"גם אם לא יבואו עשרות מולם וגם אם יופיעו בהמוניהם, הוא יתבקש להשתמש בכוחו כדי להילחם, לקחת חיי אדם, להגן […]
1
היא הרגישה את הקוצים שגדלו בעונה החמה בשדות הבור, נתפסים בבגדיה שקיבלה לא מזמן בתור מתנה, נתפסים בעורה וחותכים בו. דם החל לרדת מרגליה. היא לא חוזרת אחורה, לא משנה מה, התינוק לא יהיה קשור אליהם. הוא נתן לה סיבה מספיק טובה לנסות לברוח גם אם זה מציב את חייה בסכנה. אין לה בית ללכת אליו, ורק התקווה שתמצא מישהו שיסכים לספק לה קורת גג והמחשבה שהכול יעבור בשלום דרבנו אותה להמשיך. עוד קצת, למרות הכאב ברגליה וההרגשה שגרונה וחזהּ עולים באש. הטירה נראית בַמרחק כמו גוש אפל ושחור מואר בכוכבים, שטומן בחובו דמויות השרויות בקללה נצחית של סבל. יש מרחק לא קטן לפניה עד שתגיע לבתים, ודרך השדה זו הדרך הארוכה יותר, אך האפשרות השנייה היא ללכת על השביל אשר מחבר בין האזרחים לאֵלים וזו לא באה בחשבון. מישהו עלול להבחין בה. עוד קצת.
“נמסר לי שאתה טוב במה שאתה עושה,” אמר וָסָאלוֹ לרוצח שאת שירותיו היה מעוניין לשכור.
“אתה או מי שסיפר לך את זה לא טועה, אלא שבדרך כלל לא זה שיוצר את החוקים מבקש ממני לעבור עליהם,” השיב.
“אל תדאג. אשלם לך ואף אחד לא יציק או יפריע לך, רק תטפל בה בדרך שאתה מוצא לנכון באותו הרגע, אולי עדיף מהר עד כמה שניתן, ואם התינוק כבר ייוולד אני רוצה אותו בחיים. מובן?” שאל וָסָאלוֹ. “כן,” ענה הרוצח.
“מצוין, אתה יכול ללכת,” אמר ונשאר לשבת, חושב לעצמו, חבל שזו שאהב, שאהבתה ליטפה את ליבו ברכות כטיפת גשם סתווית הנופלת בדרכה להרוות את צימאונו של יצור חי ולהפיח בו נשמה חדשה וטהורה, בחרה בדרך הזאת. על אף כל הדברים שקרו, אחרי שסיפר לה הכול ופתח את ליבו בפניה, דבר שמנע מעצמו במשך שנים רבות כדי לא להיפגע שוב, הינה זה קרה.
“תמסור לה שלום ממני”, הוסיף וָסָאלוֹ לעבר האיש שעבר את סף הדלת והרים את ידו למשמע הבקשה. המחשבות המתרוצצות בראשו לא נתנו לו מנוח, לא אפשרו לו להרפות מהכעס ומהאכזבה שליווהו במשך שנים. הצער שפעם שיתק את חושיו עשה זאת שוב, ומבלי להבחין בכך, הוא נתן לו להרוס את הדבר הטוב היחיד שהיה בחייו.
“לך לישון, כבר מאוחר,” נשמע לפתע קולו של וֶרְטָמִיר. “אני לא עייף,” השיב וָסָאלוֹ, נרגן. חברו התקרב אליו באיטיות ונאנח וכשפניו מביעות רצינות והבנה אמר: “עשית את הדבר הנכון, תאמין לי, אין דרך אחרת. בוא נלך.”
“הנח לי. אני צריך להיות לבד כרגע,” פטר את וֶרְטָמִיר שלא חיכה שנייה אחת והלך. אבוד ומבולבל, התחפר וסאלו עמוק יותר בכיסאו ובמחשבותיו ולא מצא מנוח לנפשו.
הוא יכול לזהות פחד, אולי אפילו להריח אותו אם ירצה, וזאת שלפניו, אשר וסאלו ביקש ממנו למצוא, בהחלט נראתה בלחץ מרגע שהבינה שהעניין סגור. היא נדחקה לפינה, אין לאן ללכת. כל כך הרבה זמן חיפש אותה וסוף סוף מצא. התשלום לעבודתו יהיה מוצדק.
“תתרחק ממני, אני מזהירה אותך!” צעקה אליו בביטחון, אולי ניסתה להרתיע אותו. גם ילד לא יפחד ממנה, היא צעירה כל כך בעצמה.
“מצטער, אני לא יכול. שילמו לי כדי שאמצא אותך ואת מה שגנבת,” אמר בהלצה. לפי ההבעה שלה, נראה היה שרק הוא משועשע.
“מה?” שאלה בבלבול.
“איפה התינוק?” הגיע ישר לעניין.
“אני לא יודעת על מה אתה מדבר.”
שקרים אף פעם לא עבדו עליו, לזהות שקר היה דבר קל עבורו. “האבא דורש שתחזירי את הילד שלו. או ילדה. איפה החבאת אותו?” הפנים שלה הבהירו שהבינה. מי שעומד מולה יודע את סודה, הוא רציני אבל היא לא תוותר ובטח שלא תסגיר את מיקומו של התינוק בלי קרב.
“בחיים לא אספר לך,” אמרה בנחישות.
הוא שלף סכין. “אני מקווה שאת צוחקת איתי, החיים יכולים להיות קצרים מאוד.”
הנשק הכסוף לא שינה את הבעתה, היא נשארה יציבה ולא הוציאה מילה מפיה. לפני ששלח את הסכין לגרונה נזכר למסור לה שלום מהאיש ששלח אותו, שישלם לו סכום מכובד לאחר שיבצע את המשימה – להרוג אותה ולהחזיר את התינוק.
לפי איך שהאישה נראית, יותר נכון נערה, אפשר לחשוב שהתינוק בכלל לא שרד, חשב לעצמו. גופה צנום, עורה מתוח על עצמותיה, בגדיה מרופטים ומלוכלכים, רגליה היחפות חבולות וזרועותיה חלושות. אבל הרי אמרה שלא תגלה לו היכן התינוק, מכאן שהוא חי וכל שנותר לעשות זה לחפש אותו. האם זה כל כך חשוב? לא. הוא יאמר שהתינוק מת וייקח את הכסף. לאנשים כמוהו, עבריינים, לא כדאי להיות בקשר עם אנשים בעלי כוח והשפעה, ובטח שלא… לא עם השולטים שדוחפים את אוכפי החוק לרדוף אותו ואת שכמותו. הוא רוצה לנתק את הקשר שביניהם כבר לא מעט חודשים.
אין עדיין תגובות