החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

27 מדרגות

מאת:
הוצאה: | 2011 | 234 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

הימים ימי מדינה צעירה. חוקים ונהלים רבים אומצו מהמנדט הבריטי ובמשך שנים לא מעט הותאמו ועדיין מותאמים לחיי הישוב בארץ. גם הצבא אימץ מנהגים שהיו חמורים, מסוכנים ובלתי ישימים. מי זוכר משמעת מים מהי? בני דור הסופר, לפניו ואחריו ספגו עונשים כבדים על שלא הצליחו ללמוד להתאמן מבלי לשתות. המפקדים דאגו ללמד את פיקודיהם להתאמן בחמסין מבלי לשתות. משלא עמדו, נשלחו לכלא. היה 'מסע משמעת מים' בו למדו לצעוד קילומטרים עם חגור פילים ללא שתייה. כמות המתעלפים לא השפיעה כהוא זה על תוכנית האימונים. הכלא היה אופציה תמידית. לתוך ההוויה של הכליאה הראשונה, ורוניק היפהפייה משתלבת בכלא שש. סיפור אמיתי ועוד קצת המתאר חלקים מתמונה של מערכת צבאית הזויה בחוקיה ממבט של היום. החוקים נראים היום כלקוחים מסיפורי זימה בסטלג דמיוני אי-שם במזרח, בהם שולטות אמזונות הרעבות לשררה ומין ובעיקר שונאות את הסופר עול הימים.

מקט: 1-450-1

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1: בידיים רועדות נעצתי את המפתח בחור המנעול. הדלת בת בלי גיל חרקה כשנפתחה. איזה אסיר טוב-לב שמילא פקודה לצבוע אותה, עשה זאת על החלודה במיומנות השואפת לאפס. מיומנות שלילית בגלל חוסר ידע ובגלל רצון תמידי מובנה לבצע את ההפך מהמוטל. ככל שמטיל המשימה יהיה מרוצה מהביצוע, יהיה זה סימן לכישלונו של המבצע.

צלעתי פנימה על רגלי הכואבת, מתבונן סביב, בוחן את מקום מגוריי החדש. בעיטה בעצם הקרסול מנעל קומנדו צבאית מס' 46 זה לא משהו שאפשר ליהנות ממנו, אפילו אם אתה מחפש קצת סגפנות וקצת הלקאה עצמית. כסגפן, אולי, האפשרויות להתמודד מול הבעיות והקשיים תהיה יותר קלה וזאת לטענת מומחי הפרישות שעשו עבודה של שנים במנזר על הר גבוה אי-שם בטיבט הרחוקה. וזאת באיסור חמור לדיבור ואיסור חמור לגיהוקים.

אם אתה רוצה להשיג ריבונות מלאה של הנפש על הגוף הגעת למקום בלתי מתאים. הֶצלף עצמי מתאים פה לעזר להסתפקות במילוי הצרכים הפיזיולוגיים החיוניים ביותר וזהו.

הנחתה של עינויי גוף ונפש מעין סוג של הלקאה עצמית תיתן כוח עמידה מול תנאי חום וקור. מול רעב ומול פקודות מקוממות. הרי נשבענו, כל אח וטוב לנשק, לקבל ולבצע את שיורו ויפקדו המפקדים שלנו.

הפרישה מתענוגות העולם הזה באה בפסיקה מגבוה. אינה מקצה פינה לפנאי ללב ומנוחה לגוף. להסתפק בלחם צר ובמים לחץ ולא מבחירה. סיגוף גוף ונפש שאינו מביא לגאולת הנשמה.

כל האמור לא הגיע מבחירה עצמית אלא בעזרת הוראה, פקודה, פסק-דין חורץ גורל.

לפניי מסדרון צר מאד וארוך עוד יותר. התקרה גבוהה במיוחד, נותנת הרגשת מחנק ונדמה כי הקירות סוגרים עליך משני העברים. מעברו השני של הקיר הימני נמצא תא '7′. זה התא של עצירים מסוכנים העומדים בפני משפט ורובם עצירים ותיקים מאד במקום. לרובם מצפה עתיד ללא צבעים, ללא צורך במניפת גוונים של 'טמבור'. עתיד בעל צבע אחד ויחיד. רמז למנחשים: הוא לא וורוד.

מנורה עליונה דַלת וואטים האירה באור קלוש וחיוור את הדרך פנימה. הלכתי מספר צעדים קדימה לאחר שנעלתי את הדלת מבפנים, לומד להכיר מקום בו אחיה בדד זמן רב. אפשר להפסיק את הצליעה. לא שהכאב עבר לפתע, אך האפשרות ללכת ישר עם אותו הכאב, קיימת. אני מניח שלטובת העניין אצלע מספר ימים עד שאבסס את מקומי ומעמדי. אני מקווה שהיחס לנכה, צולע בעל-מום יהיה שונה וקצת רחמים לא הזיקו מעולם.

לאחר מטרים ספורים הסתיים הקיר המשותף והמסדרון התעקל ימינה. שני צעדים גדולים ומהלך מדרגות היורד כלפי מטה ניצב לפניך, מבלי יכולת לראות את קצהו. מהלך רצוף ללא משטח ביניים. מדרגות בטון צרות מדי וגבוהות מדי מובילות למרתף הנקרא בפי כל 'משרפה' ואני נתמניתי לתפקיד המכובד של 'תורן המשרפה'. השם מבהיל, מחברו אינו ידוע, אך זה הטוב ביותר שאפשר לחלום עליו בתנאים אלה. כל מה שידעתי שהוא יחיד במקום ובמידה אין בעיות התנהגות משמש עד סוף ההסגר. תפקיד זה אינו עובר בירושה ואינו מקנה זכויות קניין עתידיות.

המסדרון עצמו ממשיך עוד כמה מטרים, מתרחב בקצהו למבואה ללא מוצא המלאה בחבילות של גדר תיל, פרושות ומעוגנות לקיר תלתלים תלתלים. ממבט ראשון הבנתי שהתיל אינו באכסון אלא נמצא בתפקיד מניעת גישה מסיבה כלשהי.

התקרבתי לתיל ובתוך הסבך גיליתי ידיות מתכת הנעוצות בקיר ומשמשות לעליה למקום גבוה שאת קצהו לא הצליחה המנורה הדלה להאיר. לוגיקה בסיסית הבהירה לי שמאן-דהו אינו מעוניין שאטפס במעלה הקיר כדי לראות מה נעשה בגבהים. לשם כך טרח וגרר למקום ערב רב של חוטי תיל שהיו יכולים להקיף מחנה כליאה ארעי של שבויים וערם אותם כמחסום למטפס. החלודה שכרסמה חלק גדול מהמתכת הבהירה שרגל אדם לא טיפסה שם מזה זמן.

מתכנן המחסום לא הביא בחשבון בעת תכנון החסימה את הגעתי למקום.

מכיוון שסקרן הנני, עלי להודות שהבצרון הזה, המתרס המשמש כחומה נשגבה, מגן על מקום אליו אסור לי אפילו להסתכל. אם המקום היה נקי מכל חפץ יתכן והייתי מביט בעיני השמאלית שהיא 'עצום עין בלתי מכוונת' מקורס צליפה וממשיך הלאה בדרכי בחוסר עניין.

הפנמתי את פרשנותי וידעתי שלפחות בשעה הקרובה, ואם בכלל, לא אגש למחסום התיל הזה. קשה להתלונן כשמקבלים מעון פרטי כזה כבונוס. אין לי כל כוונה לפגוע במארחים שלי. לא בשלב מוקדם כל-כך.

חזרתי לכיוון המדרגות והבחנתי בחלון קטן, בחלק העליון של הקיר, מסורג בברזל עבה ועמיד נגד פורצים. גם אם יימצא הפורץ המיומן, לאחר ניסור ממושך יוכל להעביר דרכו תינוק בן עשרה שבועות בתנאי שלא היה זללן ולא חמד את שד אימו. התינוק הפורץ יגיע, כנראה לתא '7′. הסיכוי לפריצה כזו קלוש, אני לא מכיר מישהו שירצה להיכנס מרצונו לתוך תא זה, אך הסורג נמצא, למען הביטחון או לזכר ימים עברו בהם לכל איזור היה שימוש אחר.

התבוננתי שוב במהלך המדרגות היורד לחדרי. מעידה קטנה ואין מאחז-יד או מעקה שימנע גלגול מטה. כשאני אומר מטה, זה מהלך רצוף של 27 מדרגות מבטון שאבד עליו הכלח, שבור, גלי ופינות הברזל שננעצו ביציקה נתלשו בכמה מקומות. כפיל קולנוע מומחה לא יוכל לבצע גלגול כזה אל תוך בטן האדמה. גם אם ירפדו את התחתית במזרנים מיוחדים לא יהיה מי שיתייצב בסוף החודש לקבלת שכר על הפעלול.

רוחב המדרגה אינו מאפשר להניח את כל כף הרגל וכך נאלצתי לרדת כשהגוף מוטה הצידה וכף יד ימין דבוקה לקיר ומלטפת לכלוך בן כמה דורות. לכלוך מכמה עמים, גילים, דתות וצבע עור. אסור ליפול, הרהרתי בליבי. הדלת נעולה ואני יכול לצרוח עד לב השמים ואיש לא ידע. כשיפרצו סוף סוף את הדלת יגלו את השלד שמשתייך לי ויאושר רק על פי בדיקת רופא השיניים. אז יגיע השלב בו ינסו לשחזר את שקרה על פי תנוחת העצמות.

הגעתי לתחתית. משטח דריכה קטן ובצד שמאל כניסה לחדרון קטן שישמש לי כמקום מגורים. התקרה נמוכה, קצת מעל לראש, דבר המאפשר לאור דלוח של נורה דלת מאור להפיץ אור נגוהות חיוור, אור התמצאות. בקיר מולי גומחה בקיר ובתוכה מונחות מספר מנורות נפט, עששיות שעליהן אני אחראי במסגרת תפקידי. יתכן ועששיות הנפט נתנו להוגה רעיון השם למרתף את ההברקה המפוקפקת לקרוא לו בשם 'משרפה'.

מתחת הנישה הנותנת הרגשה של חלון שנסגר בקיר, זרוקה באי-סדר ערימת מזרני קש מטונפים המגיעים כמעט עד מותניי. בצד שמאל נערמו קיטבגים אישיים של חיילים שיצאו לבתי-חולים ומוסדות שחזרתַם לדרוש את הציוד עליו חתמו עם התגייסותם מוטלת בספק. אף אחד לא יבקש להחתימם על טופס אובדן ציוד. יד גסה שרטטה בטוש שחור, באותיות דפוס את שם הבעלים ומספרו האישי. מי שמבין במספרים אלו יכול לראות כמה בעלי וותק של שנים לא מעט.

האוויר מעופש כיאה לחדר הקבור כה עמוק באדמה ואוורור אַין. ניסיתי להעלות בדמיוני שיטות להחליף את האוויר במקום אך העליתי חרס. רוח פרצים הייתה עושה נפלאות למקום וכנראה גם לריאותיי. אם לנפנף במגבת מרובת חורים יעזור במשהו, אז נעשה זאת.

הנחתי את חפציי המעטים על המזרן העליון בערימה והתיישבתי בקצהו ליד הקיר. שולחנון קטנטן המתאים בקושי לקטן מבין שלושת הדובונים של זהבה. לידו ארגז ירקות רעוע המשמש ככסא מנהלים ללא משענת גב עם מסג' אוטומטי.

עצמתי עיניים. מה אני מחפש במקום כזה בכלל. זה מכבר מלאו לי 19 אביבים ובגיל נעורים שכזה עלי לצאת לשוח ביער, יד ביד, בחברת נערה כלבבי וזאת מבלי לחרוט לב עם חץ אהבה, שנשלח על-ידי קופידון, על גזע עץ דואב המיילל בדממה למגעו של סכין החריטה. במקום זאת אני שוכב על קש מעופש שספג נוזלי גוף שונים ומשונים מכל המבקרים במקום ומחפש שיטות שתאפשרנה לנשום אוויר כהלכה ולשרוד.

על פי הסיפורים שהצלחתי ללקט, שימש מרתף זה לביצוע גזר דינם של הנידונים למוות בתקופת הבריטים. סוג של חדר עינויים בעל קירות עבים במיוחד המונעים מעבר של קולות וצרחות החוצה. חיפשתי כתמי דם על הרצפה ומצאתי לכלוך רב-שכבתי בן כמה דורות של 'תורני משרפה'. עוזרת חרוצה אינה מגיע אחת לשבוע, אינה מגיע אחת לחודש וכמובן איננה מגיעה למירוק שנתי לקראת חג הפסח, חג הניקיון.

ללא כל תעודה או מסמך רשמי מהטאבו הפך חדר זה להיות מעוני. אני נושא מפתח על לוח ליבי וכל מה שנותר לי זה לצעוק ברכה על שמזלי שפר עלי וזכיתי בתואר הנכסף השמור ליחידי סגולה: 'תורן משרפה'.

רק השם לבדו מעורר חלחלה אם מתעמקים בו, אך מי אמר שכל שם הוא בר התעמקות. חיטטתי בדמיוני מחפש מי מחברי שיסכים לשהות לבדו לילה אחד בחדר רצח מעופש כזה. הריח השולט היה בעל גוון מיוחד של מחנק עם טעם מרוחק של גוויה. אני מניח שדמיוני משפיע על מוחי ועל קליטת הנתונים. הסיפורים אודות המקום לא הגיעו מאיזו אוטוריטה, מישהו הבקי בנעשה, איזה היסטוריון מורשה שהתמחה במקום ועשה עבודת תואר בכיר על 'המשרפה'. הסיפורים הגיעו מרכילות שכל שלב בדיוור מוסיף נדבך כיד הדמיון השורה עליו וכך הגעתי להתמודדות עם סיפורים הנמשכים מגיוס לגיוס מזה זמן רב. אל תנסה, אפילו, להזים אותם. יחד עם כל האמור הם נראים די הגיוניים.

עם כל זוועת הצורה המכוערת עד לאימים של מעוני החדש, אין יותר שמח ומאושר ממני על שזכיתי בו. במה זכיתי? החדר המעופש והמצחין היה בסמכותי ועליו פיקדתי. כשליש מחדר שיכון לעולים המכיל שטח ריצפה פנוי בקושי לריקוד טנגו צמוד ביותר של שני רזים מזי רעב. אזור סטרילי שאני המחליט את שיתבצע במקום. מן סוג של סגן פילדמרשל אזורי מקומי, רק ללא דרגות. את הדרגות אני נושא על לוח ליבי.

יצאתי והתחלתי לטפס במדרגות בהטיה אלכסונית על מנת לקבל משטח דריכה לרוב כף הרגל. פניתי ימינה לאזור הקונצרטינות של התיל. אם בתקופת 'חומה ומגדל' היה מלאי כה גדול של תיל היו ודאי מקימים ישובים נוספים. חלוד ברובו, כאמור, ושריטה ממנו עלולה לגרור טיפול בבית-חולים. הרעיון לכשעצמו לא רע כלל. חופשה קצרה מהמקום עשויה להזרים כוחות מחודשים לנפשי הרצוצה ואני רק בתחילת הדרך.

העברתי את רגל ימין בזהירות והתקדמתי בין מארזי התיל. עיניי התרגלו לאפלה. התבוננתי בתקרת המבנה בגובה של למעלה מעשרה מטרים. פתח מרובע מכוסה במתכת חלודה עם ידית הרמה. הבנתי שאני נמצא בבסיסו של מגדל תצפית ומישהו רוצה למנוע ממני לעלות אליו. שאיפה די נאיבית עבור סקרן כמוני. אסור לי להיתפש בתוך התיל. המפתח שלי לא היחיד ואסור לי לנעול מבלי לאפשר פתיחה מבחוץ. משמעות הדבר שאני עלול לקבל בכל רגע נתון אורח בלתי קרוא שיגלה מעשה בלתי תקין שלי, דבר היכול לגרום לשרשרת אירועים שאף לא אחד מהם יגרום לי נחת ומרגוע.

אני משוכנע שיבוא שלב בו אבדוק את סודיות המגדל ואספק אינפורמציה לנפשי הסקרנית. עלי לעבור קודם תקופת לימוד והסתגלות.

הירידה חזרה למרתף כבר בוצעה בקלות יתר. המדרגה השביעית, המסוכנת ביותר כי חלקים מהיציקה נעלמו כליל. המדרך קצר וצריך לתכנן את הנחת הרגל. שימוש של פעם פעמיים עלייה וירידה ואוכל לעשות זאת בעיניים עצומות כאילו שאני המתכנן ובונה המבנה.

בתקופה האחרונה עיניתי את גופי בחוסר מעש מתמשך וטיפוס וירידה במהלך עלייה כזה, יתרום רבות לשיפור כושרי. המסקנה היא שבכל דבר רע צריך לחפש את הטוב. גם סטאלין כשרצח מיליונים חשב על משהו חיובי במעשיו: "יהיו לי פחות שונאים".

"אני זקוק לסיגריה דחוף", צעקתי בלחש. צרחה דוממת שהייתה יכולה לפרוץ את הקירות העבים ולהמריא אל-על.

אני יודע שיש להבדיל בין תשוקת התמכרות מכאיבה לבין תשוקה בריאה המאפשרת להגשים מטרה נעלה. אני יודע מה מחלחל אל תוך נימי נפשי מבלי יכולת להפעיל כל אנרגיה פנימית לשינוי המצב. כיצד אפשר לתאר מה קורה בגוף כשהמחשבה המדמיינת את העשן התכלכל המיתמר בסלסולים או נשאף אל מעמקי הריאות, נשאר בתחתיתן מספר שניות, נפלט בסילון דקיק ואט אט חובר לעננים, בעלי גוון דומה המשייטים ממעל.

מכור לעישון יכול לסבול הכל בתמורה לגליל נייר עם מילוי קש יבש הבוער בקצהו.

חיפשתי את המתג המכבה את האור. אין כזה בנמצא. אנסה למצוא את הפקק הראשי למעלה ולנסות לאלתר כיבוי והדלקה או שאתרגל לישון באור. המילה אור קצת מוגזמת למה שמצליחה הנורה העלובה לספק. מישהו בדרגה בכירה משלי החליט שחסכון בחשמל, באנרגיה, לא יאה שייושם במקום כזה. התיישבתי על הערימה המעופשת כשהמחשבות אינן מרפות. לסיכומו של יום, אני המאושר באדם בתוככי הדיכאון האופף אותי ואת כל שכני סביב.

אם אני פורש את כל הנתונים, אחד לאחד, עלי להיות שמח בחלקי יותר מאלה ששלחוני הנה. כל מה שנותר לי זה לחפש אפשרות להשיג חומרי עישון, מכל סוג שהוא על אף הסכנה המיידית הכרוכה במעשה כזה.

רק לפני יומיים עוד נשמתי אוויר פסגות וריאותיי פקעו מרוב חמצן זך שריפד את כל תאי נפשי. ביום ראשון הוביל אותי רב"ט נסים, השוטר הגדודי שלנו, לכלא. לאחר ניסיונו הכושל להעבירני לידי המשטרה הצבאית ביום שישי הוביליני לגדוד בחוסר רצון בולט. יצאנו מוקדם ללא שום הפרעה מצדי. הפעם ללא תרגילים, ללא פרידות, ללא סיגריה אחרונה וללא ארוחות אחרונות. נסים דרך ונצר את נשקו, הניח את התיק האישי שלי תחת בית שחיו, נסענו בשני קווי אוטובוס ובשעה אחת-עשרה בבוקר, כמצופה, ראינו את המבנה הגדול של הכלא מבעד לחלון.

"נסים, אנחנו נפרדים לתקופת מה ואני מבקש שתסלח לי על כל העוללות שלי. אין לי כהוא זה נגדך או תפקידך", גמגמתי לעברו.

"אני מקווה שאתה מבין שעלי למלא את תפקידי", ענה בקול ללא כעס. הנחתי שמחל וסלח על הימים האחרונים.

"מסור דרישות שלום לכל החברה' בגדוד, אשתדל לקצור חנינה ולחזור בהקדם".

האוטובוס מחיפה עצר בתחנה בעתלית, ירדנו וצעדנו לעבר השער הראשי של כלא 396.

ההחלפה נעשתה במהירות. בתמורה לחתימה קטנה של סמל המשטרה הצבאית, הוא קיבל לידיו את תיקי האישי ואותי בגובה 1.75 ובמשקל של 70 ועוד מחצית הק"ג. מצבי מאפשר בקלות לספור את עצמות החזה ולוודא שהגעתי בשלמות. אף אחד לא רימה. אף אחד לא גנב צלע. קוביות הבטן עדיין לא הומצאו, אך סביר להניח ששכנו בבטחה במקום של אין כרס. בידי צרור חפצים אישיים שכלל אכן כמה חפצים כאלה שישמשוני בתקופת מעצרי. קופסת פח צבעונית ובה סיגרים קובנים בגלגול ידני לא הייתה במכלול זה וגם 'שנאפס קלבדוס' לא.

שמונה עצירים ניצבו בשורה ואני בתוכם. כולנו הגענו מאי-שם, עומדים בשורה בתוך רחבת הכניסה של כלא שש, ממתינים ללא נודע. כולנו הגענו לא בשל הצטיינות יתר, לא בשל תרומה אישית מעבר למצופה ולא בשל אות הרמטכ"ל על אומץ בשדה הקרב. הגענו מכל קצות האי-שם בגלל שאנחנו התחתית, אנחנו הפסולת בחברה המחפשת להיפטר מאיתנו, כמה שיותר מהר ולכמה שיותר זמן.

אנחנו שמונה שמאסנו בכיבוש גבעות מוריקות ולהרוג חביות פח ריקות בירי בכינון ישיר בפגזים מפוצצי אוזניים. מאסנו בקידום פיקודי ואותות הצטיינות.

סמל משטרה צבאית ענק בגובהו וברוחבו עמד מולנו ותחת בית שחיו שמונת התיקים האישיים שלנו. לא בכדי הוא נבחר לתפקיד המכובד של קולט אסירים חדשים המתקבלים לכלא. תפקיד שאינו מצריך שלושים שנות לימוד או תואר שביעי. למעט חיבור וחיסור עד 10 במבחן אמריקאי ומותר לטעות רק פעמיים בתוך שלוש שאלות. נתון בסיסי לקבלת התפקיד: צריך רגל עם נעל מספר 46.

רואים מיד על הסמל שבילדותו היה ילד שמנמן ומוכה וכל הילדים לעגו לו. הבנות התרחקו מחברתו וכשבגר סבל ממתקפה של פצעי בגרות צפופים שהקנו לו את שם החיבה: "חצ'קוני". יחד עם צרור הפצעים הפך לענק שמוחו נשאר אי-שם מאחור כששרידי האדמדמים מפוזרים עליו.

התפקיד של הכל יכול והחותם על מלאי האסירים הנכנסים נתן לו אוויר בשפע שניפח את האגו המשתקם שלו. היה זה התפקיד המיועד וההולם ביותר עבורו. תורת המדרגולוגיה והעיקרון הפיטרי פותחו לאחר הכרות עם החותם המסור.

מידי יום, פעם אחת ביום, למשך עשר דקות, הוא מקבל את הבמה לתהילת עולם לכל היממה. מה היה עושה אחר במקומו? קשה לדעת, אך אפשר לנחש. כל מוכה ודחוי מחברת הבנות שחצה את ילדותו כזב חוטם אומלל היה נוהג כמותו.

התקבלנו, בשעה טובה, כעצירים מן המניין לכלא-שש עתלית הידוע לשמצה.

"כשאני פונה לאחד מכם, החלאות, עליו לעבור לדום מיידי ולצעוק 'כן המפקד'!" שאג בקולי קולות, "האם זה ברור מה שאמרתי?"

אולי יצא משהו טוב מהשאגות. כשנחצה את שכבות האטמוספרה נוכל להגיע אל אוזנו של היושב במרומים שיוכל, אם ירצה, להסיר את עניבת החנק מעל צווארינו. זה ממש 'קלי קלות' בשבילו.

"כן המפקד!!" שאגנו כולם במקהלה.

אף אחד לא התנדב לקבל בנקירה את המצחייה של הסמל אל מצחו. הוא נעמד בגו כפוף ועיניו נעוצות בשלך במרחק כה קצר. פיו פולט צרחות היסטריות והבלי פיו נמהלים בשלך ואינך בטוח אם אתה נושם עדיין או בשניות אחרונות של חיים. לא צריך להיות גסטרונום מומחה ובעל חוש ריח של כלב ציד אנגלי כדי לנתח את כל המנות שדחס אל תוך קיבתו בארוחת הבוקר. לפעמים אפילו שרידים של ארוחת אמש הממאנים להתעכל.

"למה הגעת אלינו?" שאל את הראשון.

"נפקדות, המפקד!" ענה החיל בקול רועד.

"אתה מתכנן לחזור אלינו?" צרח הענק אל תוך אוזנו של החייל המסכן. ואחר-כך מייחסים את הפגיעה בשמיעה בגלל קירבת יתר לתותח הוביצר 155 נייח בשעת ירי.

"לא המפקד!" צרח המפוחד בתשובה.

כך עבר התהליך על שניים נוספים בצרחות קורעות רקיע, עד שהגיע אלי.

הסתבר שעמידת הדום שלי לא הייתה מספיק הפגנתית וחטפתי בעיטה בעצם הקרסול מנעל צבאית במידה 46. נעל קטנה יותר הייתה, אולי, מרככת את המכה. נפלתי ארצה מוכה, מושפל, כואב אך מחייך מבפנים. התחלה לא רעה.

נפיחות בעצם וצליעה הם כחומר ביד היוצר. יוצר הבקי באפשרויות היצירה ומומחה לחומרים אלה. הבועט שכח שאיני שחקן כדורגל מקבוצה יריבה, אלא מי שמחכה שיבעטו לידיו סיבות לנכות ופטור מעינויי גוף. מתנת חג, ללא חג, העניק לי הענק במו רגליו.

יום חורפי הכולל קור עז. השמש במרום מנסה במאמצים מרובים להוריד ולו במעלה אחת את הקור, אך ללא הצלחה. ראיתי שהשמש מחייכת אליי. אני שרוע על הרצפה, נאנק מכאבים והיא מחייכת. מה יש לה לחייך מול שערי הכלא. האם היא לועגת לאידי או סתם זרחה במצב רוח אביבי. את הקור העז ממילא אינה חשה. גם אני חייכתי בליבי פנימה. הבעיטה הזו תיתן לי נושא למשחק ששחקן 'הבימה' מנוסה היה רק יכול לחלום עליו. כל שחקן מתפלל ליום שבו יקבל את תפקיד חייו. אני קיבלתי וזו סיבה טובה לחיוך אל השמש.

הסמל לא התרגש מנפילתי והחל להריץ את שאר העצירים הלוך ושוב בעודו צועד לעבר המכלאה. שבעת עמיתיי מתבוננים בי בפזילה מבלי להסית ראשם. כל אחד מהם היה עלול להיות במצבי ולא נותר להם אלא לברך שלא הם השרועים על הקרקע. הם אינם מבינים מדוע אני סובל ומחייך חיוך של שביעות רצון כמו תינוק שסיים לרוקן את דד אימו.

נחתי עוד דקה על האספלט הקר שיבש כבר מהגשם האחרון, אך היה ספוג בלחות. קמתי לאט וצלעתי לכוון המכלאה מפגר אחריהם. פתיחה לא מזהירה לכניסה לכלא. רגלי נפוחה וסימן הבעיטה על העצם נראה בבירור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “27 מדרגות”