החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמרות משפחה

מאת:
מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, מנחם פרי | הוצאה: , | 2012 | 228 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.

המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר… כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.

לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.

המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.

הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי-הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו.

מקט: 4-31-5114
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אמרות משפחה

בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: "אל תהיו לא־יוצלחים!"

אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: "אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!"

השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול.

הוא היה אומר: "אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני־אדם שאפשר להביא לִמקומות!"

והיה אומר: "אתם, עם כל ההשפרצות שלכם, אם הייתם יושבים לארוחה בבית־מלון באנגליה, תיכף־ומיד היו מסלקים אתכם".

לאנגליה רחש הערכה גבוהה מאוד. היא היתה בעיניו המופת הכי גדול לתרבות בעולם.

בשעת הארוחה היה משמיע את הערותיו על האנשים שפגש במשך היום. הוא החמיר מאוד בשיפוטיו וראה בכולם טיפשים. טיפש היה לדידו "טמבל". "הוא נראה לי טמבל כהוגן", היה מעיר על איזה מכר חדש. מלבד ה"טמבלים" היו גם ה"נֶגְרִי". "נֶגרוֹ"[1] היה בעיני אבי מי שהליכותיו חסרות־נימוס, מגושמות וביישניות; מי שמתלבש באופן לא־הולם, מי שאינו יודע ללכת בהרים, מי שאינו יודע שפות זרות.

כל מעשה או תנועה שלנו שנראו לו לא־הולמים זכו בפיו לַהגדרה "נֶגרִיוּת". "אל תהיו נֶגרי!" "בלי נֶגרִיוּת!" היה צועק עלינו שוב ושוב. קשת ה"נֶגרִיוּת" היתה רחבת־ידיים. "נֶגרִיוּת" היתה יציאה לטיול בהרים בנעליים קלות, עירוניות; קשירת שיחה, ברכבת או ברחוב, עם שותף־לנסיעה או עם עובר־אורח; דיבורים דרך החלון עם שכנים; חליצת הנעליים בסלון וחימום כפות הרגליים מול פתח ההסקה; השמעת תלונות, בשעת טיול בהרים, על צמא, עייפות, או קילופים בכפות הרגליים; הבאת מאכלים מבושלים ושמֵנים לטיולים, והבאת מפיות לקינוח האצבעות.

לטיולים בהרים היה מוסכם שמביאים רק מאכלים מסוג מוגדר, כלומר: גבינת פוֹנְטִינָה רכה ושמנה; ריבה; אגסים; ביצים קשות; ואף היה מוסכם ששותים רק תה, שהכין הוא־עצמו על מַבעֵר הכוהל. הוא היה מרכין אל המַבעֵר את ראשו הארוך וזְעוּם־העפעפיים, ששערו אדום וגזוז כמברשת, והיה מגונן על הלהבה מפני הרוח בכנפות המקטורן שלו, מקטורן צמר בצבע חלודה, שָׁחוּק ומרוט בכיסים, תמיד אותו מקטורן בימי החופשה בהרים.

היו אסורים בטיולים קוניאק וקוביות־סוכר: אלה, הוא אמר, "דברים של נֶגרי"; והיה אסור לעצור לארוחה קלה בבקתת־הרים, כי זאת "נֶגרִיוּת". נֶגרִיוּת היתה גם כיסוי הראש מפני השמש במטפחת או בכובע־קש קטן, או התגוננות מן הגשם בקפּוּשוֹן לא־חדיר, או כריכת צעיף לצוואר: אמצעֵי הגנה חביבים על אמי, שבבוקר היציאה לטיול ביקשה להשחיל אותם לתרמיל־הגב, בשבילנו ובשבילה, ואבי, כשהיו נקרים אל בין ידיו, היה משליך אותם בחמת־זעם.

בטיולים אלה, בעודנו פוסעים בנעלינו הממוסמרות, הגדולות, הנוקשות והכבדות כעופרת, בגרבי־צמר ארוכים ועבים ובכובעי־גרב, משקפי־שלג למצחנו, והשמש קופחת על ראשינו שטופי־הזיעה, היינו מביטים בקנאה ב"נֶגרי" העולים בקלילות בנעלי־טניס, או יושבים אל השולחנות בבקתות ואוכלים שמנת.

אמי כינתה את היציאה לטיולים בהרים "הבידור שמעניק השטן לבניו", וניסתה תמיד להישאר בבית, בייחוד כשדובר על אכילה בחוץ: משום שאהבה, לאחר האכילה, לקרוא את העיתון ולישון על הספה בחלל הסגור של הבית.

את ימי הקיץ עשינו תמיד בהרים. היינו שוכרים בית לשלושה חודשים, מיולי עד ספטמבר. בדרך־כלל בית מרוחק ממקום יישוב, ואבי ואחַי היו הולכים מדי יום ותרמילי־גב על שכמיהם, לערוך קניות בכפר. לא היו לנו שם שום בידור או שעשועים. את הערבים העברנו בבית, סביב השולחן, אנחנו הילדים ואמי, ואילו אבי היה יושב וקורא בקצה האחר של הבית, ומפעם לפעם היה מציץ לחדר שבו נאספנו לפטפט ולשחק. היה מציץ בחשדנות, זְעוּף־עפעפיים; והיה קובל באוזני אמי על המשרתת שלנו נָטָלינָה, שבילגנה את הסדר של אחדים מספריו; "נָטָלינָה היקרה שלך", היה אומר, "לא־שפויה", היה אומר, ולא היה אכפת לו שנָטָלינָה, במטבח, יכלה לשמוע אותו. על־כל־פנים, נָטָלינָה כבר היתה רגילה לביטוי "הלא־שפויה הזאת נָטָלינָה" וכלל לא נפגעה ממנו.

לפעמים בהרים היה אבי מתכונן בערבים לקראת טיולים או טיפוס. היה כורע ברך על הרצפה ומושח את הנעליים שלו ושל אחַי בשומן לווייתנים; הוא היה סבור כי רק הוא יודע לשַׁמן את הנעליים בשומן הזה. אחר־כך היה נשמע בכל הבית קרקוש רם של ברזלים: הוא חיפש את צִלְצְלי־הטיפוס, את היתדות ואת גרזני־הקרח. "איפה תקעתם את הגרזן שלי?" היה מרעים, "לידיה! לידיה! איפה תקעתם את הגרזן שלי?"

בארבע לפנות־בוקר היה יוצא לטפס, לפעמים לבדו, לפעמים עם מדריכים שהיה מיודד איתם, לפעמים עם אחַי; וביום שלאחר הטיפוס הוא היה בלתי־נסבל בגלל עייפותו; בפנים אדומים ותפוחים בשל השמש המוחזרת מן הקרחונים, בשפתיים סדוקות ומדממות, באף מרוח במין משחה צהובה הדומה לחמאה, בגבות מכוּוצות ומצח מתולם ונסער, היה אבי יושב וקורא עיתון מבלי להוציא הגה מפיו: היה די בדבר של־מה־בכך לגרום לו להתפרץ בזעם מבהיל. כשחזר מטיפוס עם אחַי, היה אבי אומר עליהם שהם "סתומים כמו סָלאמי" ו"נֶגרי", וכי אף־אחד מבניו לא ירש ממנו את התשוקה להרים; חוץ מג'ינו, אחינו הבכור, שהיה מטפס־הרים מצוין וטיפס עם חבר לפסגות הכי קשות. על ג'ינו ועל אותו חבר שלו דיבר אבי בגאווה מהולה בצרות־עין ואמר שלו־עצמו כבר אין נשימה עכשיו, כי הוא מזקין.

וחוץ מזה, אותו אח שלי, ג'ינו, היה בחיר בניו מפני שהשׂביע את רצונו בכל; התעניין במדעי־הטבע, אסף חרקים וגבישים ומחצבים אחרים, והיה תלמיד שקדן. לימים נרשם ללימודי הנדסה, וכשהיה שב הביתה אחרי מבחן והיה מספר שעשה אותו בהצטיינות, היה אבי שואל: "איך זה שבהצטיינות? למה לא בהצטיינות יתֵרה?"

ואם קיבל 'בהצטיינות יתֵרה', היה אבי אומר: "אוּה, אבל זה היה מבחן קל".

בהרים, כשלא יצא לטפס, או לטיולים שנמשכו עד לערב, היה אבי עושה אף־על־פי־כן יום־יום "צעדה"; היה יוצא לדרך השכם־בבוקר, לבוש בדיוק כמו לטיפוס, אבל בלי החבל, הצלצלים או גרזן־הקרח; פעמים רבות הלך לבדו, כי אנחנו ואמי היינו, לדבריו, "בטלנים", "סָלאמי" ו"נֶגרי" – היה יוצא לדרכו וידיו מאחורי גבו, בצעדים כבדים של נעליו הממוסמרות, והמקטרת בין שיניו. לפעמים היה כופה על אמי להצטרף אליו; "לידיה! לידיה!" היה מרעים עם בוקר, "נצא לצעוד! את נעשית עצלנית מרוב שאת יושבת כל הזמן על הדשא!" ואמי, כנועה, היתה מצטרפת אליו; כמה צעדים מאחוריו, עם מקלון־ההליכה שלה והסוודר קשור למותניה, היתה הולכת ומטלטלת את שערה האפור המתולתל, שסוּפר קצר־קצר, חרף התנגדותו התקיפה של אבי לאופנה של השיער הקצר, עד כדי כך שביום שהסתפרה הבית כמעט קרס מהתקף־הזעם שלו. "שוב הסתפרת! איזו חמורה אַת!" היה אבי אומר לה בכל פעם שחזרה הביתה מהמספרה. "חמור" בלשונו לא היה בור ועם־הארץ, אלא מי שעושה מעשים לא־יאים או לא־מנומסים; אנחנו, ילדיו, היינו "חמורים" כשמיעטנו בדיבור או ענינו לא־יפה.

"פְרַנסֶס בטח שיכנעה אותך!" היה אבי אומר לאמי בראותו ששוב הסתפרה; למעשה רחש אבי לפְרַנסֶס זו, חברתה של אמי, הרבה אהבה והערכה, בין השאר משום שהיתה אשתו של חבר ילדות שלו וחבר לספסל־הלימודים; חסרונה היחיד בעיני אבי היה שבגללה התחילה אמי באופנת השיער הקצר; פְרַנסֶס נסעה לעתים קרובות לפאריז, כי היו לה שם קרובים, וחורף אחד חזרה מפאריז ואמרה: "בפאריז הולכים בשיער קצר. בפאריז המוֹדָה ספורטיבית". "בפאריז המוֹדָה ספורטיבית", חזרו ואמרו אחותי ואמי כל אותו חורף, וחיקו קצת את פְרַנסֶס ברי"ש הגרונית המצורפתת; הן קיצרו את כל שמלותיהן, ואמי קצצה את שערה; אחותי לא, משום שהיה לה שיער בלונדי יפהפה שהגיע עד שיפולי גבה, ומשום שפחדה עד מאוד מאבי.

בדרך־כלל היתה מגיעה לימי החופשה האלה בהרים גם סבתי, אֵם אבי. היא לא התגוררה איתנו, אלא במלון בעיירה.

היינו הולכים לבקר אותה ומוצאים אותה יושבת ברחבה שלפני בית־המלון, מתחת לסוכך; היא היתה קטנה, בעלת כפות־רגליים זעירות, ונעלה מגפונים שחורים בעלי כפתורים קטנטנים; היא היתה גאה ברגליים הקטנות הללו, שהציצו מתחת לחצאית, והיתה גאה בשיער הצחור, המקורזל שלה, בתסרוקת הקסדה הגבוהה, המנופחת. אבי היה לוקח אותה יום־יום "לצעוד קצת". הם היו פוסעים בדרכים ראשיות, כי סבתי, בגלל זקנתה, לא יכלה לטייל בשבילים, בייחוד לא במגפונים בעלי העקבים הקטנים; הוא היה הולך בראש, בצעדיו הרחבים, ידיו מאחורי גבו והמקטרת בפיו, והיא היתה מאחור, בלבושה המרשרש, בצעדים קטנים על עקבונֶיהָ; בשום פנים לא רצתה ללכת בדרך של אתמול, ורצתה תמיד דרכים חדשות; "זאת הדרך של אתמול", היתה קובלת, ואבי היה עונה לה פזור־דעת, מבלי לפנות לאחור: "לא, זאת אחרת"; אבל היא חזרה ואמרה שוב ושוב: "זאת הדרך של אתמול, זאת הדרך של אתמול". "יש לי שיעול שאני נחנקת", היתה אומרת כעבור זמן־מה לאבי, שמָשך כל העת קדימה ולא נפנה; "יש לי שיעול שאני נחנקת", היתה חוזרת ונושאת את ידיה אל גרונה; היא נהגה לחזור על אותם דברים פעמיים או שלוש פעמים. היתה אומרת: "פַנְטֶקִי הגועלית הזאת שיכנעה אותי לתפור לי שמלה חומה! רציתי לתפור כחולה! רציתי לתפור כחולה!" והיתה מקישה ברוגז בשמשייה שבידה על הדרך המרוצפת. אבי היה אומר לה שתסתכל בשקיעה על ההרים; אבל היא הוסיפה להקיש בקרקע ברוגז בחוד השמשייה בהתקף־זעם על התופרת שלה, פַנְטֶקִי. בעצם היתה באה להרים רק כדי להיות איתנו, מאחר שכל ימות השנה התגוררה בפירנצה ואנחנו גרנו בטורינו, וכך היתה רואה אותנו רק בקיץ; אבל היא לא יכלה לשאת את ההרים, וחלומה היה לנפוש בפְיוּגִ'י או בסַלסוֹמָג'וֹרֶה, מקומות שבילתה בהם את הקיץ בצעירותה.

בעבר היתה סבתי אמידה מאוד, והתרוששה בגלל מלחמת־העולם הראשונה; שכן מאחר שלא האמינה כי איטליה תנצח, וטיפחה אמונה עיוורת בפרנץ־יוזף, התעקשה לשמור בידיה אי־אֵלו ניירות־ערך אוסטריים, וכך ירד לטמיון סכום כסף גדול; אבי, שדגל בשחרור המולדת מעול זרים, ניסה לשווא לשכנע אותה למכור את ניירות־הערך האוסטריים הללו. סבתי נהגה לדבר על "האסון שלי", ורמזה בכך לאובדן כספה; בייאושה, בבקרים, היתה מתהלכת אנה־ואנה בחדר ופוכרת את אצבעותיה. אבל היא לא היתה ענייה עד כדי כך. היה לה בית נאה בפירנצה, עם רהיטים הודיים וסיניים ושטיחים טורקיים; כי אחד מסביה, סבא פָּרֶנטֶה, היה אספן של חפצי־ערך. על הקירות היו תלויים דיוקנאות של השושלת המשפחתית, של סבא פָּרֶנטֶה, ושל וַנדֵיאָה, שהיתה דודה אשר כונתה כך מפני שהיתה ריאקציונרית ואירחה בטרקלינה שמרנים וריאקציונרים[2]; ושל עוד הרבה דודות ובנות־דודות, שכולן נקראו מרגֶריטה או רֶג'ינה: שמות שהיו נפוצים פעם במשפחות יהודיות. אבל בין הדיוקנאות נפקד מקומו של אביה של סבתי, והיה אסור לדבר עליו: כי לאחר שהתאלמן, הוא רב יום אחד עם שתי בנותיו, שכבר היו בוגרות, וכדי להקניט אותן הצהיר שיתחתן עם האשה הראשונה שיפגוש ברחוב, וכך עשה; על־כל־פנים, כך סיפרו במשפחה שעשה; אם אכן זו היתה האשה הראשונה שפגש ליד השער, כשיצא מהבית, אינני יודעת. מכל מקום, מהאשה החדשה הזאת נולדה לו עוד בת, שסבתי אף־פעם לא רצתה להכיר וכינתה אותה בשאט־נפש: "הילדה של אבא". את "הילדה של אבא" הזאת, כשכבר היתה גברת בשלה ומהוגנת כבת חמישים, הזדמן לנו לפגוש לפעמים בחופשות הקיץ, ואז היה אבי אומר לאמי: "ראית? ראית? זאת היתה הילדה של אבא!"

"אתם עושים בַּרדָק מהכל. בבית הזה עושים בַּרדָק מהכל", היתה סבתי אומרת שוב ושוב, והתכוונה לומר שאין בשבילנו שום דבר קדוש; המשפט הזה נותר מפורסם במשפחה, וחזרנו עליו בכל פעם שעלה בנו רצון לצחוק על מתים או על לוויות. גועל עמוק עוררו בסבתי בעלי־חיים, וכשראתה אותנו משחקים עם חתול, היתה נתקפת חרדה ואומרת שבטח כבר נדבקנו במחלות ואף הדבקנו אותה־עצמה; "החיה הרעה המתועבת הזאת", היתה אומרת, רוקעת ברגליה ונוקשת בחוד השמשייה. הכל הגעיל אותה, והיה לה פחד גדול ממחלות; אבל בריאותה היתה מצוינת, עד כדי כך שמתה בת למעלה משמונים מבלי שתזדקק אי־פעם לרופא או לרופא־שיניים. תמיד חששה שמישהו מאיתנו יעשה לה דווקא ויטביל אותה לנצרות: משום שאחד מאחַי חמד לו פעם לצון ועשה מולה בידו את סימן ההטבלה. יום־יום היתה מדקלמת את תפילותיה בעברית, מבלי להבין אף מלה, כי לא ידעה עברית. כלפי כל מי שלא היו יהודים כמוה חשה גועל, ממש כמו כלפי חתולים. אמי היתה היוצא־מן־הכלל היחיד: האדם הלא־יהודי היחיד שנקשרה אליו בכל חייה. וגם אמי אהבה אותה, והיתה אומרת עליה שבאגואיזם שלה היא תמה וברה כתינוק יונק.

בצעירותה היתה סבתי, לדבריה, יפהפייה: השנייה ביופיה בין נערות פִּיזָה; הראשונה היתה אחת וִירגִ'יניָה דֶל וֶקיוֹ, חברתה. הגיע לפיזה איזה אדון סֶגרֶה, וביקש להכיר את הנערה הכי יפה בעיר, כדי לבקש את ידה. וירג'יניה לא הסכימה להינשא לו. ואז הציגו לפניו את סבתי. אבל גם סבתי סירבה לו באומרה שהיא לא לוקחת את "השאריות של וירג'יניה".

לימים נישאה לסבי, סבא מיקֶלֶה, שהיה ככל הנראה המתוק והעדין באנשים. היא התאלמנה בגיל צעיר, ופעם שאלנו אותה מדוע לא התחתנה שוב. היא השיבה בצחוק צורם ובלשון בוטה שבשום אופן לא ציפינו לה אצל הזקנה הנרגנת והקובלת הזאת:

"נא באוזן! בשביל שיאכל לי כל מה שיש לי!"

בימי החופשה בהרים היו אחַי ואמי מתלוננים לפעמים שמשעמם להם בבית המבודד, בלי בידור ובלי חברה. אני, הקטנה מכולם, השתעשעתי בכל דבר פעוט, וטרם חשתי באותן שנים כמה משעממת החופשה בהרים.

"אתם משתעממים", אמר אבי, "כי אין לכם חיים פנימיים".

היתה שנה אחת שמצבנו הכספי היה דחוק במיוחד, ונראָה שניאלץ להישאר בקיץ בעיר. אחר־כך שכרנו ברגע האחרון בית שלא עלה הרבה, בשוליו של כפר בשם סַאן זַ'אק דָיָאס – בית בלי חשמל, מואר בעששיות נפט. כנראה היה קטן מאוד ולא־נוח, כי כל הקיץ כולו לא חדלה אמי לומר: "חרא של בית! סאן ז'אק דָיָאס המרושע!" המִפלט שלנו היו כמה ספרים, שמונה או עשרה כרכים בכריכת עור: גיליונות כרוכים של איני־יודעת־איזה שבועון, שהיו בו חידונים, חידות־ציורים וסיפורי אימה. אחי אלברטו קיבל אותם בהשאלה מחבר שלו, איזה פְרִינְקוֹ. הספרים של פְרִינְקוֹ הזינו אותנו כל הקיץ. אחר־כך התיידדה אמי עם גברת אחת, שהתגוררה בבית הסמוך. הן פתחו בשיחה כשאבי לא היה בבית, כי על שיחה עם שכנים היה אומר שהיא מעשה "נֶגרי". אבל מאחר שאחר־כך התברר שהגברת הזו, גברת גיראן, גרה בטורינו באותו בניין שבו גרה פְרַנסֶס, וכי היא מכירה אותה מראִייה, היה אפשר להציגה לפני אבי, והוא נהג עימה באדיבות רבה. ואכן, אבי היה תמיד חסר־אמון וחשדן בנוגע לזרים, מחשש שהם "בני־אדם מפוקפקים"; אבל כשהיה מוצא שלו ולהם יש במשותף היכרויות קלושות כלשהן, היה מיד מתעודד.

אמי לא חדלה לדבר על גברת גיראן, ועל שולחננו עלו תבשילים שגברת גיראן לימדה אותה לבשל. "דָרַך כוכב חדש", אמר אבי בכל פעם שהוזכר שמה של גברת גיראן. ב"דָרַך כוכב חדש", או רק ב"כוכב חדש", היה מקדם תמיד באירוניה כל התפעמוּת חדשה שלנו. "אני לא יודעת מה היינו עושים בלי הספרים של פְרִינְקוֹ ובלי גברת גיראן", אמרה אמי בסוף אותו קיץ. את נסיעתנו בחזרה לעיר באותה שנה ציינה האפיזודה הבאה: לאחר כמה שעות של נסיעה באוטובוס, הגענו לתחנת־הרכבת, עלינו לקרון ומצאנו לנו מקומות ישיבה. פתאום שמנו לב שכל המִטען שלנו נשאר על הרציף. מנהל־התחנה הגביה את הדגל שבידו וצעק: "נוסעים!" – "נוסעים אביךָ!" קרא אז אבי בזעקה שהידהדה בכל הקרון; והרכבת לא זזה עד שלא הועמס אחרון ארגזי־המסע שלנו.

נאלצנו להיפרד בכאב־לב מספריו של פְרִינְקוֹ לפני שובנו העירה, כי פְרִינְקוֹ רצה אותם בחזרה. ואשר לגברת גיראן, מעולם לא ראינו אותה שוב. "צריך להזמין את גברת גיראן! זה לא יאה!" היה אבי אומר לפעמים. אבל חיבותיה של אמי היו הפכפכות וקשריה לא היו יציבים: או שפגשה אנשים יום־יום, או שלא רצתה לפגוש אותם אף־פעם. היא לא היתה מסוגלת לטפח היכרויות רק מתוך נימוס. היא פחדה תמיד "שיימאס לה", ופחדה שיבואו לבקר אותה בדיוק כשתרצה לצאת לטיול.

החבֵרות שאמי פגשה היו תמיד אותן חברות. פרט לפְרַנסֶס ולעוד אחרות שהיו נשותיהם של חבריו של אבי, היתה אמי בוחרת לה כחברות נשים צעירות, שהיו צעירות ממנה בהרבה; נשים שזה לא כבר התחתנו, והיו עניות: להן היתה יכולה לתת עצות, להמליץ להן על תופרות. "הזקנות", בנות גילה לערך, גרמו לה אימה. גם האירוח גרם לה אימה. אם היתה אחת ממכרותיה הוותיקות מודיעה שתבוא לביקור, היתה אמי נתקפת פניקה. "אז כבר לא אוּכל לצאת היום לטייל!" היתה אומרת בייאוש. ואילו את חברותיה הצעירות יכלה לגרור עימה לטיול או לקולנוע: אותן היה אפשר לתמרן, והן עמדו לשירותה והיו מוכנות לקיים איתה קשר נטול גינונים; ואם היו אמהות לילדים קטנים, מה טוב, כי היא אהבה מאוד ילדים. אפילו קרה שהחברות האלה היו באות כולן יחד לבקר אותה אחר־הצהריים. חברותיה של אמי זכו בלשונו של אבי לכינוי: "המברבּרות". וכשהיתה קרֵבה השעה של ארוחת־הערב, היה אבי צועק בקול גדול מחדר־עבודתו: "לידיה! לידיה. כל המברבּרות האלה הלכו כבר?" ואז נראתה "המברבּרת" האחרונה, מבוהלת, חומקת במסדרון ומחליקה דרך פתח הדלת החוצה; כל החברות הצעירות האלה של אמי פחדו מאבי פחד גדול. בשעת ארוחת־הערב היה אבי אומר לאמי: "לא נמאס לך לברבר? לא נמאס לך לקשקש?"

לפעמים היו באים אלינו בשעות הערב ידידיו של אבי: פרופסורים באוניברסיטה, כמוהו, ביולוגים ואנשי מדעי־הטבע. כשהודיעו לנו מראש על ביקורי הערב האלה, היה אבי שואל את אמי בארוחת־הערב: "הכנת איזה כיבוד?" הכיבוד היה תה וביסקוויטים: משקאות חריפים אף־פעם לא נכנסו לבית שלנו. לפעמים לא הכינה אמי שום כיבוד, ואז היה אבי מתרגז: "מה זאת־אומרת אין כיבוד? אי־אפשר לארח אנשים בלי להגיש כיבוד! אי־אפשר להתנהג כמו נֶגרי!"

בין חבריהם הקרובים ביותר של הורי היו משפחת לוֹפֶּז, כלומר פְרַנסֶס ובעלה, ומשפחת טֶרני. שמו של בעלה של פְרַנסֶס היה אָמֶדֶאוֹ, אבל הכינוי לוֹפֶּז הודבק לו עוד בימים שהוא ואבי היו סטודנטים. הכינוי שניתן אז לאבי היה "פּוֹם", קיצור של "פּוֹמוֹדוֹרוֹ", כלומר עגבנייה, בגלל שערו האדום; אבל אבי כעס מאוד כשקראו לו "פּוֹם", ורק לאמי הרשה לקרוא לו כך. אף־על־פי־כן, כשדיברו עלינו במשפחת לוֹפֶּז היו אומרים "הפּוֹמִים", כשם שבפינו הם היו "הלוֹפֶּזים". אף־אחד לא היה יכול להסביר לי מדוע דבק הכינוי הזה באָמֶדֶאוֹ, ואני חושבת שהסיבה אבדה בחשכת הימים. אָמֶדֶאוֹ היה איש שמן, בעל קווּצות־שיער דקיקות וצחורות כמשי; גם הוא היה מדבר ברי"ש צרפתית כמו אשתו וכמו שלושת בניהם, החברים שלנו. הלוֹפֶּזים היו אלגנטיים מאיתנו, מעודנים ומודרניים מאיתנו: הבית שלהם היה יפה יותר, והיו להם מעלית וטלפון, שבאותן שנים עוד לא היו לאף־אחד. פְרַנסֶס, שנסעה לעתים קרובות לפאריז, היתה מביאה משם את החידושים האחרונים בכל הנוגע לשמלות ולאופנות; באחת השנים הביאה משחק סיני, בקופסה שצוירו עליה דרקונים, ולמשחק קראו "מָאיוֹנג"; הם למדו כולם לשחק במָאיוֹנג הזה, ולוּצ'וֹ, הבן הכי קטן ובן־גילי, התרברב לפנַי תמיד במָאיוֹנג הזה, אבל אף־פעם לא רצה ללמד אותי לשחק בו: הוא אמר שהמשחק מסובך מדי, ושאמו לא מרשה לגעת בקופסה: ואני כָּליתי מקנאה כשהייתי רואה בביתם את הקופסה היקרה, האסורה והמלאה מסתורין.

כשהורי היו הולכים בערב אל הלופֶּזים היה אבי, בשובם, מהלל את הבית שלהם, את הרהיטים, ואת התה שהוגש על עגלת הגשה, בספלי פורצלן נאים; והיה אומר שפְרַנסֶס "יודעת טוב יותר לעשות", כלומר, יודעת למצוא רהיטים יפים וספלים יפים, יודעת איך לרהט בית ואיך להגיש תה.

אין לדעת בוודאות אם בני לוֹפֶּז היו עשירים מאיתנו או עניים מאיתנו: אמי היתה אומרת שהם עשירים מאיתנו בהרבה; אבל אבי אמר שלא, שהם כמונו, בלי הרבה כסף, אלא שפְרַנסֶס "יודעת טוב יותר לעשות", וכי היא לא "גולם גמור כמוכם". ובכלל, אבי ראה את עצמו עני מרוד, בייחוד השכם בבוקר, כשהתעורר משנתו. הוא היה מעיר אז את אמי ואומר לה: "אני לא יודע איך נוכל להמשיך הלאה"; "ראית שהנדל"ן ירדו?" מניות הנדל"ן ירדו תמיד, אף־פעם לא עלו. "הנדל"ן הנבזיות האלה", היתה אמי אומרת שוב ושוב ומתלוננת שאבי חסר כל חוש לעסקים, וכשיש נייר־ערך גרוע, הוא מיד קונה אותו; לעתים קרובות הפצירה בו שיפנה לייעוץ אצל סוכן בורסה, אבל הוא היה מתרתח, כי גם בעניין הזה, כמו בשאר העניינים, רצה לעשות הכל על דעת עצמו.

אשר למשפחת טֶרני, הם היו עשירים מאוד. ובכל־זאת היתה מָרי, אשתו של טֶרני, אשה פשוטת־הליכות, שהתרועעה רק עם אנשים מעטים, ואת ימיה הקדישה להתבוננות עמוקה בשני ילדיה, יחד עם האומנת אָסוּנְטָה, שהיתה לבושה כל־כולה בלבן; ושתיהן, הן מָרי, הן האומנת שחיקתה אותה, היו משמיעות לִחשוש אֶקסטָטי: "סְסְסְסְט! סְסְסְט!" וגם טֶרני היה עושה תמיד "סְסְסְט, סְסְסְט" כשהתבונן בילדיו; ויתר על כן, הוא היה עושה "סְסְסְט סְסְסְט" על כל דבר, על המשרתת שלנו, נָטָלינָה, שבכלל לא היתה יפה, או על שמלות ישנות מסוימות שראה שאחותי ואמי לובשות. על כל אשה שראה היה אומר שיש לה "פנים מעניינות", וכי היא דומה לאיזה ציור מפורסם; היה עומד כמה דקות שקוע בהתבוננות, מסיר את המונוקל שלו ומצחצח אותו בממחטה צחורה ועדינה. טֶרני היה ביולוג, ואבי, אף שהעריך מאוד את עבודתו המחקרית, בכל־זאת היה אומר, "הטמבל הזה, טֶרני", כי מצא שבחיים הוא מעמיד פנים. "טֶרני עושה פוזה", היה אומר עליו לאחר כל פגישה אתו. "אני חושב שהוא עושה פוזה", היה חוזר אחרי זמן־מה. כשטֶרני היה בא לבקר אותנו היה בדרך־כלל מתעכב איתנו בגינה כדי לדבר על רומאנים; הוא היה איש תרבותי, קרא את כל הרומאנים המודרניים, והיה הראשון שהביא לביתנו את 'בעקבות הזמן האבוד'. אכן, במחשבה שנייה נראה לי שניסה להידמות לסוואן במונוקל הזה ובהרגלו לגלות בכל אחד מאיתנו דמיון לציור מפורסם. אבי היה קורא לו אז בקול גדול מחדר־העבודה שלו, כדי שיבוא לשוחח אתו על תאי הרקמות. "טֶרני!" צעק, "בוא הנה! אל תעשה מעצמך כזה טמבל!" – "אל תעשה מעצמך ליצן!" צעק עליו כשטֶרני, בלחשוש האקסטָטי שלו, היה תוקע את אפו לווילונות הבלויים והמאובקים של חדר־האכילה שלנו ושואל אם הם חדשים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמרות משפחה”