החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבה ברחוב דבלין

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2013 | 336 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

כשג'וסלין באטלר עברה לאדינבורו, היא הותירה את עברה הטרגי הרחק מאחור. היא מדחיקה את השדים, את הכאבים, ואת הזכרונות, ומתבצרת מאוחרי חומת הגנה המרחיקה כל מי שמבקש להתקרב אליה. זה עובד מצוין שנים – ואז היא עוברת לרחוב דבלין, ופוגשת את בריידן קרמייקל.

בריידן קרמייקל הוא לא אחד שרגיל לשמוע "לא". הוא רגיל להשיג את מה שהוא רוצה, ועכשיו הוא רוצה את ג'וסלין. הסידור שהוא מציע לה נשמע מושלם: מימוש המשיכה והתשוקה העצומות שהם חשים זה כלפי זה – בלי מחויבות ובלי תלות.

רק אחרי שהיא נעתרת, מבינה ג'וסלין שלמה שיש בינה לבין בריידן אי אפשר לשים גבולות…

סמנתה יאנג היא סופרת סקוטית בת 26, בוגרת אוניברסיטת אדינבורו, שספרי הנוער שלה היו רבי מכר באמזון. "אהבה ברחוב דבלין", ספרה הראשון למבוגרים, היה אף הוא לרב מכר מיידי. מאז צאתו פירסמה המחברת שני המשכים בסדרה המצליחה.

מקט: 15100002
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

מחוז סארי, וירג'יניה

היה לי משעמם.

קייל רמזי בעט לי בכיסא מאחור כדי למשוך את תשומת לבי, אבל יום לפני זה הוא בעט בכיסא של החברה הכי טובה שלי, דרוּ, ולא רציתי שהיא תתעצבן. היא היתה מאוהבת בקייל, בגדול. הבטתי בה כשישבה לצדי וציירה מיליוני לבבות בפינת המחברת שלה, בזמן שמר אוונס שירבט עוד משוואה על הלוח. האמת שהייתי צריכה להקשיב מפני שהייתי ממש גרועה במתמטיקה. אמא ואבא לא ישמחו אם אני אכשל באיזשהו מקצוע בסמסטר הראשון של כיתה ט'.

"מר רמזי, אתה מוכן לגשת ללוח ולענות על השאלה הזאת, או שאתה מעדיף להישאר מאחורי ג'וֹסלין כדי שתוכל להמשיך לבעוט בכיסא שלה עוד קצת?"

הכיתה ציחקקה, ודרו נעצה בי מבט מאשים. הזעפתי פנים ונעצתי במר אוונס מבט כועס מודגש.

"אני אשאר כאן, אם זה בסדר, מר אוונס," ענה קייל ביהירות חצופה.

גילגלתי את העיניים וסירבתי להסתובב למרות שהרגשתי את המבט שלו קודח בעורפי.

"האמת שזאת היתה שאלה רטורית, קייל. בוא ללוח."

דפיקה בדלת שמה קץ לאנחת הכניעה של קייל. למראה המנהלת, גברת שוֹ, כל הכיתה השתתקה. מה עושה המנהלת בכיתה שלנו? זה יכול להיות רק סימן לצרות.

"אוהו," מילמלה דרו, ואני הבטתי בה בגבות מכווצות. היא החוותה בראשה אל הדלת. "משטרה."

המומה, הסתובבתי להביט שוב בדלת כשגברת שו לחשה משהו למר אוונס, ומה אתם יודעים, דרך פתח הדלת ראיתי שני שוטרים מחכים במסדרון.

"מיס באטלר." קולה של גברת שו ניער אותי. היא עשתה צעד לעברי והלב שלי צנח למכנסיים. העיניים שלה היו חששניות, חומלות, ומיד רציתי להתרחק ממנה ומכל מה שהיא רוצה לספר לי. "את יכולה לבוא איתי, בבקשה? קחי את החפצים שלך."

לרוב זה הקטע שהכיתה כולה עושה "הווו!" ו"אההה!" על כמה שאני בצרות. אבל כמוני, גם הם הרגישו שזה לא יהיה לעניין. יהיו החדשות שמצפות לי במסדרון אשר יהיו, הם לא יקניטו אותי בגללן.

"מיס באטלר?"

עכשיו כבר רעדתי משצף האדרנלין ובקושי יכולתי לשמוע משהו חוץ מאת מחזור הדם שלי שהלם באוזנַי. משהו קרה לאמא? או לאבא? או לאחותי הקטנה בֶּת? בשבוע ההוא ההורים שלי לקחו חופשה קצרה מהעבודה כדי להירגע מהקיץ המטורף שהיה להם. באותו יום הם אמורים היו לקחת את בֶּת לפיקניק.

"ג'וֹס." דרו תקעה בי מרפק, וברגע שהיא נגעה בי ניתרתי לאחור והתרחקתי מהשולחן שלי, והכיסא חרק על רצפת העץ. מבלי להביט באיש גיששתי אחר התיק שלי וגרפתי לתוכו כל מה שהיה על השולחן. הלחישות התחילו לשרוק ברחבי הכיתה כמו רוח קרה דרך סדק בחלון. לא רציתי לדעת מה מחכה לי אבל השתוקקתי לעוף מהכיתה.

איכשהו זכרתי לשים רגל אחת לפני השנייה. יצאתי בעקבות המנהלת למסדרון והקשבתי לדלת של מר אוונס נסגרת מאחורי. לא אמרתי דבר. רק הבטתי בגברת שו ואז בשני השוטרים שהביטו בי בחמלה מרוחקת. ליד הקיר עמדה אישה שלא הבחנתי בה קודם. היא נראתה חמורת סבר אבל רגועה.

גברת שו נגעה בזרועי, ואני הבטתי ביד שלה שנחה על הסוודר שלי. עד היום לא החלפתי עם המנהלת אפילו שתי מילים, ועכשיו היא נוגעת לי ביד? "ג'וסלין… אלה השוטרים וילסון ומייקלס. וזאת אלישה ניוג'נט משירותי הרווחה."

הבטתי בה בתהייה.

גברת שו החווירה. "משרד הרווחה."

פחד לפת את חזי ונאבקתי לנשום.

"ג'וסלין," המשיכה המנהלת, "אני ממש מצטערת שאני צריכה לבשר לך את זה… אבל ההורים שלך ואחותך, אליזבת, היו מעורבים בתאונת דרכים."

חיכיתי, והרגשתי את החזה שלי מתכווץ.

"הם נהרגו במקום, ג'וסלין. אני כל כך מצטערת."

האישה ממשרד הרווחה פסעה לעברי והתחילה לדבר. הבטתי בה, אבל כל מה שהצלחתי לראות זה את הצבעים שמהם היא היתה מורכבת. כל מה שיכולתי לשמוע זה את הצלילים העמומים של הדיבור שלה, כאילו מישהו פתח לידה ברז מים.

לא יכולתי לנשום.

אחוזת אימה שלחתי יד אל משהו, כל דבר שיעזור לי לנשום. הרגשתי ידיים. שמעתי מלמולים מרגיעים. רטיבות על לחַיי. מלח על לשוני. והלב שלי… הוא שעט כל כך מהר שנדמה היה שהוא עומד להתפוצץ.

עמדתי למות.

"תנשמי, ג'וסלין."

המילים נאמרו באוזני שוב ושוב עד שהצלחתי להתמקד מספיק כדי להתרכז רק בלנשום ולנשוף. אחרי זמן־מה הדופק שלי האט והריאות שלי נפתחו. הכתמים בשדה הראייה שלי התחילו להיעלם.

"יהיה בסדר," לחשה גברת שו, שידה החמימה ליטפה במעגלים מנחמים את גבי. "יהיה בסדר."

"צריך לזוז," קולה של האישה משירותי הרווחה פיזר את הערפל שלי.

"בסדר. ג'וסלין, את מוכנה?" שאלה גברת שו בשקט.

"הם מתים," עניתי, מתוך צורך להרגיש איך יישמעו המילים. לא ייתכן שזה אמיתי.

"אני מצטערת, מתוקה."

זיעה קרה ביצבצה על עורי, כפות ידי, מתחת לזרועותי, על עורפי. עורי סמר ולא יכולתי להפסיק לרעוד. גל של סחרחורת טילטל אותי, וללא אזהרה עלה קיא מהקרביים המתהפכים שלי. התכופפתי ורוקנתי את ארוחת הבוקר שלי על הנעליים של הגברת משירותי הרווחה.

"היא בהלם."

הייתי בהלם?

או שזאת היתה מחלת נסיעה?

רגע אחד ישבתי שם מאחור. שם, איפה שהיה חם ובטוח. ותוך שניות, במהירות של מתכת נמעכת…

…הייתי במקום אחר לחלוטין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה ברחוב דבלין”