החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על הבחירה

מאת: ,
מאנגלית: לי נור הראל | הוצאה: | 2015-05 | 200 עמ'
קטגוריות: ניהול ועסקים

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

אלי גולדרט מוכר למליוני קוראים ברחבי העולם כמדען, מחנך וגורו למנהלים. תורת האילוצים (TOC) שפותחה על ידו, נלמדת בבתי ספר לניהול ובתוכניות MBA ברחבי העולם. המתודולוגיות שלו אומצו על ידי סוכנויות ממשלתיות ועסקים גדולים כקטנים, שסללו בעזרתו את דרכן להתייעלות ולהצלחה. אך אלי גולדרט היה יותר ממדען, מחנך וגורו טכנולוגי, הוא היה בראש ובראשונה פילוסוף, שרבים מחשיבים כגאון, והוגה שדרבן רבים לחשיבה יצירתית עצמאית. בספרו הראשון "על הבחירה", מציג גולדרט את מחשבתו המאתגרת. באמצעות דיונים שנערכו על בתו אפרת, נפרשים עקרונות תורתו ומודגמת דרכו המעשית של גולדרט לפתרון בעיות אישיות ומקצועיות.

כיצד אפשר לפתור כל קונפליקט?

איך מפשטים כל סיטואציה, אפילו כזו הנראת במבט ראשון מורכבת ומסובכת?

איך ניתן לשפר במידה משמעותית כל מצב?

כיצד נגיע תמיד לפתרון בו כולם מרוויחים?

ספר זה, אשר אלי גולדרט ראה כחשוב ביותר מבין הספרים שכתב, הנו הזמנה לקורא לבחון מחדש את חייו ועמדותיו האישיות והמקצועיות. על ידי אימוץ הפרספקטיבה החדשנית ודרכי הפעולה המוצעות בו, יוכל הקורא להגיע להישגים עסקיים ולחיים בעלי משמעות.

מקט: 4-317-72
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד

 

היישום מנדלי קורא ספרים הורד/י דוגמה חינם ליישום מנדלי קורא ספרים


פרק 1

איזה חופש בחירה יש לנו?

שמי אפרת. אני מורגלת זה מכבר בהקראת כתביו של אבי באוזניו. הוא טוען שהערותי, ויתרה מכך, שפת הגוף שלי, עוזרות לו להבחין היכן טיעוניו אינם ברורים דיים.

פעם שאלתי אותו, "למה אני?"

"בגלל שבניגוד לרבים אחרים, את לא משלה את עצמך שאת יודעת הכל אודות ארגונים, ובטח שלא על התנהגות אנושית".

אהבתי את תשובתו. עבדתי קשה כדי להשיג את הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה ארגונית. השקעתי שנים רבות כדי ללמוד עד כמה איננו יודעים. לא פלא שהכותרת של הדו"ח שאני עומדת להקריא בפניו, מעניינת אותי במיוחד. המאמר נקרא 'חופש הבחירה'.

"אבא, איזו בחירה השפיעה על חייך במידה הרבה ביותר?" שאלתי.

הוא ענה בהחלטיות "רציתי לחיות חיים מלאים. ההחלטה החשובה ביותר שנבעה מכך היתה להתמיד ולהשקיע זמן ולהבין, ממש להבין, כל אחד מתחומי העניין שלי: משפחה, חברים ועבודה".

מתוך ידיעה שכשאבא אומר "ממש להבין" הוא מתכוון להשקעת שעות אינספור בניסיון לפענח את יחסי הסיבה-תוצאה של כל גורם משפיע בסיטואציה, אני נאנחת, "זה לא קל".

"מי אמר משהו על 'קל'? היית רוצה חיים קלים?" הוא שואל.

מכיוון שאני בתו של אבי שמעתי את השאלה הזו יותר מפעם אחת. "אני יודעת, אני יודעת. אם אתה רוצה חיים קלים פשוט קח פטיש, גדול, והכה עצמך בראש, חזק. יהיו לך חיים קלים. אפילו יביאו לך אוכל למיטה".

אני ללא ספק רוצה חיים בעלי משמעות – חיים מלאים – וכך גם כל מי שאני מכירה.

כמו כן אני מודעת לכך שלמרות שאנשים רוצים לחיות חיים מלאים, רוב האנשים לא משיגים זאת.

"למה זה כה קשה לאנשים להודות בכך שהם אינם רוצים חיים קלים?" הוא שואל.

"מכיוון שהם כן רוצים חיים קלים יותר ממה שיש להם, ולחיות חיים משמעותיים זה כה קשה להשגה".

הוא מנפנף בידו בחוסר סבלנות. "יש דרכים להפוך אותם ליותר אפשריים להשגה. כל מה שנדרש זה לחשוב. לחשוב בבהירות. לחשוב כמו מדען אמיתי".

"במלים אחרות", אני אומרת בציניות, "אתה רק צריך להיוולד גאון".

הוא מיד מגיב, "לא, אתה לא. אני לא נולדתי עם כוח חשיבה יוצא מגדר הרגיל, ועדיין נמצאות בידי תוצאות מבחן ה-IQ שעשיתי בצעירותי כדי לאשר זאת. אני כמו שרירן. מתאמן, מתאמן, מתאמן. אפרת, מתי תביני שאת, כמו כל אדם אחר, בעלת מספיק אינטואיציה וכוח חשיבה כדי לחשוב כמו מדען אמיתי?"

אני לא קונה את זה. אבל יש משהו נוסף בהחלטיות של אבי שמטריד אותי יותר. "אבא, באיזה מובן לחשוב כמו מדען אמיתי מאפשר לאדם לחיות חיים מלאים?"

הוא מחייך קלות, ונאמן לגישתו של סוקרטס, במקום לענות, הוא שואל: "אולי תוכלי להסיק בעצמך את התשובה מתוך הדו"ח שהיינו אמורים להתחיל לקרוא לפני רבע שעה?"

אני מתחילה לקרוא.

הדו"ח[1] היה אודות הנושא שגזל כמעט את כל זמנו במהלך השבועות האחרונים. הכל התחיל מצירוף מקרים – שתי רשתות קמעונאות הביעו עניין ביישום התאוריה שלו. במהלך שבועיים הדבר התפתח להזדמנות עסקית אדירה שכללה חמש רשתות קמעונאות מהגדולות בברזיל. בדיוק כשהחל לנווט את הקבוצה שלו לעבר ההזדמנות החדשה והמבטיחה הזו, הכל התמוטט ללא כלום.

כשסיימתי לקרוא, הוא שאל, "ובכן?"

"בטח ממש התאכזבת", עניתי.

"למה את מדברת על אכזבה?" הוא שאל בקול מופתע.

"כל אחד חש אכזבה כאשר יוזמה שלו כושלת. ככל שהיוזמה חשובה יותר, כך גדלה האכזבה. גם כשאדם מבצע את הבחירה הנכונה, גם כשהאדם אופטימי ובוחר להסתכל על הצד החיובי שבדברים, גם אם האדם חושל מברזל, הוא או היא יחושו אכזבה. העובדה שאתה מדחיק רגשות אלה, אינה אומרת שהם אינם קיימים", עניתי בהחלטיות.

הוא מחייך. "טיעון אופייני מפי פסיכולוגית. עכשיו כשאת טוענת שאני מדחיק את רגשות האכזבה שלי, איך תקבלי את דברי ברצינות כשאני אומר שאני לא חש אותם כלל?"

אני מבטלת את הצהרתו; אני יודעת שאני צודקת.

"בואי נסתכל על זה מזווית אחרת", הוא מציע.

"בואי נניח שאת מדענית ואת מנסה לבנות כלי המתבסס על גישה חדשה. כמובן, בהיותך מנוסה, ראשית תערכי ניסוי; תבני אב-טיפוס. מה יהיו ציפיותייך מאב-טיפוס?"

אני בוחרת את מלותיי בקפידה. "רק כסיל יצפה מאב-טיפוס לעבוד בצורה מושלמת בפעם הראשונה. מה שאדם יכול לצפות הוא לגלות מה עובד כמצופה ומה לא".

"ניסחת זאת היטב", הוא מעודד אותי. "עכשיו, נניח שאב-הטיפוס מאמת מספר דברים שאכן עובדים, ומגלה שדבר אחד אינו עובד. מכיוון שדבר אחד לא עבד, אב-הטיפוס, ככלי, לא עבד היטב או לא עבד כלל. האם את משערת, בתי היקרה, שאת, כמדענית שבנתה את אב-הטיפוס, תחושי אכזבה?"

אני רואה לאן הוא מוביל. זה מעניין. "רק קצת", אני עונה.

"וברגע שתביני כיצד לתקן את מה שלא עובד? איך תרגישי אז?"

"אני ארגיש מלאת מרץ ומעודדת להמשיך הלאה", אני מודה.

בשביל אבי, כל סיטואציה היא הזדמנות למידה, כל יוזמה חדשה היא מושא למחקר. אני מעיינת ברפרוף במסמך שהרגע קראתי. ניתן לראות בבירור שהוא המשיך לחקור ולשפץ ככל שהתקדם. האנלוגיה עם אב-הטיפוס היתה בהחלט קולעת.

"מה ההבדל בין מדען המתכנן אב-טיפוס לכלי מסוים, לבין אדם מן השורה שפשוט משתמש בכלים?" הוא שואל.

זו שאלה קלה. אני עונה בביטחון: "רוב האנשים אינם יודעים הרבה על התהליכים הפנימיים של אותם כלים; בשבילם הכלי הוא כמו קופסה. כך שאם הכלי לא יעבוד, הם יחושו אכזבה. ואם הם צריכים שהכלי יעבוד, אז לא רק שיתאכזבו, הם יחושו תסכול".

הוא מהנהן בהסכמה.

"באשר למדען", אני ממשיכה, "הוא יודע כיצד ומדוע המכשיר פועל; הוא מכיר היטב את מרכיבי הכלי; הוא מבין את יחסי הסיבה-תוצאה שגורמים לו לעבוד. לכן, גם אם אב-טיפוס, ככלי, לא פועל, כל עוד הוא סיפק ידע חדש אילו גורמי סיבה-תוצאה תקפים ואילו לא, תחושת הסיפוק שיחווה מההתקדמות תפצה על תחושה האכזבה".

אבי רוכן קדימה ואומר, "כשאב-טיפוס, יוזמה חדשה, לא עובד, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: אחת היא לקטר על המציאות, והשנייה היא למצות את המתנה שהרגע הוענקה לנו, ההבנה מה צריך לתקן. זו הסיבה בגללה קראתי לדו"ח הזה חופש הבחירה".

לפני שהיה לי זמן לעכל את דבריו, הוא ממשיך ומוסיף, "אבל די לדבר על אב-טיפוס וכלים. בואי נדבר על המציאות, המציאות שעליה הרגע קראת. את עדיין חושבת שהתאכזבתי?"

אחרי שתיקה קצרה הוא חזר על שאלתו. "אפרת, את עדיין חושבת שהתאכזבתי?"

לבסוף עניתי, "סביר להניח שאתה היית בסדר גמור, אבל אני משוכנעת שהאנשים סביבך התאכזבו קשות".

"את צודקת", הוא הודה.

"ואני מתערבת אתך שזה לא היה קל לך לעזור להם להתגבר על האכזבה הזאת. אין לי ספק שכל ההתלהבות שלהם נעלמה, ושהיית צריך לעבוד קשה כדי להחיות בהם את המוטיבציה והנחישות. 'חופש הבחירה' אתה קורא לזה. ובכן, בשבילך אולי זה קל, אבל לרוב האנשים קשה לבחור את האפשרות הפרודוקטיבית".

אחרי זמן מה הוא שואל, "למה?"

"למה זה קשה לרוב האנשים או למה זה קל בשבילך?"

"למה אצלי זה שונה?"

אני עונה בהיסוס, "אתה תמיד המדען. אתה תמיד עסוק בפיענוח, כיצד פועל העולם, מנסה לנסח במלים את יחסי הסיבה-תוצאה בכל נושא שהוא, בכל מצב". אני מוסיפה בביטחון גובר, "בשבילך, הכל הוא כמו אב-טיפוס. לא פלא שמצבים הגורמים לאחרים אכזבה ותסכול הם עבורך מקור אנרגיה".

זוהי תובנה חדשה עבורי. ניתן לראות בבירור את העליונות בגישה של מדען. אבל מהי הגישה הזו?

מצד אחד, על האדם להיות ענו ולהניח שהוא אינו יודע. בעצם, כדי להימנע מתחושת אכזבה, עליו לצפות שהדברים, כפי הנראה, לא יעבדו בהצלחה בפעם הראשונה.

מאידך, על האדם להיות יהיר ובעל ביטחון ביכולתו להבין כיצד לגרום לדברים לעבוד.

חבר יחדיו שתי דרישות אלה ויש לך יופי של אוקסימורון: ענווה יהירה.

אני מסבה מבטי אל אבא ואומרת, "זו הפעם הראשונה שאני ממש מבינה עד כמה מועילה גישה של מדען, בשימור החוזק הנפשי הדרוש כדי ללכת אחר יוזמה חדשה".

"היא גם עוזרת להמצאת יוזמות חדשות מלכתחילה", הוא מעיר.

"כפי הנראה", אני עונה.

אבא לא אוהב תשובות לא מחייבות שכאלו.

"את מסכימה עם מה שסנקה אמר לפני אלפיים שנה, 'מזל טוב הוא הזדמנות פוגשת הכנה'?" הוא שואל.

אני עונה לאט: "ולדעת את יחסי הסיבה-תוצאה ששולטים בסיטואציה זו ההכנה הטובה ביותר".

אבי ממשיך להדריך אותי. "מה קורה אם מישהו אינו מוכן – אם הוא עיוור לשטף ההזדמנויות שהמציאות מציגה בפניו?"

לא קשה במיוחד לחזות את התוצאה. "אם מישהו אינו מוכן, אז הוא יחמיץ את רוב ההזדמנויות. אדם כזה יחכה למזל שיגיש לו הכל על מגש של כסף". אני ממשיכה ומוסיפה, "ואם לאדם אין מספיק הזדמנויות, הוא ירגיש שחייו אינם הוגנים, שהוא כבול על ידי הנסיבות, ושהוא חסר השפעה".

כמה מחבריי תיארתי זה עתה?

האם קו המחשבה הזה אינו פשטני מדי? אני חייבת להרהר בכך עוד.

"מזל רע קורה כאשר המציאות פוגשת בחוסר הכנה", הוא מסכם. "התייחסות אל המציאות כמדען, אם נעשית נכון, מספקת גם את ההכנה הנדרשת".

ואז הוא מוסיף, "אם אדם אינו מוכן, איזה חופש בחירה יש לו?"

עכשיו אני מתחילה להבין שזה לא רק החופש לבחור לראות את חצי הכוס המלאה. חופש הבחירה מתייחס גם ליכולת לזהות מצבים שיכולים להפוך להזדמנות ממשית.

אבי קוטע את חוט המחשבה שלי באנחה גדולה, "לצערי, למרות כל מאמצי, לעתים קרובות מדי, אני מוצא את עצמי לא מוכן".

אני מחייכת. הלוואי ויכולתי להיות לא מוכנה כמוהו. כדי לוודא שאני אכן מבינה, אני מנסה לעשות סדר בדברים שנאמרו.

"העובדה שאתה כל הזמן בונה מפות לוגיות של המציאות עוזרת לך בשתי דרכים. ראשית, ועכשיו אני מבינה עד כמה זה קריטי, אתה מסוגל לזהות הזדמנויות בתחומים החשובים לך. ושנית, כשיוזמות שלך לא עובדות בהתחלה, אתה לא מאבד אנרגיה. להיפך, האלמנט החסר בולט לעין, ואתה להוט להשלים אותו ולהפוך את ההזדמנות להצלחה. ראיתי אותך עושה זאת שוב ושוב".

אחרי זמן קצר אני מוסיפה, "האמת שאני מקנאה בך. הלוואי והייתי יורשת את הגאונות שלך".

"שוב אנחנו חוזרים לזה", הוא נאנח. "כל אדם נולד עם כוח-חשיבה עצום. לצערנו, ישנם מכשולים שעומדים בדרכו של שימוש בכוח-חשיבה זה. המשמעות העמוקה יותר של חופש הבחירה היא הבחירה להשקיע ולהתגבר על מכשולים אלה".

מכיוון שהוא רואה שאין לי בעיה עם הצהרה זו הוא ממשיך, "האם את יכולה לשער מהם המכשולים הללו?"

כפסיכולוגית הרשימה של מכשולים פוטנציאליים שאני יכולה לחשוב עליהם, היא אינסופית; ישנו מספר בלתי מבוטל של מחסומים פסיכולוגיים. במקום למנות אותם, אני שואלת, "תוכל לתת לי רמז?"

"ככל שהמצב נראה יותר מורכב, כך הפתרון חייב להיות יותר פשוט", הוא מדקלם. זהו אחד הציטוטים החביבים עליו.

עכשיו אני תקועה. אני מורגלת לגשת לדברים שכאלה מתוך התבוננות בעולמו הפנימי של האדם, ברגשות שלו, בעכבות שלו. אבי רוצה שאגש לזה מנקודת מבט חיצונית – מתוך המציאות עמה נאבק אותו אדם.

במקום לשלוף תשובה מהשרוול, אני שואלת, "מהם המכשולים?"

הוא לוקח את הזמן ומדליק את מקטרתו. כשהוא שבע רצון מהעשן האפור והסמיך שנוצר, הוא עונה. "המכשול הראשון והעמוק ביותר הוא, שאנשים מאמינים שהמציאות היא מורכבת, ולכן מחפשים הסברים מתוחכמים ופתרונות מסובכים. את מבינה עד כמה זה הרסני?"

"יש לי מושג כלשהו, אבל אני מעדיפה לתת לך להסביר".

"אני מחפש אנלוגיה טובה", הוא אומר כשעיניו משוטטות על התקרה. "נניח שיש לך מברג מעולה, ואת צריכה להוציא בורג מתוך חתיכת עץ. יש בידך הכלי הנכון למשימה, אבל מסיבה כלשהי, את משוכנעת שלא מדובר בבורג אלא במסמר. עד כמה תצליחי במשימתך? במקרה כזה, לטעון שאין בידך כלי טוב מספיק זו טענה מגוחכת. אין שום דבר שגוי בכוח-החשיבה של אנשים; יש משהו מאוד שגוי ב'איך' אנשים תופסים את המציאות. המכשול הכי גדול הוא שאנשים תופסים את המציאות כמורכבת כאשר היא למעשה פשוטה באופן מפתיע".

כשהוא רואה שאני מבינה, הוא ממשיך, "כשעזבתי את הפיזיקה והתחלתי להתעסק עם ארגונים, נדהמתי לגלות שגישתם של רוב האנשים היא שככל שדבר יותר מתוחכם, ככה הוא נחשב ליותר מכובד. ההערצה המגוחכת הזו גורמת לאנשים להימנע משימוש בכוח החשיבה שלהם. את מבינה, מכיוון שפתרונות מסובכים אף פעם אינם עובדים, אנשים אומרים לעצמם שהם לא יודעים מספיק, ושנדרשים פרטים רבים וידע מעמיק כדי לנסות אפילו להתחיל להבין סביבה כלשהי".

"אני מכירה כמה מקרים עצובים כאלה", אני מסכימה.

"ההערצה לתחכום היא שגויה לחלוטין", הוא ממשיך בנחישות. "המפתח לחשיבה כמדען אמיתי היא ההבנה שכל סיטואציה בחיים האמיתיים, לא משנה עד כמה היא נראית מורכבת במבט ראשון, ברגע שהיא מובנת, היא בעצם פשוטה בצורה מביכה. יתר על כן, אם הסיטואציה מבוססת על אינטראקציה בין-אישית, כפי הנראה כבר יש לך מספיק ידע מלכתחילה".

"אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההצהרה האחרונה שלך", אני אומרת. "ואני חושבת שרוב האנשים, בהתייחסות לחייהם האישיים, לא יסכימו גם עם ההצהרה שקדמה לה".

"איך אוכל לשכנע אותך?" הוא שואל.

מכיוון שמעולם לא קיבלתי את טענתו של אבי שמציאות מורכבת היא למעשה פשוטה, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לרדת לשורש העניין, אחת ולתמיד. "תן לי דוגמה, שתהיה חד משמעית", אני מתעקשת.

"בסדר", הוא אומר. "תבחרי משהו שאת נאבקת איתו".

לא, זה קל מדי. אני, כמוהו, מסוגלת למצוא פתרונות אלגנטיים לבעיות אישיות. לפעמים. "לבחור משהו שאני נאבקת איתו לא יהיה רלוונטי לאף אחד מלבדי", אני מתנגדת. ואז אני מבהירה. "זה לא יספק אף אחד אחר מכיוון שכל אחד חושב לא רק שבעיותיו יחודיות לו, אלא גם שהן הכי קשות לפתרון אם בכלל. לכן, לבחור משהו שאני נאבקת איתו ולתאר כיצד אני פותרת אותו, לא ישכנע אף אחד אחר שאותו דבר ישים גם לגבי הבעיות שהוא מתמודד עמם".

"בואי נתחיל בלשכנע אותך", הוא מחייך. "זה מספיק קשה".

"אבל זו לא תהיה דוגמא מספקת אפילו בשבילי", אני ממשיכה למחות. "אני לא קונה את ההצהרה שכל סיטואציה שמתבססת על אינטראקציה בין-אישית, יש לי מספיק ידע אודותיה מלכתחילה. לבחור משהו שאני מתמודדת איתו לא הולך לשנות את דעתי, בגלל שבמצב כזה, סביר באמת להניח שיש לי כבר מספיק ידע מלכתחילה".

"איזו דוגמא תספק אותך?" הוא נאנח. "את לא מקבלת שום בעיה אישית, אבל את עדיין רוצה שהדוגמא תתבסס על מצבים אישיים בעייתיים. אולי נוכל להסכים על הגישה הבאה. את חייבת להסכים ששום אדם איננו אי; רוב קשייו והנאותיו של אדם נובעות מתוך האינטראקציה שלו עם אחרים".

אין לי בעיה עם זה.

הוא ממשיך, "המקרים המורכבים יותר הם מקרים הכוללים לא רק אדם אחד, אלא אנשים רבים, כל אחד ואישיותו הייחודית, האינטרסים שלו, עמדותיו ותפיסותיו. המקרים הקשים ביותר הם אלו שעוסקים לא רק בהתמודדות עם קבוצת אנשים מגוונת, אלא גם בקבוצת אנשים מגוונת שצריכה להשיג מטרה מסוימת ביחד. במילה אחרת, ארגון".

אני לא מסכימה שארגון הוא יותר מורכב מאדם אחד, אבל אני אוהבת את הרעיון שבמקום להשתמש בבעיה אישית כדוגמה, אבי ינסה להוכיח את טענתו באמצעות ארגונים. אני לוקחת את העניינים לידיי. "אז מה שאתה מציע זה שתיקח ארגון ספציפי ותראה לי שזה פשוט להבין איך ומדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אבל בנוסף אתה טוען שחשיבה בהירה מסייעת לחולל הזדמנויות. אז לא מספיק בעצם שתיקח ארגון ספציפי ותפענח את יחסי הסיבה-תוצאה השולטים בו. אתה צריך גם להוכיח לי שבאמצעות המפה הלוגית הפשוטה שבנית, נוצרו הזדמנויות חדשות. ככל שתהיינה יותר גדולות, הרי זה משובח".

לפני שהספיק להגיב, אני מזכירה לו את האתגר האמיתי. " בנוסף, אתה טענת שאם הסיטואציה מבוססת על אינטראקציה בין אישית, יש לך כבר מספיק ידע מראש כדי להבין כיצד ומדוע היא עובדת – מה הם הגורמים השולטים. כל ארגון מבוסס על אינטראקציות בין-אישיות, אז בעיניי, כדי לראות האם הטענה שלך נכונה, אתה צריך לבחור סוג של ארגון שמעולם לא עבדתי אתו".

הוא לא נראה מוטרד במיוחד. "האם אי פעם עבדת עם ארגונים מאוד מורכבים, חברות של מיליארדי דולרים?"

"אני אפילו לא מסוגלת לעכל את המושג מיליארד דולר", אני מודה.

"מה עם תעשיית האופנה?" הוא שואל. "האם אי פעם התבוננת בתהליכים הפנימיים של מותג-על כלשהו?"

"לא, מעולם לא".

הוא שב אל המחשב הנייד שלו ואחרי זמן מה אומר, "הרגע העברתי לך קובץ. זה דו"ח על חברת ביגוד מאוד גדולה ומצליחה. אבל אנחנו חייבים להסכים על מה ישכנע אותך שזו אכן דוגמה מוצלחת, כלומר שיחסי הסיבה-תוצאה השולטים בסיטואציה הם פשוטים. פשוטים בצורה מגוחכת".

"זה קל. אם הם לא פשוטים בצורה מגוחכת אני אלך לאיבוד", אני מחייכת, "וממש אשתעמם".

"אין בעיה", הוא צוחק. "אני כה בטוח שאני מוכן אפילו להתערב איתך שלא רק שלא תשתעממי, את אפילו תהיי בהלם מוחלט כשתראי איך הנהלת החברה, בדומה להרבה חברות אחרות, לא ראתה את המובן מאליו קודם לכן".

"על מה מתערבים?"

"משהו גדול", הוא עונה. "הפרס שתזכי בו הוא קודם כל ההבנה, שאת הסיבתיות השולטת בכל מצב ניתן לחשוף בעיקר על ידי שימוש בהגיון פשוט. כך תגלי את עוצמתו של ההגיון הפשוט".

"כמו שאני מכירה אותך, זה לא יהיה הגיון כל כך פשוט", אני אומרת בחיוך בעודי פותחת את הקובץ.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על הבחירה”