החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבה גנובה ונקמה

מאת:
מיידיש: יוחנן אקרמן | הוצאה: | 2021 | 132 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

45.00

רכשו ספר זה:

הספר אהבה גנובה ונקמה הוא סיפור אותנטי של העולם התחתון, שהאירועים בו קורים במהלך מלחמת העולם הראשונה והלאה. הסופר יצחק ברוך פרברוביץ, ובשמו הספרותי – אורקה נחלניק, מתאר נפשות ודמויות אוהבות ונאהבות, בתיאור חד, ריאליסטי ואמיתי שמשקף את אורחות חייו שלו ואת הגיגי לבו ושל הסובבים אותו. כל אלה מביאים ומעבירים אותנו מאהבה טהורה עם תשוקה פורצת וממנה לניצול ואנוכיות היוצרות נקמה, וגורמות לביצוע מעשים שמחוץ לחוק. זהו עולם תחתון, המעוצב גם ע"י דין תורה (דינטוירה), שלא תמיד יודעים מה קורה שם כי לא תמיד מספרים לנו את כל האמת של עולם זה.

יצחק ברוך פרברוביץ נולד בפולין בשנת 1897 למשפחה אמידה, למד בחדר והמשיך בישיבה, ושם לקראת סיום לימודיו נשאב לעולם העבריינות – גניבה, פיצוח כספות ואף נועז מזה. את הכתיבה שלו החל כאשר ישב בבית הכלא. הוא כתב ספרים ופרסם כתבות בעיתונות האידישאית. יצירותיו אף הומחזו בורשה ובתל אביב.

היתקלותו של אורקה נחלניק עם הכובש הגרמני, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה במעשה גבורה, כשקפץ לתוך בית כנסת בוער והציל מתוכו את ספרי התורה ועוד מעשי גבורה נועזים.
ב-11.11.1939 אורקה נחלניק הוצא להורג ע"י הגרמנים באוטווצק שליד ורשה.

הספר תורגם לעברית, נערך ועובד מחדש ע"י יוחנן אקרמן, האחיין של אורקה נחלניק. הספר נקרא באידיש: גניבישע ליבה (אהבות גנובות) וגם דינטוירה (דין תורה).

מקט: 001-3890-001
הספר אהבה גנובה ונקמה הוא סיפור אותנטי של העולם התחתון, שהאירועים בו קורים במהלך מלחמת העולם הראשונה והלאה. הסופר יצחק […]

| פרק א |

הכול התחיל בבית קפה שכונתי ברחוב ניסקא שבורשה. בית הקפה לא היה מפואר, הוא בלט בפשטותו ובניקיונו הלא מושלם. מרבית מיושביו היו אנשי העולם התחתון וחבריהם כאלה שקבעו להם במקום מפגש עם אנשים מעולם אחר שמעבר לחוק, וגם גבר עם ארשת פנים רצינית, הסב לשולחן עגול וקטן שהמשטח העליון שלו, ספק שיש ספק עץ, היה מלא סדקים ופגמים. קשה היה להעריך את גילו של האיש ורק עין חדה יכלה להבחין בקמטים ששורטטו בצורה עדינה על מצחו הרחב והמקומר. משהו בפניו, בקמטי העור של האיש, העיד עליו שחווה חיים של סבל וייסורים, מחסור ועוני והיוו מעין איפור הולם לפניו של האיש. יותר מכך, הם הוסיפו רבות למראהו הגברי והחסון, נסכו על פניו אמינות ורצינות קשוחה והעבירו הרגשה וחותמת שזה אדם מיוחד. כאשר עמד, מראהו הגברי היה מתעצם בשל גובהו, חזהו המתוח והרחב, והיותו זקוף קומה ואדיר ממדים. לבושו של האיש היה מהודר למדי. מתחת לחליפה, שישבה עליו כמו שצריך, בצבצה החולצה המרושלת ובמיוחד צווארון החולצה שלא היה מגוהץ, וזו הטילה עליו פגם של מעט רשלנות. האיש היה עסוק בלגימת קפה ובין הלגימות העיף את מבטו מסביב, במטרה לפגוש מישהו שהוא מחכה לו, הוא הקדיש את תשומת ליבו לכול אורח חדש שנכנס לבית הקפה. בין הלגימות והעפת מבט בסביבה, נטל עוגייה מצלוחית העוגיות, שהייתה מונחת לפניו על השולחן, שם בפיו ולעס אותה היטב ובפה לא סגור. כנראה האיש מחכה כבר הרבה זמן כי הצלחת התרוקנה מכול העוגיות שהוגשו בה ורק פירורים נשארו עליה.

ממול לשולחנו של האיש, מתחת למראה גדולה שזמן רב לא הבריקו אותה ונראתה עכורה ובוודאי לא שיקפה נכונה את המראה שהשתקף בה, ישבה נערה צעירה כבת שמונה עשרה. פניה החיוורים מעט, הוסתרו מתחת לאיפור כבד ומעט צעקני, מייק-אפ, ריסים צבועים ואודם שהבליט שפתיים בשרניות ולחות. לבושה הייתה ללא דופי. הכרת פניה ענתה בה, כי היא לא הצטיינה בצניעות מידותיה, עדות לכך שימשה הקלות החיננית בה הניחה רגל על רגל ובחשיפה זוג רגלים יפות ותמירות, בגרבי משי נאות ובוהקות. היא נשענה על משענת הכורסה, תוך חשיפת צווארה הארוך המוליך אל עבר גבעות חמוקיה העליונים והשופעים, ועישנה סיגריה בחן רב ובביטחון עצמי גבוה. לפתע קמה ממקומה, ובפנותה אל הגבר שישב ממול, ליד הקיר השני, פתחה בשיחה עמו:

– האם מותר לשאול אותך מה השעה?

בעין בוחנת הסתכל בה האיש, מודד אותה מכף רגל ועד ראש ופולט מפיו, כאילו כפאו שד:

– תסתכלי בבקשה יש לך שם שעון – אמר במין יהירות.

בתנועת ראש הראה לה האיש את שעון הקיר שהיה תלוי מעבר לדלפק המזנון, במרכזו של הקיר. האיש המשיך לאט לאט ללגום מהקפה שלו. הנערה שלחה אליו מבט של תמיהה, נוכח חוסר הנימוס שלו. היא הסמיקה במקצת, אולם לא אמרה נואש, והתקרבה יותר לשולחנו של האיש, ותוך כדי מצמוץ עיניים – מעשה קונדס – חזרה על שאלתה וטפחה בידה הקטנטונת על שכמו של האיש.

– מדוע מתייחס אדוני אליי בחוסר אדיבות שכזו? רואה אני, כי יש לו שעון על ידו ודימיתי כי הוא ירצה להגיד לי מה השעה. האדמוני הרים מבטו והעביר אותו על פני הנערה. חייך מעט ובנעימה עדינה יותר ענה:

– תסלחי לי גברת, באמת שכחתי שיש לי שעון, ונוסף על כך… הנני נרגז קצת ומפוזר במקצת. מחכה אני למישהו, והוא לא הגיע. ולאחר הפסקה קצרה שאל:

– בעצם, איזו שעה מתאימה לגברת?

הנערה לקחה כיסא, העמידה אותו ליד השולחן של האיש, והתיישבה באותה הקלות והחופשיות, כפי שעשתה זאת לפני כן. הברך העגולה והמהוקצעת של הנערה, גירתה את תאוותו של האיש, וברק גרבי המשי משך את מבטו של האיש לעבר שתי רגליה של הנערה.

– עכשיו לא נחוצה לי כבר השעה, כי ברצוני להישאר ולשוחח עם אדוני. הנערה מצמצה בעיניה מצמוץ של עגבים, ופרצה בצחוק קולני וערב עד ששמעו אותה בכול בית הקפה.

– האם רוצה הגברת לשוחח? סליחה, אך אין לי מושג מי היא הגברת. דומני שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מול עיניי! התואיל הגברת להציג את עצמה?

– ייתכן כי אדוני אינו מכיר אותי, אך לעומת זאת אני מכירה אותו ונדמה לי כי אני מכירה אותו היטב. אם יסכים להקדיש לי שעה קלה נוכל לעבור לחדר הסמוך, שם אין איש עתה, ולשוחח רגע קט מבלי שיראו אותנו ומבלי שמישהו יאזין לשיחתנו.

הגבר השתומם במקצת, אולם ציית וקם ממקומו, ועבר בלוויית הנערה לחדר הצמוד שלא היה גדול, שנועד במיוחד לשיחות אינטימיות של האורחים.

– בבקשה לשבת אמרה, לקחה אותו תחת זרועה ומשכה אותו אל הכיסא, לאחר מכן סגרה את הדלת על בריח. התיישבה סמוך ביותר אליו עד שהרגיש את חום נשימתה בפניו.

– ועתה אבקש שתשמע מה שאני אומרת לך, ותענה לשאלותיי. אני מבקשת סליחה על שאני כה טורדנית, אך הסיבה תתברר מיד.

הגבר לא חדל לתמוה ועדיין לא יכול היה להבין, מה בעצם רוצה ממנו בחורה נאה זו. אך אין זאת, כי הצלילים הערבים של קולה ושפתיה היפות, הוורדרדות שנוטות יותר לאדום עם לחלוחית רטובה, שעליהן נעץ הגבר את מבטו, כבשו את ליבו ועשו עליו רושם. היא פתחה את פרוותה וגילתה את חמוקי שדיה המעוגלים והבוהקים שקראו תיגר מתוך חזייתה, שהיו מכוסים באריג הדקיק של חולצתה וצווארה הלבן כשלג. הוא הרגיש את חום גופה וגלש במבטו על פני כול גזרת גופה, בתאווה חיבק במבט עיניו את רגליה היפות וחמוקי שדיה המעורטלות בדמיונו. חינה המפתה של הנערה עשה את שלו, והשפיע….

– נו פיתחי פיך ודברי – אמר הגבר בקול רועד במקצת – כי עוררת את סקרנותי, הנני עומד לרשותך…

האישה חייכה ועשתה תנועה כאילו רצתה לסדר שערותיה. ובנימה של גאוות שמחה, שאלה:

– האם יפה אני? אני מוצאת חן בעיניך… הסתכל נא יפה, אל תתבייש, תביט אליי ישר, ללא בושה. האישה אוהבת שהיא מרגישה, כי בגופה היא מעוררת את שלהבת התשוקה והתאווה. הבט נא ישר בעיניי! האם אני מוצאת חן בעיניך… ?

– מאוד מאוד – ענה האיש בלחש והוריד את ראשו.

– באמת? אם כן מדוע אינך רוצה להסתכל ישר בעיניי ? נו – ככה.

– מה שמך גברתי?

– שושנה.

– ומדוע אין את שואלת לשמי?

– כי אני מכירה את שמך מזמן ו… משהו מן העבר שלך גם כן ידוע לי. האיש החוויר ולפתע קפץ ממקומו כאילו היה בדעתו להתנפל על הנערה.

– מנין את מכירה אותי? זה בלתי אפשרי… מאין את מכירה את העבר שלי?

בתנועה גסה תפס האיש את כף ידה ולחץ אותה בכוח כזה, עד שהנערה הרימה קול צעקה מתוך כאב. ואילו הוא – רעם בקולו:

– דברי מיד, ספרי כול מה שאת יודעת עליי, מי סיפר דברי רכילות עליי? כמו כלב אהרוג אותו!

הנערה נבהלה מהתפרצות הזעם שלו. היא השתדלה להשתחרר מלחיצת הברזל שלו על ידה, והבטיחה לספר לו מיד את הכול:

– קוראים לך דוד “נחלניק” – ואתה מקישניוב, אשר בבסרביה. לא מזמן שוחררת מבית הכלא “מוקטוב”, שם ישבת ארבע שנים על גניבה, וגם זאת ידוע לי, כי קוראים לך גם בשם “אורקה”.

דוד נשם לרווחה והתיישב שוב על הכיסא:

– זה הכול מה שידוע לך עליי? הייתי רוצה לדעת, מדוע את מתעניינת בכול הדברים האלה?

– שמע אותי בסבלנות, אדון דוד, יודעת אני כי הנך מתרחק מחברת נשים, שמעתי שבגלל אישה ישבת בבית הסוהר. אך אני אינני שייכת לסוג הנשים הללו… עליי תוכל לסמוך, אני לא אבגוד בך לעולם… אני מרגישה אליך חיבה מיוחדת, אפילו חיבה גדולה מאוד… אני אוהבת אותך… – התפרצו המלים סוף סוף מפי האישה הצעירה – והדברים נאמרו בכנות ובאמת כזו עד שדוד הופתע על שטף זה של דיבור. סבור היה כבר, שיש לו עניין, אם גם לא עם אישה מן החברה ה”יחסנית”, הרי גם לא מן השכבה החברתית שלו. וכאילו ניחשה הנערה שאנו רשאים כבר לקרוא לה בשמה הפרטי, שושנה.

ועל הלך מחשבותיו של המכר החדש-ישן שלה, היא הוסיפה ואמרה:

– מאז ראיתיך לראשונה, נתעורר בליבי רגש של אהבה, כן… התאהבתי בך… התעניינתי לדעת, מי אתה ומה מעשייך… אגב, אל נא נשחק בינינו משחקי ילדים, אין שום צורך בכך, אינני כה תמימה וברצוני לדבר איתך גלויות:

– האם אתה רוצה לקחת אותי לאהובה שלך?

דוד בחן אותה בתשומת לב מיוחדת, מכף רגל ועד ראש – לבסוף נעץ מבטו לשעה קלה בפניה, כאילו רצה לחדור לעמקי נשמתה ולדעת, מה מסתתר מאחורי המסווה הזה של הרגש, אמיתי הוא או מזויף? ואז הרהר בליבו – אין זאת אלא שהיא זונה רגילה, ש”אהבה” כבר רבים – ואני נבהלתי כהוגן, כשאמרה שהיא מכירה אותי. אוי ואבוי לי, אילו היו מגלים בורשה את שם הכינוי (שם העט) שלי… אך האם רק זאת היא יודעת? אין דבר, אפשר להשתעשע בה קצת, כי יפה היא למדי. הן נדר נדרתי, כי שום אהובה לא אקח לי, ושום אהובה לא תיקח אותי אליה וכאן נזכר לפתע באישה, שלמענה גנב ושדד ושאת חייו סיכן למענה, שבגללה קיבל ארבע שנות מאסר… היא הפקירה אותו בשל איזה “אלפונס” שברחה עימו לארגנטינה, נמלטה על נפשה מפחד הנקמה… בשעה שנזכר בכך, רתח דמו ולא יכול היה לשלוט בעצמו. נרגז ועצבני, חרק בשיניו והשתדל לבלום את זעמו שהתגבר בליבו יותר ויותר. שושנה הבחינה מיד כי המכר שלה שינה לפתע את התנהגותו והיא חששה שמא תשובתו לא תהיה נוחה לה. היא ידעה ואף הרגישה זאת באחת, בנטייתה הנשית המולדת, כי ללא כול ספק היא מצאה חן בעיניו. וכי אין גבר, שהיא לא תמצא חן בעיניו, גופה החטוב, הפרופיל הזך שלה, עור פניה הרענן והוורוד כשל עלי השושנה, ובכלל, כול חינה ויופייה והדרה… ביופי תוארה לקחה בשבי ליבותיהם של גברים רבים הלהוטים אחר נשים, והנה על גבר נבחר זה, החליטה בליבה להטיל את רשתה ולהילחם עליו. אשת החן והדיפלומטיה הנשית, היו לה ידיעות מהימנות, כי בחיר ליבה, “נחלניק”, הסתדר יפה, כסף יש לו כחול על שפת הים, ולכן היא ניסתה לרחרח אם אפשר יהיה “לרוקן” אותו מכספו, אם רק יסכים לחיות איתה. סוף סוף הפסיק דוד את הרהוריו ואמר:

– בוודאי לא אהיה אהובך הראשון, כמה גברים היו לך כבר?

– אה, כמה גס ומחוצף אתה, לא לחינם קוראים לך “נחלניק” – חייכה בעליזות. אך דווקא גברים כאלה אהובים עליי, דווקא חוצפתם לגבי נשים מוצאת חן בעיניי.

היא קמה ממקומה, ניגשה אל המכר שלה, חיבקה את צווארו בזרועותיה והתיישבה על ברכיו.

– מה, כבדה אני?

– לא לא, נעים לי מאוד לשאת משא מתוק כל כך… אלא שלא לאורך ימים…

– ואני דווקא רוצה הרבה זמן לבלות על ברכיים אלו… מסכים אתה?

– אני צריך לשקול היטב ולחשוב בדבר – ענה דוד – בטרם אקח על עצמי משא שכזה, בפרט שעליי לשאת אותו על ברכיי, ונוסף על כך – זמן ממושך… אולי עד יום מותי, האין זאת … ?

– הייתי רוצה לספר לך עתה על קורות חיי… אך רואה אני כי כול פעם מציץ מישהו מבעד לדלת. אולי הייתה לך בכלל פגישה עם אישה אחרת ואני רק מפריעה? – היא פרצה בצחוק קולני.

– לצערי, אין אני מחכה לאישה, כי אם לחבר שלי, היי שקטה, אין לך יריבות עם שום אישה. אילו גם לי לא היו יריבים היה הכול מסתדר על הצד הטוב ביותר. תוכלי בשקט לגולל בפניי את פרשת חייך, בבקשה, שומע אני בעניין רב.

שושנה עשתה עווית של צער ועצבנות, כמו שחקנית דרמטית, ובקול המביע קובלנה החלה לספר:

– מוצאי מרוסיה, נולדתי בטשקנט, אמי מתה בתחילת מלחמת העולם, ואת אבי הוציאו להורג הבולשביקים בתור בורגני, אנטי מהפכני. היה לנו בית חרושת, היינו עשירים, הכול הלך לטמיון… ודודתי לקחה אותי איתה לוורשה. מעט הכסף, שהצלחנו להציל, אזל… זמנים רעים באו עלינו. הדודה נפלה למשכב, מתוך עוגמת נפש וצער, ומתה. נשארתי בודדה וגלמודה ברחוב הורשאי, ללא נפש קרובה, ללא סעד ועזרה. הייתי בת שש עשרה בלבד ולא ידעתי מה לעשות. הייתי חסרת כול וחסרת ניסיון והתמצאות בחיים. בזבזתי את הכסף שנותר לי מירושת הדודה, וזה היה סכום קטן, כך שנאלצתי לחיות מהיד לפה… לבסוף קרה לי מה שקורה בדרך כלל ליתומות כמוני. הכרתי צעיר אחד והתוודיתי בפניו על מצבי הקשה. הוא הבטיח לי את עזרתו ואמר שאמא שלו תיקח אותי תחת חסותה. ואמנם כך היה, כפי שאמר אותו צעיר. אימו המדומה לקחה אותי תחת חסותה. ומיד בלילה הראשון הובילה אותי ל”מכרה הזהב” שלה ברחוב וילנסקה ושם כבר נשארתי, כשאני תלויה בחסדה של המעבידה שלי. נאלצתי לעשות מה שציוו עליי כדי להישאר בחיים. בתחילה רציתי לאבד את עצמי לדעת, אך לאט לאט השלמתי עם גורלי. ביליתי שם כשנה בערך. היינו שם ביחד חמש נערות, אך עליי הוטל “לעבוד” יותר, כי כול אורח היה בוחר, לרוב, בי. יום אחד הופיע גבר יפה תואר, וכפי שהתוודה בפניי, הוא התאהב בי. הוא לקח אותי מהבית הארור הזה. ודאי אתה מכיר את “הבית” ברחוב וילנסקה. בעלת הבית, והאפוטרופסית שלי ידועה למדי בכול ורשה גם הודות ל”עסק” הפורח שלה וגם מכירים אותה משום שהיא מעמידה דרישות גדולות מן הנערות השוכנות בביתה… אישה זו לא רצתה לתת לי ללכת, כי אמרה שעדיין חייבת אני לה חלק גדול מהכספים שהוציאה עליי. המאהב שלי דאז נתן לה מאתיים דולר כדמי “פיצויים”, כך פסק ה”דינטוירה”* לטובת בעלת הבית. גרתי עם אהובי בביתו והיה לי טוב אצלו. הוא היה גנב מקצועי “מומחה” לקופות פלדה, “הרוויח” יפה. כך עברו להם עשרה חודשים. חייתי חיי נוחות, בקיץ נסעתי לשפת הים. דימיתי, כי כך זה יימשך תמיד. לפני כשנה נסע אהובי לאיזו שהיא “עבודה” ולא חזר ממנה יותר. לא ידעתי מה קרה לו, חשבתי בליבי, אולי נהרג, אולי נכלא בבית הסוהר… לפני כמה חודשים יצאתי לווילנה, שם נודע לי, כי ידידי נמלט לרוסיה, ולי לא אמר אף מילה. כנראה שנמאסתי עליו…

כאן החלו דמעות זולגות מעיניה של הנערה בעוצמות נדירות. היא הוציאה ממחטה מתוך כיס הפרווה והחלה למחות את דמעותיה – לבסוף נרגעה והשתתקה, כאילו חשבה על משהו, ואז הוסיפה בלחש, עד שבקושי נשמע קולה:

– מזה חודש אני “עובדת” בפינת רחוב מארשאלקובסקה… “באופן עצמאי”… ומה שאמרתי מספיק לי לפי שעה…

דוד ישב ללא ניע, לא ענה דבר ונעץ את מבטו בנקודה שכאילו תלויה הייתה באוויר. הוא הרהר בליבו: מכיר אני אתכן יפה מאוד… יודעות אתן לדבר בלשון חלקלקה… זו שבגללה קיבלתי ארבע שנים – אף היא הייתה תמה כיונה – ושד משחת כינן בליבה. הוא קימט את מצחו ונענע בראשו, כאילו רצה לגרש מליבו זיכרונות לא נעימים. ושוב זרמו מחשבותיו: “נדר נדרתי, כי לא יהיו לי יותר שום עסקים עם נשים יצאניות, אולם נערה זו הקסימה אותי כליל”. הוא הסתכל בפניה והיא נראתה לו עוד יותר יפה – עצובה ושקועה במחשבותיה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת:

– פתח נא, כבר חצי שעה אני מחפש אותך, חשבתי כבר שאתה לא כאן, וכי הסתתרת ב”מלינה”*. בוודאי נערה יפה מצאת לך. הייתי רוצה לדעת, מי זו שהעזה לפרוש את רשתה עליך, בעל עבירה וותיק שכמותך?! – צחק מישהו מעבר לדלת הסגורה.

– זהו האיש שחיכיתי לו, חבר שלי – הסביר דוד לנערה ופתח את הדלת.

האדם הזר נכנס, הושיט את ידו לדוד, זרק מבט של זלזול לעבר שושנה והפנה לה עורף מבלי לשים לב אליה.

– סלח לי, אך נדמה לי, כי לא השגחתי בכלל, שאני נמצא בחברה, אני מציג לפניך את ידידתי שושנה – אמר דוד.

– מיותר לגמרי להציג אותי! היה לי כבר הכבוד להכיר את האדון הזה…

דוד לא ידע מה לעשות למראה פניו הנבוכים של ידידו. הוא הבין כי משהו כבר קרה ביניהם בעבר… את הרהוריו הפסיק האיש ואמר:

– אכן “תכשיט” בחרת לך! אם ברצונך שוב לשבת במוקטוב – קח את הגברת הזו לאהובה. טוב שאני יודע פחות, בוא אתי, תוכל בשקט גמור להיפרד ממנה.

שושנה קפצה ממקומה כאילו הכישה עקרב. היא תפסה את ידו של דוד ומשכה אותו אליה:

– האם יודע אתה מדוע הוא מעליל עליי האדון הזה בפניך? משום שסירבתי להיות אהובתו. הקנאה אוכלת אותו על שרוצה אני לחיות איתך. דוד עמד נבוך, לא נעים היה לו, כי ידידו ושותפו מביע דעה כזאת על אישה זו, שאמנם הכיר אותה רק עכשיו, אף שנדמה לו, כי התאהב בה בכול הרצינות, הוא חשב רגע ואמר:

– מה שהיה ביניכם – לא איכפת לי לגמרי, באת לקחת אותי? הנני מחכה לך כבר שעתיים, נצא אפוא מכאן!

אחר כך פנה אל שושנה ואמר לה:

– איתך אתראה כאן מחר בשעה הזאת, להתראות !

הוא לחץ את ידה, והיא הביטה בעיניו במין צער כזה, עד שהוא הרגיש את הלמות ליבה. הוא קרא למלצרית, שילם את החשבון ושני הידידים יצאו לרחוב.