"הם גרמו לי להבין שתמיד יש פרק נוסף. שום סיפור לא נגמר, הכול ממשיך…" – כך אומרת אנה על הוריה […]
1
האור נכנס דרך התריסים המוגפים. אחד השלבים היה שבור, וקרן האור נחתה עליי. קרן אור נועזת.
אני בחדר שלי? מה השעה?
איפה הטלפון, לעזאזל?
שמונה חמישים ושתיים.
אוי, אני באיחור נוראי! יש לי פגישה בתשע וחצי.
טסתי למקלחת. בדרך לשם חטפתי בגדים מהארון. בחיים לא אספיק להגיע בזמן. טוב, יש לי תירוץ מצוין. רק אתמול קמנו מהשבעה על אבא.
המים קרים. אוף!
רגע.
אתמול קמנו מהשבעה על אבא. זה אומר שהיום יום שישי.
נעצרתי לרגע מהסחרור. אני יכולה לחזור לישון.
צלצול בדלת?
אני חולמת את זה?
וזה ממשיך לטרטר לי במוח.
מי, לעזאזל, מצלצל לי בדלת?
ואיך אני יכולה לפתוח ככה? אני עדיין הפוכה מהשינה.
אספתי את השיער, ושמתי על עצמי את המעיל הגדול שהיה מונח על הספה.
“מי זה?”
“השליח. תפתחי”.
גיא?! פתחתי את הדלת והוא נכנס בסערה. עוד לפני שהספקתי לצעוק עליו הוא זרק לי באוויר: “את נראית כמו מישהי שישבה שבעה”.
“מצחיק מאוד”.
הוא כבר היה בסלון. בא עם שקיות. מלא מרץ.
“מה אתה עושה פה? ולמה אתה מצלצל בדלת?”
“לא ענית לטלפון. והשעה כבר שתים־עשרה ורבע ביום שישי”.
“שתים־עשרה ורבע?!” הייתי המומה.
אני עומדת ליד הדלת. גיא במרכז הסלון. מתבונן סביבו. מביט בי.
“מותק, לכי להתקלח. אני אארגן לנו משהו לאכול. הבאתי קפה טוב”.
“אין מים חמים”.
“אבל יש לך טיימר, לא? מה, הוא לא עובד?” הוא כבר היה בדרך לטיימר. כולו מלא עזוז.
מה יש לו, אולי שיירגע כבר? “לא יודעת. בבוקר רציתי להתקלח והיה קר”.
הוא נכנס למקלחת. פתח את הברז. אני לא מצליחה לעקוב אחרי התנועות המהירות שלו. רציתי לחזור לישון.
“המים חמים אש. לכי להתקלח”.
“אבל היה קר מקודם”.
“אולי לא פתחת את המים החמים?”
הוא יצא ומשך אותי לחדר. הוציא לי מהארון ג’ינס וסוודר. נקיים. שלא לבשתי בשבועות האחרונים. הבגדים היפים שלא העפתי עליהם מבט בחודשים האחרונים.
“זה בטח קצת גדול עלייך עכשיו, אבל זה נקי ומריח טוב מכביסה. יאללה. זריז. אני מת מרעב”.
הוא במצב רוח של לפקד עליי. מכירה אותו. אי־אפשר להתווכח איתו עכשיו. רציתי להתקלח. לא רציתי לאכול אבל רציתי להתקלח. במשך יומיים ברציפות. עד שכל המים החמים בעולם ייגמרו.
זחלתי למקלחת באיטיות. אני לא בפוקוס. סגרתי את הדלת. הסרתי מעליי את הבגדים. בגדי האבל של השבוע האחרון. הרגשתי שאני מקלפת מעליי את העור. עור של השנה האחרונה.
המים היו חמים. החדר התמלא אדים. נעמדתי מתחת לזרם. מים רותחים. לא יכולתי לזוז. התיישבתי באמבטיה. הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד. נזכרתי באנשים, ברגשות, בתמונות מהשבוע האחרון. אבא שלי מת. ישבנו שבעה. אימא שלי, אחותי ואני. וכל השבוע היו אנשים, חיבוקים, נשיקות, בכי אין־סופי של כולם, כלים, אוכל, שקיות זבל גדושות, כיסאות שנערמו שוב ושוב, ילדים מתרוצצים בין החדרים. ואנשים. ועוד אנשים. ואני מתבוננת. עונה, מדברת, מנחמת, מחבקת. והכול זר לי. לא מאמינה שיש מודעת אבל על הדלת, שהשם של אבא שלי כתוב עליה. אבא שלי.
וואו, כמה אני עייפה. אני רוצה לישון.
שמעתי דפיקות על דלת המקלחת.
“אנה?”
שוב גיא? “מההה?” גם למקלחת הוא רוצה להיכנס?!
“הכול בסדר?”
“אני מתקלחת!” צעקתי.
“אני נכנס”.
“אל תיכנס!” צרחתי בכל הכוח. אבל הוא כבר היה בפנים.
“גיא, לך מפה!” צרחתי עליו.
הוא הוריד את מושב האסלה והתיישב עליו.
“גיא!!!”
“מה, את בלחץ שאראה אותך עירומה?” הוא חייך. “תירגעי. כבר ראיתי הכול, שכחת? וחוץ מזה, אני לא רואה כלום מרוב שאת היסטרית”.
“גיא, עוף מפה”.
הוא דיבר לאט. “את כאן כבר עשרים דקות. זה לא בריא להיות במים רותחים כל כך הרבה זמן. אז אני רוצה שתצאי מהמקלחת”.
איך עברו עשרים דקות?
“אתה סתם ממציא שקרים. עזוב אותי. אני אצא עוד מעט”.
“לא. עכשיו”.
הוא הביא לי מגבת נקייה. “הינה, אני לא מסתכל”.
“גיא, תצא. אני אסתדר לבד”.
הוא הסתכל עליי במבט ספקני. ואני כולי מכווצת. שכחתי שאי־אפשר לראות כלום. הזכוכית חלבית.
הוא יצא סוף־סוף.
רק כשהתנגבתי, הבנתי שבכיתי כל הזמן הזה. הרגשתי את העייפות. הסתכלתי על עצמי במראה.
לא הכי חיננית כרגע. אבל לפחות נקייה. עם בגדים חדשים. הם באמת גדולים עליי קצת. עיניים עצובות. עור מיובש. השפתיים אדומות. והינה החיוך הקטן.
וואו, אנה. הינה את, מציצה שם מתחת לעור שלך. עברת הרבה בחודשים האחרונים. כל הכבוד לך! תחייכי קצת.
“נו”, שמעתי אותו שוב צועק.
יצאתי החוצה.
“אני לא חושב שיצא לי אי פעם לזרז אותך בשנים הרבות שאנחנו מכירים. זה בדרך כלל היה הפוך”.
התיישבתי על הכיסא. על השולחן היו מונחים כל מיני דברים שאהבתי – קפה, חביתה עם בצל, טוסט שרוף קלות, טחינה, ירקות.
“מתי הספקת להכין את כל זה?”
“כשבכית במקלחת”.
איך הוא יודע?
“אני מכיר אותך קצת”, אמר כאילו קרא את מחשבותיי. הוא הכין לעצמו פרוסה עם טחינה ועגבנייה – הסנדוויץ’ האהוב עליו. אני טרפתי את החביתה.
“מה השעה?”
“כמעט אחת בצוהריים. יום שישי”.
“ישנתי הרבה”.
“מתי הגעת הביתה אתמול?”
“אני לא בטוחה. אני חושבת שבתשע כבר ישנתי. והגעתי הביתה קצת לפני. מה שמזכיר לי…” קפצתי מהכיסא. הפעלתי מכונת כביסה בערב. אני זוכרת ששמעתי את הטרטורים שלה בכל פעם שהתעוררתי לרגע.
“אם את מתכוונת לכביסה, אז תליתי אותה. היא קצת מסריחה כי היא עמדה רטובה כל הלילה במכונה. אז תכבסי שוב כשהכול יתייבש”.
חזרתי למטבח. גיא הלך אחריי.
“תגיד, תמיד היית כזה… מסדר הכול?”
צחקנו. התשובה היא כן.
“בטח. חוץ מזה, הבית שלך נראה זוועה. בערך כמוך. לא ניקיתי, כי אני יודע כמה את שונאת שנוגעים לך בדברים. ולא בא לי לעצבן אותך. יאללה, תאכלי משהו. אני תכף נוסע לירושלים”.
“אתה נוסע לרחל וניסים?”
“כן, כמו בכל יום שישי. ובערב אנחנו בארוחת ערב אצל אימא שלך ואריק. אאסוף אותך בסביבות שבע”.
“רחל התקשרה אליי השבוע. התנצלה שהם לא יכולים להגיע לנחם. הבטחתי שאצטרף אליך באחד הביקורים הקרובים שלך אצלם”.
“הם אוהבים אותך. התאהבו מהרגע הראשון שנפגשתם”.
“זכינו להכיר אותם בזכותך”.
“יותר נכון, בזכות מישהי אחרת. אבל זכינו. כולנו”.
הוא קם וחיבק אותי. “תאכלי משהו”.
“תודה”. הייתי אסירת תודה. לא מצאתי מילים נוספות כרגע. הדמעות שוב עמדו לזלוג.
“נראה לי שבכית מספיק להיום”. הוא חייך באבהות הטבעית לו.
“היה לי עמוס השבוע. השנה…” לא בכיתי. לשם שינוי דיברתי לאט. “כל כך הרבה קרה בזמן קצר כל כך. אני לא מעכלת בכלל את הדברים. חשבתי על זה בשבעה – אבא שלי חלה, ומיד הפך לחולה סופני, בלי הכנה מראש. אז התחלתי להיפרד ממנו, ולהיות איתו, ולחלוק עם אימא שלי ועם אריק את הטיפול בו. ואז גם נפרדתי מ…”
“מהעכבר”.
“כן. למה אתה קורא לו ככה? כאילו שאתה שונא אותו או משהו”.
“אף פעם לא שנאתי אותו, הוא פשוט בזבז לך את הזמן. והוא יצא אפס גדול בשנה הזו. הייתי מצפה מבן זוג שיתמוך בך, אבל הוא כזה עכברון פחדן וחסר עמוד שדרה. העיקר שסוף־סוף עזבת אותו”.
“אזרתי כוח ואומץ. בזכות אבא שלי”.
“הוא אמר לך לעשות את זה?”
“לא. אבא שלי לא אמר לי מעולם מה לעשות. אתה מכיר אותו… כלומר, הכרת אותו…” עצרתי. האם אתרגל בקרוב לדבר על אבא שלי בלשון עבר? הרגשתי שוב את החנק בגרון.”הוא האמין תמיד שהכול לטובה. איש אופטימי כזה. דווקא המוות שלו היה מה שחיזק אותי. התבוננתי בו בחודשים האחרונים לחייו. הוא ידע בדיוק מה קורה איתו, מה קורה לגוף שלו. הוא היה חד וצלול יותר מתמיד. ואבא שלי, הגבר הזה, חי חיים מלאים, חי אותם בכל הכוח. הוא עבר כל כך הרבה לאורך חייו, והתמודד עם מצבים לא קלים. אבל לא משנה מה קרה – בעיות כספיות, ענייני בריאות, דאגות לילדים, דאגות להורים, גירושין מאימא שלי, תקופה אבודה שבאה אחרי הגירושים – הוא תמיד חי חזק. הוא דיבר חזק, היה דומיננטי, מנהיג, סוחף, חכם. אבל גם הוא, האריה הזה, הגיע לסוף שלו. לא חשבתי שזה יכול לקרות לאבא שלי. הוא נראה כמי שיחיה לנצח. אבל גם הוא עזב. המשיך הלאה”.
שאפתי אוויר. דיברתי עכשיו יותר ממה שדיברתי בכל השבועות האחרונים יחד. “ואז התבוננתי בעצמי, בחיים שלי. חיה עם גבר במשך חמש שנים – גבר שלא התאים לי, גבר שהפסקתי להימשך אליו. גבר שהתאים לי מתישהו בעבר. חיה בבית עם מטבח מאובזר וטלוויזיה גדולה, וחברים מקיר לקיר, ונסיעות לחו”ל, ומכונית גדולה. תסריטאית, מכירה את כל האנשים היפים והנכונים, מסתובבת בין השקות לפתיחות ולמסיבות במקומות הנכונים”.
שאפתי שוב אוויר. “ולעומת כל זה – אבא שלי. עוצמתי וצנוע. לא תשמע אותו, אם לא תכרה את אוזנך. לא תראה אותו, אם לא תתבונן. והוא לא פחד מכלום. חי באמונה חזקה באלוהים שלו, בבורא עולם”.
עצרתי לרגע. פתאום ראיתי את אבא שלי ביום שישי, שר את הקידוש. מנשק אותנו. מחבק כמו דוב. “ואז הסתכלתי על עצמי שוב, ומה לי ולכל זה? זו בכלל לא אני. מעולם לא בישלתי במטבח הענק והמאובזר הזה. גם עידו לא בישל. לא נסענו באוטו הענק כי למצוא חניה זה סיוט. שנאתי את המסיבות וההשקות והפתיחות, ובאיזשהו שלב פשוט הפסקתי ללכת… כל מה שרציתי – זה לכתוב. רק לכתוב. בשקט. בלי לחץ של סדרה על הראש, בלי להספיק מהר־מהר, בלי לכתוב ולשכתב לפי הגחמות של כל במאי מתחיל”.
התעייפתי מלדבר על חיי הקודמים. “הפרידה שלי מאבא שלי הבהירה לי שהחיים קצרים. ולְמה, לעזאזל, אני מחכה? החיים קורים עכשיו, מול העיניים שלי. לא אי שם, במחשבות שלי, בתכנונים שלי. עכשיו”.
“ופתאום הבנת שהגיע הזמן לשינוי?”
“לא הבנתי. זה פשוט קרה. הכול בבת אחת. נפרדתי מעידו, עברתי לדירה של אימא ואריק. התחלנו לטפל יחד באבא שלי. מצאתי דירה קטנה משלי, קרובה לאימא שלי. ועכשיו גם נפרדנו מאבא שלי”.
“המון דברים קרו”.
“אבא שלי נתן לי כוח לעשות, והוא אפילו לא ידע את זה. אני רק רוצה לכתוב. זה מה שתמיד רציתי. לחיות בשקט עם הנשמה שלי, חיי רוח ושלווה”.
“סיפרת לו שנפרדת מעידו?”
“כן. הוא חייך חיוך גדול. זה היה לפני המורפיום. ובערב, לפני שהלכתי הביתה, הוא אמר לי שהגיע הזמן למצוא שותף אמיתי לחיים אמיתיים. חיי רוח ואור. הוא אמר שעכשיו אני מוכנה באמת, שעד עכשיו פחדתי להיות לבד. ועכשיו אני באמת מבינה מה זו זוגיות”.
“הוא צודק”.
“צדק…” תיקנתי אותו.
“צדק…” הוא חזר אחריי. “יש לך הרבה אומץ. לעשות בבת אחת כל כך הרבה שינויים בחיים. זה לא עניין של מה בכך”.
“כן. מתברר. כל כך פחדתי מזה. ועכשיו אני לא מבינה למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן”.
הוא התבונן בי, ולרגע הרגשתי שהמשפט הזה נגע באיזו נקודה עמוקה גם אצלו. כאילו יש שם משהו… משהו שהוא לא מדבר עליו.
“גיא?” הבטתי בו. הוא שתק. כן, יש שם משהו. “מה קורה?”
“קורה? לא יודע… אולי קורה, אולי לא”.
“גיא?” שאלתי שוב.
“נדבר מתישהו. מבטיח. לא עכשיו”. הוא התרומם מכיסאו.
“מבטיח?”
“כן. את האדם היחידי שיודע עליי הכול. אפילו יותר מאשתי…”
“טוב, היא מכירה אותך רק עשר שנים. אני מכירה אותך כבר עשרים. היא אשתך, ואני אחותך… החורגת… ממש עכשיו, לפני עשרים שנה, התחלנו ללמוד באוניברסיטה, ובערך בדצמבר התחלנו לדבר והתחברנו. עד היום”.
“וואו, זה אומר שאנחנו בני ארבעים ושלוש”.
“אתה בן ארבעים ושלוש, אני בת ארבעים ושתיים”.
“צעירה”.
“זקן”.
צחקנו קצת. התחבקנו.
אין עדיין תגובות