המחיר כולל שליח עד הבית! אחרי הולדת בנה הבכור, מיכל רוצה להאֵט. היא מחליטה לחזור מרילוקיישן בניו יורק, משאירה […]
פרולוג
הם קראו לי מלכת הקרח. מאחורי גבי. אולי כי לא הסכמתי לסטות מן הנושא ולפלרטט? אישה יפה אסופה לתוך מדים, על הכתפיים דרגות סגן אלוף, שיער קלוע מעל העורף. אישה יחידה בחדר מלא בקצינים בכירים, נאורים באופן יחסי, ובכל זאת — זכרים זחוחים. עומדת מולם, מנתחת את ביצועיהם, חושפת את ערוותם. במשחק סכום אפס שהם שיחקו אִתי, הם לא הותירו לי ברֵרה אלא להיות כזאת. לא היה לי חשק לפלרטט, לא אִתם. גם זמן לא היה לי, רציתי להספיק להגיע לנקודת האל־חזור, בה גם אני אהיה חלק מהגוף, לפני שהוא ידחה את השתל.
יום רביעי בעשר, דיון ניתוח ביצועים שבועי בחדר הדיונים בלשכה. כבר עשר וחמישה, והם עדיין מתקבצים במסדרון. ריח הדיון הקודם, טסטוסטרון, קפה וקליפות קלמנטינה, עומד באוויר. תא"ל בועז, המפקד, משתהה במשרד כמה דקות, וכשהוא נכנס בעשר ושש דקות לחדר הדיונים, המסה הקריטית של האל"מים כבר שם. מעניין אם גם הוא בוחר את המלחמות שלו אִתם, ומתעכב בכוונה כדי לא להיות הטכנוקרט שמעיר על איחורים. הוא נכנס לחדר, כמו מי שמזכיר למרחב למי הוא שייך, מעביר אצבעות חזקות ברעמת השיער שלו וזורק בקול בריטון אגב הצעידה למקומו בראש השולחן, "רוה"מ רציני הפעם". חיוכו ממתיק הסוד קוטע באחת את פטפוטי ההתכנסות. "נדבר על זה", הוא זורק עצם, ובתגובה ריר פבלובי מצטבר בפיהם. "קדימה, לענייננו. מיכל, בבקשה".
הדלת נפתחת, וסינַי נכנס כהרגלו באיחור. הפעם כנף ימין של חולצתו מחוץ למכנסיים, והוא סוגר אחריו את הדלת בטריקה. "אני כאן, אפשר להתחיל", הוא אומר וכולם צוחקים — הנמוכים ממנו בשרשרת המזון אִתו, והטוענים לכתר עליו.
כעוצמת טריקת הדלת, כך עוצמת החשיבוּת העצמית, אני חושבת בלִבי ופותחת: "ההתרגשות בשיאה, אני רואה. בואו נתעל את האנרגיות הגבוהות לטיפול בבעיות שלנו. יש לנו ארבעים דקות להפוך את הלוח תוצאות לירוק". סינַי מזיז את הכיסא לאחור, פושט את רגליו קדימה בנינוחות ואני ממשיכה. "אפרופו רוה"מ והגזרה האיראנית, מדד הפרויקטים בגזרה שצפויים להסתיים בזמן עומד השבוע על ציון חמישים. אנחנו צבוּעים אדום", אני מצביעה עם העכבר על המסך. "בואו נחקור את זה יחד", אני מקליקה על הציון כדי לפרק אותו למרכיביו ומכריזה: "שולץ, המרכז שלך שבעים. איתן — חמישים. גלעד — שישים. וסינַי — שלושים".
ברגע אחד כל העיניים מופנות לסינַי. הוא רושף אש, והטפרים שלו ננעצים בשולי הכיסא. איתן, שמכיר את הפרינציפ מתקופת עבודתנו המשותפת, מנסה לרכך את השמחה לאיד שעולה באוויר: "חברים, עכשיו סינַי על הגריל, עוד רגע גם אנחנו נהיה". אני שמחה שהוא עוזר לי להסביר את המתודה, עד שהוא מוסיף, "ככה זה אִתה, היא לא מרפה", ואני מבינה שבחר צד. שמרי נפשך מהזאב האורב מעֵבר לפינה. אני מרגישה את הפה שלי מתייבש.
"פרויקט ׳אוזניים לכותל׳ של סינַי הוא בעל התרומה המשמעותית ביותר לאיחור", אני מנסה להתעלם מהיובש בפה ומצביעה על בעיית השורש.
"למה להעליב, מיכלי?" סינַי לא מצליח לכבוש את יצרו. "למה לא תַראי לכולם גם את הנתונים של השבוע שעבר, אז לאיתן היה הכי קטן". שולץ פוצח בצחוק צווחני ואיתן נוהם, "היית מת", והצוואר הדחוס שלו מאדים.
מה זה הסגנון הזה? הם מפקדים בכירים בני ארבעים. מנהלים בגילם בניו יורק לא העזו לסטות מנושא הדיון ולהשליך כך את האישי אל תוך הענייני. שם היה קל, היה ברור. יש משימות, מבצעים אותן ומשתפרים, כל הזמן משתפרים. פה אני מלכת הקרח. אאוטסיידרית, סטריקטלי ביזנס, נמנעת מליפול לבורות שלהם. אין לי זמן לתחרויות טיפשיות, יש לי מהפכה ניהולית להשלים, היא חייבת להחזיר את ההשקעה, להצדיק את הוויתור. "שלושים הופך את המדד לאדום ברמת היחידה", אני ממשיכה, "הוא מצריך את ההתערבות שלכם".
בועז נחלץ לעזרתי ומתפעל. "תראו איך בשנייה אחת אנחנו מצליחים לרדת לשורשי הבעיות שלנו על בסיס מדדים אוטומטיים מוסכמים. דיון אחד כזה מחליף שעות של מצגות, וזמן מפקדים בכירים הוא צוואר הבקבוק שלנו, זה דרמטי". אני מודה לו בלב, ועדיין חושבת שלקרוא אותם לסדר אפשר היה גם חצי דקה קודם. טיים איז מאני.
"מה קרה לךָ? התחלתָּ לדבר כמו מיכל", סינַי מנסה להטריל גם את מופאסה, אבל בועז מנפנף אותו כאילו היה זבוב טורדני, וסינַי מנסה ללכוד את המבטים של האחרים בניסיון לאמוד את הרושם שהותיר.
אני מנצלת את ההפוגה שבועז מאפשר לי. אל תאבדי ריכוז, אני מרגיעה את עצמי וממשיכה לקדוח פנימה. "אחוז החדירה לבאפר…" אני ממשיכה מהמקום בו הפסקתי וקולטת את שולץ נועץ בגלעד עיני ינשוף עגלגלות ומחייך. לא, לא שוב, הגרון שלי צורב, בא לי להקיא. "אתה יכול להעביר לי בבקשה את המים?" אני מבקשת מגלעד שיושב שקט לידי.
הוא מגדיל לעשות ומוזג לתוך כוס. המתח ניכר בפניו. הוא מניח את הקנקן ושואל, "אפשר אולי לשקול להוסיף תיאור מילולי לביצועים?"
"עזוב אותךָ משטויות, רק ממִספרים היא מתרגשת", סינַי נוקם בי את עלבונו.
אני מסתכלת על בועז בציפייה שיאמר משהו. שיצהיר שתכלית המהלך הזה היא לתת כלי להעריך את התוצאות. שיגיד בקול רם שהוא זקוק למספרים שיחסכו לו את גיבובי המילים שלהם בניסיון לספח עוד טריטוריה, כמו שאמר לי כשגייס אותי למסע הזה. אבל הוא שקוע בפתק דחוף שהכניסה לו הרל"שית.
"אפשר לשקול להוסיף תיאור מילולי…"
"נצטרך לעצור להיום", בועז קוטע אותי, "נכנס כרגע משהו דחוף". הוא קם ויוצא בחיפזון, חיוור מדאגה.
אני פותחת את הדלת בחדר הדיונים כדי לצאת. היא נטרקה לפנֵי רגע מאחורֵי גבו של שולץ שיצא בעצמו. מה היה לי רע באמריקה, כשגברים, צעירים כמבוגרים, החזיקו את הדלת פתוחה כבר כשראו אותי מקצה המסדרון? אני בולעת את הדמעות שאילפתי להשהות לפי הצורך. כמה אפשר לספוג, גם למלכת הקרח יש טמפרטורת שבירה.
עוד נשימה אחת. הצלחתי. הצלתי את האייליינר מזליגה. איך לעזאזל נקלעתי למקום הזה.
אין עדיין תגובות