את ההבנה שאין דבר המעצים את תחושת החיוּת כמו נוכחותו הקרובה של המוות רכשה מגי או‘פארל כבר בגיל צעיר, כשהתגלתה […]
צוואר
1990
על השביל לפניי מופיע גבר, שמגיח פתאום מאחורי סלע.
אנחנו, הוא ואני, נמצאים על הגדה המרוחקת של אגם כהה הנחבא בפסגת הר מעוגלת כקערה. השמיים כחולים־חלביים מעלינו; אין צמחייה בגובה הזה, כך שרק אני והוא שם, האבנים והמים השחורים הדוממים. רגליו הנתונות במגפיים ניצבות בפישוק על השביל הצר והוא מחייך.
אני מבינה כמה דברים. שכבר חלפתי על פניו קודם, במורד הערוץ. בירכנו זה את זה לשלום בחביבות אך בקצרה, כמקובל בין מטיילים. שבקטע הדרך הנידח הזה איש לא ישמע אותי צועקת. שהוא חיכה לי: הוא תכנן זאת בקפידה, בדקדקנות, ואני נפלתי היישר למלכודת.
אני מבינה את זה בן רגע.
היום ההוא — יום שבו כמעט מַתִּי — החל מוקדם יחסית לשאר הימים, ממש לפני עלות השחר, כשהשעון המעורר שלי פצח בריקוד רועש לצד המיטה. היה עליי ללבוש את המדים, לצאת מהקרוואן ולטופף על קצות האצבעות במדרגות האבן היורדות אל המטבח הנטוש, שם הדלקתי את התנורים, את מכונות הקפה ואת המצנמים, פרסתי חמש כיכרות לחם גדולות, מילאתי את הקומקומים במים, וקיפלתי ארבעים מפיות נייר לצורת סחלבים שעליהם פתוחים.
זה עתה מלאו לי שמונה־עשרה והצלחתי לברוח. מהכול: מהבית, מהלימודים, מההורים, מהבחינות, מההמתנה לתוצאות. מצאתי עבודה הרחק מכל מי שהכרתי, במה שפורסם כ”ריטריט הוליסטי אלטרנטיבי” למרגלות הר.
אני מגישה ארוחות בוקר, מפנה ארוחות בוקר, מנגבת שולחנות, מזכירה לאורחים להשאיר את המפתחות. אני נכנסת לחדרים, מסדרת את המיטות, מחליפה סדינים, מנקה. אני מרימה מהרצפה בגדים ומגבות וספרים ונעליים ושמנים אתריים ומחצלות מדיטציה. הסיפורים הגלומים בחפצים הזרועים ברחבי החדרים מלמדים אותי שאנשים אינם בהכרח מי שהם נראים. הגבר המנופח, המייגע, שתמיד מתעקש על שולחן קבוע, סבון מסוים, חלב נטול שומן, מחבב גרבי קשמיר רכים כעננים ותחתוני משי בדוגמאות מצועצעות. לאישה היושבת בארוחת הערב בחולצה מכופתרת לעילא, עפעפיים מושפלים וסלסול־שיער שגדל פרא, יש אווטאר לילי שעוטה תלבושות סאדו־מאזו בסגנון פָּרָשי: רסן אנושי, אוכפי עור זעירים, שוט כסוף דקיק אבל אכזרי. הזוג מלונדון, שנראה מושלם ומעורר בי פליאה וקנאה — הם מחזיקים ידיים מטופחות בארוחת הערב, יוצאים לטיולים מבודחים לעת שקיעה, מראים לי תצלומים מחתונתם — הזוג הזה לן בחדר שטובל כולו בעצבות, בתקווה, ביגון. ערכות ביוץ ממלאות את מדפי האמבטיה. שידות הלילה מתפקעות מתרופות להגברת הפוריות. אני לא נוגעת בהן, כביכול כדי להעביר את המסר שלא ראיתי אותן, אני לא מודעת לקיומן, לא יודעת כלום.
כל הבוקר אני ממיינת ומסדרת ומקילה את חייהם של אחרים. אני מפנה עקבות אנושיים, מוחקת כל עדות לכך שהם אכלו, ישנו, התעלסו, התווכחו, התרחצו, לבשו בגדים, קראו עיתונים, הִשירו שיער ועור וזיפים ודם וציפורני רגליים. אני מאבקת, אני צועדת במסדרונות, גוררת אחריי את שואב האבק הקשור ברצועה ארוכה. ואז, בסביבות הצהריים, אם מתמזל מזלי, יש לי ארבע שעות חופשיות לפני משמרת הערב.
אז טיילתי לאגם כמנהגי בשעות הפנאי, והיום, משום מה, החלטתי ללכת בשביל המקיף אותו ומגיע לצד השני. למה? שכחתי. אולי סיימתי את המטלות מוקדם, אולי האורחים היו פחות מבולגנים מאשר בדרך כלל ויצאתי מהאכסניה לפני הזמן. אולי מזג האוויר היפה והשמש הזורחת פיתו אותי לסטות ממסלולי הקבוע.
בשלב זה בחיי גם אין לי שום סיבה לא לתת אמון בטבע. למדתי הגנה עצמית במרכז הקהילתי של עיירת החוף הסקוטית הקטנה שהעברתי בה את נעוריי. המורה, גבר דמוי חבית בחליפת ג’ודו, תיאר באוזנינו תרחישים בהנאה גותית. השעה מאוחרת ואתן יוצאות מפאב, הוא נהג לומר, והעביר את מבטו בינינו תחת גבותיו הפרועות, ובריון ענקי מגיח מסמטה ותופס אתכן. או: אתן הולכות במסדרון צר במועדון לילה ואיזה שיכור מדביק אתכן לקיר. או: חשוך, ערפילי, אתן מחכות שהאור ברמזור יתחלף, ומישהו תופס את רצועת התיק שלכן ומפיל אתכן על המדרכה. עלילות האימה תמיד הסתיימו בשאלה זהה, שהוצגה בפנינו בשמץ שמחה לאיד: מה אתן עושות?
תרגלנו הכנסת מרפקים לגרונות של תוקפים דמיוניים, ובתוך כך גלגלנו עיניים, כי אחרי הכול היינו נערות מתבגרות. תרגלנו צעקות מחרישות אוזניים, כל אחת בתורה. חזרנו בצייתנות, בקהות חושים, על נקודות התורפה בגוף הגברי: עין, אף, גרון, מפשעה, ברך. האמנו שהשתלטנו על העסק, שאנחנו מסוגלות לחסל כל זר מאיים, תוקף שיכור, חוטף תיקים. היינו בטוחות שנצליח להיחלץ מאחיזתם, להרים את הברך, לשרוט את עיניהם בציפורניים. שיערנו שנמצא מוצא מהתקצירים המבהילים אך המסעירים שלו. לימדו אותנו להקים מהומה, למשוך תשומת לב, לצעוק משטרה. כמו כן, נדמה לי שהפנמנו מסר ברור. סמטה, מועדון לילה, פאב, תחנת אוטובוס, רמזור: הסכנה טמונה בעיר. בטבע, או בעיירות כפריות כשלנו — שאין בהן מועדוני לילה, לא סמטאות ולא רמזורים — דברים כאלה לא קורים. אנחנו חופשיות לעשות כרצוננו.
והנה כאן, בראש ההר, עומד גבר וחוסם את דרכי, מחכה לי.
נראה לי חשוב לא להפגין פחד, להעמיד פנים שאני משתפת פעולה. לכן אני ממשיכה ללכת, ממשיכה להניח רגל לפני רגל. אם אסתובב ואברח, הוא עלול להדביק אותי בתוך שניות, ובריצה יש משהו חושפני כל כך, סופי כל כך. היא תחשוף את המצב לאשורו; היא תקדם את העניינים. האפשרות היחידה היא כנראה להמשיך, להעמיד פנים שהכול בסדר.
“שוב שלום,” הוא אומר, ומבטו מחליק על פניי, על גופי, על רגליי החשופות המוכתמות בבוץ. המבט הזה בוחן יותר משהוא שטוף זימה, מחשב יותר משהוא תאוותני: זה מבט של גבר שמנסה לפתור משהו, שמתכנן את הלוגיסטיקה של מעשה עתידי.
אני לא מסוגלת להחזיר לו מבט, לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, לא ממש, אבל אני מודעת לרווח הצר בין עיניו, לגובהו הניכר, לגון השנהב של השיניים החותכות, לאגרופים הלופתים את רצועות התרמיל.
אני נאלצת לכחכח בגרון כדי לומר, “היי.” נדמה לי שאני מנידה בראשי. אני פונה הצידה כדי לעקוף אותו: תמהיל עז של זיעה טרייה, עור מהתרמיל, שמן גילוח עתיר כימיקלים שמוכר לי מאיפשהו.
חלפתי על פניו, אני מתרחקת, השביל נפרש לפניי. אני שמה לב שהוא בחר לארוב לי בנקודה הגבוהה ביותר של המסלול: טיפסתי וטיפסתי, וכעת אתחיל לרדת מההר לעבר האכסניה שלי, משמרת הערב שלי, העבודה, החיים. מכאן אפשר רק לרדת.
אני מקפידה לצעוד בביטחון, בנחישות, ללא מורא. אני לא מפחדת, אני אומרת לעצמי על רקע שאגת־הדופק האוקיאנית בעורקיי. אולי אני חופשייה, אני חושבת, אולי פירשתי לא נכון את המצב. אולי זה בסדר לארוב לבחורות צעירות בשבילים מרוחקים, ואז להניח להן ללכת.
אני בת שמונה־עשרה. בקושי. אני לא יודעת כלום כמעט.
אבל אני כן יודעת שהוא עוקב אחריי. אני שומעת את צעידת מגפיו, את אוושת מכנסיו כשהוא נע — בד אוורירי, מותאם לכל מזג אוויר.
והנה הוא שוב, מדביק אותי. הוא הולך סמוך אליי, אינטימי, זרועו על כתפי, כמו חבר, כאילו אנחנו בני כיתה שחוזרים יחד מבית הספר.
“יום נהדר,” הוא אומר ומביט בפניי.
אני לא מרימה את הראש. “כן,” אני אומרת. “נכון.”
“חם נורא. אולי אני אלך לשחות.”
חיתוך הדיבור שלו משונה, אני שמה לב, כשאנחנו צועדים יחד בשביל בצעדים מתואמים. המילים שלו נעצרות באמצע ההברה; האות ר’ רכה, ה־ת’ מוגזמת, הנימה חדגונית, חסרת הבעה כמעט. אולי הוא “מעורער בנפשו”, כמו שאומרים על האיש הגר בהמשך הרחוב שלנו. האיש ההוא לא זרק כלום מאז המלחמה והגינה שלו הייתה מכוסה קיסוס, כמו הטירה של היפהפייה הנרדמת. תמיד ניסינו לנחש אילו חפצים מסתתרים תחת מעטה העלים: מכונית, גדר, אופנוע? הוא חבש כובעי צמר וגופיות עם הדפס וחליפות קטנות מדי, שפעם היו אלגנטיות אבל עם הזמן התכסו שערות חתול. אם ירד גשם, הוא כיסה את כתפיו בשקית אשפה. לפעמים הוא ניגש לדלת שלנו עם תיק ספורט מלא חתלתולים כדי שנשחק איתם; לפעמים הוא היה שיכור, זועם, נהם בעיניים פרועות על אודות גלויות שאבדו, ואימי הייתה אוחזת בזרועו ומחזירה אותו הביתה. “תישארו כאן,” הייתה אומרת לנו, “אני כבר חוזרת,” ומלווה אותו בדרכו חזרה.
אולי זה כל העניין, אני חושבת, וההקלה מציפה אותי. האיש הזה הוא כמו השכן שלנו: מוזר, שונה, ועכשיו כבר מת, הבית שלו כבר פונה וחוּטא, הקיסוס נתלש ונשרף. אולי אני צריכה להיות אדיבה כמו אימא שלי. אני צריכה להפגין חמלה.
אני פונה אליו בעודנו צועדים במהירות על גדת האגם. אני אפילו מחייכת.
“לשחות,” אני אומרת. “זה נשמע נחמד.”
הוא מגיב בתליית משקפת על הצוואר שלי.
כעבור יום או יומיים אני נכנסת לתחנת המשטרה בעיירה הסמוכה. אני מחכה בתור עם אנשים שמדווחים על ארנקים אבודים, כלבים תועים, מכוניות שרוטות.
השוטר בקבלה מקשיב לי בראש נטוי. “הוא פגע בך?” הוא שואל תחילה. “האיש הזה נגע בך, היכה אותך, הציע לך הצעות מגונות? הוא עשה או אמר משהו לא נאות?”
“לא,” אני אומרת, “לא בדיוק, אבל —”
“אבל מה?”
“הוא היה עושה את זה,” אני אומרת. “הוא התכוון לעשות את זה.”
האיש בוחן אותי מכף רגל עד ראש. אני לובשת מכנסיים גזורים, מוטלאים, עונדת אינספור עגילי חישוק בסחוסי האוזניים, נועלת סניקרס מרופטות, ועל הטישרט שלי יש תמונה של דוֹדוֹ עם הכיתוב “האם ראית את הציפור הזאת?”. יש לי רעמה — אין מילה אחרת לתאר את זה — של שיער פרוע, שאורחת הולנדית שלווה למראה, שהגיעה לאכסניה עם נֵבל וערכת יצירה־בלֶבֶד, שזרה בו חרוזים ונוצות. אני נראית בדיוק מי שאני: בת־עשרה שגרה לבד לראשונה בחייה, בקרוואן, ביער, באמצע שומקום.
“טוב,” אומר השוטר וגוהר בכבדות מעל הניירת, “אז יצאת לטיול, פגשת גבר, הלכת איתו, הוא היה קצת מוזר, ובסוף חזרת הביתה בשלום. זה מה שאת מספרת לי?”
“הוא תלה את המשקפת שלו על הצוואר שלי,” אני אומרת.
“ואז?”
“הוא…” אני משתתקת. אני שונאת את הגבר הזה, עם הגבות העבות, כרס הבירה, האצבעות הקצרות השמנות. אני שונאת אותו יותר מאשר את האיש באגם, אולי. “הוא הראה לי ברווזים באגם.”
השוטר אפילו לא מנסה להסתיר את חיוכו. “טוב,” הוא אומר וסוגר את המחברת בחבטה. “נשמע מזוויע.”
איך יכולתי להסביר לשוטר שהרגשתי את הדחף האלים קורן מהאיש כמו חוֹם מאבן? שִחזרתי שוב ושוב את הרגע ליד הדלפק בתחנת המשטרה ושאלתי את עצמי אם יכולתי לפעול אחרת, אם יכולתי להגיד משהו שהיה משנה את השתלשלות האירועים.
יכולתי לומר: אני רוצה לדבר עם המפקד שלך, אני רוצה לראות את האחראי. עכשיו, בגיל ארבעים ושלוש, הייתי עושה את זה, אבל אז? זה לא עלה בדעתי בכלל.
יכולתי לומר: תקשיב לי טוב, האיש הזה לא פגע בי אבל הוא יפגע במישהי אחרת. תמצאו אותו בבקשה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
יכולתי לומר שיש לי חוש לניצני אלימות. שבמשך זמן רב עוררתי אותה באחרים, מסיבות שמעולם לא הבנתי. אם מכים אותך או פוגעים בך כילדה, לעולם לא תשכחי את חוסר האונים ואת תחושת הפגיעוּת, איך מצב יכול להפוך מתמים לאכזרי בהינד עפעף, במרווח נשימה. לומדים די מהר לזהות שזה מתקרב: שינוי בגובה הצליל, רטט מסוים באוויר. מצמיחים מחושים שקולטים אלימות, ועם הזמן מפתחים רפרטואר של אמצעים לחמוק ממנה.
בית הספר שלמדתי בו נדמה לי רווי בה. האיום, כמו עשן, מילא את המסדרונות, את האולמות, את הכיתות, את המעברים בין השולחנות. ראשים נחבטו, אוזניים נצבטו, מחקי לוח הועפו בדייקנות מכאיבה; מורה אחד נהג לבחור ילדים שלא מצאו חן בעיניו, לתפוס אותם בחגורת המכנסיים ולהטיח אותם בקירות. אני עדיין זוכרת את צליל הפגיעה של גולגולת צעירה באריח ויקטוריאני.
על העבירות החמורות ביותר, בנים נשלחו למנהלת והולקו במקל. בנות חטפו נעל. הייתי מסתכלת על הנעליים שלי — נעלי בד שחורות עם פרסת גומי בחזית, שאילצו אותנו לנעול כשטיפסנו על סוס הסמוכות — ובמיוחד על הסוליות האפרפרות, המתולמות, ומדמיינת את המכה: גומי על בשר חשוף.
המנהלת עוררה יראה ופחד. צווארה המגויד והידיים הדומות לטופרי ציפור. הצעיפים המהודקים לסוודר בסיכת ביטחון. המשרד שלה, עם הקירות הכהים והשטיח בצבע יין. כשנקראתי לשם כדי להפגין את כישורי הקריאה שלי בספרים המדורגים לפי רמות, הייתי משפילה מבט אל השטיח ומדמיינת את עצמי עומדת שם בחצאית מופשלת ומחכה לגורלי, מתכוננת להצלפה.
זה חלחל גם לתלמידים, כמובן. כוויות סיניות היו פופולריות במיוחד: סוחטים את עור אמת היד כמו סמרטוט לח, עד שהוא מתכסה אליפסות בוהקות. משיכות בשיער, דריכות על הרגל, נעילת ראש, עיקום אצבעות: מגוון רחב, שהלך וגדל עד בלי די, עמד לרשותם של הבריונים. לרוע המזל ניחנתי במבטא לא מקומי, למדתי לקרוא עוד לפני כיתה א’, ונראיתי, כך אמרו לי, לא נורמלית, דוחה, בלתי נסבלת במובן מסוים, לבושה בחצאיות שהוארכו וקוצרו פעמים רבות מדי, חולנית ונעדרת המון מהלימודים, מגמגמת כשפונים אליי, חסרת נעלי לכה וכן הלאה. אני זוכרת ילד מהכיתה שלכד אותי מאחורי המקלט ומשך ללא מילה ברצועות השמלה הקיצית שלי עד שחרצו חתכים בבתי השחי שלי. שנינו התעלמנו מהתקרית הזאת מאז ואילך. אני זוכרת ילדה גדולה עם פוני כהה מבריק, שהגיחה פתאום מההמון בהפסקה וריסקה לי את הפנים בחתיכה של קליפת עץ. בשליש הראשון שלי בחטיבה, באמצע שיעור כימיה, חטפתי אגרוף בפנים מגלוח־ראש בן שתים־עשרה. אם אני מחטטת בשפה העליונה בקצה הלשון, אני עדיין מרגישה את הצלקת.
אז כשהגבר תלה את המשקפת על צווארי ואמר שהוא רוצה להראות לי להקת אִדריות, ידעתי מה עומד לקרות. הרחתי את זה, כמעט ראיתי את זה מתעבה ומתנוצץ באוויר בינינו. האיש השתייך לשורה ארוכה של בריונים שסלדו מהמבטא שלי או מהנעליים שלי או מאלוהים יודע מה — זה הפסיק לעניין אותי מזמן — והתכוונו לפגוע בי. הוא רצה לגרום לי נזק, להמטיר אותו על ראשי, ולא היה לי מה לעשות בנידון.
החלטתי לשתף פעולה עם משחק הצפּרות. ידעתי שזו תקוותי היחידה. אסור להתעמת עם בריון; אסור לחשוף את כוונותיו; אסור להראות לו שאת יודעת, שעמדת על טיבו.
הסתכלתי מבעד למשקפת משך פעימת לב אחת. אוי, אמרתי, אדריות, בחיי, ומייד הרכנתי את הראש ונחלצתי מהרצועה. הוא רדף אחריי, כמובן, עם רצועת העור השחורה, מתכוון שוב ללכוד אותי, אבל הפעם עמדתי מולו, חייכתי וקשקשתי על אדריות וכמה הן מעניינות, האם משתמשים בנוצות שלהן למילוי שמיכות, האם משתמשים גם בנוצות ברווז ולא רק אווז? באמת? מדהים. ספר לי עוד, ספר לי כל מה שידוע לך על ברווזים, על עופות, על צפרות, בחיי, איזה ידע נרחב יש לך, אתה בטח צופה בציפורים הרבה מאוד. באמת? ספר לי עוד, ספר לי על הציפור הכי נדירה שראית, ספר לי תוך כדי הליכה כי תראה מה השעה, אני באמת חייבת ללכת, לרדת, כי המשמרת שלי מתחילה, כן, אני עובדת שם — רואה את הארובות האלה? זה המקום. די קרוב, נכון? אנשים מחכים לי. לפעמים כשאני מאחרת יוצאים לחפש אותי, כן, הבוס שלי מחכה. הוא עולה הנה הרבה, כל הצוות, הוא יודע שאני כאן, בטח, הוא יודע בדיוק איפה אני, סיפרתי לו, הוא תכף יצא לחפש אותי, הוא ממש מעבר לפינה. ברור, אפשר ללכת מפה, ובינתיים אולי תספר לי עוד על צפרות, כן, בבקשה, אני אשמח אבל אני באמת חייבת לרוץ כי מחכים לי.
כעבור שבועיים מעפילה ניידת משטרה בשביל המתפתל אל האכסניה ושני אנשים יוצאים ממנה. אני רואה אותם מחלון הקומה העליונה, שם אני נאבקת להכניס כרים לציפיות. אני יודעת מייד מה הם עושים פה, למה הם באו, אז אני יורדת לקראתם במדרגות עוד לפני שהם קוראים בשמי.
השניים האלה לא דומים כלל לשוטר מהתחנה. הם לובשים חליפות, חמורי סבר, ממוקדים. הם מציגים תעודות ומסמכים בפני הבוס שלי, וינסנט, בקור רוח ניטרלי מיומן. הם רוצים לדבר איתי בארבע עיניים, אז וינסנט מכניס אותם לחדר ריק. הוא נכנס איתנו, כי הוא איש טוב ואני מבוגרת רק בשנים ספורות מהילדים שלו, שצועקים ובוכים עכשיו במדשאה האחורית.
אני יושבת על מיטה שהצעתי הבוקר, והשוטר מתיישב ליד שולחן נצרים מעוצב שכמה אורחים אוהבים לשתות בו תה בבוקר; השוטרת מתיישבת על המיטה, לידי.
וינסנט משתהה ברקע, ממלמל בפקפוק, מעמיד פנים שהוא מסדר קריסטל שתלוי על החלון, מנגב אבק בלתי קיים מאדן האח, מנער את מחתות הברזל שבו. פעם הוא היה ילד־פרחים, ניצול הֵייט־אשבּרי, מעוז ההיפּים, והוא לא סומך על מי שהוא מכנה “מניאקים”.
השוטרים מתעלמים ממנו בנימוס טרוד. הם מתעניינים, אומרת השוטרת, בגבר שפגשתי לאחרונה בטיול. האם אוכל לספר להם מה קרה בדיוק?
אז אני מספרת. אני מתחילה בהתחלה, מתארת איך חלפתי על פניו בשלב מוקדם של הטיול, איך הוא המשיך בכיוון הנגדי אבל איכשהו צץ פתאום לפניי. “אין לי מושג איך הוא עשה את זה,” אני אומרת, “כי אני לא מכירה שום קיצור דרך.” הם מהנהנים שוב ושוב, מקשיבים בדריכות מדודה, מעודדים אותי להמשיך. הם לא מסירים ממני את העיניים: תשומת ליבם המוחלטת נתונה לי. כשאני מגיעה לקטע עם רצועת המשקפת הם מפסיקים להנהן. שניהם לוטשים בי מבט מבלי למצמץ. זה רגע מוזר, גדוש. נדמה לי שאף אחד מאיתנו לא נושם.
“רצועת משקפת?” שואל השוטר.
“כן,” אני אומרת.
“והוא תלה אותה על הצוואר שלך?”
אני מהנהנת. הם מסיטים את המבט, משפילים אותו; השוטרת רושמת משהו בפנקס.
האם אני מוכנה, היא שואלת בעודה מושיטה לי תיקייה, להעיף מבט בכמה תמונות ולהגיד אם אני מזהה אותו?
בשלב זה הבוס שלי קוטע אותם. זה לא בשליטתו. “את לא צריכה להגיד שום דבר, את יודעת, באמת שלא. היא לא חייבת להגיד שום דבר.”
השוטרת מרימה יד להסות אותו, בדיוק כשאני מניחה אצבע על אחת התמונות.
“זה הוא,” אני אומרת.
הבלשים מביטים. השוטרת מציינת דבר מה בפנקס. השוטר מודה לי; הוא לוקח את התיקייה.
“הוא הרג מישהי,” אני אומרת להם, “נכון?”
הם מחליפים מבט סתום ולא מוציאים הגה.
“הוא חנק מישהי. ברצועה של המשקפת.” אני מעבירה את מבטי ביניהם ואנחנו יודעים, כולנו יודעים. “נכון?”
בקצה החדר, וינסנט מקלל בשקט. אחר כך הוא ניגש אליי ונותן לי ממחטה.
הבחורה שמתה הייתה בת עשרים ושתיים. היא והחבר שלה הגיעו מניו זילנד לטיול תרמילאות ברחבי אירופה. הוא הרגיש לא טוב ביום ההוא ונשאר בהוסטל, ואילו היא יצאה לטייל לבדה. היא נאנסה, נחנקה ונשרפה בתוך בור רדוד. גופתה התגלתה כעבור שלושה ימים, לא רחוק מהשביל שצעדתי בו.
אני יודעת את זה רק כי קראתי על כך במקומון כעבור שבוע: השוטרים לא סיפרו לי. ראיתי כותרת בחלון של חנות עיתונים, נכנסתי לקנות את העיתון, וראיתי את הפנים שלה מביטים אליי מהעמוד הראשי. היה לה שיער בהיר אסוף בקוקייה, פרצוף מנומש, חיוך רחב ותמים.
לא אגזים אם אומר שאני חושבת עליה, אם לא כל יום אז ברוב הימים. אני מודעת לחייה שנקטעו, נקטמו, נגדעו באיבם, בעוד החיים שלי, משום מה, הורשו להימשך.
אין לי מושג אם תפסו אותו בסוף, אם הרשיעו אותו, גזרו את דינו, כלאו אותו. במהלך הריאיון הייתה לי תחושה עמומה שהבלשים עלו עליו, שהם עומדים לתפוס אותו, שהם זקוקים רק לאימות שלי. אולי לא השיגו דגימות דנ”א. אולי הוא הודה. אולי היו עדים נוספים, קורבנות נוספים, כמעטים נוספים, שהעידו בבית המשפט: אותי מעולם לא זימנו והייתי כנראה טירונית מדי — המומה מכדי לעקוב אחרי הפרשה, להתקשר למשטרה ולהתעניין אם תפסו אותו, אם הכניסו אותו לכלא. עזבתי את האזור זמן קצר לאחר מכן, ומעולם לא גיליתי מה עלה בגורלו. זה קרה זמן רב לפני שהחדשות הפכו זמינות ונגישות בכל רגע. למרות אינספור החיפושים שלי באינטרנט לא מצאתי שום סימן, שום זכר לפשע הזה.
אין לי מושג למה הוא חס עליי ולא עליה. האם היא נבהלה? האם ניסתה לברוח? האם צרחה? האם שגתה וחשפה בפניו את עובדת היותו מפלצת?
במשך זמן רב חלמתי על הגבר ההוא מהשביל. הוא הופיע באי אלו תחפושות, אבל תמיד היו לו תרמיל ומשקפת. לפעמים, בלב האפלה והבלבול שאפפו את החלום, זיהיתי אותו רק על פי האביזרים האלה וחשבתי, אוי, זה שוב אתה? חזרת?
זה סיפור שקשה לנסח במילים, הסיפור הזה. בעצם, אני אף פעם לא מספרת אותו, או לא סיפרתי עד עכשיו. בזמנו לא סיפרתי לאיש, לא לחברים, לא לקרובי משפחה: לא מצאתי דרך לתרגם את מה שקרה לדקדוק ותחביר. במבט לאחור, סיפרתי רק לאדם אחד, הגבר שנישאתי לו בסופו של דבר, וזה קרה שנים אחרי שנפגשנו לראשונה. סיפרתי לו ערב אחד בצ’ילה, כשישבנו יחד בחדר אוכל של אכסניית מטיילים. פניו הביעו הלם עמוק עד קרביים, והבנתי שכנראה אסור לי לספר אותו שוב לעולם, במילים.
מה שקרה לבחורה ההיא, ומה שכמעט קרה לי, הוא לא משהו שאפשר לבטא בקלות, לצקת לתבנית של אנקדוטה או לתלם דיבורי מוכר, שאפשר להפוך ולהפוך בו ליד שולחן האוכל או בטלפון, להעביר אותו ממספֵּר למספֵּר. זו עלילת אימים, עלילה של רוע בלתי נתפס, של הגרוע בדמיונות. זה סיפור שצריך לטמון לבטח במקום חשוך, נטוש, חסר מילים. המוות התחכך בי על השביל ההוא, הוא היה קרוב כל כך שהרגשתי את מגעו, אבל בסוף הוא תפס מישהי אחרת וקבר דווקא אותה.
אני עדיין לא יכולה לסבול שנוגעים לי בצוואר: לא בעלי, לא ילדיי, לא רופא טוב שרצה פעם לבדוק את השקדים שלי. אני מתכווצת עוד לפני שאני מבינה למה. אני לא מסוגלת לשאת שם שום דבר. צעיפים, צווארוני פולו, שרשרות קולר, כל חולצה או גופייה שמפעילה שם לחץ: זה לא בשבילי.
בתי הצביעה לאחרונה על ראש גבעה שראתה בדרך לבית הספר.
“אפשר לעלות לשם?”
“בטח,” אמרתי ונשאתי את עיניי אל הפסגה הירוקה.
“רק את ואני?”
שתקתי רגע. “אפשר ללכת כולנו,” אמרתי. “כל המשפחה.”
בתי, הקשובה כתמיד למצבי הרוח של הזולת, קלטה מייד שאני מסתירה משהו. “למה לא רק את ואני?”
“כי… כולם ירצו לבוא.”
“אבל למה לא את ואני?”
כי, חשבתי, אני לא מסוגלת אפילו להתחיל להסביר. כי אני לא מסוגלת למנות את הסכנות האורבות לך מעבר לפינות, מעבר לשבילים מתעקלים, מעבר לסלעים, בעבי יערות. כי את בת שש. כי יש אנשים שרוצים לפגוע בך ואת לעולם לא תדעי מדוע. כי עוד לא מצאתי דרך להסביר לך את הדברים האלה. אבל אני אמצא.
אין עדיין תגובות