החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על גג העולם

מאת:
הוצאה: | 2009 | 300 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ליאון קם, מרצה לאסטרונומיה ואיש "מתון באופן קיצוני", נוהג לעלות לגג ב תו כדי לצפות בכוכבים. באחד הלילות הוא מתפתה להפנות את הטלסקופ לדירה מוארת בבית ממול, ומגלה גלקסיה זוהרת של כוכבים מקומיים. אחת מהם, אישה יפה בשמלה אדומה, מעוררת בו עניין מיוחד, וכשמתברר לו איך קוראים לה, הוא מאבד את הצפון.
חמוש ב"כוחה המכשף של האהבה" הוא יוצא לסגור את החשבונות הפתוחים של חייו. מסעו לוקח אותו מילדותו מוכת הנוסטלגיה ב"בלוק הפלמ"ח" בנווה שאנן, דרך מטר מטאוריטים בנוף הכי עצוב בעולם, ועד למשבר המאיים על נישואיו. רק בקצה הדרך הוא מעז לחזור אל הרגע המכונן, זה שאסור היה לדבר עליו – הרגע שבו איבד את אמו ואחותו האהובות, ובעקבותיו נאלץ לברוח הכי רחוק שאפשר, עד קצה היקום.
ב'על גג העולם' מחבר אמיר בן-דוד בין עולמות שבמבט ראשון נראים רחוקים זה מזה – בין המציאות הישראלית למרחביו של שביל החלב, בין רומן אהבה סוחף להפלגה אל מעמקיה של גלקסיית הנפש, ובין החורים השחורים של העבר למבט רענן ומשוחרר בהווה.

מקט: 4-497-1121
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1. טלסקופ, מיקרוסקופ, משקפיים
(במדבר עם נוגה)

אבא נמנם מולי, הראש שלו שמוט על החזה, ופתאום לא יכולתי להמשיך להסתכל עליו. את מכירה את ההרגשה הזאת, שכוח חזק ממך הודף את העיניים לכיוון אחר? שאתה פשוט לא מסוגל להישיר מבט? בדרך-כלל זה קורה לי כשאני נתקל בעיניים נחושות יותר משלי, כמעט תמיד עיני אישה, אבל הפעם זה היה אחרת. לא ננעצו בי עיניים אבל המבט שלי נהדף והתרומם למעלה, אל השמים. הם היו נקיים מעננים, וכוכבי הערב הראשונים כבר נצנצו. סיפרתי לך שזה מה שאני עושה תמיד ברגעים כאלה – מרים את העיניים לשמים?

מגיל שלוש-עשרה בערך. מין הרגל.

כן, אולי כמו מין תפילה… זה מרגיע אותי ועוזר לי לייצב את המחשבות. מבט ארוך למעלה, בעיקר בלילה כמובן, מחזיר כל חרדה שתוקפת אותי לממדיה האמיתיים. נוסך בי שלווה. יש לי פתאום הרגשה שהמצוקה שלי תחלוף, או שהיא תזכה בקרוב למענה מהשמים.

לְמה את מתכוונת?

לא, בכלל לא. מה פתאום חוסר אונים.

לא, גם לא ייאוש.

אני חושב שבגילי אני כבר לא צריך לברוח מעצמי, אבל כמו כולם גם אני זקוק לפעמים לחיזוק. וכשזה קורה אני עושה את הדבר הכי טבעי לי – מביט למעלה.

את טועה. העובדה שאני מכיר כל-כך טוב את השמים דווקא מגדילה את יראת הכבוד שלי. הידיעה אולי מצמצמת את המסתורין אבל לא מבטלת את ההשתאות. אני לא צריך להאמין בשום כוחות נסתרים. אני פשוט יודע.

מה זאת אומרת מה אני יודע? יודע כמה היקום מסתורי, כמה הוא גדול.

לא לא, נוגה, תשכחי מזה. המילה הזאת, אלוהים, יותר מדי דברים מערפלים אותה מבחינתי. היא טעונה בכל-כך הרבה משמעות ואי-בהירויות ומיתולוגיה ופחדים ואמונות תפלות, שאני מעדיף לנהל את חיי בלעדיה.

אז אם אני כבר במצב רוח כזה, אני מעדיף לחשוב על אלוהים כעל אישה. אני מדמיין למשל ששביל החלב הוא הנתיב השמימי של השכינה. חשבת פעם כמה יופי מסתתר בצירוף המילים שביל החלב? כל-כך נשי. כל-כך אימהי בעצם. גם מזין וגם צופן הבטחה –

אם זה שביל, אולי כדאי לעלות ולצעוד עליו, לתת לו להוביל אותך.

כן, בדיוק, המחשוף של אלוהים.

לא, זאת לא הייתה רק מצוקה. היה שם עוד משהו, חדש לגמרי, שממש החריד אותי. מין כעס. אבל לא סתם כעס. כעס איום, שגאה בי ולא ידעתי מאיפה הוא בא ואיך אוכל לעצור אותו. כעס כזה ש… הוא ממש הפך לי את הבטן מבפנים. הרגשתי כאילו מישהו תופס לי את הסרעפת משני הצדדים וסוחט אותה כמו סמרטוט רצפה שספוג במים מטונפים, מסובב, ומסובב, ומסובב… וזה עניין נדיר אצלי, כעס כזה. את כבר יודעת שבדרך-כלל אני טיפוס שקול.

מתון באופן קיצוני… הגדרה נפלאה… כן, זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי: ליאון קם, קוסמולוג. מתון באופן קיצוני.

לא, לא בגלל זה אני צוחק. פשוט מביך אותי שהצלחת להגדיר אותי בדייקנות אכזרית כזאת, ועוד בשלוש מילים. יש לי הרגשה שאם תשאלי אנשים שמכירים אותי, ותבקשי מהם למנות את תכונות האופי הבולטות שלי, אף אחד לא יטען שאני הפכפך או בלתי צפוי. מעט מאוד אנשים, אם בכלל, זכו לראות אותי מתפרץ בכעס.

באמת? אל תהיי כל-כך בטוחה ותפסיקי להתגרות בי. אני עלול להפוך לקיצוני באופן מתון.

אכלה בך את חמתי, אשפוך עליך את חרוני ואצית אש אוכלת שתשרוף את יסודותייך… סתם. מה נבהלת. אני צוחק. זאת את שהיה דחוף לה להזכיר את אלוהים קודם, אז הנה לך קצת אלוהים.

הממ… אף פעם לא חשבתי על זה. אולי את צודקת… נדבר על זה אחר-כך, בסדר? אני מבטיח לך תשובה כנה. תזכירי לי כשאגמור את הסיפור. תראי מה את עושה לי עם כל ההערות הפרובוקטיביות האלה שלך – אני תקוע כבר עשר דקות במשפט הפתיחה של הסיפור שלי, ולא מצליח להתקדם לשום מקום. ביקשת שאתאר לך את היום של ההתקף הראשון בפרטי פרטים, שלא אדלג על שום פרט, נכון? אז אם נמשיך לסטות כל רגע לדרכים צדדיות פשוט נאבד את הכיוון.

כן, הבנתי כבר שאת אוהבת לנסוע בדרכים צדדיות, וכל סטייה מהדרך הראשית מעוררת אותך. אבל את זוכרת, יש לך עסק עם טיפוס מתון באופן קיצוני. אני מאלה שמעדיפים את דרך הישר. אז למה שלא תיתני לי לספר את הסיפור בדרך שלי?

טוב, בסדר.

אז זהו – לא יכולתי להסתכל עליו יותר, והמבט שלי פשוט עלה למעלה. הסתכלתי על השמים האלה עם הכוכבים שכבר האירו, ואמרתי להם: קיבינימט, את כל החיים שלי הקדשתי לכם. עכשיו התור שלי, עכשיו אני זקוק לעזרה. מגיע לי שתתייחסו אלי, שתחזירו לי טובה תחת טובה.

שוב את מתחילה. ברור שהקדשתי להם את כל החיים שלי. אני הרי עובד כמו משוגע בשבילם, עושה כל מה שאני יכול, הרבה יותר ממה שהמשכורת שלי מצדיקה, כדי לקדם את המודעות לקוסמולוגיה במערכת החינוך, כדי שנצליח להגיע לכל ילד שיש לו עניין בכוכבים, ואפילו לכאלה שאין להם מושג כמה הכוכבים יכולים לעזור להם ולנחם אותם… כל השנים שביליתי עם העין תקועה בתוך הטלסקופ. לילות ארוכים בלי שינה, תחשבי על זה, מתמסר לגמרי לכוכבים, מוטרף מכל החידות הגדולות שלהם, החידות הכי גדולות של המין האנושי, מאיפה באנו, מה זה לעזאזל היקום הזה שמצאנו את עצמנו בתוכו…

זה לא נאום של סיסמאות ריקות מתוכן, ממש לא, נוגה. תעשי לי טובה. זה לא הרגע להיות עוקצנית.

כי זה מעצבן.

יכול להיות שזה נשמע לך ככה בגלל שחזרתי על כמה מהמשפטים האלה עשרות ואולי מאות פעמים באוזני עוזרי מחקר ועמיתים וסטודנטים ותלמידי תיכון ומי לא, שמגיעים לשמוע את ההרצאות שלי…

את באמת צריכה לבוא פעם. מעניין אותי מה תחשבי.

יש לי הרגשה שתופתעי.

קשה לי להסביר למה, אבל כשאני עומד מול קהל משהו באישיות שלי משתנה. קהל מדליק אותי. אני מתמלא אנרגיה. נפתח. אולי נדרך זאת המילה. כן, אני נדרך. כמו מיתר. ולמרות שאני בדרך-כלל מגיע להרצאות שלי מוכן היטב, אני תמיד מאלתר, מדלג מנושא לנושא, נזכר באנקדוטות שלא חשבתי עליהן מראש, מחבר בין דברים שעד לאותו רגע לא ידעתי שהם מתחברים כל-כך יפה… משהו במתינות הקיצונית שלי מתרכך פתאום. אז הנה תשובה אחת לשאלה שלך: כן, זה נכון, רוב הסיכויים שאם תשאלי אנשים שמכירים אותי מקרוב איזה מין טיפוס אני, רובם יגידו שאני בן-אדם סולידי, די אפור, אולי אפילו משעמם. אבל כשאני מול קהל – משהו בי מתעורר.

בדיוק, יוצא ממני מין פֶּרפוֹרמֶר שבדרך-כלל אין לו איך להתבטא.

אולי בכלל הייתי צריך להיות שחקן, או קריין בטלוויזיה… לפעמים אני חושב על זה: תוכנית טלוויזיה על היקום יכולה לרתק הרבה מאוד צופים, את לא חושבת?

תתפלאי, דווקא ניסיתי. היה איזה מפיק טלוויזיה שפגשתי פעם במסיבה, אני לא זוכר איך קוראים לו, אבל אני בטוח שאת מכירה אותו. ראינו אותו באירוע שאליו לקחת אותי בשבוע שעבר, ומשום-מה הייתה לי הרגשה שהוא חייך אליך חיוך מלא משמעות… טוב, האמת היא שבאותו ערב הייתה לי הרגשה שכולם מחייכים אלייך חיוכים מלאי משמעות. אותי, לעומת זאת, הוא לא זכר. עמדתי לידו בשירותים אז אמרתי לו שלום. הוא הסתכל עלי כמו מישהו שמדפדף בעמוד מודעות האבל בעיתון, ומגלה שאף אחד שהוא מכיר לא מת. חייך חיוך רפה כזה, שאין לו שום משמעות חוץ מאני-בכלל-מכיר-אותך-מאיפשהו? לא התחשק לי להזכיר לו איפה נפגשנו, אבל כשדיברנו במסיבה ההיא, לפני שנה בערך, הוא דווקא היה מאוד ידידותי ואמר שהרעיון שלי נשמע לו מסקרן, עם פוטנציאל גדול, אבל הסביר לי שאין עכשיו כסף להפקות כאלה, שבטלוויזיה חותכים עכשיו בתקציבים ומשתדלים לא להמר, מתעסקים בעיקר עם תוכניות ריאליטי, כי זה מה שהקהל רוצה. מייד אמרתי לו, אבל מה יותר ריאליטי מהכוכבים? זאת הרי המציאות הכי בסיסית של החיים שלנו – חיים על פני כדור הארץ ביקום שמתפשט לאינסוף, וסיפרתי לו על הניסיון העשיר שלי בהרצאות מול קהל, על זה שעדיין אפשר לפתות אנשים עם ידע, עם מדע, בתנאי שיודעים לעטוף אותו באריזה הנכונה… רוב האנשים באמת חוששים קצת, כי זה נשמע להם מסובך או מאיים, אבל אם פונים אל הסקרנות הטבעית שלהם ומגישים להם את הדברים בצורה ידידותית, בלי התנשאות ובלי מושגים מסובכים, אז הם נסחפים ובסוף אפילו אסירי תודה. היינו קצת שתויים, המפיק ואני, אז התחלנו לצחוק על זה שנקרא לתוכנית כוכב נולד, אבל במקום לבחור זמר המתמודדים יצטרכו למצוא גרמי שמים שטרם זוהו…

כן, בטח, דמיינתי את זה הרבה פעמים. פתיח דרמטי כזה, מוזיקה הרואית, קצת מסתורית, נגיד כמו בפסקול של אודיסיאה בחלל, ואז אני נכנס לאולפן גדול, צבוע כחול, מלמעלה מנצנצים כוכבים קטנטנים, הכל חשוך, אני נעמד במרכז ומעלי נדלק זרקור גדול, כמו ירח מלא של אמצע תמוז, שמשרטט סביבי עיגול אור צהוב ומקיף אותי בהילה. כל המבטים מתמקדים בי, ואני מתחיל לדבר – קודם כל מין מונולוג קומי כזה, כמה שיותר מצחיק. יש לא מעט בדיחות על חורים שחורים, את יודעת, על מהירות האור, על החומר האפל, שיצחיקו גם אנשים שלא מבינים כלום בקוסמולוגיה…

דווקא כן. בטח. יש היום סרטים מדהימים שמתקבלים מטלסקופים שמשייטים בחלל, צילומים של כוכבים, גלקסיות, סוּפּר נוֹבוֹת. רוב האנשים לא יראו לעולם את הצילומים האלה וזה חבל, כי בכל פעם שאני מקרין סרט כזה אז גם אנשים שלא מעלים על דעתם שקוסמולוגיה יכולה לעניין אותם יוצאים נפעמים.

בדיוק. מין סרטי טבע כאלה, אבל עם כוכבים ועולמות רחוקים במקום עם קופים או סחלבים.

זהו, אז עד שאקבל תוכנית טלוויזיה משלי – אני בינתיים מממש את הפוטנציאל שלי בהרצאות. אבל אם תבואי, הידיעה שאת בקהל בטח כל-כך תרגש אותי, שמייד אשכח כל מה רציתי להגיד, והכל ייצא לי עקום, אז אולי…

מה זה משנה אם תסתתרי? מספיק שאדע שאת שם. הרי כל ההרצאה שלי תכוון אלייך, במקום אל הילד עם העיניים הבוערות והמשקפיים.

לא, מה פתאום, זה לא ילד קבוע… טיפשונת אחת. זה כל פעם ילד אחר, אבל אני מודה שבדרך-כלל הם נורא דומים, כאילו הם יצאו מאותו פס ייצור. הוא תמיד יושב מלפנים אבל לא ממש בשורה הראשונה, די באמצע אבל לא ממש במרכז, קצת יותר שמאלה בדרך-כלל, אין לי מושג למה. נניח שלושה-ארבעה כיסאות מהקיר. אני מזהה אותו מייד. העיניים שלו מושפלות רוב הזמן, אבל כשהוא מרים אותן משהו שם בוער, יש שם מין זיק שאי-אפשר להחמיץ.

ברור שאני מזדהה איתו, תפסיקי להתנשא עלי. יש בכל זאת כמה דברים על עצמי שאני מסוגל להבין בלי עזרתך הנדיבה, גבירתי רבת-החסד, אז בבקשה תשתדלי לא לקחת לעצמך את כל הקרדיט. ברור שאני מזדהה איתו, וברור שבגלל זה הוא כל-כך חשוב לי. ואני תמיד מעודד אותו בליבי, שלא ייכנע ללעג ולספקנות. שישמור על הבעירה הזאת בעיניים. שלא יניח לה לכבות.

כן, כמעט תמיד זה בן, בדרך-כלל עם משקפיים. זה לא שאין בנות סקרניות, אני מניח שיש, אבל לפחות בגילאים האלה קשה למצוא אותן. אולי קוסמולוגיה לא כל-כך מושכת נערות צעירות, אני לא יודע.

אולי כי בנות יותר פרקטיות? יותר מציאותיות? עם רגליים על הקרקע, את יודעת. הרי כל מי שביקר פעם בגן-ילדים יעיד שבנים פשוט משתגעים על חלליות וטילים ואסטרונאוטים וכוכבים… וזה קורה להם מעצמו, בלי שאף אחד מעודד אותם. כאילו ההתעניינות הזאת טבועה בגֶנים שלהם. רובם נגמלים מזה מתישהו, בדיוק כמו שהם נגמלים מהמוצץ, חוץ מאלה שלא…

אולי כי בקוסמולוגיה יש משהו שמנתק אותך מהמציאות המיידית וזורק אותך ליקום אלטרנטיבי. הקוסמולוגיה כאילו משחררת אותך מכוח הכבידה של כדור הארץ, מוציאה אותך מהעולם הקטן והסגור שכולם מצטופפים בו יחד ומשליכה אותך אל המרחבים הגדולים והפתוחים של האינסוף. זה נותן לך פרופורציות, מזכיר לך כמה אתה קטן וחסר חשיבות. בדיוק בגלל זה התאהבתי בתחום הזה, ההרגשה שהוא פותח לפניך מרחבים ללא גבולות, כי ברגע שאתה מתחיל לחשוב במושגי זמן של מיליארדי שנים ולמדוד מרחקים בשנות אור, הדילמות של בני-אדם על פני כדור הארץ נראות פתאום קטנות כל-כך. החרדות שלנו, התקוות שלנו, החיים שלנו…

למה מדכא?

להיפך. זה בכלל לא מדכא אותי, נוגה. בעיני זה דווקא מרגיע. אולי אפילו משמח. נעים לגלות שהמצוקות שלנו לא כל-כך גדולות כמו שנדמה לנו, שמעבר לכאבים האישיים יש מרחבים אינסופיים שמגמדים אותם.

האמת היא שגם כשמתבגרים די נדיר לפגוש בעולם שלנו נשים. טוּלי תמיד צוחקת עלי כשאני נוסע לכנסים מקצועיים, אומרת שהיא ישנה טוב בלילה כי היא יודעת שאין סיכוי שאפגוש שם איזו חוקרת חלל סקסית ואתאהב בה. והנה, תראי, היא צדקה – בסוף פגשתי אותך, וכמו שאת אומרת, החלפתי את הטלסקופ במילים…

אז אם נחזור לילד הממושקף מההרצאות שלי – כבר פיתחתי מין שעשוע כזה, לזהות אותו בקהל, ולדבר כמעט כל ההרצאה ישר אליו. לנסות ללכוד את המבט שלו. להכריח אותו להסתכל עלי. אני ממש מרגיש איך ככל שההרצאה מתקדמת הוא שואב ביטחון מהעובדה שאני ממוקד בו, שהבחנתי בו, שהבנתי שהוא המאזין המיוחד שלי. הגב שלו מזדקף. הוא מפסיק לזוז בחוסר שקט בכיסא. הוא נדרך. זה תמיד מקסים אותי. ומה שיותר חשוב, הזיק הסקרן הזה שנדלק לו בעיניים מעורר אותי, משאיר אותי בפוקוס, עוזר לי להתרכז. ואני תמיד יודע שצדקתי, שהזיהוי שלי היה מוצלח, כי כשההרצאה נגמרת וחבריו ממהרים החוצה בקריאות צהלה, הוא זה שמתעכב וניגש אלי כדי לשאול משהו בביישנות – מה קורה אם נופלים לחור שחור? והאם יהיו פעם חלליות שיטוסו מהר יותר ממהירות האור? ואם תהיה חללית כזאת, היא באמת תחזור אחורה בזמן? ויכול להיות שיגלו חיים על נוגה? ומה הטמפרטורה של השמש? ולשנינו ברור שהתשובה שלי לא באמת מעניינת אותו, שכל מה שהוא רוצה זה לדבר איתי לרגע לבד, בלי כל השאר, לוודא שהוא באמת המאזין המיוחד שלי. העיניים שלו מהססות לפגוש בעיניים שלי, משוטטות ברחבי החדר, מתחמקות מעיני, וברגע שאני גומר לענות לו על השאלה, הוא מייד ממלמל מין תודה ביישנית ומצטרף בצעד איטי לחברים שלו בחוץ…

את זה אני תמיד שמח לשמוע, אבל למה נזכרת דווקא עכשיו?

וזאת מחמאה?

אני לא יודע… נעים לשמוע, אבל האמת היא שלפעמים נדמה לי שאני דווקא מאוד לא מחובר לילד שהייתי, שאין לי מושג מי הוא היה בכלל… לא משנה. אני אתייחס לזה כאל מחמאה. אם את אומרת שאני מחובר לילד שבתוכי את בטח צודקת וזה בטח טוב. תודה.

אני לא חושב שזה כל-כך נדיר. זה אפילו קשור לקוסמולוגיה. את יודעת, אנשים מבוגרים מישירים את מבטם ומתבוננים קדימה. קוסמולוגים, כמו ילדים, תמיד מתבוננים בפליאה למעלה. תמיד מרגישים קטנים.

יש בזה משהו, את צודקת.

בואי הנה, תתקרבי אלי קצת.

אני כל-כך אוהב שהראש שלך מונח ככה על החזה שלי והשערות שלך נוגעות לי בפנים, מדגדגות אותי. גם כשאני עוצם עיניים אני עדיין יכול לראות כמה את יפה.

היופי שלך מחלחל לתוכי. ממש נספג, כמו בדיפוזיה, מתגנב לי מתחת לעור. מציף אותי. והריח שלך… לא ידעתי שריח יכול לעשות לי דברים כאלה.

אני מרגיש שאת נמזגת לתוכי.

לא, לא נרדמתי, נוגה… רק השתתקתי קצת. שקעתי במחשבות.

על זה שאף פעם לא הייתי כל-כך מאושר. אבל לא במשמעות הרגילה של המילה אושר, שאותה אף פעם לא הבנתי באמת… אני מאושר כי זכיתי לקבל ממך אישור. זכיתי לאישור שלך. כנראה שכל השנים האלה הסתובבתי חסר מנוחה והרגשתי שחסר לי משהו, ולא ידעתי שמה שחסר לי זה אישור. אולי כי לא פגשתי מישהי כמוך, שיכולה לאשר אותי ככה. ומה שיפה זה שבזכות האישור שלך אני מדבר אליך עכשיו, וכל תא בגוף שלי יודע שאת מבינה לגמרי על מה אני מדבר. שאני לא צריך להתאמץ ולהסביר את עצמי. שאני מובן מאלי.

גם אני לא מאמין שאת קיימת. בכל פעם שאת אומרת לי את המשפט הזה – אני לא מאמינה שאתה קיים – אני מייד חושב אותה מחשבה עלייך. מחזיר לך אותה כמו בפינג-פונג או במשחק מטקות על שפת הים.

זאת הרגשה כל-כך מוזרה. היא חדשה לי.

להיות איתך, ולא להפסיק להתפעל. לא רק מזה שאת איתי, אלא מזה שאת בכלל קיימת. שנולדת. שגדלת והתפתחת וחיית לך את חייך בלי שאדע שום דבר על קיומך, בלי שאדע שאת משוטטת לך בעולם, עירומה מתחת לשמלות היפות שלך, ושאת יכולה להיות איתי, להיות שלי… כל הזמן המחשבה המענגת הזאת חוזרת אלי: האישה הזאת באמת איתי, לידי, כאן באוהל, באמצע המדבר, נוגעת בי, מלטפת אותי, מדברת איתי, מקשיבה לי, תולה בי עיניים סקרניות, שוכבת איתי. היא אוהבת אותי ורוצה אותי עד כדי כך.

באמת? את בטוחה?

לא, אני בכלל לא מתנגד. להיפך. רק אצטרך להתכונן לזה מראש.

את יודעת מה אעשה? אני אכין במיוחד למענך הרצאה על כוכב-הלכת נוגה. הייתה לי פעם הרצאה כזאת שרצתי איתה די הרבה זמן. אחת ההרצאות האהובות עלי. אני רק צריך לעדכן אותה לכבודך. ויש לי כמה רעיונות איך לעשות את זה. זאת תהיה הרצאה מיוחדת, עם רובד גלוי לטובת המאזינים הרגילים, ורובד סמוי שיכוון במיוחד לאוזנייך.

רגע, רגע, חכי, תוציאי את היד, תיכף אני אשתתק, אל תתחילי…

כי אני רוצה לגמור את הסיפור שלי, ועם היד הזאת שלך שם, את יודעת שאני לא מסוגל להתרכז.

את הרי רוצה לשמוע על ההתקף, לא? כל הלילה לפנינו, אל תדאגי. חוץ מזה עברה בקושי שעה מהפעם הקודמת, אני לא בן שבע-עשרה, תני לי להתאושש.

מה שקרה זה שבאותו בוקר עמדתי מול חבורה של תלמידי תיכון קולניים, שהתקשו לעקוב אחרי ההרצאה שלי. הילד הממושקף לא נראה בשום פינה באולם. לפעמים זה קורה, שהוא פשוט לא בא. קראתי להרצאה הזאת "היום בו נעצרה התפשטות היקום". האמת היא שיש לי שיטה בהרצאות האלה. קודם כל הבדיחה הקבועה, שבעזרתה אני מפשיר את המאזינים, בעיקר אם מדובר בתלמידי תיכון, שתמיד מגיעים קצת מיואשים. מוכנים לשעתיים של שיעמום.

כנראה שהמילה הזאת, קוסמולוגיה, מטילה עליהם אימה. אולי בגלל שבדרך-כלל מי שלוקח אותם להרצאות זה המורים שלהם לפיזיקה וכימיה, ואת יודעת, פיזיקה וכימיה זה לא פיקניק. אלה המקצועות הכי תובעניים בתוכנית הלימודים.

כן, לא חשבתי על זה… קצת כמו בחיים. בסוף כולנו מפחדים מפיזיקה וכימיה, זה נכון. משיכה, זרמים חשמליים, הורמונים, חומצות ורעלים… לא משנה. אז בגלל שאני כבר מכיר את הדינמיקה הזאת, אני תמיד מתחיל את ההרצאה בבדיחה, לפרק את המתח. זאת הדרך הכי טובה לקרב אליך את הקהל, כמו מונולוג פתיחה בתכנית אירוח בטלוויזיה.

את בטוחה שאת רוצה לשמוע?

לא, לא מביך, מה פתאום. פשוט מוזר לי לספר לך אותה ככה. אני רגיל לספר אותה באולם מלא תלמידים, לא לאישה עירומה במדבר.

אוקיי. אבל אל תצחקי. בעצם, חסר לך אם לא תצחקי.

אז ככה:

שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון יוצאים לקמפינג. הם אוכלים ארוחת ערב גדולה, שותים בקבוק יין אדום, מאחלים זה לזה לילה טוב ופורשים כל אחד לשק השינה שלו. אחרי כמה שעות שרלוק הולמס מתעורר, תוקע מרפק בין צלעותיו של ווטסון הישן, ושואל: ווטסון, הבט בשמים ואמור לי, מה אתה רואה?

ווטסון, שהתעורר מבוהל משנתו, מרים את עיניו למעלה ואומר: אלפי כוכבים.

ומה זה אומר לך? שואל שרלוק הולמס.

ווטסון סוקר שוב את השמים, מנסה לנתח במהירות את המראה, ובמאמץ להרשים את ידידו פותח את פיו ועונה: מבחינה אסטרונומית זה אומר לי שקיימות מיליוני גלקסיות. לפי מצב הכוכבים אני משער שאנחנו מתקרבים לשעה שלוש ורבע אחר חצות. מן הבחינה הדתית המראה המפואר הזה מוכיח לי שאלוהים הוא כל יכול ושאנחנו יצורים קטנטנים וחסרי חשיבות. ומבחינה מטארולוגית נדמה לי שצפוי לנו מחר יום יפה ושמש נפלאה. ומה זה אומר לך, הולמס?

שרלוק הולמס מביט בחברו ואומר: ווטסון, לפעמים נדמה לי שמיום ליום אתה נעשה יותר אידיוט. זה אומר לי שגנבו לנו את האוהל!

הנה את צוחקת. אני לא מאמין!

הצלחתי להצחיק אותך.

כי הייתי בטוח שאני הולך לזכות במבט החמוץ הזה שאת שומרת למצבי חירום.

נו, כשאת מטה קצת את הראש ומסתכלת עלי בהבעה שאומרת אתה-לא-באמת-אמרת-מה-שאמרת-עכשיו.

אל תגידי לי שאת לא יודעת על איזה מבט אני מדבר. את יודעת מצוין. לא יודע למה, אבל אני תמיד מרגיש קצת במבחן כשאני מספר לך דברים כאלה. אני אף פעם לא בטוח אם חוש ההומור שלי מספיק חד בשבילך, אם ההיגיון שלי מספיק נוקב, אם תתלהבי מהדרך שבה אני רואה את הדברים…

ברור שאני רוצה להרשים אותך. מה זאת אומרת. זה טבעי, לא?

למה את מתכוונת? לא, תגידי, תגידי. אל תשאירי אותי סקרן.

הבנתי. תמיד ידעתי שאני איכשהו הדוקטור ווטסון בסיפור הזה… מסתכל למעלה על הכוכבים ולא קולט שהבית שלי מתפרק. יש בזה משהו. את רואה, את אומרת שאת אוהבת אותי כי נשארתי מחובר לילד שהייתי, אבל אני אוהב אותך בגלל שאת תמיד מצליחה לראות את הדברים אחרת ממני. יש לך מין מבט מלוכסן כזה שמאפשר לך לבודד פרט אחד קטן וכאילו שולי, להפוך אותו למין מטאפורה קולעת ולחלץ ממנו משמעות שבחיים לא הייתי מבחין בה בלעדייך.

טוב, בסדר, אני אמשיך. גם התלמידים צחקו, אבל לא כמוך. הם לא צחקו ממני ומחוסר המודעות שלי למשפחתי המתפרקת אלא מהבדיחה עצמה. ואולי עצם העובדה שאני בכלל טורח לספר בדיחה פעלה לטובתי. אחרי שגוועו קולות הצחוק האחרונים הם היו שלי. תצחקו-תצחקו, אמרתי, אבל בואו נחשוב רגע על כל הדברים שווטסון אמר. ברור שהוא אידיוט כי הוא לא שם לב שמישהו גנב לו את האוהל – כן, זה באמת נשמע קצת אירוני אחרי מה שאמרת עלי קודם – אבל כמה אנשים מסוגלים להסתכל על השמים כמו ווטסון ולהבין במבט אחד את כל הדברים שהוא הבין? כמה אנשים תופסים כמוהו שהשמים מספרים לנו סיפור מורכב, עם עלילה, עם גיבורים, עם מאבקי כוחות, ושמי שיודע לקרוא את הסיפור מגלה עולם שלם, מרתק מאין כמותו? תחשבי על כל מיליוני האנשים שמאמינים באסטרולוגיה ומשוכנעים שכוכבי השמים מכתיבים את גורלם. הם פותחים כל יום את המדורים הטיפשיים האלה בעיתונים ויודעים לדקלם כל מיני שטויות על האופי של בני מזל שור ועל האישיות של בני מזל תאומים ועל התשוקות של בני מזל בתולה, על מארס בנסיגה ועל יופיטר שנכנס לבית השביעי, אבל הם לא יודעים שום דבר על הכוכבים של מזל שור ומזל תאומים ומזל בתולה. הם לא יזהו את ונוס ושבתאי גם אם הם ייכנסו אליהם עירומים לסלון. ועכשיו תעני לי, בבקשה: אם באמת הכוכבים מעצבים את גורלם כמו שהם מאמינים, אז למה שהם לא יתעניינו בהם קצת יותר? הרי כל המידע עומד לרשותם וכל אחד יכול להבין אותו, לפחות ברמה הבסיסית.

הם לא חייבים ללמוד פיזיקה בשביל זה. אני הרי לא מצפה שאנשים יתעניינו בחישובים של גיל היקום, או שיכירו את חוקי קֶפְּלֶר. זה עניין לאנשי מקצוע. אבל לא חבל לוותר על אלפי שנות התפעלות אנושית מהשמים?

אני אשתמש בדוגמה מהעולם שלך. את יודעת את מי האנשים האלה מזכירים לי? אנשים שקוראים תקציר של עמוד וחצי של אנה קרנינה ואחר-כך מרגישים בטוחים מספיק לפטפט על הספר. אז הם כמובן יודעים להגיד שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה, שזה, דרך אגב, משפט שאני בכלל לא בטוח שהוא נכון, למרות ההילה שאופפת אותו. כל המשפחות המאושרות באמת דומות זו לזו?

ומה, כל-כך פשוט להבחין בין משפחה מאושרת למשפחה אומללה? כל המשפחות המאושרות מאושרות תמיד וכל המשפחות האומללות אומללות תמיד? אני בכלל לא בטוח.

שוב סטיתי. אני כנראה מתחיל להיות דומה לך.

מפתח חיבה לדרכים הצדדיות.

אז אחרי הסיפור על ווטסון ושרלוק במדבר, כשהציחקוקים נרגעים, ואני מרגיש שזכיתי בתשומת ליבו של הקהל, אני עובר לסיפור הקבוע הבא שלי, שתמיד מרגש את מי ששומע אותו בפעם הראשונה, על כך שחלק מהכוכבים שאנחנו רואים בשמים הם בעצם נצנוצי אור אחרונים שמגיעים אלינו מכוכבים שמתו כבר לפני אלפי שנים, אולי אפילו יותר, ורק אורם ממשיך לנוע בחלל, וכשהוא פוגע בעינינו הוא בעצם שדר מעולם עתיק שכבר מזמן חדל להתקיים. הבהוב חיים בעיניו של מת. שאנחנו אמנם בהווה, אבל מה שאנחנו רואים קרה הרחק בעבר. והסיפור הזה תמיד מחלץ מההקהל מין וואו כזה, ותמיד יש מישהו שצועק, רגע, איך זה יכול להיות, אם אנחנו רואים את הכוכב אז איך זה שהוא מת? ומה זאת אומרת לפני אלפי שנים, אז מה יש שם עכשיו? וכאן אני מפעיל את המבערים האחוריים של ההרצאה, ממריא ומתחיל להסביר להם על כוח הכבידה, ועל מהירות האור, ועל תנועת חלקיקים בחלל, וקצת על אופטיקה, ועל מבנה היקום, והם שלי. מרותקים.

באותו ערב, מול אבא שלי, נזכרתי בסיפור הזה שסיפרתי לתלמידים בבוקר, וחשבתי לעצמי שיכול להיות שגם אבא שלי, שיושב מולי, הוא בעצם נצנוץ עתיק של אבא שכבר לא קיים יותר. שגם הוא שדר מהעבר. זה היה הרגע שלא יכולתי להסתכל עליו יותר והפניתי את מבטי אל השמים. פחדתי פתאום שאבא, עם החושים החדים שלו, יקרא את המחשבות שלי, והרגשתי שאני חייב להתרחק ממנו לכמה רגעים, כדי שאוכל לחזור ולהתמסר לו בלי הסתייגות.

הוא ישב מולי על כיסא-הגלגלים, ראשו שמוט לשמאל, שפתיו שהתעקמו כאנקול שיוו לפניו מרירות זועפת, שדווקא הלמה אותו, אני חייב להגיד, כאילו השבץ חילץ מתוכו הבעה שהסתתרה שם כל השנים מאחורי מסיכת הלחיים התפוחה וחיכתה לבקוע החוצה. טיפות סמיכות של מרק ירקות טפטפו על הסנטר שלו, נתלו לרגע על הזיפים הלבנים, נשרו על כותונת בית-החולים התכולה והשאירו עליה ארכיפלג של כתמים חומים, כמו איים באוקיינוס ההודי.

לא השארתי אותו לבד. הוא היה עם איליאן, המטפל הפיליפיני שהגיע ערב קודם. טולי הביאה אותו. די במזל, האמת. היא הפעילה קשרים שיש לה בסוכנות סיעוד שנקראת "המלאך". בדרך-כלל זה לוקח חודשים, אבל טולי דיברה שם עם מישהו שהיא מכירה והם הפעילו בשבילה נוהל מזורז.

עוד לא הספקנו להתארגן, אז בינתיים סידרנו לו מין מעיל דובון ירוק ישן, קצת קרוע במרפקים. הוא נראה בו כמו מתנחל ממאחז מבודד בשומרון, רק עם עיניים מלוכסנות, שהציצו מתוך כובע המעיל שמשום-מה הוא טרח לשים על הראש. אפשר היה בקלות לדמיין אותו עם עוזי ביד וסנדלים, רוקד "עוצו עצה ותופר" בטקס עלייה על הקרקע של התנחלות מעלה מאנילה.

כשהוא ראה את המרק מטפטף על הסנטר של אבא הוא תלש פיסת נייר גדולה מהגליל שנח על רגליו, הספיג בתנועה זהירה את הסנטר, קימט את הנייר לכדור, קלע אותו לפח האשפה הירוק שמאחורי כיסא-הגלגלים, והגניב לעברי מבט ביישני, שעשה אותו חמוד כל-כך בעיני, אנושי כל-כך, כי אפילו בסיטואציה הזאת היה לו חשוב לוודא שהבחנתי בכישורי הקליעה המצוינים שלו. ככה זה בנים. בישראל וגם בפיליפינים.

הפניתי את מבטי מכיסא-הגלגלים למעלה, אל השמים המתכתיים שהתחילו להתכהות, להתעטף בגוונים של תכלת שנצבעה אט-אט בכחול עמוק שהתחיל להפוך בשוליים לשחור ולהתמלא בהבהובים המוכרים של הכוכבים. התחלתי לעשות מה שאני עושה מאז שהייתי ילד – לזהות אותם, לארגן אותם בשמים, או בעצם במפה שיש לי בראש, לקרוא לכל קבוצה בשמה, לברך אותם לשלום, לאותת להם, שיֵדעו שמישהו מבחין בהם, שהם מתקבלים בברכה: שלום לכן פְּלֵיאדות זוהרות. ברוכה הבאה דובה גדולה. אהלן קסיוֹפֵּיאה. היי שור. טוב לראות אותך פולאריס, בלעדיך היינו מאבדים את הצפון.

ואז גאה בי הכעס.

כמו מין גל חום שהציף אותי מבפנים.

כי הנה אני, עם ענייני הקוסמוס הגדולים שמעסיקים אותי, ממלאים את ימי, שיטות למדידת מהירות הסיבוב של גלקסיות שבעזרתן נצליח לשרטט טוב יותר את הרשת הגלקטית של החומר האפל, ההיסטוריה של המים על נוגה, צבירה עונתית של לחץ באטמוספירה של כדור הארץ ופתאום – זה. ומה זה ה"זה" הזה בכלל? אירוע מוחי! אני מת על המונח הזה… אירוע. סתם, קריש דם קטנטן, מיקרוסקופי, בלתי נראה, יותר זעיר מזעיר, פירור קטנטן שניתק מדופן של צינורית דקיקה והחליט לנוע בזרם הדם במסלול משלו, לנוע דווקא לשם במקום לכאן. החליט, אני אומר… אפשר לחשוב. מי החליט? קריש הדם החליט? אלוהים החליט? סתם. פשוט סתם. והחלקיק המיקרוסקופי הזה יצר שטף דם, שגם זה מין שם דרמטי כל-כך, מפורש כל-כך… שטף דם. ישר את מדמיינת נחלים של דם, נהרות של דם, שיטפון של דם שמציף את מדבר יהודה או את הנגב. על מה אנחנו מדברים בעצם? על משהו שגם אותו אפשר לראות רק בעזרת מכשירי הדמיה משוכללים ביותר. והנה העולם קרס. המפץ הגדול. אבא שלי, החזק והאמיץ והטוב, יושב מולי כמו שבר כלי. מה שלא הצליחו לעשות ארבע מלחמות, תאונת דרכים קשה וחיים של עבודת פרך, עשה גופיף מיקרוסקופי אחד. תגידי את, זה לא מעליב שבא לצרוח?

באותו רגע התגנבה לאוזני מנגינה עמומה, מרחוק. נדרשו לי כמה שניות לזהות שזאת "בלדה בין כוכבים", ועוד שנייה או שתיים להבין שהיא בכלל לא מגיעה מרחוק אלא בוקעת מהכיס שלי.

טולי גילתה את הרינגטון הזה בערב שלפני יום-ההולדת שלי והחליטה שהשיר הזה, ששנינו אהבנו בטכניון, צריך להיות הצלצול המיוחד שלה, אז היא הורידה אותו לטלפון שלי. תודה שזה השיר הכי מתאים, היא אמרה. זה הכי אתה, הכי אנחנו, ואז היא התחילה להשתטות ולשיר לי את "נקפוץ לשעה אל כוכב הצפון, עם רוח קלילה מנשבת, רק אל תתנהג לי כמו אפלטון, כאלה אינני אוהבת…" אז עוד לא חשבתי על זה ש"בלדה בין כוכבים" מתחיל במילים "הנוגה שלחה אל הצדק חיוך, היי יופיטר בוא ונֵצֵאה", אבל מאז שאנחנו יחד, כל פעם שטולי מתקשרת אלי אני לא יכול שלא לחשוב עלייך.

אני חייב לך וידוי קטן, נוגה.

לא, לא עד כדי כך מביך. התכוונתי לספר לך את זה מתישהו, ועכשיו נראה לי הרגע הכי מתאים.

בריאיון ההוא שנתת לעיתון, הריאיון שלכד אותי בקורי העכביש של משפטייך, של הרעיונות שלך, שהביא אותי אלייך – הריאיון שגרם לי להרגיש, בפעם הראשונה בחיי, שאני מתאהב באישה שאני בכלל לא מכיר רק בזכות המילים שלה – היה משפט אחד מיוחד שלכד את תשומת ליבי. משפט אחד שפשוט סחרר אותי.

בחיים לא תנחשי.

עזבי, אין דרך שתדעי.

אמרת למראיינת שלדעתך ספרים הם כמו מכשירים אופטיים. את זוכרת? אמרת שיש ספרים שהם כמו טלסקופ, חושפים לפניך עולמות רחוקים ולוקחים אותך למסע אל החלל החיצון, ויש ספרים שהם כמו מיקרוסקופ, מגלים לך עולמות שלמים המסתתרים בטיפת הדם שלך ולוקחים אותך למסע אל העולם הפנימי, אבל את מעדיפה שהספרים שלך יהיו כמו משקפיים, יבהירו ויחדדו את המוכר והגלוי. ואמרת שכשאת כותבת, את רוצה שמי שיקרא את הספרים שלך ירגיש שהוא הרכיב משקפיים שמחדדים את ראייתו ומסייעים לו לראות את העולם סביבו בבהירות שלא זכה לה קודם. המשפט הזה הקסים אותי כל-כך.

גם כי זה תיאור כל-כך יפה וחכם של משהו חשוב, ועם זאת כל-כך פשוט ומובן. אבל הייתה סיבה נוספת, שאת לא יכולה לנחש. באותו רגע הרגשתי שאת מדברת ישירות אלי, כאילו שאת מכירה אותי.

כי כשטולי ואני הכרנו והתחלנו לצאת, אני הייתי דוקטורנט בפקולטה לפיזיקה בטכניון והיא למדה לתואר ראשון בפקולטה לביולוגיה. היא הייתה רכונה כל היום על המיקרוסקופ במעבדה, ואני הייתי עם העיניים כל הזמן בטלסקופ. והייתה לנו מין בדיחה כזאת, של זוגות שמתחילים להתאהב, שעם המיקרוסקופ שלה והטלסקופ שלי אנחנו הזוג המושלם. היא תראה את הפרטים הקטנים, אני את התמונה הגדולה. שאנחנו משלימים אחד את השני.

בדיוק. ין ויאנג, המהדורה המדעית המוערת.

וכשקראתי את הריאיון אתך, פתאום הבנתי מה היה חסר. המשקפיים. המבט הישיר על המציאות. על מה שסביבנו ובתוכנו, על מה שמידתו כמידתנו, לא על מה שרחוק מאיתנו או זעיר בתוכנו.

מעצבן אותך שאני מדבר על טולי?

את בטוחה?

אל תגידי סתם, תהיי כנה.

היה נדמה לי שחלפה על פנייך היפות מין עננה.

תתקרבי אלי רגע ותורידי את המשקפיים, אני רוצה להסתכל מקרוב בעיניים שמאחורי העננה.

אמרו לך פעם שיש לך עיניים בצבע שוקולד מריר?

לפעמים, אחרי שאת גומרת, רגע אחרי האורגזמה, המבט שלך מתחלף. זה נמשך רק כמה רגעים, וכשהנשימה שלך מתייצבת חוזר לעינייך המבט הרגיל הנבון הזה שלך, אבל הרגעים הספורים האלה תמיד מהממים אותי.

את נראית לי ברגעים האלה, לא יודע, קשה לי להגיד… הכי רחוקה והכי קרובה שאפשר. כאילו את רוצה להישאב לתוכי, להיספג במחזור הדם שלי, אבל גם לברוח ממני אל קצה הגלקסיה. מפחדת ממני פתאום, רוצה שאיעלם, אבל גם זקוקה לי שאשמור עלייך. בגלל זה אני תמיד מחפש את העיניים שלך ברגעים האלה. בטח שמת לב. לנסות לפענח את המבט החידתי הזה. המבט שיש בו בהלה ואימה, אבל גם הכרת תודה והתרפקות. את כאילו רואה אותי בפעם הראשונה, מנסה להבין מי אני, אם אני ראוי להיות איתך ברגע השברירי הזה, לראות אותך כשאת פגיעה כל-כך, תלויה כל-כך, חלשה כל-כך. זה מה שאני מצליח לפענח בינתיים. עכשיו אין בעינייך שום דבר כזה, אפילו לא רמז, כי עכשיו העיניים שלך מסתתרות מעבר לעננה.

אוי, שכחתי. אני חייב לספר לך משהו ממש מופלא. אפרופו עננה. את תשתגעי על זה. אבל רגע, לפני זה, את חייבת לראות משהו. שנייה… תני לי לארגן את הטלסקופ קודם. הנה. תסתכלי פה… עוד לא… שנייה אחת… אני אכוון לך את הפוקוס.

את רואה את הכוכב הזוהר הזה שם?

כן, בדיוק. אז זה, אהובה שלי, נוגה. הכוכב שאת נושאת את שמו. את רואה כמה הוא זוהר? הכי זוהר בשמים. אבל מאחורי הזוהר שלו מסתתר סיפור, שאם תבואי להרצאה שלי, תשמעי אותו קצת יותר באריכות ועם קצת יותר פרטים.

זה גם סיפור מטאפורי כזה, כמו שאת אוהבת, סיפור ספרותי, אולי תעשי בו שימוש בספר החדש שלך. חשבתי עליו ביום שבו התנשקנו בפעם הראשונה, כשהלכתי לאיבוד בתוך הפה שלך ומאז לא מצאתי את דרכי בחזרה. כל הדרך הביתה השם שלך התנגן לי בראש כאילו הוא בוקע מתזמורת של חלילים, נו-גה, נו-גה, נו-גה.

בכלל לא הייתי בטוח שזה מה שגם את מרגישה. קיוויתי, בטח. אבל לא הייתי בטוח. עד לאותו ערב חיי עברו עלי בלי לדעת שהמילה המתוקה הזאת, נוגה, היא הקוד הסודי ללב שלי. ואז נזכרתי בעננים של נוגה.

כוכב-לכת מעניין, נוגה. הביקורים שלה בשמים נמשכים תשעה חודשים. היא אמנם מקיפה את השמש ב-243 ימי-כדור-הארץ בלבד, אבל התנועה האורביטלית של כדור הארץ גורמת לכך שנוגה נראית מכדור הארץ ככוכב הערב או ככוכב הבוקר 260 ימים בשנה, תקופה שחופפת לתקופת ההריון של האישה.

בדיוק בגלל זה. סמל הנשיות. זה התחיל כבר בעולם העתיק.

עד לא מזמן האמינו שהיא דומה מאוד לכדור הארץ. והיו אפילו מדענים רציניים חשבו שיש סיכוי לא רע למצוא שם חיים. היום יודעים, כמובן, שזה בלתי אפשרי.

בטוח לגמרי.

כי בערך שלושים קילומטר מעל פני הקרקע של נוגה מצטברים עננים בשכבות עצומות, שהעובי שלהן מגיע לעשרים וחמישה קילומטר. עננים צפופים-צפופים. והם מכסים את כל פני הכוכב בלי להשאיר שום מירווח. והעננים האלה טעונים בטיפות של ויטריול – חומצה גופריתית בשילוב של כלור. הטיפות האלה יורדות על הכוכב במין גשם חומצי קבוע, שמתאדה עוד לפני שהוא מגיע לאדמת הכוכב.

זה מקור הזוהר. מעטה העננים הצהובים-הלבנים הוא גם מחזיר אור יעיל מאוד. בערך שמונים אחוז מאור השמש שמגיע לנוגה מוחזר מהעננים שלה אל החלל. אבל בגלל העננים האלה, אפילו כשצופים בנוגה בטלסקופ, כמו שעשית לפני רגע, לא רואים את פני הכוכב עצמו. מבעד למעטה העננים שמכסה את נוגה אי-אפשר להבחין בתווי פניה. העננים האלה, שגורמים לכך שנוגה כל-כך בולטת, הם גם אלה שמסתירים אותה.

וחשבתי שגם את קצת ככה. זוהרת, בולטת, מושכת המון תשומת לב, ובו בזמן חשאית, לא ברורה, לא גלויה, מסתורית. והמסתורין הזה הוא גם סוד הקסם שלך, אבל זה בדיוק גם מה שקצת מרתיע בך. שיש איזו מעטפת חיצונית שמסתירה מה שקורה אצלך בפְנים. שמה שנראה כפני השטח הזוהרים שלך זו רק שכבת הגנה שמקיפה אותך. שקשה לראות מי את באמת, מתחת למעטה המואר הזה. שאת בעצם הרבה יותר חלשה ופגיעה ממה שנדמה, ושאת מקדישה אנרגיה רבה להסתיר את הפגיעוּת הזאת.

את בוכה?

אל תגידי לי שלא.

הראש שלי אולי בכוכבים, אבל הלב שלי כאן ואני יודע לזהות דמעות כשאני רואה אותן.

הנה, עכשיו יורד גשם על נוגה והוא לא חומצי ולא גופריתי, הוא מלוח ועדין.

סליחה, יפה שלי, בואי אלי, אל תשתבללי לי עכשיו.

לא התכוונתי לגרום לך לבכות.

איזה אידיוט אני, אף פעם לא מצליח לחזות את התגובות שלך. כל פעם אני שוכח שהאֶפּידֶרמיס שלך דקיק ככנפי פרפר. שאת יוצאת מהבית בלי עור.

את בוכה בגלל מה שאמרתי קודם על הגשם החומצי?

בלי סיבה?

באמת?

הצלחתי לרגש אותך?

את מצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש. די, נו, בבקשה… אני לא יכול להמשיך לדבר כשאת בוכה ככה, אז תפסיקי, טוב? את יודעת שקשה לי עם דמעות. ברגעים כאלה תמיד בא לי שיצמח לי זנב כדי שאוכל להתחיל לרדוף אחריו.

תודה לאל… החיוך חזר.

בסדר, אני אמשיך.

אז איפה היינו? אה, הטלפון צלצל. שלפתי אותו מהכיס, מלמלתי התנצלות שלא הגיעה לאוזניו של אבא, והתרחקתי אל השבילים המרוחקים והחשוכים שמאחורי אגף השיקום.

מה שלום אבא, שאלה טולי בקול הענייני שלה, שתמיד מעיף ממני את הדאגות כמו זרעי סביון שילד נושף עליהם ומפיץ לכל רוח. את רואה, נוגה, אני לומד ממך, את משפיעה עלי לטובה. בסוף גם אני אתחיל לדבר בדימויים כמוך.

אתם מסתדרים? המשיכה טולי.

נראה לי שכן, עניתי.

איליאן בסדר? הוא יודע מה לעשות?

הוא מאה אחוז.

אבא מתנהג אליו יפה?

נראה לי שהוא עוד לא כל-כך יודע איך לאכול אותו. ייקח לו זמן להתרגל. לא צריך ללחוץ עליו.

צריך לגשת לביטוח לאומי מחר ולדאוג לכל הניירות של איליאן, היא אמרה, אתה רוצה שאני אעשה את זה? לך בטח יהיה מספיק מה לעשות עם אבא. אני אצא מוקדם ואעבור שם, ואחרי שאקח את רוני לחוג אני אקפוץ ל"יד שרה" לקחת מהם הליכון וכיסא-גלגלים זמני, עד שנדאג לכל האישורים.

תודה, אמרתי, את נפלאה. לא הייתי מסתדר בלעדייך.

תחזיק מעמד, היא אמרה, ואם אתה צריך משהו תגיד לי.

כשסגרתי את הטלפון גיליתי שתוך כדי הליכה, בלי לשים לב, הגעתי קרוב לעץ שקמה גדול שצומח סמוך לגדר. ישב שם קשיש אחד ולצידו גבר ואישה, כנראה בנו ובתו, שדיברו אליו בקול רם מדי, אולי כי השמיעה שלו נפגעה. הבן ניסה להישמע נחרץ ובטוח ומגונן ודיבר אל אבא שלו במין תקיפות שממש הרגיזה אותי. כשאני כועס, גם שטויות כאלה מוציאות אותי לפעמים משיווי המשקל. זה לא טרגדיה, הוא אמר, ממש לא טרגדיה, אבא. תפסיק להגיד כל הזמן טרגדיה-טרגדיה-טרגדיה. מה שקרה לך זה לא דבר נעים, זה בטוח, אף אחד לא יתווכח איתך, אבל זה לא טרגדיה. ואתה יכול לצאת מזה פשוט אם תגייס את הכוחות. והבת אמרה, בקול קצת דידקטי כמו של מורה מעצבנת לספרות, אתה זוכר מה אוסקר וויילד אמר פעם על טרגדיה? ומייד המשיכה, בלי לחכות שאחיה יענה לה, הוא אמר שבחיי אדם יכולות להיות רק שתי טרגדיות: לא להגשים חלום וכן להגשים חלום, ובין השתיים דווקא האחרונה היא הטרגדיה האמיתית.

נצמדתי אל הגדר החיה הגבוהה שתחמה את המדשאה משלושה עברים והפרידה אותה משכונת בנה ביתך שהשתרעה מהצד השני, והמשכתי להקשיב להם.

כן, לצותת, אם את מתעקשת… משפט יפה, אמר האח, כל-כך סימטרי ומרשים, אבל גם מעצבן, כמו כל הפתגמים החכמים שלך.

למה מעצבן, התקוממה האחות.

כי הטרגדיה הכי גדולה בחיים זה לחיות בלי חלום בכלל, אמר האח בטון פסקני ושניהם השתתקו.

לא עשיתי כלום. פשוט עמדתי שם, קצת מבולבל. הם לא ראו אותי. הייתי בחלק מוצל של המדשאה. הסתכלתי אל מעבר לגדר בית-החולים. משכונת המגורים עלו קולות צהלה של ילדים. אני זוכר ששמעתי אמא צועקת על הבן שלה שייזהר עם הגפרורים, שאש זה לא משחק. בחלק מהבתים אפשר היה לזהות את האורות הצהבהבים של נרות חנוכה. מאחד הבתים בקעה פתאום שירה. בהתחלה רק של גברים – "מי ימלל גבורות ישראל אותן מי ימנה, הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם" – וכשהם עברו ל"שמע… בימים ההם בזמן הזה…" הצטרפו קולות נשיים שהתחילו לשיר את השיר מהתחלה, ולמרות ששמעתי את הקאנון הזה כל-כך הרבה פעמים, הוא פתאום הצחיק אותי.

כי חשבתי, איך אנשים כאלה יכולים לחיות ככה, בשגרה ביתית נעימה, חמישים מטר ממקום שסובלים בו כל-כך, וכל יום מוציאים ממנו אלונקות ועליהן גופות מכוסות בסדין? חשבתי שרק גדר חיה מפרידה בינם לבין המוות. והמחשבה הזאת הצחיקה אותי.

ובדיוק כשהם התחילו לשיר את המי ימלל גבורות ישראל, בבניין האפור מאחורי התחילו לחלק את ארוחת הערב לחולים. האחיות יצאו לחלל המרכזי עם עגלות המתכת שלהן וקראו בשמות החולים, מניחות לפני כל אחד מהם מגש פלסטיק עם ארוחה מותאמת אישית, כל חולה והעיסה המגעילה שהוכנה במיוחד עבורו, לפי הדיאטה שלו, העיסה היחידה שהוא מסוגל לעכל, ולצידה צלוחית פלסטיק קטנה עם כדורים צבעוניים, לדילול דם, להורדת לחץ דם, להרגעה, לעיכול, לדיכאון, לשינה, את לא מאמינה בכמה תרופות מלעיטים שם את החולים, זה ממש מפחיד, ולרגע היה נדמה לי שאני שומע את אחת האחיות צועקת, מר קמינסקי… מר קמינסקי… איפה מר קמינסקי? והבנתי שאני צריך לחזור ולהכניס את אבא פנימה, שלא יפספס את ארוחת הערב שלו.

אבל הסיפור הזה שהמורה לספרות סיפרה תפס אותי. ומה שאמר אחיה, על הטרגדיה השלישית, זו שחמקה מהטלסקופ המילולי המשוכלל של אוסקר וויילד, נתקע לי בראש וליווה אותי גם כשהתחלתי לחזור לכיוון אבא. מה זאת אומרת חיים בלי כל חלום? יכול להיות אדם שאין לו כל חלום? כמו שאני עושה תמיד, התחלתי לעבור בראשי בצורה שיטתית על בני המשפחה והמכרים ולקטלג אותם. לאבא היה חלום והוא הגשים אותו בגיל צעיר, ומרגע שהגשים אותו הוא התרפק עליו כל חייו. יכול להיות שזאת הייתה הטרגדיה הגדולה שלו? נשים אותו בקטגוריה א' – מגשימי החלומות. לאמא היה חלום שהיא לא הגשימה. וזו בטח הייתה טרגדיה. קטגוריה ב' – החולמים שלא זכו להגשים את חלומם. מה היה החלום של רונה? פתאום לא הייתי בטוח. היה לרונה חלום? חוץ מזה שהיא רצתה להתקבל ללהקה צבאית ולשיר. בסדר… זה שירות צבאי, זה לא נחשב חלום… אבל אם היה לה חלום אחר, היא לא שיתפה אותי בו. היא הרי הלכה בגיל צעיר כל-כך. רגע לפני הגיל שבו מתברר לך מה החלום האמיתי שלך. אולי היא בעצמה עוד לא ידעה. וגם אני הייתי אז ילד בסך הכל.

ואז חשבתי על עצמי. הרי לי, כמו שאת כבר יודעת, היה חלום גדול, מילדות, שהגשמתי רק בחלקו. אולי זה דווקא אמור להגן עלי מהטרגדיות שאוסקר וויילד דיבר עליהן?

לחלום, אבל לא להגשים עד הסוף. להיעצר באמצע.

שיישאר לך מצד אחד עוד משהו לחלום עליו, ומצד שני לא תסבול מהתיסכול שהוא מנת חלקו של מי שלא הגשים את חלומו, או מהריקנות של מי שאפילו חלום לא היה לו. אולי זה המוצא הכי יפה מהדילמה הזאת? באותו רגע המחשבה הזאת עודדה את רוחי.

באמת טוב שלא הכרתי אותך אז. ישר הייתי חושב עלייך ועל החלום שלך, ואיפה זה שם אותך בין כל האפשרויות… ואם הייתי מכיר אותך, בטח גם הייתי חושב על המשפט הזה שאת כל הזמן אומרת לי כדי להקניט אותי: תיזהר במשאלות שלך כי יום אחד הן עלולות להתגשם… והנה, תראי, כשגמרתי לקרוא בפעם הראשונה את הריאיון ההוא שנתת לעיתון, רגע לפני שהתחלתי לקרוא אותו בפעם השנייה, התבוננתי טוב-טוב בצילום שלך שהופיע שם, זה עם המעיל הלבן הארוך ומשקפי השמש הרחבים, ליטפתי בעיני בפעם הראשונה את עצמות הלחיים הגבוהות שלך, את המצח המושלם הזה, ואז התאמצתי למקד את המבט ולחדור דרך הצילום אל תוך הראש היפה שלך, מקווה להיות לרגע נוירוטראנסמיטר שמתרוצץ בין הסינאפסות בהמיספירה השמאלית של קליפת המוח שלך, איפה שאת מטפלת במקוריות כזאת במילים וברעיונות… ומאז זה כל מה שאני רוצה – להתכווץ לגודל של נוירון ולהידחק אל תוך המוח שלך, ולהיות שם כשנובטת בך מחשבה חדשה.

אני לא יכול להסתפק רק בזה שתחשבי עלי, נוגה, אני רוצה לחוש על בשרי מה זה אומר להיות מחשבה חדשה שנולדת בתוכך.

זה באמת היה צילום יפה שלך, אבל הוא דווקא לא החמיא לך, אם את שואלת אותי. הוא הסתיר את יופייך ולא העצים אותו.

לי הוא כמובן הספיק.

כי כבר הייתי ממילא שבוי במילים שלך, בדימויים שלך, בנפש שלך שנרמזה לי מתוכם, וחשבתי לעצמי, אני חייב להכיר את האישה הזאת, חייב לפגוש אותה, חייב להכניס אותה אל תוך החיים שלי, חייב להיות חלק מהחיים שלה… והנה אנחנו כאן, שוכבים עירומים וצמודים באוהל במדבר. את חלק מהחיים שלי, אני חלק מהחיים שלך, המשאלה שלי התגשמה. אז מה את אומרת, הייתי צריך להיזהר איתה קצת יותר?

תפסת אותי.

את צודקת. אני באמת מערבב שתי חוויות.

לא, האפקט המטלטל הזה של המילים שלך לא נוצר רק בזכות הכתבה בעיתון. ברור שזה לא הגיוני. אבל כדי להסביר את עצמי טוב יותר, אני חייב לך עוד וידוי אחד, וידוי שדווקא לא תיכננתי. אני מקווה שלא תכעסי עלי.

מבטיחה?

את זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו? ניסיתי אז להיות הכי נינוח שאפשר.

ומה חשבת על זה?

הרגשתי שאת יודעת.

אולי פחדתי שאת, עם הראייה החודרת שלך, עם היכולת הזאת לקלוט אִוושות דקות של הנפש, ללכוד צפרירים במעופם ולקרוא להם בשם, תביני מייד שאני לא פונה אליך רק בהצעה מקצועית. שלא התקשרתי אלייך רק כדי לעזור לך בתחקיר על הוויכוח הגדול בין קרטיס לשאפליי. למרות שאני חייב להוסיף, שברגע שקראתי בריאיון איתך שאת מתכוונת לעסוק בספרך הבא גם בוויכוח הגדול – ידעתי שאני עד לנס. לא, לא עד. שאני עצמי שותף סמוי לנס. ואולי אפילו לא סמוי.

דמייני אותי רגע, יושב בחדר ההמתנה לרופא השיניים, שולח יד אל ערימת המגזינים הישנים בסלסלה ודולה ממנה בחוסר חשק ובחוסר עניין מגזין נשים שלעולם לא הייתי פותח בנסיבות אחרות, מדפדף בו בשיעמום כדי להעביר איכשהו את דקות ההמתנה המעצבנות לטיפול שורש, ופתאום נתקל בריאיון איתך, ומשום-מה מחליט לקרוא דווקא אותו. ותוך כדי קריאה מבין שאת טיפול השורש האמיתי, הטיפול בשורש הנפש, אני עובר דווקא בחדר ההמתנה. פשוט לא ייתכן שהכל קרה במקרה.

מה הסיכוי שתשתמשי דווקא בדימוי הזה של הטלסקופ והמיקרוסקופ שמלווה אותי כל החיים שלי כדי לתאר את העבודה הספרותית שלך? ומה הסיכוי שמכל האירועים ההיסטוריים תספרי שהחלטת לחקור דווקא פולמוס נשכח מ-1920 בין שני קוסמולוגים שממש במקרה היה גם הנושא של עבודת המאסטר שלי? את מבינה, באותו רגע הרגשתי, שקורה כאן משהו שהוא נשגב מבינתי, ושאף-על-פי שאין לי מושג מהו, אני לא מסוגל להתנגד לו. ומשם והלאה היקום התחיל ליידות בי סימנים.

בהתחלה דווקא ניסיתי להתנגד. להפעיל את מכבש הרציונליות שלי. לנתח. למיין. לקטלג. להעביר כל צירוף מקרים בדיקה סטטיסטית. אפילו חשבתי – עכשיו בטח תצחקי עלי – על שזירה קוואנטית. זה מטורף לגמרי, אני יודע, אבל עדיין נאחזתי בעולם המושגים הישן שלי, והייתי חייב למצוא איזשהו הסבר רציונלי לְמה שאני מרגיש.

הרעיון הזה אפילו הלהיב אותי בהתחלה. הרגשתי ששזירה קוואנטית מתארת יפה כל-כך את מה שקורה לי ביחס אלייך, שאולי עליתי במקרה על ההסבר הרציונלי לאהבה. שתי נשמות ששזורות זו בזו בשזירה קוואנטית…

קצת מסובך להסביר. גם פיזיקאים מתקשים להבין את התופעה הזאת. אפילו איינשטיין סלד ממנה וכינה אותה "פעולה מבהילה ממרחק"… אני אנסה לפשט אותה בשבילך. שזירה קוואנטית היא תופעה במכאניקת הקוואנטים. הרעיון הוא שהמצבים הקוואנטיים של שני עצמים, של שני חלקיקים נניח, חייבים תמיד להיות מתוארים זה ביחס לזה. אי-אפשר למדוד אחד מהם, למשל, בלי שתוצאת המדידה תשתקף גם במצבו של החלקיק השני, ובמובן זה הם משפיעים זה על זה. ומה שמשונה, זה שהעיקרון הזה נכון גם אם החלקיקים מרוחקים מאוד זה מזה, מרחק של שנות אור. הרי על-פי תורת היחסות מהירות האור היא הגבוהה ביותר, אבל אם יש אמת בתופעת השזירה הקוואנטית, יוצא שחלקיקים יכולים להשפיע זה על זה מהר יותר אפילו מהאור…

אז זה מה שחשבתי עלינו – שאף-על-פי שהחיים שלנו היו מנותקים לגמרי זה מזה, הנשמות שלנו מאוחדות בשזירה קוואנטית. עד לשם הגעתי בניסיון שלי למצוא הסברים רציונליים למה שאני מרגיש. אז נכון שעכשיו כבר ברור לי שמהרגע הראשון לא הייתה לי ברירה אלא להיכנע לרגשותי, אבל אז, כשישבנו בבית-קפה וראיתי אותך והרחתי אותך ודיברתי איתך בפעם הראשונה, נורא פחדתי להסגיר את המחשבות האלה שלי. פחדתי שתחשבי שאני מטורף. ואני חושב שבאמת הייתי נשמע לך מטורף אם הייתי מתחיל לדבר איתך על שזירה קוואנטית של הנשמות שלנו…

כן. מה שהיה הכי חשוב לי באותו זמן זה להצטייר בעינייך כאיש מקצוע קר רוח שרק מתגייס לעזרתך. חששתי שאם ארמוז כבר בשלב ההוא שהעניין שלי בך הרבה יותר גדול, הרבה יותר אישי, את תנפנפי לי לשלום ולא אראה אותך יותר.

לא, לא. אבל פחדתי שתראי בי עוד מעריץ שוטה שמחפש את חברתך, את קרבתך. והאמת היא שרק את קרבתך חיפשתי. לא חשבתי על שום דבר מעֵבר. רק להתקרב אלייך, להכיר אותך. לא היו לי תוכניות, אני נשבע לך. לא חלמתי לכבוש את ליבך וגם לא קיוויתי שתכבשי את ליבי. לא רציתי שתהיי שלי. רציתי רק את קרבתך וחשבתי שאוכל להסתפק בה. לכן גם לא סיפרתי לך – והנה מגיע הווידוי השני – שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שקראתי את הריאיון איתך היה לגשת לחנות ספרים יד שנייה ולקנות את הרומן שלך, את ארבע מרות.

טוב, לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להעמיד פנים שאני שומע עליו בפעם הראשונה. בגלל זה ביקשתי את סליחתך קודם.

פחדתי. פשוט פחדתי.

להודות שכבר התחלתי לקרוא בו.

כי הייתי בטוח שאבהיל אותך ותברחי. את חייבת להבין, אחרי שגמרתי לקרוא את הריאיון איתך, הרגשתי שאני חייב להישאר עוד קצת בסביבת המילים שלך. שאני לא יכול להסתפק רק במשפטים הספורים והמתוקים שקראתי בעיתון. שזה דל מדי. שזאת דיאטת נוגה. חזרתי עם הספר הביתה והתנפלתי עליו בשקיקה.

זאת לא הייתה קריאה. האמת היא שפשוט בלעתי אותו. או בעצם הוא בלע אותי. נעלמתי בתוכו. נשאבתי אליו כמו אל תוך חור שחור. הרגשתי שהוטל עלי כישוף. שאני משייט בחלל במהירות האור, עולה ויורד על גלים של מילים, נשטף במשפטים המסוגננים ומפלחי הלב שלך, שאני הולך ונקשר אלייך בלי לדעת עלייך כמעט שום דבר. אני לא זוכר מתי קראתי ספר בקדחתנות כזאת. בהתרגשות כזאת… הרגשתי שאני חוטף דלקת בפרקים של הנפש, שאני מגלה כוכב חדש. לא, יותר מזה, שדרכך אני פתאום מתגלה לעצמי. נכון מוזר?

הרי בכלל לא הכרת אותי אז, ולא יכולתי לדעת אם תסכימי לפגוש אותי, אם הפגישה תעלה יפה, אם תגלי בי עניין. ובכל זאת הרגשתי שלא רק אני מגלה אותך. שגם את מגלה אותי – מגלה אותי בלי להיות מודעת לזה בכלל. שבעצם כבר גילית אותי בלי לדעת על קיומי. שאנחנו שזורים בשזירה קוואנטית… ובגלל שהתמונה שלך כבר נצרבה במוחי, הייתי מרים מדי פעם את עיני מדפי הספר, שואף אוויר ומדמיין אותך, יושבת לבושה במעיל הלבן ומשקפי השמש הרחבים ליד מכתבה כבדה וכותבת, כותבת, כותבת, בשבילי, בלי להכיר אותי.

את יודעת מה הייתה המחשבה הכי מוזרה שחלפה לי בראש באותם רגעים?

הממ… איך אני אנסח את זה בלי להישמע מפגר… שאני אוהב אותך אהבת נפש.

כן.

אני יודע שבדרך-כלל משתמשים בביטוי הזה כדי לתאר אהבה בשלה, אהבה שעמדה במבחנים, אהבה שהוכיחה את עצמה, אהבה ששרדה משברים, אבל אני הרגשתי אז, ובפעם הראשונה בחיי, שנפשי נקשרת בנפשו של מישהו אחר, ממש בנפשו… הרי לא הכרתי אותך. לא יכולתי לדעת אם הריח שלך ימשוך אותי, אם הקול שלך לא יעצבן אותי, אם לא תתגלי בחיים האמיתיים כבן-אדם בלתי נסבל שאי-אפשר להיות במחיצתו.

ברור שלא. להיפך.

אבל ידעתי שזה גם לא משנה לי. שנחשפתי אל הנפש שלך, ושאותה, את הנפש שלך, אני אוהב במלוא מובן המילה. וגם היה לי ברור שאין סיכוי שנפלתי קורבן למניפולציה. שזה לא רק משחקי מילים… ידעתי שהמילים שלך משקפות את הנפש שלך, ושאת הנפש הזאת אני אוהב.

כן, זה וידוי ששווה חיבוק. ברור. הוא שווה הרבה יותר מחיבוק.

תראי, אני ממש רועד, וזה לא מקור. אבל עכשיו הרבה יותר נעים. בואי נגמור את הסיפור שהתחלתי קודם.

אז בגלל שלא הכרתי אותך באותו יום של ההתקף, כשהסתובבתי סביב הבניין של מחלקת השיקום, לא יכולתי לחשוב עלייך ועל המשפטים היפים שלך שמכשפים אותי, ויכולתי לחשוב רק על אבא, על אמא ורונה, על טולי, על עצמי… עכשיו זה נראה לי משונה, כי מאז שנכנסת לי לחיים אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך. השתלטת לי על משאבי המערכת…

נו, כמו תוכנת מחשב שנתקעת והוא מריץ אותה שוב ושוב ושוב, בלוּפ שלא נגמר, וכשמנסים לבצע את הפעולה הכי פשוטה, הכי בסיסית – להיכנס לאינטרנט למשל, או להעלות מסמך וורד – הפעולה מתבצעת לאט-לאט, בקושי רב, וכל הזמן נשמע ברקע מין זמזום כזה, כאילו פועלת בתוך המחשב מטחנת בשר, והרעש הזה מעיד על כך שבאותו זמן הוא מבצע איזו פעולה מאומצת שגוזלת ממנו את כל האנרגיה ולא מאפשרת לו לבצע את משימותיו הרגילות.

זה מה שאני מרגיש לפעמים ביחס אלייך. מאז שאת איתי השתלטת על תשעים אחוז מעיבוד הנתונים הפנימי שלי. כל יתר הפעולות נעשות הרבה יותר לאט.

אז כשערכתי את הרשימות האלה – למיין אנשים לפי הטרגדיות השונות, כאלה שכן הגשימו את חלומם, כאלה שלא וכו' – התחלתי לחשוב פתאום גם על איליאן, שנכנס לי לחיים ערב קודם, ואז עוד לא כל-כך הכרתי אותו, חוץ מזה שהייתה לי הרגשה טובה ביחס אליו, שהוא שקט וחרוץ וביישן ולא מישיר מבט כשמדברים אליו. חשבתי לעצמי, יש לו חלומות? אין לו חלומות? איך אפשר לדעת? אולי הג'וב הזה, לנגב טיפות מרק מסנטרו של אבא ולרחוץ אותו לפני השינה ולנגב לו את התחת בשירותים, ג'וב שנראה לי כמו סיוט, הוא בעצם חלום גדול בכפר הפיליפיני שממנו הוא הגיע, הבטחה לפרנסה טובה, משאת נפש שרק מעטים זוכים להגשים? והחלטתי שמה שלא יהיה, בקרוב, ברגע שאשתלט קצת על הכאוס של חיי, אנסה לדבר איתו ולהכיר אותו קצת, אולי אפילו אפתה אותו לספר לי על ילדותו ועל משפחתו… חשבתי על האפשרות שנצא יחד לעשות קניות לאבא, ואחר-כך נתעכב באיזה מקום ונדבר קצת, והמחשבה על שנינו יושבים יחד ומשוחחים על חייו בפיליפינים ליוותה אותי כשחזרתי אליו ואל אבא, כדי להזכיר להם שהגיע הזמן להיכנס פנימה לארוחת הערב.

ברגע שהגעתי אליהם ראיתי שאיליאן מכווץ קצת בתוך הדובון שלו, ואבא, שבינתיים זקף איכשהו את ראשו, נראה זועף וקצר רוח.

מה קרה, ליאון, התחלת להתבייש באבא שלך? הוא אמר.

מה פתאום, אבא, עניתי, מאיפה בא לך הרעיון המשונה הזה? למה אני צריך להתבייש בך? מה יש פה להתבייש? בוא ניכנס פנימה, מתחיל להיות קריר וכבר מחלקים את ארוחת הערב.

אבל הוא התעקש והמשיך. הוא עקשן גדול אבא שלי. השבץ לא שינה את זה. הוא הסתכל עלי במבט חמור כזה ואמר, אם לא התביישת אז מה ברחת ככה?

לא ברחתי, אמרתי לו. טולי התקשרה, לא רציתי להפריע לך.

למה שטלפון מטולי יפריע לי, הוא כעס. לא, לא, אני יודע, אתה מתבייש בי. בגלל זה ברחת. אז תסתכל, תסתכל, אל תתבייש באבא שלך. ככה בדיוק פחדתי לגמור את החיים. זקן על ספסל עם הפיליפיני שלו.

ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. כל-כך הרבה פעמים יצא לנו לעבור ליד זקן חסר אונים שלידו ישב המטפל הפיליפיני שלו, ואבא תמיד היה מביט בהם קצת בחמלה, קצת בסקרנות, אולי גם קצת בפחד, וכשהיינו מתרחקים מהם הוא היה אומר לי, ליאון, לא משנה מה יקרה, אני לא רוצה לגמור את החיים שלי ככה. אני לא רוצה להיות שבר כלי. אני לא רוצה שיישב לידי איזה וייטנאמי או סיני או מה שזה לא יהיה כדי לקנח לי את האף כל פעם שאעשה אפצ'י. אני לא צריך את זה. כשהחיים שלי ייגמרו אני מעדיף שהם פשוט ייגמרו. אל תאריך לי אותם יותר ממה שצריך. אני לא מאמין בחיים אחרי המוות, ולא רוצה את המוות הזה שבסוף החיים.

אבל מתברר שקל לומר את הדברים האלה כשאתה בריא ועצמאי. הרבה יותר מסובך לדבר עליהם כשאתה שבר כלי. מה יכולתי לעשות? לשלוף אקדח ולהרוג אותו? להניח לו לגווע? אז ניסיתי לנחם אותו כמיטב יכולתי. אבא, די, אמרתי לו, בשביל מה אתה עושה את זה לעצמך? למי זה טוב?

אבל אני מודה שחשבתי פתאום שכן, יכול להיות שהוא קצת צודק. הרי תמיד הסתכלתי עליו כמעט בהערצה, בטח בכבוד, עם כל העוצמה הזאת שלו, הגובה, הקול הרועם, וכל מה שהוא עבר ועשה בחיים… כשאבא שלי היה צעיר הוא היה גבר מרשים. כשהיינו הולכים יחד ברחוב נשים לא הפסיקו להגניב לעברו מבטים. אפילו בתור ילד קטן הרגשתי את זה. הוא כמובן היה מודע לזה. הייתה לו מין הליכה קפיצית כזו, קלילה, מפתיעה ביחס למבנה המסיבי שלו, ומבטיהן של הנשים לא הותירו אותו אדיש, זה בטוח. ופתאום לראות אותו ככה, שבר כלי. סחבה. נוטף מרק ירקות דלוח… אולי באמת התחלתי קצת להתבייש בו, והוא באינסטינקט קלט את זה?

הוא אמר לי, אל תגיד לי די, אתה יודע שזאת האמת. תמיד אמרתי שככה לא יתפסו אותי. כדור בראש הרבה לפני זה. מזל שאמא שלך לא צריכה לראות אותי ככה.

ופתאום הוא הסתכל עלי ואמר, ליאון, תביא לי ראי. אני רוצה לראות את עצמי, לא הסתכלתי על עצמי כבר שבועיים. אבא עזוב, אמרתי לו, בוא ניכנס פנימה, שלא תפסיד את ארוחת הערב. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. אני לא זז מפה עד שתביא לי ראי, הוא התעקש.

ניסיתי להתווכח, אבל בסוף לא הייתה לי ברירה. נכנסתי פנימה וחזרתי אחרי כמה דקות עם מראה שאחת האחיות נתנה לי. נעמדתי מול אבא ויישרתי את המראה מול פניו. אבא התבונן בפניו שניבטו אליו וחלפה בו עווית שהיו בה צער וגועל ואימה וכעס. רציתי להוריד את המראה, לקצר את הסבל, אבל אבא הזדעק, שלא תעיז, ליאון, תשאיר את הראי! ואז ביקש ממני להתרחק קצת, כדי שיוכל לראות קצת יותר מעצמו, ואני הלכתי מטר או שניים לאחור ויישרתי את המראה מולו, ואבא התבונן בעצמו בריכוז, בוחן כל מילימטר, כל פיסת עור ואז אמר פתאום לאיליאן: איליאן, קאם, טייק אוף מיי שרט. איליאן קצת נבהל, לא הבין מה הוא רוצה, ואבא חזר על דבריו בקוצר רוח מופגן, קאם, איליאן, טייק דה שרט פרום מי. איליאן התקרב אליו בהיסוס והפשיט אותו מהחולצה. אבא סקר את פלג גופו העליון שנחשף מולו במראה, ואז הצביע על הצלקת הארוכה שנמתחה מהחזה שלו לעבר הכתף ואמר לאיליאן: יו סי, איליאן, דיס איז פרום דה באטל און יחיעם. יו נואו שיירת יחיעם? ואיליאן האומלל והנבוך לא ידע מה נפל עליו ומלמל: יקי-עם, יקי-עם, כאילו הוא מנסה לפענח מילת צופן.

אבא, די, אמרתי. בוא ניכנס פנימה. תפסיק להתעלל בעצמך. שמעת מה הרופאים אמרו. צריך סבלנות והכל יהיה בסדר.

איזה בסדר ואיזה נעליים, אמר אבא בכעס, אל תגיד דברים שאתה לא מאמין בהם.

ומה אני אגיד לך, נוגה, אין לך מושג כמה רציתי להאמין בהם באותו רגע. להאמין, למרות מה שראו העיניים שלי ולמרות כל מה שאמר לי כמה שעות קודם הרופא הצרוד שזימן אותי למשרדו אחרי שבדק את אבא, כדי להסביר לי לְמה אני יכול לצפות, ובעיקר לְמה אני לא יכול לצפות. עם הרבה מזל ופיזיותרפיה מוצלחת, הוא אמר, ייתכן שאבא יצליח ללכת עם הליכון. היד המשותקת אבודה, חבל לטפח ציפיות. הדיבור ישתפר. כבר עכשיו הוא בסך הכל בסדר. אפשר להבין מה הוא אומר. ולגבי המצב המנטלי – מוקדם להעריך כרגע. בוא נקווה שלא תחול הידרדרות. אפשר לצפות לדיכאון בתקופה הקרובה. זה טבעי וזה שכיח. בעיקר למי שנפגע בחלק השמאלי של המוח כמו אבא שלך. מי שנפגע בצד השני לפעמים נתקף דווקא באופוריה. ואפשר לצפות – אני אומר לך את זה מראש, שלא תופתע – לכל מיני התנהגויות מוזרות, לפחות בשבועות הראשונים, ככה שאם יקרה משהו כזה, תבין שזה במסגרת הנורמה גם אם זה ייראה לא כל-כך נורמלי… ואז הוא הסיר לרגע את משקפיו, בתנועה דרמטית כזאת שהוא בטח אימץ מסדרות טלוויזיה על רופאים וחולים, ונעץ בי מין מבט חודר, כאילו הוא מנסה לפענח אותי, והרכיב את משקפיו שוב ועיין בניירות שלפניו, והמהם לעצמו משהו לא ברור, ואז אמר, אני רואה שלמר קמינסקי יש בן ובת, ליאון ורונה, ואני מיהרתי לתקן אותו, רק בן יש לו, רק אני, אחותי רונה נהרגה בתאונת דרכים, והוא אמר, תאונת דרכים… אני מבין, אני מבין, מצטער לשמוע… ואני אמרתי לו, זה בסדר, אל תרגיש לא נוח, היא נהרגה לפני יותר משלושים שנה, והוא שוב הוריד את משקפיו ואמר, אז אם ככה, מה שהתלבטתי אם להגיד לך מקבל משנה תוקף. אני מקווה שלא תחשוב שאני חורג מהמנדט שלי, אבל תזכור שאני רואה הרבה מקרים כמו של אבא שלך, ומהניסיון שלי, הילדים מתגייסים לעזור לאבא החולה ולא כל-כך שמים לב להשפעה של אירוע כזה עליהם, ותאמין לי מר קמינסקי…

קם, תיקנתי אותו, אבא הוא קמינסקי, אני עיברתתי את השם לקם.

אז תבין, מר קם, הוא המשיך, שזה גם אירוע משמעותי מאוד בחיים שלך, במיוחד כבנו היחיד, ואני ממליץ, אתה כמובן לא חייב לקבל את ההמלצה שלי, שתיעזר בטיפול פסיכולוגי בזמן הזה. מהניסיון שלי זה כמעט תמיד חיוני ומועיל, גם לך וגם לאבא, כי צפויה לך התמודדות לא קלה, במיוחד אם אתה עומד לשאת בנטל הזה לבד, ויש פסיכולוגים עם ניסיון רב בהתמודדות עם מקרים כאלה, שחבל לא להיעזר בהם.

הודיתי לו בנימוס, אמרתי שבהחלט אחשוב על זה, אם כי אני לא משוכנע שזה חיוני, ואז…

רגע…

חכי שנייה, נוגה…

את לא שומעת?

הזמזום הזה… מה זה הזמזום הזה? תהיי רגע בשקט.

אוי… זה בטח הטלפון שלי. השארתי אותו על רטט. שנייה…

שיחה מחו"ל… בטח טולי… היא בטח נחתה. אני חייב לענות לה. אתרחק קצת כדי לדבר איתה. לא איכפת לך, נכון? אני כבר חוזר אליך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על גג העולם”