אלי תזכור תמיד היכן הייתה כששמעה על מות אביה המאמץ. היא השתזפה על סיפון היאכטה של תיאו, אהוב ליבה, קפטן […]
1
הים האגאי
תמיד אזכור בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי על מות אבי.
שכבתי עירומה בשמש על סיפון הנפטון, וידו של תיאו גוננה על בטני. העיקול הנטוש של החוף הזהוב של האי מולנו זהר בשמש השוקעת מאחורי הסלעים. מי הטורקיז הצלולים כבדולח ניסו בעצלתיים ליצור גלים בהגיעם לחוף, והעלו קצף הדור כמו על פני ספל קפוצ’ינו.
רגועים, חשבתי, כמוני.
הטלנו עוגן במפרץ הקטן באי היווני הזעיר מאכֶרֶס עם השקיעה אמש, ואז בוססנו במים אל החוף כשבידינו שתי צידניות: האחת מלאה בדגי בורי וסרדינים טריים שתיאו דג קודם לכן, והשנייה ביין ומים. הנחתי את המטען שלי על הארץ, התנשמתי מרוב מאמץ, ותיאו נשק בעדינות לאפי.
“אנחנו ניצולים מספינה טרופה על האי הבודד הראשון שלי,” הוא הכריז, ופרש את זרועותיו מול התפאורה האידילית. “עכשיו, אני הולך לחפש עצים למדורה כדי שנוכל לצלות את הדגים שלנו.”
עקבתי אחריו במבטי כשהסתובב והתרחק לעבר הסלעים שיצרו סהרון סביב המפרץ, כדי ללקט זרדים יבשים מהשיחים שצמחו בנקיקים. אף שהיה ספן ברמה עולמית, גזרתו הדקה לא הסגירה את כוחו. בהשוואה לגברים האחרים שהפלגתי איתם בתחרויות שיט, שהתהדרו כולם בשרירים משתרגים ובחזה כמו של טרזן, תיאו היה זעיר במובן החיובי. אחד הדברים הראשונים שהבחנתי בו היה הילוכו הנטוי לצד אחד. אחר כך הוא סיפר לי איך שבר את הקרסול כשנפל מעץ בילדותו ואיך השבר מעולם לא התאחה כראוי.
“אני מניח שזאת סיבה נוספת לכך שנועדתי לחיים על המים. כשאני שט, אף אחד לא יכול לדעת כמה מגוחך אני נראה כשאני הולך על היבשה,” הוא אמר וצחק.
צלינו את הדגים ואחר כך התעלסנו לאור הכוכבים. בוקר המחרת היה האחרון שלנו על הספינה ביחד, ורגע לפני שהחלטתי שאני ממש חייבת לחדש את הקשר עם העולם החיצון ולהדליק את הנייד שלי, כדי לגלות שחיי התנפצו למיליון חתיכות זעירות, שכבתי לצידו בשלווה גמורה. וכמו בחלום בהקיץ, הרצתי שוב בראשי את הנס של תיאו ושלי, ואיך הגענו לכאן, למקום היפה הזה…
***
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה לפני שנה בערך בתחרות השיט סן מרטן באיים הקריביים. הקבוצה המנצחת חגגה את ניצחונה בארוחת ערב, והתרגשתי לגלות שהקפטן שלהם הוא תיאו פאליס־קינגס. הוא היה כוכב רב־תהילה בעולם השיט, ובחמש השנים האחרונות הוביל קבוצות לניצחון בתחרויות שיט יותר מכל קפטן אחר.
“הוא בכלל לא מה שדמיינתי לי,” סיננתי חרש לרוֹבּ בֶּלָאמי, חברי הוותיק לשיט בקבוצה הלאומית של שוויצריה. “הוא נראה כמו חנון־על עם משקפי הקרן האלה,” הוספתי כשצפיתי בו קם וניגש אל שולחן אחר, “ויש לו הליכה מוזרה מאוד.”
“ברור שהוא לא השייט המסוקס הממוצע,” הסכים רובּ. ״אבל אַל, הבנאדם גאון בחסד עליון. יש לו חוש שישי בכל מה שנוגע למים, ואין מי שהייתי בוטח בו יותר כקפטן שלי במים סוערים.”
בהמשך הערב רובּ הציג אותי בקצרה לפני תיאו, וכשלחץ את ידי שמתי לב שעיניו הירוקות, ששמץ של חום נזרע בהן, הביטו בי בסקרנות.
“אז מה, את אַל דאפּלייֶה המפורסמת?”
הקול שמאחורי המבטא הבריטי היה חם ויציב. “כן, במה שנוגע לחלק הראשון,” אמרתי במבוכה על המחמאה, “אבל אני חושבת שאתה המפורסם כאן.” עשיתי כמיטב יכולתי להשיב במבט בוטח למבטו הבוחן המתמשך וראיתי את תווי פניו מתרככים כשהוא פלט צחוק קל.
“מה מצחיק כל כך?” שאלתי.
“למען האמת, לא ציפיתי לך.”
“למה אתה מתכוון ‘לי’?”
תשומת ליבו של תיאו הוסחה בשל צלם שרצה תמונה של הצוות, אז לא זכיתי לשמוע למה הוא התכוון.
לאחר מכן התחלתי לעקוב אחריו מרחוק באירועים החברתיים השונים הקשורים בתחרות שהשתתפנו בה. הוא ניחן בחיוניות מיוחדת ובצחוק קל ורך שלמרות ההתנהגות המסויגת כלפי חוץ, נועדו כמדומה למשוך אנשים לצידו. אם האירוע היה רשמי, הוא לבש בדרך כלל מכנסי חאקי וז’קט פשתן מקומט כמחווה סמלית לפרוטוקול ולנותני החסות של התחרות, אבל נעלי המוקסינים העתיקות שלו ושערו החום הסתור שיוו לו מראה של מי שזה עתה ירד מהסירה.
בפעמים המעטות הראשונות האלה נראה כאילו רקדנו זה סביב זה. עינינו נפגשו לעיתים קרובות, אבל תיאו אף פעם לא ניסה להמשיך את שיחתנו הראשונה. זה קרה לפני שישה שבועות בלבד, כשהצוות שלי ניצח באנטיגואה וחגגנו ב’לורד נלסון בול’ בסוף שבוע התחרויות, והוא טפח על כתפי.
“כל הכבוד, אל,” הוא אמר.
“תודה,” השבתי, והרגשתי סיפוק מכך שהצוות שלנו הביס את שלו לשם שינוי.
“אני שומע עלייך המון דברים טובים העונה הזאת, אל. תרצי להצטרף לצוות שלי לתחרות באיים הקיקלדיים ביוני?”
כבר הציעו לי מקום בצוות אחר, אבל עדיין לא עניתי בחיוב. תיאו ראה את ההיסוס שלי.
“את כבר התחייבת?”
“כן, אבל זה לא סופי.”
“טוב, הנה הכרטיס שלי. תחשבי על זה ותודיעי לי עד סוף השבוע. אני ממש זקוק למישהי כמוך.”
“תודה.” ביני לביני הדפתי מעליי את ההיסוס. מי יסרב להזדמנות לשוט עם האיש שנחשב ל”מלך הימים”? “דרך אגב,” קראתי כשהוא התחיל להתרחק ממני, “בפעם האחרונה שדיברנו, למה אמרת שלא ציפית ‘לי’?”
הוא נעצר, ועיניו סרקו אותי במהירות. “אף פעם לא פגשתי אותך אישית. רק שמעתי קטעי שיחה על כישורי השיט שלך, זה הכול. וכמו שאמרתי, את לא מה שציפיתי שתהיי. לילה טוב, אל.”
חשבתי שוב ושוב על השיחה בדרכי חזרה לחדר באכסניה הקטנה במפרץ סנט ג’ון. הנחתי לאוויר הלילה לשטוף אותי ותהיתי מה יש בתיאו שמקסים אותי כל כך. פנסי הרחוב שטפו את חזיתות הבתים הססגוניים בזוהר לילי חמים, וממרחק נסחפו לעברי בעצלתיים שברי קולות של אנשים מהברים ומבתי הקפה. כל אלה חלפו לידי, שכן הייתי כולי מלאת שמחה על הזכייה בתחרות – ועל ההצעה שקיבלתי מתיאו פאליס־קינג.
ברגע שנכנסתי לחדר ניגשתי ישר למחשב הנייד וכתבתי לו שאני נענית להצעתו. לפני ששלחתי את האימייל הלכתי להתקלח, ואז קראתי שוב את מה שכתבתי, והסמקתי כשהבנתי כמה להוטה אני נראית. החלטתי לשמור את המכתב בקובץ הטיוטות ולשלוח אותו בעוד יומיים. נשכבתי על המיטה ומתחתי את הזרועות כדי לשחרר אותן מהלחץ ומהכאב אחרי התחרות של היום ההוא.
“טוב, אל,” מלמלתי לעצמי בחיוך, “זאת תהיה תחרות שיט מעניינת.”
שלחתי את האימייל כמתוכנן, ותיאו התקשר מייד ואמר שהוא שמח שיכולתי להצטרף לצוות שלו. ואז, לפני שבועיים בלבד, מצאתי את עצמי עצבנית משום מה כשעליתי בנמל נקסוס על היאכטה שלו, דגם הנזֶה 540, כדי להתחיל באימון לקראת תחרות השיט של האיים הקיקלדיים.
התחרות לא הייתה תובענית כל כך, המתחרים היו תערובת של שייטים רציניים וחובבנים של סוף שבוע, וכולם התרגשו ושמחו על שמונה ימים של שיט בין כמה מהאיים היפים ביותר בעולם. וכיוון שהיינו אחד הצוותים היותר מנוסים בתחרות, ידעתי שמצפים מאיתנו לנצח.
אנשי הצוות של תיאו היו תמיד צעירים מאוד. ידידי רובּ בלאמי ואני, שנינו בני שלושים, היינו החברים ה”וותיקים” בצוות מבחינת הגיל והניסיון. שמעתי שתיאו מעדיף לגייס כישרונות בשלבים מוקדמים של קריירת השיט שלהם כדי למנוע הרגלים רעים. יתר חברי הצוות, שמונה או שישה אנשים, היו בתחילת שנות העשרים לחייהם: גאי, אנגלי חסון; טים, אוסטרלי רגוע; ומיק, שייט גרמני למחצה ויווני למחצה, שהכיר את מי הים האגאי כמו את כף ידו.
אמנם הייתי להוטה לעבוד עם תיאו, אבל לא נכנסתי לעסק בעיניים עצומות. עשיתי כמיטב יכולתי לפני כן לאסוף מידע על החידה ששמה “מלך הימים”, בחיפוש ברשת ובשיחה עם אנשים שהפליגו איתו בעבר.
שמעתי שהוא בריטי ושלמד באוקספורד, מה שהסביר את מבטאו המהוקצע, אבל בפרופיל שלו ברשת נכתב שהוא אזרח אמריקאי שעמד בראש נבחרת השיט של אוניברסיטת יֶיל, ושהוביל אותם לניצחונות רבים. חבר אחד שלי שמע שהוא בא ממשפחה עשירה, וחבר אחר שמע שהוא חי על סירה.
“פרפקציוניסט”, “חולה שליטה”, “אף פעם לא מרוצה”, “מכור לעבודה”, “שונא נשים”… אלה היו התגובות שאספתי, האחרונה שבהן משייטת שטענה שכשהייתה בצוות שלו היא נדחקה הצידה וזכתה ליחס רע, מה שגרם לי לעצור ולחשוב שוב. אבל השיקול העיקרי היה פשוט:
“בלי כל ספק הסקיפר הכי טוב שאי־פעם עבדתי בשבילו.”
ביום הראשון ההוא על הספינה התחלתי להבין למה תיאו זכה לכבוד רב כל כך מעמיתיו. הייתי רגילה לסקיפרים צעקנים שהנחיתו הוראות וגידפו את אנשי הצוות כמו שפים רעי מזג במטבח. הגישה המאופקת של תיאו הייתה מעוררת השראה. הוא אמר מעט מאוד כשבחן את כישורינו, ורק סקר את כולם ממרחק. בסוף היום הוא כינס אותנו, ובקול יציב ורגוע ציין את נקודות החולשה והחוזקה של כל אחד מאיתנו. נוכחתי לדעת שדבר לא נעלם מעיניו, ואווירת הסמכות הטבעית שאפפה אותו גרמה לנו להקשיב בדריכות לכל מילה שאמר.
“ודרך אגב, גאי, תנאי התחרות אוסרים על עישון בזמן האימונים,” הוא הוסיף בחצי חיוך כששחרר את כולנו.
גאי הסמיק עד לשורשי שערו הבלונדיני. “בטח יש לו עיניים בעורף,” הוא מלמל אליי כשירדנו לחוף כדי להתקלח ולהחליף בגדים לארוחת הערב.
בערב הראשון ההוא, כשיצאתי מהפנסיון עם יתר חברי הצוות, שמחתי על ההחלטה להצטרף אליהם לתחרות. צעדנו לאורך מפרץ נקסוס, כשטירת האבן העתיקה האירה מעל הכפר, וכמה סמטאות התפתלו מטה בין הבתים המסוידים לבן. המסעדות לאורך החוף המו שייטים ותיירים שנהנו מהדגים הטריים והרימו אינסוף כוסות של אוזו. באחד הרחובות הצדדיים מצאנו מסעדה ביתית קטנה עם כיסאות עץ מתנדנדים וצלחות לא תואמות. האוכל הביתי היה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי יום ארוך על הסירה, ואוויר הים השרה על כולנו תיאבון אדיר.
הרעב הניכר שלי, כשהתנפלתי על מוסקה ותוספות נדיבות של אורז, משך את מבטי הגברים. “מה הבעיה? אף פעם לא ראיתם אישה אוכלת?” הערתי בלעג, כשגחנתי לקחת עוד פיתה.
תיאו תרם לחילופי הקנטורים בהערה יבשה מדי פעם, אבל עזב מייד אחרי הארוחה, ובחר שלא להשתתף בסיבוב ברים שבא אחר כך. אני עשיתי כמוהו זמן קצר לאחר מכן. בכל שנותיי כשייטת מקצוענית למדתי שהשטויות שעושים הבחורים אחרי רדת הלילה הן לא משהו שהייתי רוצה לראות.
ביומיים הבאים, תחת מבטו הירוק והשקול של תיאו, התחלנו לעבוד ביחד. עד מהרה נהפכנו לצוות יעיל וזורם, והערצתי לשיטות שלו גדלה במהירות. בערב השלישי שלנו בנקסוס, כיוון שהייתי עייפה במיוחד אחרי יום מפרך תחת שמש אגאית חורכת, קמתי ראשונה מהשולחן.
“טוב, חבר’ה, אני זזה.”
“גם אני. לילה טוב. לא רוצה שום שיכורים מחר על הסיפון, בבקשה,” אמר תיאו ויצא בעקבותיי מהמסעדה. “אפשר להצטרף אלייך?” הוא שאל כשהיינו בחוץ.
“כן, בטח שאפשר,” הסכמתי והייתי מתוחה פתאום, כי היינו ביחד לבדנו בפעם הראשונה.
חזרנו ברגל לפנסיון לאורכם של הרחובות הצרים המרוצפים אבן, ואור הירח האיר את הבתים הלבנים הקטנים ואת הדלתות והתריסים הצבועים כחול. עשיתי כמיטב יכולתי לפתח שיחה, אבל תיאו הסתפק רק ב”כן” או “לא” מדי פעם, ותגובותיו השתקניות עצבנו אותי.
כשהגענו ללובי של הפנסיון הוא פנה אליי פתאום. “את באמת שייטת אינסטינקטיבית, אל. את שמה את רוב חברי הצוות שלך בכיס הקטן. מי לימד אותך?”
“אבא שלי,” אמרתי, מופתעת מהמחמאה. “הוא לקח אותי לשוט על אגם ז’נבה כשהייתי ממש קטנה.”
“אה, ז’נבה. זה מסביר את המבטא הצרפתי.”
הכנתי את עצמי לתגובה האופיינית – “תגידי משהו סקסי בצרפתית” – שבדרך כלל הייתי שומעת מגברים בשלב הזה, אבל זו לא באה.
“טוב, אבא שלך בטח היה ספן יוצא מן הכלל – הוא עשה איתך עבודה מצוינת.”
“תודה,” אמרתי והתרככתי.
“איך ההרגשה להיות האישה היחידה בקבוצה? אם כי אני בטוח שזה לא דבר חריג בשבילך,” הוא הוסיף במהירות.
“אני לא חושבת על זה, למען האמת.”
הוא הסתכל עליי במבט בוחן מבעד למשקפיו. “באמת? טוב, תסלחי לי שאני אומר את זה, אבל אני חושב שאת כן חושבת. אני מרגיש שלפעמים את מנסה לפצות על זה ואז את עושה טעויות. אני מציע שתירגעי ופשוט תהיי את עצמך. בכל אופן, לילה טוב.” הוא שלח אליי חיוך קצר ואז עלה במדרגות המרוצפות לבן אל חדרו.
בלילה ההוא, כששכבתי במיטה הצרה וחשבתי על דברי הביקורת שלו, הסדין הלבן המעומלן גירד את עורי ולחיי בערו. האם זאת אשמתי שנשים עדיין היו נדירות יחסית – או, כמו שכמה מעמיתיי הגברים היו אומרים בלי ספק – חידוש – על סיפוניהן של סירות מרוץ מקצועניות? ומי תיאו פאליס־קינגס חושב שהוא?! איזה פסיכולוג בגרוש, שהולך ומנתח אנשים בלי שאף אחד מבקש ממנו?
תמיד חשבתי שאני מסתדרת לא רע כאישה בעולם הנשלט בידי גברים, והצלחתי לספוג בקור רוח עקיצות והערות על מעמדי כאישה. בניתי לעצמי חומת מגן בקריירה שלי ושתי פרסונות נפרדות: “אלי” בבית, “אל” בעבודה. כן, לעיתים קרובות זה היה קשה ולמדתי לנצור את לשוני, בייחוד כשההערות היו בעלות אופי סקסיסטי במכוון ורמזו להתנהגותי ה”בלונדינית” כביכול. תמיד השתדלתי להימנע מהערות כאלה והקפדתי לאסוף את תלתלי הזהב שלי בזנב סוס מהודק, ולא להשתמש אפילו בטיפת מייק־אפ כדי להדגיש את העיניים או לכסות את הנמשים. ועבדתי קשה כמו כל אחד אחר בסירה – ואולי קשה עוד יותר, חשבתי לעצמי בזעם.
ואז, בעודי מתקשה להירדם מרוב התמרמרות, נזכרתי באבי שאמר לי שהסיבה לחלק גדול מהרוגז שאנשים מרגישים בתגובה להערות אישיות היא שבדרך כלל יש בהן גרעין של אמת. וככל שחלפו השעות נאלצתי להודות שתיאו כנראה צדק. לא הייתי “אני עצמי”.
בערב הבא, בדרך חזרה לפנסיון, תיאו הצטרף אליי שוב. למרות קומתו הלא־גבוהה מצאתי בו משהו מאיים ושמעתי את עצמי ממלמלת ומגמגמת. כשניסיתי להסביר את הפרסונה הכפולה שלי, הוא הקשיב בשקט לפני שענה.
“טוב, אבא שלי, שאמנם בדרך כלל יש לי ביקורת על הדעות שלו, אמר פעם שנשים יוכלו לנהל את העולם רק אם הן ינצלו את היכולות הטבעיות שלהן ולא ינסו להיות גברים. אולי זה מה שאת צריכה לנסות לעשות.”
“לגבר קל להגיד את זה, אבל האם אבא שלך עבד אי־פעם בסביבה שכולה נשלטת בידי נשים? והאם הוא היה אז ‘הוא עצמו’?” עניתי, כועסת על ההתנשאות.
“שאלה טובה,” הסכים תיאו. “טוב, אולי זה יעזור קצת אם אני אקרא לך ‘אלי’. זה הולם אותך הרבה יותר מ’אל’. אכפת לך?”
לפני שהספקתי לענות, הוא עצר פתאום מול המפרץ הציורי. סירות דיג קטנות התנדנדו בעדינות בין יאכטות גדולות יותר וספינות נופש, והרחשים המרגיעים של הים השלֵו ליחכו את דופנותיהן. צפיתי בו כשהרים את מבטו אל השמיים, ונחיריו התרחבו כשרחרח את האוויר, מנסה לצפות איזה מזג אוויר יביא השחר. זה היה משהו שראיתי רק אצל ספנים זקנים, וצחקקתי פתאום כשדמיינתי לי את תיאו כימאי קשיש ואפור שיער.
הוא פנה אליי בחיוך נבוך. “מה מצחיק כל כך?”
“שום דבר, ואם אתה רוצה, אתה יכול לקרוא לי ‘אלי’.”
“תודה, עכשיו בואי נחזור ונישן קצת. מחכה לכולנו יום קשה מחר.”
שוב, גם בלילה ההוא הייתי חסרת מנוחה ושחזרתי בראשי את שיחתנו. אני, שבדרך כלל ישנתי כמו בול עץ, בייחוד בתקופות של אימונים או תחרות.
ובמקום שהעצה של תיאו תעזור לי, ביומיים הבאים עשיתי כמה טעויות מטופשות, והרגשתי יותר כמו טירונית ולא המקצוענית שהייתי. נזפתי בעצמי בחומרה, אבל למרבה האירוניה, אף על פי שחברי הצוות קנטרו אותי ברוח טובה, אף מילת ביקורת לא נשמעה מצידו של תיאו.
בלילה החמישי שלנו, אחרי שהרגשתי נבוכה להחריד ומבולבלת מהביצוע המרושל הלא־אופייני לי, אפילו לא הצטרפתי אל כולם לארוחת ערב. במקום זאת ישבתי על המרפסת הקטנה בפנסיון ואכלתי לחם, גבינת פטה וזיתים שסיפקה לי בעלת הבית הנדיבה. הטבעתי את יגוני ביין אדום גס שהיא מזגה לי, ואחרי כמה כוסות התחלתי להרגיש בחילה ורחמים עצמיים. קמתי ברגליים כושלות מהשולחן כדי ללכת לישון כשתיאו הופיע על המרפסת.
“את בסדר?” הוא שאל והחליק את המשקפיים במעלה אפו כדי להיטיב לראות. מצמצתי אליו בחזרה, אבל קווי המתאר שלו נעשו מטושטשים לגמרי.
“כן,” השבתי בקול חנוק והתיישבתי בחזרה במהירות כאשר כל מה שניסיתי להתמקד בו התחיל להתנדנד.
“כולם דאגו לך כשלא באת לארוחת ערב. את לא חולה, נכון?”
“לא.” הרגשתי תחושה צורבת של מיץ מרה עולה בגרוני. “אני בסדר.”
“את יודעת, את יכולה להגיד לי אם את מרגישה לא טוב, ואני נשבע שלא אכעס עלייך. אני יכול לשבת?”
לא עניתי. למעשה, גיליתי שאני לא מסוגלת לשלוט בבחילה שלי, אבל הוא כבר התיישב על כיסא הפלסטיק מולי, בצד השני של השולחן.
“אז מה הבעיה שלך?”
“אין שום בעיה,” הצלחתי לענות.
“אלי, את נראית נורא. את בטוחה שאת לא חולה?”
“אני… סלח לי.”
קמתי בקושי, והצלחתי להגיע אל קצה המרפסת לפני שהקאתי על המדרכה למטה.
“מסכנה.” הרגשתי זוג ידיים לופתות את מותניי בחוזקה. “את ממש לא מרגישה טוב. אני אעזור לך להגיע לחדר. מה מספר החדר?”
“אני… בסדר גמור,” מלמלתי בטיפשות, נחרדת כולי ממה שזה עתה קרה. והכול לפני תיאו פאליס־קינגס, שאותו, משום מה, הייתי להוטה להרשים. וכיוון שכך, לא היה יכול להיות דבר גרוע יותר.
“בואי.” הוא הטיל את זרועי הרפויה מעבר לכתפו ונשא אותי למחצה מול מבטם הנגעל של האורחים האחרים.
כשהגענו לחדרי הקאתי שוב, אבל הפעם לתוך האסלה. בכל פעם שהתרוממתי, תיאו חיכה לי, מוכן לעזור לי לחזור למיטה.
“באמת,” גנחתי. “אני אהיה בסדר בבוקר, אני מבטיחה.”
“אמרת את זה בין שני סבבים של הקאות בשעתיים האחרונות,” הוא אמר במעשיות וניגב את הזיעה הדביקה ממצחי במגבת לחה וקרירה.
“לך לישון, תיאו,” מלמלתי בקול רועד. “באמת, אני בסדר עכשיו. אני רק צריכה לישון.”
“אני אלך עוד מעט.”
“תודה שדאגת לי,” לחשתי כשעיניי התחילו להיעצם.
“זה בסדר, אלי.”
ואז, בעודי מרחפת בין כאן לשם בשניות המעטות שלפני השינה, חייכתי. “אני חושבת שאני אוהבת אותך,” שמעתי את עצמי אומרת לפני ששקעתי בתרדמה.
התעוררתי למחרת בבוקר והרגשתי טוב יותר אבל קצת חלשה. כשיצאתי מהמיטה מעדתי על תיאו, שהשתמש בכרית הנוספת והיה מכורבל על הרצפה כשהוא שקוע בשינה עמוקה. סגרתי מאחוריי את דלת חדר האמבטיה, התיישבתי על שפת האמבט ונזכרתי במילים שחשבתי שאמרתי – אוי ואבוי – אני באמת אמרתי את זה בלילה האחרון?
אני חושבת שאני אוהבת אותך.
מאיפה זה בא, לכל הרוחות? או שחלמתי שאמרתי את זה? בסופו של דבר, לא הרגשתי טוב ואולי הזיתי. הלוואי, אני מקווה שזה מה שהיה, גנחתי לעצמי, מחזיקה את ראשי בידיי. אבל… אם לא באמת אמרתי את זה, למה אני זוכרת את המילים האלה בבהירות כזאת? הן היו מגוחכות ולא מדויקות כמובן, אבל עכשיו תיאו עלול לחשוב שבאמת התכוונתי למה שאמרתי. מה שמן הסתם לא נכון, בוודאי?
בסופו של דבר יצאתי במבוכה מחדר האמבטיה וראיתי שתיאו מתכונן לצאת. לא יכולתי לפגוש את מבטו כשהוא אמר שהוא הולך לחדרו כדי להתקלח, ושיחזור בעוד עשר דקות לקחת אותי לארוחת בוקר.
“תלך בלעדיי, תיאו. אני לא רוצה לקחת את הסיכון.”
“אלי, את חייבת לאכול משהו. אם לא תצליחי להחזיק את האוכל בפנים כעבור שעה, אני חושש שיהיה אסור לך לעלות לסירה עד שתוכלי. את מכירה את הכללים.”
“בסדר,” הסכמתי בלית ברירה. כשהוא יצא הצטערתי שאני לא יכולה פשוט להפוך לבלתי נראית. בכל חיי לא רציתי להיות במקום אחר כמו שרציתי ברגע ההוא.
כעבור חמש־עשרה דקות יצאנו יחד אל המרפסת. החברים האחרים בצוות הרימו את מבטם מהשולחן, ועל פניהם חיוך ידעני מעצבן. רציתי להכניס אגרוף לכל אחד ואחד מהם.
“אלי חטפה קלקול קיבה,” הודיע תיאו כשהתיישבנו. “אבל כמו שזה נראה, רוב, גם אתה החמצת כמה שעות של שנת יופי.” חברי הצוות גיחכו לעומת רוב, שמשך בכתפיו במבוכה בשעה שתיאו המשיך לדבר בשלווה על האימונים המתוכננים להיום.
ישבתי בשקט, שמחה על כך שהוא הצליח להסיט את השיחה, אבל ידעתי מה חושבים כל האחרים. והאירוניה הייתה שהם לא ידעו כמה הם טועים. נדרתי לעצמי שלעולם לא אשכב עם חבר צוות, כי ידעתי באיזו מהירות יכול לצאת לנו הנשים שם רע בעולם הסגור של השיט. ועכשיו, נראה שארכוש לי שם כזה דווקא מפני שזה לא קרה.
לכל הפחות יכולתי להכיל בתוכי את ארוחת הבוקר, והורשיתי לעלות על הספינה. מהרגע ההוא ואילך טרחתי להבהיר לכולם – בייחוד לו – שאני לא מעוניינת כלל וכלל בתיאו פאליס־קינגס. בזמן האימונים הקפדתי להתרחק ממנו ככל שהיה אפשר על הסירה הקטנה, ועניתי על שאלותיו במילים חד־הברתיות. ובערבים, בתום הארוחה, חרקתי שיניים ונשארתי עם הצוות כשהוא קם וחזר לפנסיון.
בגלל, אמרתי לעצמי, שאני לא אוהבת אותו. וגם לא רציתי שאף אחד אחר יחשוב ככה. אך בעודי טורחת לשכנע את כולם סביבי, הבנתי שאני לא ממש משוכנעת. מצאתי את עצמי נועצת בו מבטים כשחשבתי שהוא לא רואה. הערצתי את האופן השקול והרגוע שבו ניהל את הצוות ואת ההערות דקות ההבחנה שלו, שגרמו לכולנו לעבוד טוב יותר ביחד. ואיך, למרות קומתו הקטנה יחסית, גופו היה מוצק ושרירי מתחת לבגדיו. צפיתי בו כשהוכיח שוב ושוב שהוא הכשיר ביותר והחזק ביותר מכולנו.
בכל פעם שמחשבותיי הבוגדניות נדדו לכיוון ההוא, עשיתי כמיטב יכולתי לדחוק אותן בחזרה לאחור. אבל פתאום הבחנתי שלעיתים קרובות תיאו מסתובב בינינו בלי חולצה. נכון, היה חם מאוד במשך היום, אבל האם הוא באמת חייב להיות חצי עירום בשביל לבדוק את מפות התחרות?
“את צריכה משהו, אלי?” הוא שאל אותי פעם אחת, כשהסתובב ומצא אותי מסתכלת עליו.
אני אפילו לא זוכרת מה מלמלתי כשסובבתי את ראשי ופניי סמוקות מבושה.
חשתי הקלה גדולה כשהוא לא הזכיר את מה שאולי אמרתי לו בלילה שבו הרגשתי רע כל כך, והתחלתי לשכנע את עצמי שכנראה באמת חלמתי את זה. ובכל זאת, ידעתי שקרה לי משהו שאין לשנותו. משהו שבפעם הראשונה בחיי כנראה אין לי שליטה עליו. גם דפוס השינה הסדיר שלי זנח אותי, וגם התיאבון הבריא שלי נעלם. כשהצלחתי להירדם חלמתי עליו חלומות מוחשיים, מהסוג שגרם לי להסמיק כשהתעוררתי, והתנהגותי כלפיו נעשתה מוזרה עוד יותר. כשהייתי נערה קראתי סיפורי אהבה ועזבתי אותם, העדפתי מותחנים עסיסיים. אך כשעשיתי רשימה של התסמינים העכשוויים שלי, למרבה הצער, כולם כמדומה הובילו לאותה מסקנה: שאיכשהו נדלקתי קשות על תיאו פאליס־קינגס.
בלילה האחרון לאימונים, אחרי ארוחת הערב תיאו קם מהשולחן ואמר שכולנו עשינו עבודה מצוינת ושהוא מלא תקווה שננצח מחר בתחרות. אחרי שהרמנו כוס ברכה, עמדתי לעזוב וללכת לפנסיון כשמבטו של תיאו נפל עליי.
“אלי, אני רוצה לדבר איתך על משהו. התקנות אומרות שצריך מישהו מהצוות שיהיה אחראי על העזרה הראשונה. זה לא אומר כלום, רק ביורוקרטיה ולחתום על כמה טפסים. אכפת לך?” הוא הצביע על תיק פלסטיק ואז הנהן לעבר שולחן פנוי.
“אני ממש לא יודעת שום דבר על עזרה ראשונה. ורק מפני שאני אישה,” הוספתי בהתרסה כשהתיישבתי אל השולחן הרחק מהאחרים, “זה לא אומר שאני יכולה לטפל במישהו יותר טוב מהגברים. למה לא תבקש מטים או ממישהו אחר מהצוות לעשות את זה?”
“אלי, בבקשה תשתקי. זה היה רק תירוץ. תראי.” תיאו הראה לי את שני דפי הנייר הריקים שהוא הוציא מהתיק. “הנה,” הוא אמר והושיט לי עט, “למען הסדר הטוב, ובפרט למענך, ננהל עכשיו דיון על האחריות שלך כחברת הצוות האחראית על העזרה הראשונה. ויחד עם זאת, נדון בכך שבלילה שהרגשת לא טוב אמרת לי שאת חושבת שאת אוהבת אותי. ולמען האמת, אלי, אני חושב שאני מרגיש אותו דבר כלפייך.”
הוא השתתק, ואני הסתכלתי עליו בתדהמה מוחלטת כדי לוודא שהוא לא מלגלג עליי, אבל הוא העמיד פנים שהוא עסוק בבדיקת הדפים.
“מה שאני רוצה להציע הוא שנגלה מה זה אומר לגבי שנינו,” הוא המשיך. “מחר אני לוקח את הסירה שלי ונעלם לסוף שבוע ארוך. אני אשמח אם תבואי איתי.” לבסוף הוא הרים את מבטו אליי. “תבואי?”
פי נפתח ונסגר, כנראה בחיקוי טוב של דג זהב, אבל פשוט לא ידעתי איך לענות לו.
“למען השם, אלי, תגידי כן. תסלחי לי על ההשוואה הגרועה, אבל שנינו באותה סירה. שנינו יודעים שיש בינינו משהו מאז שנפגשנו בפעם הראשונה לפני שנה. אם לדבר בכנות, ממה ששמעתי עלייך, ציפיתי לאיזו ‘גברת גברית’ מסוקסת. ואז את הופעת, כולך עיניים כחולות ושיער אדמוני משגע, וכבשת אותי לגמרי.”
“אה,” אמרתי, חסרת מילים לגמרי.
“ובכן,” תיאו כחכח בגרונו, ואני הבנתי שהוא מתוח לא פחות ממני. “בואי נעשה מה ששנינו הכי אוהבים לעשות: נבלה קצת זמן על המים וניתן לדבר הזה, מה שזה לא יהיה, הזדמנות להתפתח. לכל הפחות, את תאהבי את הסירה. היא נוחה מאוד. ומהירה.”
“יהיו שם… יהיו שם עוד אנשים?” שאלתי בסופו של דבר לאחר שקולי חזר אליי.
“לא.”
“אז אתה תהיה הסקיפר ואני אהיה החברה היחידה בצוות שלך?”
“כן, אבל אני מבטיח שלא אכריח אותך לטפס על החבלים ולשבת בראש התורן כל הלילה.” הוא חייך אליי, ועיניו הירוקות היו מלאות חמימות. “אלי, תגידי שאת באה.”
“טוב,” הסכמתי.
“יופי. עכשיו אולי את יכולה לחתום על הקו המרוסק למטה כדי… אה, לסגור את העסקה.” אצבעו הצביעה על נקודה על הנייר הריק.
הסתכלתי עליו וראיתי שהוא עדיין מחייך אליי. לבסוף החזרתי לו חיוך. חתמתי את שמי והעברתי לו את גיליון הנייר. הוא עיין בו במפגן של רצינות והחזיר אותו לתיק הפלסטיק. “טוב, הכול סוכם,” הוא אמר והרים קול לטובת חברי הצוות האחרים, שאוזניהם בלי ספק היו כרויות לשמוע. “ואני אלווה אותך אל המפרץ בצהריים כדי לתדרך אותך בחובות שלך.”
הוא קרץ אליי, וכשחזרנו בשלווה אל האחרים, צעדיי המדודים הסוו את בועת ההתרגשות הנפלאה שתססה בתוכי.
אין עדיין תגובות