שנה. גם על כך שמע רק לאחר שהתעקש לשאול על הנער הצנום המופיע בתמונה המונחת על גבי מדף הספריה בסלון בית הוריה של חנה. היה זה בסעודת ליל שישי בבית משפחת קליין, שעה שחנה והוריה ניהלו דיונים ערים בין ביס לביס. אריק לא חדל לפזול אל התמונה ולהרהר אם כדאי לברר את זהותו של הנער. ההססנות נבעה בעיקר בשל חשש לא ברור שקונן בתוכו מן התשובה. כאשר אריק העלה את הסוגיה בפני הנוכחים, הוא נתקל בחומה בצורה: כמה מלמולים שבורים, חלקי משפטים, ומנוסה של חנה אל אחד מחדרי השינה.

ושתיקה.

גברת קליין החלה לפנות את השולחן ולהגיש את הקינוח, סלט פירות. כשחילקה את הצלוחיות העמוקות, חייכה אל אריק בקרירות, והוא חש את עורו מצטמרר. לאחר מכן הפצירה בבתה להואיל לשוב אל השולחן.

לאחר שחנה שבה ותפסה את מקומה, השיחה נסבה סביב נושאים אחרים.

כששבו באותו ערב הביתה, החליט להניח לה, אך במשך הזמן ניסה מדי פעם לשדלה לספר לו על אחיה. הוא לא עשה זאת מתוך עניין או סקרנות, אלא כדי שתחשוב כי חייה בטרם הכירה אותו חשובים לו, שעברה מעניין אותו, גם אם לא כך הדבר.

אריק חשש מהיום שבו יחזור הביתה ויראה את המזוודה הכחולה שחנה קנתה לו לפני נסיעתם ללונדון ארוזה בכניסה לסלון, מחכה שיאסוף את עצמו ויסתלק מהבית. אין להכחיש כי לא פעם דמיין את הסיטואציה.

הוא ראה זאת בדמיונו עשרות, אולי מאות פעמים. מדי פעם הצליח, בדמיונו, לשנות את דעתה של חנה, לשכנע אותה להישאר איתו. הוא לא זוכר במדויק באילו מילים השתמש כדי להפוך את החלטתה, אך הוא יודע בוודאות שהתסריט אינו תלוש, אלא בהחלט תרחיש אפשרי, שלאחרונה החל לחוש בו יותר ויותר.

אריק לא רוצה להישאר בלי כלום. בלי חנה, בלי הכורסה, הטלוויזיה, או חדר העבודה.

לאחרונה חזר להיזכר בשיחה ששמע בטעות בין חנה לבין שלומית, חברתה הטובה ביותר.

הם בדיוק חגגו חודשיים ביחד ואריק תכנן להפתיע את חנה עם בקבוק ויסקי זול שרכש במכולת. הוא התגנב בשקט אל דירתה, פסע לכיוון חדר השינה שלה ולא ידע כי באותו הזמן שלומית יושבת על מיטתה של חנה ולא בוחלת בשום אמצעי כדי לשכנעה לסיים עמו את הקשר.

"משהו בו לא בסדר", שלומית הייתה נרגשת, "אני לא מאמינה שאני אומרת לך את זה, אבל אפילו גדי עדיף עליו…" חנה לא גוננה על אריק. כרגיל, היא בעיקר הקשיבה. "אני יודעת שאסור לי להתערב…"

"נכון", קטעה אותה, ואריק שמח לרגע, "את לא צריכה להתערב".

"אני אוהבת אותך, אני רק רוצה שתקבלי החלטות נכונות, ואריק הוא לא בחירה נכונה".

"אף פעם לא אישרת את הבחירות שלי!"

"את מגזימה".

"אבי?" שלומית לא ענתה. "ראובן, מתי, גדי…?"

"כי את תמיד בוחרת 'מקרים'!" קטעה אותה שלומית, כאילו שאינה עומדת בעינויים. "גדי היה כמו מטופל, וברגע שסיים את הטיפול אצלך עזב", הבהירה את עמדתה.

"ואני חשבתי שאנליזה אף פעם לא מסתיימת", ניסתה חנה להתבדח, שלומית לא צחקה.

"האנליזה שאת יוצאת איתה עכשיו אף פעם לא תסתיים. האריק הזה… הוא לא מגיע לאף אחת".

"די, זה לא שאני האישה הראשונה שעושה בחירות משונות בגברים…"

"אז זו בחירה".

"זה לא משהו שאפשר להסביר, אנחנו נמשכים לטיפוסים מסוימים. אני לא מצליחה להתאפק…" אמרה, ואריק שמע חיוך רחב מתפשט על פניה.

למרות שחש את האדמה נשמטת מתחת לרגליו, למרות שבער בו חשק עז לפרוץ אל החדר, להתעמת עם שלומית ולהגן על כבודו, אריק בחר לצאת מהבית ולא לספר לחנה שנחשף לשיחה בין החברות. אך הוא מעולם לא שכח אותה.

מן הרגע הראשון ידע שאין כל היגיון בחיבור ביניהם. כולם ראו את זה. רק חנה בחרה ללכת נגד הזרם. אריק חיכה לרגע שבו היא תתיישר עם דעת הקהל, שתתעשת ותעזוב אותו, ואז הוא יישאר לבד וללא כלום.

וכשהפור נפל, הוא ידע מה צריך לעשות כדי למנוע את מימוש תרחיש האימים.

אמנם היה זה תהליך ארוך, מסועף, לאה, אך אריק חש שהפור נפל לא מזמן. הוא ישב בביתו, על הכורסה האהובה עליו, וצפה במשחק בין מילאן לברצלונה. למרות הקצב המהיר והדינמי של המשחק, הרגעים המסעירים ליד שני השערים, הקהל המשולהב שלא חדל לעודד את קבוצתו והיה לתפאורה מושלמת, וטענתו החוזרת של השדרן כי מדובר במשחק בעל איכויות נדירות, הכול עבר מעל לראשו. הוא היה טרוד בעניינים דחופים בהרבה; בחייו האומללים, לא אפורים ומשעממים, כי אם אומללים.

אריק כיבה את הטלוויזיה, בלי לחכות לשריקת הסיום של השופט, קם מהכורסה ופסע חרש אל החדר, על קצות אצבעותיו. הוא קיווה שחנה כבר פרשה לישון, אך לאכזבתו הייתה עדיין ערה ועברה על כמה מהתיקים של מטופליה. על הארונית הקטנה לצד המיטה הייתה מונחת כוס תה ולצדה בקבוקון "רסקיו". עמוק בתוך המגירה, ידע אריק, תמיד המתין בקבוק "רסקיו" נוסף כמחסנית גיבוי.

אריק חזר על עקבותיו וניגש לחמם את המים בקומקום. כשרתחו המים מזג לעצמו קפה שחור בכוס זכוכית, לקח איתו חפיסת "וינסטון לייט" ויצא בשקט אל הגשם הכבד, לתפוס את מקומו הקבוע בקצה הספסל של תחנת האוטובוס.

הרוח החזקה הערימה עליו לא מעט קשיים והוא התקשה להדליק את הסיגריה. בלית ברירה, נאלץ להשחיל את המצית תחת חולצתו כדי להגן על האש הבוערת. הסיגריה נדלקה, אך גץ זעיר וסורר עף ופגע בבטנו. אריק קפץ ממקומו וטאטא מגופו את האפר הבוער. כעסו הלך וגבר.

מדוע בכל פעם שהוא רוצה לעשן עליו לנדוד אל הרחוב ולהתיישב בקצה הספסל? מגיע לו לעשן בסלון ביתו, מול הטלוויזיה, כשכוס הקפה השחור שלו יושבת לצד המאפרה! זו אינה בקשה גדולה מדי. הוא גם לא צריך להתנצל על כך שהוא לא מתקדם בעבודתו, ולהיפך, צועד לאחור. לא, הוא לא צריך להרגיש נבוך ומבויש, זה לא הוא, זו הסביבה שהפכה אותו למי שהוא, וחנה היא חלק מהסביבה.

"הגאווה שלי הביאה אותי למקום הזה…" אמר בקול, והחל לצחוק.

הוא בחן את הרחוב הריק והגשום והרגיש כיצד כמעט איבד את התחושה בידיו. ידו הימנית שהחזיקה בסיגריה רעדה ללא הרף. הוא לא נהנה ממנה וחיכה בקוצר רוח לסיים אותה. הקור הצליח להסיט את מחשבתו ממנה.

עד אז לא ידע זאת על עצמו, אך מתברר כי הוא אוהב את רחשי הגשם שעה שהם ניתזים על הקרקע. גם השתקפותה המעומעמת של תאורת הרחוב על הכביש נעמה לעיניו. אך המראה והקול לא ניחמו אותו, אלה לא ישנו את חייו.

הוא רצה לצעוק, להתפרק, אך לא רצה לקחת את הסיכון שמישהו ישמע אותו, שמא תהיה זו חנה. במקום לצעוק, חזר הביתה, ניגב את סוליות נעליו בכניסה, נכנס לחדר העבודה והדליק את המחשב.

הוא פתח את תוכנת Word ובהה במסך הלבן-אפור…

  1. :

    קולח, מעניין וכתוב מצוין!
    מצפה לגלות מה צופן העתיד לאריק זלצר!

  2. :

    לחלוטין זורם, מרתק ומכריח אותך להשתמש בדמיון, מה שקורה באופן טבעי לחלוטין. מצפה לקריאת הפרקים הבאים!

  3. :

    קיבלתי במתנה, לא שמעתי על הסופר אבל הדמות של אריק (מבלי להרוס) שוארבת אותך לעולם שירושלמים יד מזהים. שילוב של מתח ושל ש"י עגנון.. נשמע מוזר אבל מעולה!

  4. :

    מאד התרגשתי לקרוא את הספר של רן מלמד, חבר קרוב כמו אח.
    חששתי שלא אוכל להתנתק מהסופר שכתב את הספר, שלא אוכל להיסחף לעולם הדימיון מתוך ההיכרות האישית עם הסופר.
    לשמחתי, חששותיי התבדו לחלוטין.
    תוך עמודים ספורים נשאבתי לעולמו של אריק זלצר, שקרם עור וגידים בדימיוני.
    בכל פעם ששקעתי בסיפור, המציאות שבסיפור טפחה על פניי וגיליתי שבעצם לא ידעתי דבר עד עכשיו…
    הספר מרתק, רב תהפוכות, בכל פעם שחשבתי שאני יודעת מה קורה – הופ, הפתעה. נחשפים גילויים חדשים שמציגים את כל מה שידעתי קודם באור אחר.. אפילו בעמוד האחרון. וואו. מענג!!!
    לא יכולתי להניח אותו מהידיים…
    ממליצה בחום!

הוסיפו תגובה