"מופסאן סוקר וסורק את מסתרי נפש האדם בעת שפרויד מתחיל לעבוד על הנושאים הללו. אפשר לומר שהוא הקדים את תגליותיו של פרויד בכך שהציג באופן שונה את נתוני הבסיס הפסיכולוגיים. וכך מקבל הטקסט הספרותי עוצמה של מסמך קליני. הוא רכש היכרות כה מרשימה עם המכניזמים הפסיכולוגיים שגם כיום יש בו כדי ללמד אותנו. בעיניו של מופסאן, הסופר הוא פסיכולוג ממדרגה ראשונה."
[מריאן בורי, אוניברסיטת סורבון, פריז]
גי דה מופסאן נולד ב־1850 ומת ב־1893. הוא נטמן בבית הקברות מונפרנאס בפריז.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
מקט: 4-644-1100
"מופסאן סוקר וסורק את מסתרי נפש האדם בעת שפרויד מתחיל לעבוד על הנושאים הללו. אפשר לומר שהוא הקדים את תגליותיו […]
אני משוגע?
אני משוגע? או שמא רק מקנא? אין לי מושג, אבל סבלתי נוראות. ביצעתי מעשה של שיגעון, של שיגעון שוצף, זה נכון; אך הקנאה המתנשפת, אך האהבה הנפעמת, הנבגדת, האבודה ללא תקווה; אך הכאב המחפיר שאני סובל — כל אלה כלום אין בהם כדי להביאנו לבצע פשעים ומעשי טירוף בלי להיות ממש פושעים מבחינת הלב או מבחינת המוח?
הו! סבלתי, סבלתי, סבלתי ממושכות, באופן חריף, מבעית. אהבתי אישה זו בדחף מטורף… ובכל זאת, האם זה נכון? האם אהבתי אותה? לא, לא, לא. היא בעלה אותי גוף ונפש, כבשה, כבלה. הייתי אני חפץ שלה, צעצוע שלה. אני שייך לחיוכה, לפיה, למבטה, לקווי גופה, לצורת פניה; אני נושם ונושף לנוכח שלטון חזותה החיצונית; אבל היא, האישה של כל זה, הישות של גוף זה, אני שונא אותה, אני בז לה, אני מתעב אותה, תמיד שנאתי אותה, בזתי לה, תיעבתי אותה; כי היא בוגדנית, בהמית, מושחתת, טמאה; היא אשת השמד, החיה החושנית והכוזבת שאין לה נפש כלל, שהמחשבה בה אינה זורמת כמו אוויר חופשי ונותן חיים; היא החיה שבאדם, פחות מכך: היא אינה אלא צלע, פלא של בשר ענוג ועגול שהחרפה שוכנת בו.
הימים הראשונים של הקשר בינינו היו מוזרים ונעימים. בין זרועותיה הפתוחות תמיד כיליתי את כוחי בטירוף של תשוקה שאין להשביעה. עיניה, כאילו עוררו בי צמא וגרמו לי לפתוח את פי. הן היו אפורות בצהריים, מהולות בירוק ברדת היום, וכחולות עם עלות השמש. אינני משוגע; אני נשבע שהיו להן שלושת הצבעים האלה.
בשעות האהבה הן היו כחולות, כמו דווּיוֹת, אישוניה ענקיים ועצבניים. שפתיה, נעות ברעדה, הזניקו לפעמים את חודה הוורוד והלח של לשונה, שרטטה כלשונו של זוחל, ועפעפיה הכבדים התרוממו לאיטם, חושפים את המבט היוקד והמצמית ששיגע אותי.
בחבקי אותה בזרועותיי ראיתי את עיניה והצטמררתי, מטולטל, בה במידה על ידי הרצון להרוג את החיה הזאת והכורח לבעול אותה שוב ושוב.
כאשר הייתה פוסעת בחדרי, קולו של כל אחד מצעדיה הקים מהומה בליבי, וכאשר התחילה להתפשט, מפילה את שמלתה, ויוצאת, מחפירה וקורנת מן הלבנים שצנחו סביבה, חשתי לאורך כל אבריי, לאורך הזרועות, לאורך הרגליים, בחזי המתנשף, חולשה אין־סופית ונרפית.
באחד הימים שמתי לב שהיא התעייפה ממני. ראיתי זאת בעיניה, בשעת היקיצה. רכון מעליה, חיכיתי בכל בוקר למבט ראשון זה. חיכיתי לו מלא זעם, שנאה, בוז, לאישה פראית ישנה זו, שאני הייתי העבד שלה. אך כאשר הכחול החיוור של אישונה, אותו כחול נוזלי כמו מים, התגלה, עדיין חולמני, עדיין עייף, עדיין חולה מהליטופים האחרונים, היה זה כמו להבה מהירה ששרפה אותי, מגרה את התלהבותי. ביום ההוא, כשנפקחו אישוניה, ראיתי מבט אדיש וקודר שלא חשק עוד בכלום.
אה! ראיתיו, ידעתיו, חשתי אותו, הבנתי זאת מייד. זה נגמר, נגמר, לתמיד. והייתה לי הוכחה לכך מדי שעה, מדי שנייה.
כאשר קראתי לה בזרועותיי ובשפתיי, היא סבה לאחור ברוגזה, ממלמלת: “עזוב אותי, די!” או “אתה?” או “לעולם לא יניחו לי!”
או אז קינאתי. קנאה של כלב, ערמומי, זהיר, מסתיר את רגשותיי. היטב ידעתי שהיא תתחיל שוב בקרוב, שגבר אחר יבוא להצית מחדש את חושיה.
הייתי קנאי בטירוף; אבל אינני משוגע; לא, בטוח, לא.
המתנתי; אה! ארבתי; היא לא הייתה בוגדת בי; אבל היא נותרה קרירה, רדומה. היא אמרה לפעמים: “הגברים מגעילים אותי.” וזה היה נכון.
אזי נעשיתי קנאי לה עצמה; קנאי לאדישותה, קנאי לבדידות לילותיה; קנאי לתנועותיה, למחשבתה שחשתי שהיא תמיד מחפירה, קנאי לכל מה שניחשתי. וכאשר היה לה לפעמים ביקיצתה אותו מבט רך, שבא בעבר בעקבות לילותינו היוקדים, כאילו איזו תאוות בשרים רודפת את נשמתה ומעירה את תשוקותיה, נתקפתי בהשתנקויות של זעם, ברעדות של כעס בגירויים לחנוק אותה, להכניעה תחת ברכי ולהביאה להודות, בלחץ על גרונה, בכל סודותיו המבישים של ליבה.
אני משוגע? — לא.
וערב אחד חשתי שהיא מאושרת. חשתי שתשוקה חדשה חיה בקרבה. הייתי בטוח בכך, בטוח בלי כל ספק. היא רעדה כמו אחרי חיבוקינו; עיניה יקדו, ידיה היו חמות, כל הווייתה רוטטת, הקרינה אותו אד של אהבה שהצית את שגעוני.
העמדתי פנים שאיני מבין דבר, אך תשומת ליבי עטפה אותה כרשת.
עם זאת, לא גיליתי דבר.
חיכיתי שבוע, חודש, עונה. היא פרחה בלבלובה של התרגשות בלתי מובנת; היא נרגעה באושרו של חיבוק בלתי מוחש.
ולפתע פתאום ניחשתי! אינני משוגע. אני נשבע, אינני משוגע!
איך לומר זאת? איך להסביר את עצמי? איך לבטא את הדבר המאוס והבלתי מובן הזה?
הנה כך נודע לי הדבר.
ערב אחד, כבר אמרתי לכם, ערב אחד, כששבה הביתה מטיול רכיבה ארוך, היא נפלה, הלחיים אדומות, החזה מתנשף, הרגליים דואבות, העיניים דוויות; היא ישבה על כיסא נמוך, מולי. כבר ראיתיה כך! היא אהבה! לא יכולתי לטעות!
אזי, אבוד עשתונות, כדי לא להתבונן בה עוד, פניתי לעבר החלון וראיתי משרת מוביל במושכה אל האורווה את סוסה הגדול, שהתקומם.
גם היא עקבה בעיניה אחר בעל החיים הלהוט והמקפץ. ואז, כאשר נעלם, נרדמה לפתע.
הרהרתי כל הלילה; ונדמה לי שאני חודר לתעלומות שמעולם לא ניחשתי את דבר קיומן. מי ירד אי פעם לחקר סטיותיה של חושניות הנשים? מי יבין את גחמותיהן הבלתי מתקבלות על הדעת ואת השְׂבָּעתן המוזרה של פנטזיות מוזרות מכל שאפשר להעלות על הדעת?
מדי בוקר, עם שחר, היא הייתה יוצאת בדהרה במישורים וביערות; ובכל פעם שבה מותשת, כמו אחרי שכרון אהבה.
הבנתי! קינאתי עכשיו בסוס העצבני והדוהר; קינאתי ברוח שליטפה את פניה כאשר דהרה ברכיבה מטורפת; קינאתי בעלים שנשקו, בעוברה, את אוזניה; בטיפות השמש שנשרו על מצחה מבעד לענפים; קינאתי באוכף שנשא אותה ושהיא חבקה בירכיה.
כל זה הוא שעשה אותה מאושרת, שרומם את רוחה, הרווה אותה, כילה את כוחותיה ולבסוף הפך אותה ללא רגישה, כמעט המומה.
החלטתי לנקום. הייתי רך אליה ומלא התחשבות. הושטתי לה את ידי כאשר עמדה לדלג ארצה אחרי דהרותיה המטורפות. בעל החיים הזועם הסתער אליי; היא ליטפה אותו על צווארו הכפוף, נישקה אותו על נחיריו הרועדים מבלי למחוט אחר כך את שפתיה; וניחוח גופה, מזיע כמו אחרי חמימותה של המיטה, התערבב מתחת לנחיריי עם ריחה החריף והעז של החיה.
חיכיתי ליומי ולשעתי. היא עברה בכל בוקר באותו שביל, בחורש קטן של עצי לבנה, שהעמיק אל תוך היער.
יצאתי לפני עלות השחר, עם חבל בידי ואקדוחיי חבויים על חזי, כאילו אני יוצא להילחם בדו־קרב.
רצתי אל הדרך האהובה עליה; מתחתי את החבל בין שני עצים; והסתתרתי בין העשבים.
אוזני הייתה צמודה לאדמה; שמעתי את דהרתה הרחוקה; ואז ראיתיה שם, מתחת לעלים כמו בקצה קמרון, מגיעה במהירות מסחררת. אהה! לא טעיתי, זה היה זה! היא נראתה נישאת מרוב שמחה, סומק בלחייה, שיגעון במבטה; והתנועה החפוזה של דהרתה הרטיטה את עצביה בתענוג פרוש ועצים.
הסוס ניגף במלכודת שלי בשתי רגליו הקדמיות, והתגלגל, עצמותיו שבורות. והיא! היא נפלה לזרועותיי. אני חזק כדי לשאת שור. אחר כך, כשהנחתיה על האדמה, קרבתי אליו בעודו מנסה עדיין לנשוך אותי, הנחתי אקדח באוזנו… והרגתי אותו… כמו גבר.
אבל אני עצמי נפלתי, פניי מבותרים משתי הצלפות שוט; ומשהיא התנפלה עליי שוב יריתי את הכדור השני בבטנה.
אִמרו לי, אני משוגע?
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מכתב של משוגע”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות