החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דברים שלא אמרנו מעולם

מאת:
מאנגלית: תם פררו | הוצאה: | 2023 | 368 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

אפשר להתעמת עם העבר ביותר מדרך אחת

 

דליה מקגווייר בנתה לה חיים שקטים בעיירת החוף הארטוול, הרחק מבני משפחתה והאירועים הטראגיים שהובילו לנֶתק ביניהם. אך כשאביה נזקק לה אין לה ברירה אלא לחזור לבוסטון ולהתמודד עם רוחות הרפאים שרודפות את עברהּ. כמו מייקל סאליבן למשל, חברו הטוב ביותר של האקס שלה. הגבר האחד שאסור היה לה להתאהב בו.

אלא שמייקל בהחלט לא שכח אותה. לאחר שנים של זעם על עזיבתה, הוא סוף־סוף מוכן להמשיך בחייו. או לפחות ככה הוא חושב. עד שהיא חוזרת, והרגשות ניצתים  מחדש.

דליה, שעדיין שקועה באירועי העבר, נמלטת מבולבלת בחזרה להארטוול. כשמייקל בא בעקבותיה, נחוש להחזיר אותה אליו, עליו לפענח עוד תעלומה אחת שבמסתרי לבה. אם האמת לא תיאמר בקול, הם ייקרעו זה מזו לנצח.

סמנתה יאנג היא סופרת סקוטית, בוגרת אוניברסיטת אדינבורו. ספריה תורגמו לעשרות שפות, כבשו את לבבות הקוראים והיו לרבי־מכר בעולם כולו.

דברים שלא אמרנו מעולם  הוא הספר השלישי בסדרת טיילת הארט, המשך להדבר היחיד האמיתי וכל דבר קטן.

 

"סמנתה יאנג היא סופרת יוצאת מגדר הרגיל, שיודעת איך לתפוס אותך כבר בתחילת הספר, ולא לשחרר עד סופו."

בארנס אנד נובל

"מסתורי, מכלה את הנשמה, וממש־ממש טוב."         קלוזר מגזין

מקט: 15101650
אפשר להתעמת עם העבר ביותר מדרך אחת   דליה מקגווייר בנתה לה חיים שקטים בעיירת החוף הארטוול, הרחק מבני משפחתה […]

פרולוג

דליה

בוסטון, לפני אחת־עשרה שנה

הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להרוויח כסף כך שאוכל להמשיך ללמוד אומנות, והעבודה הזו הייתה ההוכחה.

אבי היה כבאי, אמי אחות, ואחדים מחמשת ילדיהם רצו ללמוד בקולג’. קיאַן וסוֹרשָה מקגווייר לא שמחו כשהכרזתי שאני נרשמת ללימודי אומנות. מלבד דֶרמוֹט, שקפץ מעבודה אחת לאחרת כאילו פחד לחטוף מהן הרפס, ודילן, האחות הצעירה ביותר שהלכה לבית ספר למקצועות היופי, אני הייתי הבת השלישית למשפחת מקגווייר שהלכה לקולג’. החרא הזה היה די יקר, לדברי ההורים שלי. למה לא יכולתי לבחור משהו שימושי כמו דָווינה, שלמדה מנהל עסקים, או כמו דָארָה שלמד עיתונאות?

כן, ממש שימושי.

או־קיי, אז אלה מקצועות הרבה יותר שימושיים מאומנות, אבל יצירה של דברים יפים היא חלק גדול מהזהות שלי.

עם זאת, גם עם מלגה וסיוע כלכלי הלימודים היו יקרים, כלומר היה עלי לעבוד בכמה עבודות לאורך השנה כדי לממן אותם. התגוררתי בבית הורי, מה שאומנם צימצם עלויות, אבל גם הקשה עלי להיפגש עם חברים, אז ניסיתי למצוא עבודה בתעשיית האומנות.

אלא שאפילו אני נאלצתי להודות, שהעבודה הזאת הייתה מוגזמת. הסיבה היחידה שעמדתי שם עירומה למחצה היא שקיבלתי על זה הרבה כסף!

התערוכה בגלריה הקטנה באלסטון הייתה של האמן ק’ לווינסקי. היא נקראה ‘יותר מ…’, והוצגו בה ציורים היפר־ריאליסטיים שנראו כמו עומדים לקום לתחייה ולצאת מתוך הבד. כדי למשוך קהל לתערוכה, הגלריה שכרה אותי, שתי בחורות נוספות ושלושה בחורים לעמוד שם כמו יצירות אומנות חיות. היינו אמורים לעמוד בלי לזוז, כל אחד על במה קטנה ועגולה משלו, ולשנות תנוחה פה ושם. מה כל כך מרגש בזה, אתם שואלים?

נראינו עירומים.

לבשנו גרבוני גוף שקופים, שק’ לווינסקי צייר עליהם וקישט אותם, אבל רק באזורים אסטרטגיים במיוחד.

הייתי בת עשרים, נמוכה ומעוגלת, וכמה חלקים ביצירת האומנות שלבשתי בקושי כיסו אזורים מסוימים, אם הבנתם את כוונתי. למעשה, כשלבשתי את הגרבונים בפעם הראשונה, חשבתי שאין שום סיכוי שאצא אל הגלריה ואניח לאנשים לראות אותי ככה! ואז נזכרתי בכסף, ובעובדה שאין סיכוי שמישהו שאני מכירה ייכנס אי־פעם לגלריה.

ההורים שלי לעולם לא יגלו.

וחשוב מזה, החבר המאצ’ו שלי, גארי, לעולם לא יגלה. בכל מקרה, יצאנו רק חודשיים, אז זה לא שהייתה לו באמת זכות להביע דעה בנושא. גארי, עם זאת, היה מצחיק, חתיך, והבחור הראשון שהצליח לגרום לי לגמור בסקס. די התלהבתי מזה, אז לא רציתי לדפוק הכול.

לא. אף אחד לא יֵדע על פרק הזמן האקסהיביציוניסטי הזה שלי בשם האומנות.

התעלמתי מהכאב הקל בגב התחתון וניסיתי לא לזוז יותר מדי. כשקיבלתי את העבודה הזאת, לא הבנתי כמה קשה יהיה לעמוד כל כך הרבה זמן. לא הייתי בן אדם שנשאר במקום אחד. גארי אמר שאף פעם לא פגש מישהי אנרגטית כל כך. לא שהוא התלונן, אם הבנתם את כוונתי.

הנחתי למחשבותי לנדוד לפרויקט שלי בקולג’. הסמסטר נרשמתי לקורס צורפות, והתאהבתי. כלומר ממש־ממש התאהבתי. נראה לי שמצאתי את הייעוד שלי. גם המורה שלי התלהבה מהתכשיטים שיצרתי. הענקתי לאמא שלי שרשרת שהכנתי ליום הולדתה, ואפילו היא — סוֹרשה ‘אני לא מאמינה שהילדה שלי לומדת פאקינג אומנות’ מקגווייר — חשבה שהשרשרת יפהפייה. אם כי מיד הרסה את זה בשאלה, איך אני מצפה להרוויח כסף אמיתי מתכשיטנות. שיהיה.

הייתי דליה מקגווייר — אוטוטו צורפת. כל כך מגניב! או בלשונו של אחי דרמוט, ‘זה פאקינג מעולה, דליה, פאקינג מעולה!’

הרהורי דעכו אט־אט כשאש הזדחלה על פני עורי. לא אש אמיתית. אבל אתם מכירים את העקצוץ החם הדוקר הזה, כשאתם מרגישים שמישהו נועץ בכם מבטים? כלומר עמדתי בגלריית אומנות בעירום חלקי, אז אנשים באמת נעצו בי מבטים. אבל בכל זאת העברתי מבט על החדר ו…

שם!

מקור העקצוץ החם נשען אל הקיר ליד אחד הציורים.

הוא חייך כשמבטינו נפגשו ו… וואו. או־קיי, אפרופו עקצוצים חמים.

הסטתי את מבטי מיד והסמקתי כשחיוכו הנערי הבזיק בשדה הראייה שלי.

אני די בטוחה שהבחנתי בכתפיו הרחבות ובמותניו הצרים מתחת לחולצת הטריקו הלבנה שהוא לבש.

די לחשוב על החתיך, דליה, רטנתי לעצמי. הייתה לי עבודה — וחבר.

חבר שהתמצא בדגדגנים.

לא הייתי מסכנת את זה בעד שום הון שבעולם!

אבל שעה שניסיתי לא להזיז שריר, יכולתי להרגיש אותו נועץ בי מבטים.

ונועץ מבטים.

וממשיך לנעוץ מבטים.

לא יכול להיות שהוא ממשיך. זה בטח הדמיון שלי.

אוף, על הזין שלי. הצצתי לעברו, וגופי נדרך לראות שהוא לא רק נועץ בי מבט, הוא מתקרב אלי.

הפעם החזרתי לו מבט.

גארי היה גבוה ממנו אבל רזה יותר, עם שיער כהה, עיניים כחולות יפות וקעקועים בולטים. הוא הגיע מדרום בוסטון, אבל נראה כמו כוכב רוק יפיוף.

הבחור הזה נראה מחוספס יותר, עם שערו השטני ועיניו הכהות. פניו כמו סותתו באבן, בניגוד לצורה המקסימה של פיו.

הוא חייך בזחיחות כשהמשכתי להתבונן בו.

צימצמתי את עיני לעברו.

הוא לא הגיע לפה בשביל האומנות.

סוטה!

לרגע שכחתי מהעבודה שלי ועיקמתי פרצוף, מחווה שככל הנראה שיעשעה אותו.

בתוכי הזדעפתי, והחלטתי שהכי טוב מבחינתי זה להתעלם מהבחור הלוהט הזה שהגיע למופע מציצנות. עובדה שמחקה את היופי החיצוני שלו. באמת.

היו שם בחורות אחרות.

לך תסקור אותן!

למען האמת, נדמה שהוא נעץ מבטים רק בפנים שלי… אבל ידעתי שבזמן שלא הסתכלתי עליו, כמו עכשיו למשל, הוא בחן אזורים אחרים שלי.

זה לא היה מחמיא. זה היה קריפי ומעצבן.

אני יצירת אומנות חיה, חתיכת חרא, לא קישוט חלון באמסטרדם!

אוף, על מי ניסיתי לעבוד? אפילו ‘חובבי האומנות’ לכאורה הגיעו לפה לראות את האנשים העירומים למחצה. בשביל זה הגלריה שכרה אותנו.

בכל זאת, לפחות שאר האנשים העמידו פנים שהאומנות מעניינת אותם.

עצבנותי הלכה וגברה — לא ידעתי אם זה מפני שליבי האיץ משום־מה תחת מבטיו העזים — אז הסבתי את תשומת ליבי בחזרה אל מר חתיך עם בעיית הבהייה.

כן. הוא עוד היה שם. והמשיך להביט בי.

אלא שעכשיו מבטו הפך יוקד ומלוהט באופן שהחיש לא רק את דפיקות ליבי. כשמבטינו נפגשו הרגשתי משהו מזנק עמוק בתוכי, והלם הציף אותי בתגובה לחום שמיד התפשט בין רגלַי.

מה לעזאזל?!

מזועזעת מהתגובה שלי לזר הגמור (כלומר, מה בכלל קרה פה?), החלטתי שהגיע הזמן להבהיר לו משהו. הרמתי את זרועי באיטיות, בחינניות, כופפתי את הברך הנגדית שלי בזמן שידי טיפסה מעלה, וראיתי את עיניו של הזר מתלהטות.

שיט.

סוטה.

הבאתי את כף ידי אל פני וקפצתי את האצבעות לאגרוף, פרט לאמה שלי שליטפה את לֶחיי לצד מבט נוקב של ‘לך תזדיין’.

ומה הייתה תגובתו לאצבע המשולשת הזאת?

הוא השליך את ראשו לאחור וצחק, מושך את תשומת הלב של כולם. הורדתי את היד כדי שהבוס שלי לא יראה אותי מראה ללקוח אצבע משולשת.

עיניו הכהות של הזר נצצו כשצחוקו דעך. הוא שלח לי חיוך מלא חיבה לא מובנת, ואז נפנה ממני והתרחק. כשנעלם מעבר לפינה, גופי נרפה בהקלה.

ואולי באכזבה?

כעבור שעה יצאתי מהארון הקטן ששימש לנו תא החלפה, לבושה בבגדים שלי ומצטערת שאין לי כסף לעיסוי. כל השרירים בגבי נתפסו לאחר שעמדתי על רגלי ארבע שעות עם שתי הפסקות של רבע שעה בלבד בין לבין.

בהמשך אותו לילה הייתה המשמרת הראשונה שלי בבר במלדֶן, העיירה הסמוכה לאֶוֶורֶט, שבה התגוררתי. פעם זאת הייתה העבודה של אחותי דווינה, וכשקיצצו לי את שעות העבודה בבר של הקולג’, נטשתי את הספינה ועברתי לכאן. השכר בבר החדש היה גרוע, אבל עושים מה שאפשר, נכון?

תחבתי קווצת שיער מאחורי אוזני כשחלפתי על פני מראה בירכתי הגלריה. בגלריה רצו שנקרצף את הפנים שלנו לחלוטין חוץ ממסקרה לבנות, אז נראיתי מאוד צעירה. ומשעממת. הייתי בשנה השלישית לתקופת האופנה הסקסית שלי, ואהבתי בגדי וינטג’, אייליינר שחור חתולי ושפתיים אדומות. העפתי מבט חטוף בפרצוף החף מאיפור שלי והחלטתי שאני זקוקה לפוני. פוני ייראה מעולה. מאוד וינטג’.

באופן כללי לא נראיתי חמודה כהרגלי כשיצאתי לחלל הראשי. לבשתי מכנסי ג’ינס, חולצת טריקו ונעלי ספורט, במקום שילוב של חצאית עיפרון, חולצה יפה וסנדלים. לפעמים גם לבשתי שמלות שהחמיאו לי, אבל בגלל קימורי הגוף שלי אהבתי את האופן שבו חצאיות העיפרון הדגישו את מותני הצרים והאגן הרחב שלי.

במכנסי ג’ינס נראיתי רגילה.

הבוס שלי אמר שנוכל לקבל קפה וכריך חינם בבית הקפה הקטן שבירכתי הגלריה, והייתה לי בהחלט כוונה לנצל את ההצעה. אחרי שלקחתי את האוכל והשתייה שלי, התיישבתי בבית הקפה השקט וכמעט גנחתי בעונג כשרגלי זכו למנוחה.

היה זה אחד מאותם רגעים מושלמים של סיפוק. כיסא ואוכל בחינם.

עד שהוא הרס את זה.

הכיסא לידי חרק כשמישהו משך אותו לאחור. נרתעתי בהפתעה ונמלאתי מתח, כשהחתיך עם העיניים החלומיות והפה השופע התיישב ליד השולחן שלי. עינינו נפגשו ומבטינו התלכדו כשהוא שילב את זרועותיו על השולחן ורכן קדימה.

‘הי.’

בלעתי את חתיכת הכריך שלעסתי, והדופק שלי דילג והמריא. סומק התפשט בעורי, וקיוויתי שהוא בלתי נראה. בניסיון להתעלם מתגובתו הלא ברורה של הגוף שלי לנוכחותו, הזדעפתי. ‘איזה יופי, הנה הסוטה.’

הוא שלח לי חיוך חטוף, ובכלל לא היו לי פרפרים בבטן.

או־קיי, היו לי פרפרים בבטן. לגמרי היו לי פרפרים בבטן.

‘אנשים בדרך כלל קוראים לי מייקל או מייק.’ המבטא הבוסטוני שלו היה כבד יותר משלי. הוא נשמע כמו גארי, וחשדתי שגם הוא מדרום בוסטון.

‘כי הם עדיין לא ראו אותך בוהה בנשים חצי עירומות כמו ילד בן שתים־עשרה.’

מייקל או מייק צחק קלות. ‘ככה זה נראה?’

‘נשאר לך קצת ריר ממש כאן.’ הצבעתי על זווית פיו.

הפעם הוא לא חייך. במקום זאת הוא נעץ בי מבט עז, עד שהתחלתי לתהות אם יש לי משהו על הפרצוף. התרגזתי והתפרצתי עליו, ‘אתה שוב עושה את זה.’

מייקל (החלטתי שתמיד אהבתי את השם, ושנאתי כשאנשים קיצרו אותו למייק) משך בכתפיו. ‘אין לי שליטה על זה.’

‘טוב, תנסה בכל זאת.’ נגסתי בכריך שלי והזדעפתי לעברו בזמן שלעסתי.

‘אלוהים, אי־פעם אמרו לך שאת פאקינג מתוקה?’

‘אי־פעם אמרו לך שאתה מוגזם?’

‘זאת הפעם הראשונה.’

‘אה, איזה יופי לי שהחלטת להתנסות בזה דווקא היום.’

‘את חכמולוגית קטנה.’ הוא ציחקק. ‘הבוס שלך יודע שאת מושיטה אצבע משולשת ללקוחות בזמן שאת מעמידה פני יצירת אומנות?’

‘אתה הראשון.’

‘לכָבוד הוא לי.’

‘אתה גם הראשון שנכנס כדי לנעוץ מבטים בדוגמניות כמו סוטה.’

‘זה לא נכון.’ הוא נשען לאחור בכיסאו כאילו הוא עומד לנהל איתי שיחה ארוכה ונינוחה.

הייתי מוכרחה להיפטר ממנו. ליבי פעם מהר מדי, הבטן שלי נמלאה פרפרים. לא הייתי אמורה להגיב לאף גבר ככה, מלבד גארי. אבל המחשבה שמייקל יקום וילך הציפה אותי אכזבה עזה. נהניתי להקניט אותו, והוא… טוב, הוא עורר בי ריגוש מסוים.

אוי לא.

‘זה כן נכון!’ צחקתי בבוז. ‘לגמרי התנהגת כמו סוטה.’

‘נעצתי מבטים בדוגמנית אחת. בך. ולא התנהגתי כמו סוטה.’

‘אה, אז אתה מומחה לאומנות, זה העניין?’

‘לא, אני שוטר טירון. זה היום החופשי שלי, ואמרתי לחבר שלי שאקפיץ אותו לעבודת קייטרינג שיש לו הלילה. האירוע הזה נערך פה. בדיוק יצאתי מהמטבח והלכתי למכונית שלי כשהסתכלתי הצידה, ו… טוב,’ הוא משך בכתפיו, ‘לא יכולתי להסיט את המבט.’

אולי הייתי מטומטמת כשחשבתי ששמעתי כנות בקולו. אבל זה מה ששמעתי. זאת לא הייתה שורת התחלה בוטה, אלא האמת. הוא נראה כאילו תפסתי אותו לא מוכן, מה שגרם לי להרגיש טוב יותר לגבי התגובה שלי אליו.

לא ידעתי מה להגיד.

‘עכשיו את פתאום ביישנית?’

צימצמתי את עיני. ‘אני מנסחת תשובה.’

‘אה, זה מה שאת עושה?’ הוא צחק. ‘אז קדימה, תמשיכי לנסח. יש לי זמן.’

‘אני אמורה לחשוב שאתה קריפ.’

הוא הטה את ראשו. ‘הרי הלבישו אותך ככה רק כדי שאנשים ינעצו מבטים, לא?’

‘כן, אני מניחה,’ עיקמתי את אפי, ‘אבל אנשים אחרים לא הגיבו בצורה כל כך בוטה.’

‘למה את עושה את זה?’ הוא הניד בראשו לעבר הגלריה.

‘זאת לא בושה,’ עניתי מתוך מגננה.

‘זה לא מה שאמרתי.’

‘טוב, אתה הופך את זה לסקסי כשזה אמור להיות אומנותי.’

מייקל צחק. הוא נראה טוב כשצחק. הצחוק שלו היה עמוק ורועם, והרגשתי אותו גם בין רגלי.

אלוהים אדירים.

‘את הפכת את זה לסקסי, ואני חושב שהאנשים האלה ידעו בדיוק מה הם עושים כשהם שכרו אותך.’

הסמקתי בתגובה למחמאה. ‘מה שתגיד. השכר גבוה באופן מגוחך, ואני סטודנטית לאומנות. אני צריכה את הכסף.’

‘אני לא שופט אותך. אבל אני חייב להגיד שאם היית שלי, לא הייתי שמח שאת עושה את זה.’

נהדר, עוד גבר קדמון כמו גארי. זה כאילו מגדלים אותם פה על העצים. ‘תקשיב, מאצ’ו, אף אחד לא אומר לי מה לעשות.’

‘אה, די הבנתי את זה כשהושטת לי אצבע משולשת, מתוקה.’

התעלמתי מהעקצוצים שחלפו בי בתגובה לכינוי החיבה והטיתי את ראשי הצידה בהרהור. ‘אם אתה שוטר, אתה בטח יודע שהחֶברה לא בדיוק מחבבת סוטים.’

הוא צחק קלות. ‘אני לא מאמין שאני מנהל את השיחה הזאת. וכן, זה נכון. אבל אני לא סוטה. אני מבטיח לך.’

‘הראיות סותרות את ההצהרה שלך.’

‘פאק, אילו ידעתי שאת חכמה כל כך, לא הייתי מתיישב פה,’ הוא הקניט.

‘אתה מוזמן לעזוב,’ עניתי, אם כי עמוק בפנים חשבתי, בבקשה אל תלך.

‘הכיסא הזה נוח, וההתחכמויות שלך מאוד מוצאות חן בעיני כרגע.’ עיניו הכהות הצטעפו כשמבטו נפל על שפתי.

ליבי דהר שעה שחבל בלתי נראה כמו התלפף סביבנו, מקרב בינינו יותר ויותר. לא הבנתי את זה. כל עצב בי עיקצץ והתעורר לחיים, עורי היה חם, ולפתע הייתי מודעת לכל דבר בעצמי.

‘יש לי חבר,’ פלטתי.

האכזבה של מייקל ניכרה עליו. הבטנו זה בזה כמה שניות, עד שהוא שאל, ‘ברצינות?’

משכתי בכתפי. ‘אנחנו לא הרבה זמן ביחד, אבל טוב לנו.’

‘כמה זמן זה לא הרבה זמן?’

‘חודשיים.’

שפתיו התעקלו בחיוך. ‘זה באמת לא הרבה זמן.’

ניסיתי לכבוש חיוך, אך לשווא. ‘אתה מוכן להתחיל עם חברה של מישהו אחר?’

‘מעולם לא עשיתי משהו כזה, אבל את היוצאת מן הכלל.’

‘באמת?’ ליבי התפקע מגאווה.

מייקל הינהן. ‘את לא יכולה להגיד לי שאת לא מרגישה את זה?’

נשכתי את שפתי והינהנתי באיטיות.

רעב הבזיק בהבעת פניו.

וואו.

ניענעתי את ראשי כאילו בניסיון לנער מעלי את הדחף הבל יתואר לזנק עליו. זה היה מטורף. ‘אני לא בוגדת. אף פעם.’

‘גם אני לא,’ הוא הבטיח. ‘תשבי איתי קצת.’

תהיתי אם זה רעיון טוב.

‘על מה את חושבת?’

‘שהאכזבה שלך כשאמרתי שיש לי חבר לא הייתה אמורה למצוא חן בעיני כל כך.’

‘אם כבר מדברים עליו, הוא יודע שאת עובדת פה?’

‘לא. והוא לא צריך לדעת. זאת עבודה זמנית, ואני מקבלת המון לשעה, וזה לא פוגע באף אחד.’

‘אני נאלץ שלא להסכים.’

‘למה?’

‘זה פוגע בחבר שלך. אלמלא עבדת פה, לא הייתי רואה אותך, מחליט שאַת הדבר הכי פאקינג יפה שראיתי אי־פעם ומתיישב לדבר איתך. עכשיו גיליתי שאת לא רק משגעת, את גם חכמה ומצחיקה — אם כי כבר ידעתי את זה כשהראית לי את האצבע — אז אני לא אלך מפה עד שנחליף מספרי טלפון. ואני עושה את זה בידיעה שגם אם את נמשכת אלי רק חצי ממה שאני נמשך אלייך, את תיפטרי מהחבר הלא־ממש־רציני שלך, תתקשרי אלי ותיתני לי הזדמנות. אז כן, הייתי אומר שהעבודה הזאת קצת פגעה בחבר שלך.’

הבטתי בו בתדהמה. ‘אתה ממש שחצן.’

‘לא, אני נחוש.’

‘החבר שלי טוב במיטה.’ התחושה הפתאומית הזאת שאני נקרעת לשניים הרגיזה אותי. ‘לא קל למצוא מישהו כזה.’

מייקל חייך בתגובה לבוטות שלי. ‘מתוקה, עוד לא ראית כלום. את מה, בתחילת שנות העשרים שלך?’

הינהנתי. ‘עשרים. אז?’

‘אז אולי את מתבלבלת בין סקס סביר לסקס טוב.’ הוא רכן קדימה עד שאפינו כמעט נגעו זה בזה. נשימתי נלכדה בגרוני, כשניחוח הבושם המתובל שלו דיגדג את חושַי. ‘אם היה לי מזל והיית במיטה שלי, הייתי גורם לך להרגיש דברים שבכלל לא ידעת על קיומם. אם היית שלי, לא היית מפלרטטת עם אחרים. לא היית רוצה, כי היה ברור לך שאף גבר אחר לא יעריך אותך כמוני. תסמכי עלי, מתוקה, אני מעריך את הדברים הטובים, ואני אסיר תודה מעל ומעבר כשאני מוצא משהו מיוחד. אלא שמעולם לא חשבתי שאמצא משהו כל כך יוצא דופן, ובטח שלא בגלריה לאומנות.’

או. מיי. גוד.

‘מה אתה עושה לי?’ התפרצתי עליו ונשענתי לאחור כדי להגדיל את המרחק בינינו. ‘המוצא שלי אירי, או־קיי. גדלתי מוקפת בבחורים אירים עם קסם אישי שאין לעמוד בפניו. ואל תגיד לי שאתה לא אירי. אני יודעת שכן.’

‘נכון. אבל זה לא סתם משפט התחלה.’

מתוסכלת, דחפתי את הכיסא שלי הרחק מהשולחן והרמתי את התיק. גארי מצא חן בעיני, המצב בינינו היה טוב! כלומר, מצוין. והבחור הזה הפחיד אותי. כלומר, יכולתי להיות אימפולסיבית לפעמים, אבל מעולם לא התחשק לי לזרוק את עצמי על גבר שלא הכרתי ולזיין לו את הצורה. עד גארי עשיתי סקס רק כשהורמונים הציפו אותי, ותמיד התאכזבתי.

המשיכה הזאת ביני לבין מייקל הייתה עצומה. כן, היה שם מתח מיני, אבל היה שם עוד משהו. חיבור שלא הבנתי. זה עירער אותי!

‘אני חייבת ללכת.’

‘אל תלכי.’ הוא קם בחוסר ביטחון, מה שנראה לא אופייני לו. אבל מאין לי לדעת? עוד לא הכרנו! ‘אני מצטער אם לחצתי יותר מדי. מעולם לא…’ הוא משך בכתפיו, ולפתע הוא נראה לי מאוד צעיר.

והתחוור שהוא צעיר יותר משחשבתי, כשאמר שהוא שוטר. כעת הנחתי שהוא בגילי או בגילו של גארי, שמבוגר ממני בשנתיים.

‘תישארי. תדברי איתי.’ הוא החווה בידו אל השולחן ושלח לי חיוך מפציר. ‘תגידי לי את שמך.’

‘אני לא יכולה.’ הרגשתי צורך לשים מסך ביני לבינו, והרגשתי צורך לפגוש את גארי ולהיזכר שמה שיש לנו ממש טוב, לעזאזל.

אבל הבעת פניו הנפולה של מייקל צבטה את ליבי.

‘תראה, אני אחזור לפה ברביעי בערב ושוב בשבת. אם אתה באמת מתכוון לזה, אז תבוא. נמשיך משם.’

ההקלה שהרגיש ניכרה בו.

‘זה מוצא חן בעיני.’ חייכתי אליו, ועיניו התמקדו בגומה שבלחיי השמאלית. היא הייתה מתנה מאבי.

‘מה מוצא חן בעינייך?’

‘בלי בולשיט. אתה מגלה לי מה אתה מרגיש בלי לומר מילה. וההקלה שלך מוצאת חן בעיני. אני מבינה שאתה תהיה פה?’

‘מתוקה, אם תחייכי אלי ככה ותראי לי את הגומה הקטנה והמשגעת שלך, אעשה בשבילך הכול, חוץ מרצח. טוב, אולי אפילו כולל רצח,’ הוא התבדח.

חיוכי התרחב, והבעת פניו התרככה. אלוהים. ‘אז נתראה בקרוב.’

‘לפחות תגלי לי את שמך,’ הוא קרא לכיווני בזמן שהתרחקתי.

הסתובבתי אליו וצעדתי לאחור, ‘אני אגיד לך מה. אם תגיע, אגלה לך את השם שלי.’

‘טיזרית.’

הושטתי לו אצבע משולשת בחיוך קנטרני, וצחוקו הידהד מאחורי כשיצאתי מהמקום. תחושת הציפייה מילאה אותי עליצות, מהסוג שמישהי עם חבר בהחלט לא אמורה להרגיש.

‘הכול בסדר?’ שאלה אותי אָלי כשהחזרתי עודף ללקוח.

המשמרת שלי בפאב של ויילד התחילה לפני שעתיים, וטיפלתי בלקוחות לאורך הבר בקצב מהיר למדי. כבר היה לי ניסיון כברמנית, אז זה לא היה קשה, והלקוחות שם היו הרבה יותר נוחים לשיחה מאלה בבר שבקולג’.

‘הכול מעולה.’ זרקתי לה חיוך.

‘החבר שלך יהיה פה בקרוב?’

רגשות אשם דקרו אותי כשחשבתי על גארי. טכנית, סידרתי לעצמי דייט עם גבר אחר. באותו רגע זה לא נראה לי ככה, אבל לאחר שהתרחקתי ממייקל הבנתי שעשיתי משהו רע. פלירטטתי עם בחור אחר וקבעתי להיפגש איתו שוב בעבודה. ובכל זאת, לא יכולתי לשכוח את הפרפרים שהרגשתי — והמשכתי להרגיש — למחשבה על הזר. זה לא קרה לי עם גארי, ככל שחיבבתי אותו.

האם היה לי שווה להרוס את מה שיש לי עם גארי בשביל מייקל? החבר שלי התקשר אלי לפני המשמרת כדי לספר שלסאלי יש חופש בשבת בערב, אז הוא רוצה להביא אותו לפאב של ויילד, לפגוש אותי. סאלי היה החבר הכי טוב של גארי, אבל הוא היה שוטר, ולאחרונה לא היה לו הרבה זמן חופשי. הוא עבד שנתיים במשטרת בוסטון, אז רק לאחרונה קיבל לוח משמרות קבוע שאיפשר לו לצאת יותר עם חברים.

קצת חששתי לפגוש אותו. גארי דיבר עליו כל הזמן. הם גדלו יחד, ואם כי גארי פישל לא מעט, סאלי תמיד היה שם לחלץ אותו מצרות. ממה שידעתי על החבר שלי, הוא ללא ספק היה חסר האחריות מהשניים. לפנַי גארי התעניין רק בסקס מזדמן וירד על סאלי על כך שהוא גבר של אישה אחת. סאלי רצה ללמוד משפטים בקולג’, אבל למשפחה שלו לא היה כסף לשלוח אותו, אז הוא עבר את מבחני המיון של המשטרה בגיל תשע־עשרה והפך לצוער במשטרת בוסטון. בגיל עשרים ואחת התאפשר לו להירשם לאקדמיית השוטרים, והוא נהיה שוטר כמו אבא שלו.

גארי, לעומת זאת, קפץ מעבודה אחת לשנייה ופוטר על ימין ועל שמאל, עד שדוד שלו לקח אותו לעבוד אצלו כמכונאי רכב. מאז הוא תקע יתד. גם איתי.

אילו גארי והחבר הכי טוב שלו היו יודעים מה עשיתי היום, הם היו שונאים אותי.

אבל לא עשיתי שום דבר, התווכחתי עם עצמי. לא באמת.

‘הי, יפהפייה.’

קולו המוכר של החבר שלי עורר אותי מהמחשבות רדופות האשמה, והעברתי את הבירה שהחזקתי ללקוח שלי. גארי רכן מעל לבר וחייך אלי.

חייכתי אליו בחזרה ורכנתי לעברו כדי לנשק את שפתיו. אחדים מהבחורים סביב הבר נאנחו באכזבה מעושה, וגארי חייך אל פי ואז הזדקף וזרק להם חיוך רחב. ‘בדיוק, חבר’ה, היא שלי, אז תתרחקו.’

ניענעתי את ראשי בתגובה לשטויות שלו. ‘הכול טוב?’

‘זה מה שאני אמור לשאול אותך. מה קורה?’

‘הכול טוב.’

הוא הינהן והסתובב להביט מעבר לכתפו. ‘הבאתי את סאלי. אמרתי לך שהוא לא החבר הדמיוני שלי.’

צחקתי כי הקנטתי אותו על כך, אחרי שחלפו שבועות ועדיין לא פגשתי את סאלי המסתורי. העפתי מבט מעבר לכתף של גארי כדי לחייך אל החבר שלו, שהתקרב אל הבר. החיוך שלי קפא.

התאבנתי בהלם כשהבטתי לתוך זוג עיניים חומות ומוכרות.

מייקל?

הפתעה הבזיקה לרגע במבטו, אבל הוא התאושש מהר ממני. הוא הושיט לי יד ואמר בהטעמה, ‘מייקל סאליבן, נחמד להכיר אותך.’

אלוהים אדירים.

סאליבן. סאלי.

כמובן.

טוב, זה נורא, ברמות קשות. בלעתי את ההלם והאכזבה שלי ואחזתי בידו בהיסוס. עורי עיקצץ בתגובה למגעו, וידו כמו התהדקה סביב ידי מבלי משים. ‘דליה.’ היה לי קשה לבטא את המילים, אז הן יצאו מפי רפות וחסרות ביטחון. ‘נחמד להכיר גם אותך.’

‘אל תגידי לי שנהיית ביישנית פתאום,’ צחק גארי.

חייכתי חיוך מתוח. ‘הוא החבר הכי טוב שלך. אני רוצה שהוא יחבב אותי.’

בדיוק. אלא שלא ציפיתי שהוא יחבב אותי, תרתי משמע.

‘ברור שהוא יחבב אותך. נכון, סאלי? איך אפשר שלא?’

מייקל שלח לנו חיוך מעושה. ‘דיברת עליה כל כך הרבה, אני מרגיש כאילו אני כבר מחבב אותה.’

גארי טפח לו על הגב ואז התיישב בכיסא בר. מייקל ואני החלפנו מבטים טעונים לפני שהוא התיישב ליד החבר שלו.

בתוך תוכי רעדתי, אך עשיתי כל שביכולתי להסתיר את זה. חששתי שמייקל יספר לגארי שפלירטטתי איתו, ושמייקל לא יבוא לראות אותי שוב. ברור שהוא לא יבוא! איזה רעיון דפוק זה היה, לפגוע ככה בגארי. ממש מגוחך.

אלוהים, למה זה קרה? למה לא יכולתי לפגוש את מייקל קודם?

אבל זה באמת מה שרציתי? לפגוש את מייקל ראשון? גבר שבקושי הכרתי? ידעתי עליו רק מה ששמעתי מגארי (דברים טובים בלבד — לידיעתכם, החבר שלי העריץ את הבחור) ומה שהרגשתי היום כשנפגשנו.

אבל גארי מתוק, וטוב במיטה, ומתייחס אלי נהדר.

לעזאזל.

בין לקוח ללקוח ניסיתי להיות מצחיקה, קלילה ונינוחה כתמיד בשיחה עם החבר שלי והחבר הכי טוב שלו. החלק הכי נורא באותו ערב הגיע כשגארי הלך לשירותים, ומייקל קרא לי אליו.

עיניו הכהות כבר לא היו מלאות צחוק ותשוקה. הן עוד הביעו חום, אבל היה בהן ריחוק נימוסי. התגעגעתי למבטים שהוא שלח לי באותו אחר צהריים.

‘לא אספר לגארי על היום.’

הינהנתי. ‘אני בדרך כלל לא מפלרטטת עם גברים אחרים.’

הוא רכן מעל לבר והנמיך את קולו. ‘אני יודע. אני יודע שהיום היה לא צפוי, לשנינו.’

אז נזכרתי שגארי סיפר לי שמייקל בן עשרים ושלוש. מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד, אבל בכל זאת משדר בגרות שאין לאף אחד מהחברים האחרים שלי. אפילו לא לגארי. חתיכת תכונה מושכת.

לכל הרוחות.

‘זה נגד האינטרסים שלי, אבל גארי מת עלייך. מעולם לא ראיתי אותו מתנהג ככה עם אף אחת אחרת.’ הוא חייך אלי בעצב. ‘ועכשיו אני מבין למה. אבל החיים שלו לא היו קלים ו… אממ, טוב, אני לא מוכן להרוס לו את זה.’

מצאתי את עצמי לא מסוגלת להביט לו בעיניים. גל אכזבה בלתי מוסבר הציף אותי.

‘אני לא אחזור לגלריה, דליה.’

הינהנתי ובלעתי את הגוש בגרוני כשעניתי לו, ‘אני מבינה.’

‘אכפת לו ממך. תהיי טובה אליו.’

חייכתי אליו ברפיון. ‘אני לא אפגע בו.’

כשצעדתי לאורך הבר כדי להתרחק ממייקל, חשבתי לעצמי — לא, אני לא אפגע בגארי, כי אם זאת ההרגשה, לא הייתי רוצה להכאיב לאף אחד עד כדי כך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דברים שלא אמרנו מעולם”