ביוני 1968 התרחש במדינת ישראל ובחברה הקיבוצית אירוע חסר תקדים: קיבוץ בן 32 שנים פורק. אנשי קבוצת אלומות כולם, מתינוקות […]
פרק ראשון
החולמים
1.
אפריל–ספטמבר 1932
כשהתעורר למוחרת הלילה הראשון שלו בארץ ישראל, השתומם מאיר על השעה המוקדמת. עוד לא שבע והשמש מאירה כמו היה זה אמצע היום. הרחק מעבר לים, בבית שעזב מאחוריו אך לפני שבועות ספורים, ענני סערה הולכים ומתחשרים, והתחזיות, גם הפוליטיות, קשות. מאיר חבט על ירכו כדי לגרש את הרוח הרעה. כאן, בכפר הנוער, השמש החמימה של ראשית אפריל מרצדת על העלווה הירוקה של עצים רחבי נוף וצל. אתמול כשהגיע עם שאר חבריו למסע, היישר מנמל תל אביב, הִכו בו האור והצבעוניות של הפריחה האביבית, המקשטת את רחבת האבן שבכניסה אל הכפר. הוא הסתחרר מתחושת החופש המתפרץ, מהקריאות ומהדיבורים בעברית של בנים ובנות מחניכי הכפר, בבגדי עבודה בצבע חאקי, שעברו בחצר והניפו את ידיהם לשלום לעבר הבאים.
מאיר התיישב במיטתו והסתכל בעיניים ממצמצות אל עבר פתח האוהל. הוא חלק את האוהל עם שני חבריו למסע, ירוחם ואלברט. אלברט, גבוה, רזה ומלא מרץ, לא היה במיטתו, אך מהכיוון של ירוחם עלו נשימותיו הכבדות. זה הלילה הראשון שהם זכו לישון בו ברציפות, אחרי יממות ללא שינה, מעוצמת הציפייה שמילאה אותם מאז עזיבתם את הבית. נרגשים עמדו יום ולילה ליד מעקה הסיפון, בולשים במבטיהם אחר סימנים ראשונים לחופי הארץ. כאשר ירדו אל החוף, עוד לא הספיקו להירגע ולקלוט את המתרחש סביבם וכבר הועלו על משאית קטנה והוסעו לכפר הנוער. הם היו חמשת הנערים הראשונים של “עליית הנוער”, כולם בני חמש־עשרה. רֶחה פרַיאֶר היא שיזמה את עלייתם ודוקטור תיאודור, מייסד ומנהל כפר שמן, השיג עבורם סרטיפיקטים, אישורי עלייה, וקלט אותם לכפר. מאיר חש גאווה כאשר הדהדו בו דברי הברכה שהשמיע דוקטור תיאודור לכבוד בואם.
“אני יודע את תלאות הדרך שעברתם,” הוא אמר להם. “אני מעריך את אומץ ליבכם, לעזוב את המשפחה ולהגיע לבד אל עולם חדש. אבל כאן לא תהיו לבד. אני מאמין ויודע שבתוך זמן קצר תלמדו לצמוח מכל מה שהמוסד שלנו יודע להעניק. שמרו על כוחכם לפעול על־פי מצפונכם. אנחנו נעשה הכול כדי להקל עליכם. ודעו – אם תתקשו, דלתי פתוחה לפניכם תמיד.”
כשיצאו מביתו, היה מאיר חדור ביטחון ואמונה בדרך שבחר בה. האיש נראָה בעיניו כמו אב מגונן, מורה ומחנך, שמאפשר חירות בתוך מסגרת ערכית שהלהיבה את דמיונו.
מייד התנער ממחשבותיו ונחפז אל המקלחות. ליד פתח האוהל נפנה והביט שוב לעבר ירוחם. אם הבין נכון, אתמול הורה להם המדריך להתייצב בשעה שבע וחצי בחדר האוכל. “ירוחם, בוקר טוב. קום, ירוחם, מאוחר.”
כששב אל האוהל, לבוש בבגדי החאקי, טמן את בגדי “הגולה” בתיקו, ואת התיק דחק עמוק מתחת למיטה. הוא חש משוחרר, כאילו השיל מעליו תלאות של אלפיים שנות גלות ונעשה לבן הארץ, כמו הנערים והנערות שראה אתמול. הוא התבונן בהם בשעת הארוחה בחדר האוכל, בחברותא שלהם, בנים ובנות יחדיו בבגדי העבודה. כמה טבעיים נראו לו השיתוף והפשטות שבה אכלו ודיברו וצחקו ופינו את כלי האוכל ובאו ויצאו בהמולה, קן דבורים מזמזם ופעיל. יותר מכל דבר אחר הוא רצה לחוש בבית, להיות לאחד מהם, להביא תועלת.
קולו של אריק, המדריך, חדר את מחשבותיו. מאיר התבונן בו והתקנא בבקיאותו בעבודת החקלאות ובענפים השונים של הכפר. הוא היה כבן עשרים, יליד הארץ, שרירי, שערו הבהיר ממלא את ראשו ומסתיר את אוזניו. הוא אמר, בעברית מתובלת ביידיש: “בתקופת הביניים, עד תחילת שנת הלימודים בספטמבר, סדר היום יהיה כזה: בבקרים, מהשעה שמונה ועד אחת־עשרה, אתם מצטרפים לעובדי הכפר על־פי צורכי המשק. לאחר מכן, עד שעה אחת אתם חופשיים, כולל ארוחת הצוהריים. מהשעה אחת עד חמש אנחנו עובדים ולומדים חקלאות. כל שבועיים נתרכז בענף אחר, נלמד ממגוון הידע של הענף ונבצע עבודה פיזית בו. השבוע נתחיל ברפת.” אריק השתהה והביט סביבו. “האם כולם מבינים את התוכנית? יפה, אני רואה שאין שאלות. בערבים נארגן לימוד עברית, סקירה של העיתונים ולימודי חגי ישראל, השבת והמסורת, בצביון של החלוץ הבונה בית לאומי בארץ ישראל.”
מאיר לא התעניין בחקלאות, אבל היה להוט לקראת האפשרות לבנות את חייו החדשים.
אריק המשיך והסביר שבראשית ספטמבר מתחילה שנת הלימודים הרשמית של כל חמישים חניכי השכבה ואז תחולק השכבה לחמש קבוצות, וכל קבוצה תהיה אחראית לניהול עצמי של ענייניה. “אני מצפה שתנצלו היטב את החודשיים שנותרו לנו עד תחילת ספטמבר, ותהוו דוגמה לכל השכבה הבוגרת בכפר,” אמר לסיום.
מאיר חש גאווה והנאה להימנות עם המובילים והחלוצים. לאחר זמן, כשהתרגל, כתב מכתב ארוך, ביידיש, להוריו היושבים בברלין:
שלום אימא, אבא ויאצק הקטן,
מה שלומכם? אני מקווה שקיבלתם את המכתב האחרון ששלחתי לכם מנמל העגינה שלנו באיטליה. פגשתי שם את יענק’ל, הבן של השפיצרים, והוא סיפר לי שהוא הצליח להשיג סרטיפיקטים והוא פועל להביא את המשפחה שלו לארץ. אבא, אני מבקש, תשכנע את אימא. לפי הידיעות שמגיעות מגרמניה, אין לכם מה לחפש שם. העתיד הוא כאן, בארץ ישראל.
גם בחלומות הפנטסטיים ביותר לא הייתי יכול לדמיין לעצמי את הגן עדן שאליו הגעתי. רק כשלושה שבועות עברו מאז בואנו, וכבר אני מרגיש פה כמו בתוך משפחה. אימא, דאגת בקשר לשמיכת הפוך. מזל שלא הייתה, כי היא כנראה מיותרת כאן. אנחנו גרים באוהלים, ויש חדר אוכל משותף. אנחנו לומדים ועובדים. בכלל, צריך להתרגל לזה. שמתי לב שמאז שאני כאן, אני מדבר בלשון רבים: ‘אנחנו’. הכול ‘אנחנו’ עושים יחד. אתמול סיימנו את ההשתלמות בלול התרנגולות. לפני כן למדנו ברפת על הפרות. הכרתי חברים, רובם עולים חדשים כמוני, אבל ישנם גם כמה ילידי הארץ ואתם הלוא מכירים אותי. אני לא יכול להיות בשקט, וכרגיל כולם מתחברים איתי. עכשיו המדריך הארצישראלי שלנו, ששמו אריק, הטיל עליי את המשימה לרכז את כל הקבוצה שלנו, שבינתיים יש בה ארבעה־עשר חניכים. אנחנו נרגשים כי בעוד שלושה ימים, ב־4 ביולי, יצטרפו לשכבת הנוער שלנו בערך חמישה־עשר חניכים חדשים לגמרי, ‘מן היישוב’, כמו שאומרים כאן, ועוד בערך חמישה־עשר נוספים, חניכים ותיקים, שלמדו פה בשכבת הילדים עד גיל ארבע־עשרה והם עולים לשכבת הבוגרים. הם מנצלים את ההזדמנות שהכפר מאפשר לעבוד בעבודות הכפר במשך החופש הגדול וכך לחסוך כסף לשכר הלימוד.
אני מחכה ליום שגם אתם תגיעו וסוף־סוף נכה שורש. כתבו לי וספרו מה קורה בבית. נשיקות ליאצק.
שלכם,
מאיריק
~
הרחבה שבתוך חומות הכפר נראתה שוממה כשנכנס איתן בשער המקומר. השעה הייתה שעת צוהריים וזה עתה הגיע באוטובוס המקרטע, דרך לוד, מהתחנה המרכזית בירושלים. הוא ירד מהאוטובוס, על גבו תרמיל ובידו תיבת עץ קטנה, והוא מוכן ומזומן להשקיע את כל־כולו בעבודה שתידרש על מנת לאפשר לו את הלימודים והשהות בכפר הנוער. בקוצר רוח ייחל ליום הזה, ראשית חייו החדשים כחניך שכבת הבוגרים בכפר שמן. במכתב אישי שקיבל ממנהל הכפר כתב לו דוקטור תיאודור שהוא רואה בשכבת הבוגרים את “גולת הכותרת” של הכפר, שמטרתו להעמיד בוגרים, שבתום שנתיים של לימודים, “יגשימו התיישבות חלוצית ברוח הערכים שאותם אנו מקפידים לפתח.” בשביל איתן בן החמש־עשרה, ערכי החלוציות, העבודה ויישוב הארץ היו האידיאלים שעיצבו את חייו ואת שאיפותיו.
מצידה המזרחי של החצר הגדולה קרבו אליו כמה נערים ונערה, ובידם שלט בכתב יד: “ברוכים הבאים!” הם היו נרגשים כמוהו ובירכו אותו בחגיגיות. מי אתה, מה שמך, מאיפה אתה בא, שאלות מכל עבר. איתן הנבוך מלמל: “אני… קוראים לי וולך איתן, ואני מירושלים.”
“שלום, וולך איתן, ברוך הבא,” אמר לו אחד מהם, לבבי, חייכן ומלא רצון טוב. “אני כהן מאיר, ואנחנו פה מהשכבה הבוגרת. אל תתבייש. כולנו די חדשים פה. אני מרַכז את הקבוצה שלנו, ואתה שייך אלינו. הינה, זהו ירוחם, ירוחם אלימלך, גם הוא חבר הקבוצה, והוא ייקח אותך אל אריק, המדריך שלנו שיסביר הכול. נתראה בערב בחדר האוכל.”
השמש קפחה על הראש, ואבני הרחבה הגדולה הקרינו את החום הלוהט. הם עברו את החומה צפונה אל מתחם הבוגרים.
דמותו החסונה של המדריך, רעמת שערו, אופן דיבורו, הזכירו לאיתן את המדריכים שפגש בקן של תנועת הנוער העובד ושתמיד רצה להידמות להם. לשאלתו השיב איתן בקצרה, “אני ירושלמי, משכונת כרם אברהם, יליד הארץ. לפני חצי שנה אבא שלי נפטר פתאום, ופרנסת הבית נפגעה. אבא שלי עבד במאפייה בשכונה. הלימודים בתיכון בירושלים כבר לא היו אפשריים לי. על כן הגעתי לכאן, במטרה לעבוד, לחסוך וללמוד.”
“ממכתב הפנייה שקיבלנו ממך, עולה שאתה הכרת את האבא של הנוער העובד, דוד כהן, והוא שעודד אותך בכיוון של כפר הנוער.”
“נכון,” אמר איתן. “הוא ידע כמה חשובים לי התנועה וההגשמה, וגם המשך הלימודים, ואמרתי לו שאני רוצה לקחת חלק במפעל ההתיישבות בכלל.” איתן נמנע מלהעלות את עניין המחיר הכבד שנאלץ לשלם על בחירת דרכו ביחסיו הקשים עם הבית.
אריק הביט בו בעיניים טובות. “באת למקום הנכון. שיהיה בהצלחה, איתן.”
באוהל שהוקצה לו מצא איתן על מיטתו חבילת בגדים, לבנים, נעליים וכלי רחצה. אֵם הבית דאגה לצייד אותו מראש בכל הדרוש.
עד סוף יולי נכנסו חייהם לתלם קבוע של עבודה וחברה. איתן היה מרוצה. הוא אהב את סדר היום, את הארוחות המשותפות בחדר האוכל, את חבריו החדשים. בייחוד נהנה מהיציאה לעבודה בהשכמת הבוקר, מנשימת האוויר הרווי בריחות האדמה והטללים. יכול היה לחוש איך תיחוח האדמה בגן הירק מגביר את יבולה. רק בלילות, על אף עייפות הגוף לאחר עמל היום, התקשה להירדם והמחשבות על הבית הציקו לו. אימא לא יכלה להבין את התעקשותו על בחירה עצמאית של דרכו. היא ציפתה ממנו שיישאר ויעזור לפרנסת המשפחה. אבל איתן ידע שאם יישאר בירושלים ייאלץ לוותר על הלימודים, וזה יכאיב לאימו לא פחות משיכאיב לו עצמו. הוא קיווה שדווקא על ידי המסלול של הגשמה ולימודים בכפר יוכל לבנות ולהיבנות לא רק למען עצמו, אלא גם לטובת אימו ואֶחיו. אך אימו סירבה להקשיב.
כשגברו עליו המחשבות הקשות וגעגועיו, וסימני השאלה התרבו, נהג לקום ולקחת מתיבת הספרים שלו את כתבי א”ד גורדון, הנערץ עליו, וללכת אל חדר האוכל של השכבה, שבו היה חופשי להדליק אור ולהשתקע בקריאה. ככל שגברו בתוכו ייסורי המצפון כלפי אימו, כן ניסה לחזק עצמו בדרכו להגשמה חלוצית סוציאליסטית.
אולם באותו ערב, לא המחשבות על הבית הטרידו אותו, כי אם האחריות הגדולה שהוטלה עליו. הוא נבחר להוביל את הסיור הראשון של חוג “המשוטטים”, שהקימה הקבוצה ביוזמתו של מאיר. מאיר ארגן את חבריו, אלברט וירוחם, יחד עם “הוותיקים” אריה וראובן, חבריו של איתן לאוהל, והזמינו את איתן שיצטרף אליהם. לא היה צריך לשכנע את איתן. הוא היה סייר מלידה. בסביבת מגוריו בירושלים היה עורך מסעות רגליים במסלול אתגרי ומעמיד את עצמו במבחני כושר קשים שדרשו דבקות במשימה והתמדה.
המטרה הייתה לצאת לסיורים בסביבה כדי ללמוד להכיר את השטח ואת מאפייניו. הטיול הראשון נקבע לשבת הראשונה של חודש אוגוסט, ועל משכבו, באותו לילה של יום חמישי, היה איתן שב ומחשב מרחקים ומשחזר בעיני רוחו את תוואי הכפרים הערביים שבסביבה. קודם לכן, אחר הצוהריים, נפגשו מאיר ואיתן עם אריק כדי לקבל את אישורו למסלול הטיול, הראשון שהחניכים יוצאים אליו באופן עצמאי. הם כבר קיבלו את אישורו העקרוני של המדריך הראשי של הכפר, יֶרח, לרעיון של טיולים בסביבה ברשות עצמם.
אריק חזר שוב על אזהרותיו. “אומנם כפר שמן יושב על אדמה שנקנתה בתחילת המאה על ידי הקרן הקיימת, אבל אנחנו מוקפים כפרים ערביים עוינים. חשוב שתיצמדו למסלול ובשום אופן לא תתפתו למעשי הרפתקנות.” אריק אישר את המסלול שהציע איתן, והוסיף, “אני מצפה לראות אתכם בחזרה בחדר האוכל עד השעה אחת, לארוחת צוהריים.”
באותו ערב נפגשה החבורה בחדר האוכל ואיתן שינן לפניהם את המסלול. “אנחנו נלך עד לתל חדיד, מדרום־מזרח לכפר. אל תדאגו, זה לא מסלול קשה. בסך הכול שלושה קילומטרים עד לתל. התל עצמו הוא אתר עתיק, וחבל שלא נוכל לטפס עליו עד הקצה, מאחר שהיישוב הערבי חדיתא יושב שם. כמו שאתם יודעים, אריק אישר את הטיול בתנאי שנקפיד לא להתקרב לכפרים הערביים שבסביבתנו, גם ג’מזו, גם דהרייה ובית נבאללה. על צלע התל נאכל ארוחת בוקר ואחר כך נחליט. אם יהיה לנו זמן, נוכל להמשיך עוד קילומטר או שניים דרומה, לפי המסלול שאישר לנו אריק. אם לא, נתחיל את הדרך חזרה.”
בשעה חמש בבוקר השבת היעודה, התאספו חברי החוג בחדר האוכל. הם היו שבעה, לאחר שהצטרף אליהם ברגע האחרון אלי, שהיה יליד המושבה פתח תקווה. הם החלו להתרגל לכנות את עצמם “החוג”. סוניה, הנערה היחידה לפי שעה בקבוצה, לא הצטרפה לחבורה. הם שתו קפה עם לחם בריבה, ואחרי שאספו את ארוחת הבוקר שמאיר ארגן ערב קודם מהמטבח הראשי, יצאו לדרך.
האוויר היה קריר ונעים. איתן התבונן בהם וראה את החבורה מתנהלת אחריו. הוא חש אחריות. אריה, שהיה החסון שבחבורה, נשא על גבו מְכל מים. כולם היו מצוידים גם במימייה אישית ובכובע. את שני התרמילים שהכילו את ארוחת הבוקר נשאו בינתיים מאיר וראובן.
כעבור כשעה הגיעו למרגלות תל חדיד והתחילו לטפס במעלה הגבעה. הדרך השתרכה בינות לעצי זיתים ומשוכות שיחי הצבר על המדרונות. “הקרן הקיימת רכשה את השטח בשנת 1907 ונטעה זיתים, נוסף על אלה של חדיתא,” הסביר איתן, כפי שלמד מהחומר שהספיק לקרוא על המקום בספריית הכפר.
כשהגיעו עד לגובה של כשבעים מטרים, כמחצית גובה התל, נעצרו. איתן לא רצה להתקרב לכפר ובחר תוואי שלא יחשוף את תנועתם. אך גם ממחצית הגובה, המראה שנגלה לפניהם הותיר אותם ללא מילים. כל שפלת החוף נפרסה למולם. נדמה היה שאפשר להושיט יד ולגעת בים התיכון. והינה כפר שמן עצמו, ממש מתחתיהם כעל כף היד. כעת קלט איתן את חשיבות מיקומו של הכפר חדיתא על התל. הגבעה הייתה מקום אסטרטגי ממדרגה ראשונה.
“עכשיו אפשר להבין למה נקנו כאן האדמות ולמה היישוב המקורי של כפר שמן הוקם מוקף חומה בתחילת המאה,” אמר אריה, וביטא את תחושת כולם. האיוּם מהכפר העוין היה מוחשי.
אחר כך התיישבו בצל אחד העצים וחגגו את טיולם הראשון בארוחת בוקר ארצישראלית של ירקות, ביצים, לחם, זיתים, בצל, שום ושמן זית. לאיתן חשוב היה להוסיף רקע על המקום, שיחבר אותם לתפקידם החלוצי. הוא סיפר שהיישוב, בשמו חדיד, נזכר בספר עזרא כאחד המקומות שבהם התיישבו השבים מגלות בבל. מאוחר יותר, ב־143 לפני הספירה, שמעון החשמונאי ביצר את חדיד בשל מיקומה האסטרטגי בדרך לירושלים.
איתן חש הצלחה וכוח פנימי. לראשונה מאז בואו לכפר, לפני כחודש, חש הקלה והתרוממות רוח, חש קרבה ואהדה, וידע שהוא רוכש לו את מקומו בקרב החבורה, וזו הופכת להיות חלק ממנו.
“שמתם לב, חבריה,” אמר מאיר, “שאנחנו הקבוצה היחידה מתוך חמש קבוצות השכבה שלקחנו על עצמנו אתגר שמחוץ לתוכנית הלימודים? כיפאק היי לאיתן על תכנון הטיול, וכיפאק לחוג!” מאיר קנה לו שליטה על פניני העברית החדשה. השימוש במטבעות לשוניות כאלה הגביר בו את תחושת השייכות והחיבור עם המקום. הם הבינו שהם משתייכים לקבוצה ייחודית ונבחרת, וביטאו זאת בחיוכים וטפיחות על השכם. השעה הייתה שמונה, ושום דבר לא יוכל להם. הם החליטו להמשיך דרומה.
כשירדו מהגבעה והתקדמו במישור, ראו במרחק־מה לפניהם ענן אבק ומייד נגלה עדר ורועה ערבי המוליך את הצאן. במוחו של איתן הדהדו האזהרות שאריק חזר והשמיע באוזניהם. אריה הסיר את מְכל המים מגבו והעבירו לאיתן. הוא זירז את צעדיו אל ראש הטור של ההולכים, נכון להגן עליהם בגופו הגדול, אם יידרש. איתן ביקש להרגיע את הקבוצה. “נראה לי שזה רועה תמים,” אמר. “תמשיכו ללכת כרגיל, בראש זקוף וברוח טובה. אם נגלה פחד, זו עלולה להיות הטעות הגדולה שלנו.” אריה הניף את ידו וקרא לעבר הרועה, “אהלן וסהלן, כיף חאלק?”
נראה שהרועה היה מפוחד לא פחות מהם והוקל לו כשנוכח לדעת שלפניו רק חבורה של ילדים מהמַדרַסה של היהודים. הוא נופף בידו לעברם.
מאושרים וגאים שבו אל מתחם הכפר. משימתו הראשונה של החוג בוצעה היטב וברוח טובה.
אין עדיין תגובות