החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אגדות האינתיפאדה

מאת:
הוצאה: | 1989 | 124 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

בימים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1989, יצא לאור הספר 'אגדות האינתיפאדה', שבאמצעות אגדות תמימות בסגנון הקלאסי חזה את אירועי האינתיפאדה.

הספר, שהיה הראשון שהתייחס להתקוממות הפלסטינית, היכה גלים ועורר תגובות קיצוניות. הספר תורגם לערבית בידי סלמן מצאלחה, אך נאסר להפצה בשטחים הכבושים.

ד"ר דרור גרין הוא מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך.

פרסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים וגם לאנשי מקצוע, וביניהם 'אימון רגשי', 'טיפול נפשי – מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'הקוסמת הקטנה', 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה' 'בחזרה לצוות 4' ו'נהר האהבה'.

מקט: 6-386-2
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

עזמי שאהין מספר סיפורים – משוגע אחד היה סובב בין הכפרים ומספר אגדות. כשהיה מתקרב למקום ישוב היו הילדים יוצאים לקראתו ומכתרים אותו בבקשם לשמוע מפיו את סיפוריו המוזרים. בהגיעו אל כיכר הכפר היו הנשים יוצאות מבתיהן ומניחות לפניו לחם ומים. יותר מזה לא ביקש. אחר־כך היו יושבות סביבו והוא היה מספר להן את אגדות האינתיפאדה. בהקשיבן לסיפוריו היו הנשים שוכחות את קשיי היום־יום ונסחפות איתו אל מחוזות הדמיון, שאין להן גבול.

באחד הימים נשען ההלך המוזר אל גדר האבן שבכניסה אל אחד הכפרים, ובעודו גומע מכוס המים שהוגשה לו סיפר לשומעיו את סיפורו המופלא של עזמי שאהין.

"זוכרים אתם בוודאי את עזמי שאהין," פתח האיש את סיפורו, "ששמו הלך לפניו בכל הארץ. בכל אשר פנה ליוותה אותו ברכתו של אללה, יתברך ויתהלל, ומן הים ועד הים לא היה סופר ידוע ממנו. לא היתה שנה שלא בורכה בספר חדש מפרי עטו, ולתהילתו לא היה גבול.

למרות הצלחתו ועושרו היה עזמי שאהין איש צנוע ונחבא אל הכלים, וכל ימיו התרחק מן הבריות. גם אשתו וילדיו חסכו ממנו את טרדות החיים והניחו לו לכתוב במנוחה בחדר־עבודתו במשך כל ימי השבוע. רק ביום השישי היה מניח את העט מידו ומקדיש את היום כולו לתפילה, כדי להודות לאללה החנון והרחום על חסדו הרב. אז היה יושב בראש השולחן ומברך את בני־משפחתו ואת מזלו הטוב שהאיר לו פנים.

כך עברו הימים על עזמי שאהין בטוב, מבלי שיטעם את טעם הכאב הנורא שבלעדיו אין החיים נקראים חיים. לא תוכלו לומר שעזמי שאהין עצם את עיניו בפני המאורעות הקשים שפקדו את הארץ. הוא ראה את החיילים המסיירים ברחובות, וידע גם ידע את מצוקת חייהם של הפליטים במחנות. אבל חייו היו סדורים וקבועים, והדברים חלפו על פניו כמו פגעי מזג־האוויר החולפים על־פני היושב בביתו ליד התנור וצעיף עבה לצווארו."

עיניו של ההלך הצטעפו לפתע כזגוגית עטויה אד חם, והוא שב וגמע מן הכוס שבידו בטרם המשיך לספר את סיפורו.

"יום אחד ננער עזמי שאהין משגרת חייו ויצא לשוטט בשכונות הרחוקות. איש אינו יודע מה משך אותו החוצה משלוות יומו, אך מספרים שכאשר חזר לביתו לעת ערב היו פניו פני אדם אחר. הוא מיהר להסתגר בחדרו, ושלושה ימים ולילות לא יצא ממנו. כשתמו שלושת הימים יצא עזמי מן החדר כשבידו ערימת דפים כתובים בכתב־ידו, ומסרם בידי בנו הבכור. לא יצאו ימים מעטים וסיפורו החדש של עזמי שאהין הופיע מעל דפי העיתון.

הידיעה על סיפורו החדש של עזמי שאהין עשתה לה כנפיים, ועוד בטרם יבש צבע הדפוס מעל דפיו נחטף העיתון מכל הדוכנים. רבים הצטופפו מסביב לשכניהם שזכו בעותק מן העיתון, כדי לשמוע את הסיפור.

עזמי שאהין הצליח להפתיע את כל קוראיו. לא היה זה עוד אחד מאותם סיפורים יפים הממלאים את הנפש במין התפעמות מתוקה ובגעגועים חסרי־פשר. היתה זו אגדה אכזרית שצמחה מן החיים עצמם, ומן הכיבוש הנמשך, ומילאה את לב כולם כעס ואי־נחת. כששאלו בניו המופתעים של עזמי שאהין את אביהם לפשר סופה הנורא של האגדה, ענה להם אביהם בעצב: 'הביטו סביבכם וראו, מי יתן ויהיו חיינו נוראים פחות מן הסיפורים שלי'.

לא עבר זמן רב והחיילים פרצו אל ביתו של עזמי שאהין. הם ערכו חיפוש קפדני ולקחו אתם את כל הספרים שמצאו בבית. זמן רב שהו בחדר עבודתו של עזמי, עד שאספו את כל דפי הנייר הכתובים שמצאו שם, וגם את הדפים הלבנים שטרם נכתב עליהם דבר לקחו אתם. עזמי עצמו נלקח לחקירה במטה הצבא, ולשאלתו נענה שהדברים שפורסמו בשמו פוגעים בביטחון המדינה.

לאחר שהוציא המושל הצבאי צו האוסר על עזמי לצאת מביתו לתקופה של שישה חודשים, הוחזר הסופר אל ביתו והוזהר מלהמשיך ולכתוב. מפעם לפעם היו החיילים מתפרצים אל הבית לבדוק אם לא כתב כלום, בהתאם להוראות שקיבלו.

היו אלו ימים קשים במיוחד. עזמי התהלך בביתו כאסיר בכלאו. מעולם לא היה סגור כך שלא מרצונו בין ארבעה קירות, ולא היה יום בחייו שלא ישב וכתב ליד שולחנו. דווקא כעת החלו האגדות החדשות למלא את מחשבותיו, ולא היה לו אפילו דף נייר לרשום לעצמו את הדברים כדי שלא ישתכחו ממנו.

עזמי לא התברך בזיכרון משובח, ואת אשר לא כתב על הנייר – שכח. כעת, משלא היה לפניו נייר לרשום עליו את סיפוריו, היה מהלך בחדרו מקיר אל קיר ומשנן בלבו את המלים כדי שלא ישתכחו ממנו הסיפורים. מדי פעם היתה רגלו ניגפת בכיסא וראשו היה מוטח בארון הבגדים, אך הוא לא שם לבו לכך, והמשיך לשנן במוחו את המלים. בני־משפחתו, שראו אותו הולך וממלמל בחדרו ללא הרף, היו בטוחים שהוא יוצא מדעתו, ונזהרו שלא להטריד אותו בשאלותיהם.

כך נאספו הסיפורים במוחו של עזמי, עד שרגליו התנפחו מרוב הליכה זו בין הקירות ועייפות גדולה נפלה עליו. היה זה לפנות ערב, את מניין הימים איבד כבר מזמן, כשנפל תוך כדי הליכה על קיר הבית הפונה אל החצר.

לתדהמתו הרגיש עזמי את לחות העשב הרך שבחצר חודרת אל תוך בגדיו. הוא התבונן סביבו ומצא עצמו מוטל על האדמה הקשה שמחוץ לביתו. הוא התבונן בקיר שלפניו, אך זה היה שלם כתמיד. עזמי בחן את גופו ולרגע דימה שחלום הוא חולם, אך הוא היה ער מתמיד ולמרות הדלת הנעולה היה מוטל בחצר ביתו. הוא הושיט את ידו קדימה, אך ידו לא חשה בקיר ועברה דרכו פנימה, כבמעשה קסמים. עזמי מיהר למשוך חזרה את ידו ומצא אותה שלמה כשהיתה. הוא התרומם על רגליו ושב וחזר אל ביתו דרך הקיר, כאילו היה רוח־רפאים.

לאחר אותו היום היה עזמי שאהין מחכה לשעות הדמדומים ויוצא דרך קיר חדרו אל הרחוב. הוא היה עובר דרך גדרות ואבנים, עצים ומכוניות, ובוחן בהשתאות את סגולתו החדשה. אחר־כך היה מתקרב אל חבורות האנשים שהיו מתגודדים בפינות הרחוב, ומספר להם את סיפוריו. האנשים היו שותים את דבריו בצימאון, והשמועה אודות מספר הסיפורים עברה במהירות בכל רחובות העיר.

לא עברו ימים רבים ועזמי נתפס בידי החיילים כשהוא משוטט בשעות הערב מחוץ לביתו. הוא הובא בפני השופט הצבאי שדן אותו בחומרה על מעשיו, ושלח אותו לשמונה שנות מאסר בכלא צבאי. למרות תדהמתם של בני־משפחתו, שלא הבינו איך הצליח לצאת מן הבית מבלי שיראוהו, קיבל עליו עזמי את הדין בשלוות נפש והועבר אל בית־הכלא.

מאז אותו היום היה עזמי נודד בין הכפרים ומספר את סיפוריו. האגדות שסיפר עברו מפה לאוזן בין התושבים, והקלו עליהם את קשיי היום־יום. לפעמים היו האגדות שסיפור מוזרות ורחוקות כל־כך מן המציאות, עד ששומעיהן זקפו את גבות עיניהם בתמיהה, אך ערגתו של עזמי כבשה את לבם וגם הם הוצפו בגעגועים אל ארצם שהיתה כה קרובה, ועם זאת גם כה רחוקה.

מזמן לזמן היו החיילים לוכדים את עזמי ומשיבים אותו אל הכלא הצבאי. איש לא הבין כיצד הצליח להימלט. לאחר זמן קיבלו החיילים פקודה לירות בו בכל מקום שיימצא, אך הכדורים חלפו דרך גופו של עזמי מבלי להותיר בו סימן."

כאשר סיים האיש את סיפורו הושיט את כוס המים שבידו לאחת הנשים, וקם ממקום מושבו שליד הגדר. באותו הרגע עבר על הדרך ג'יפ צבאי. משהבחין הנהג באיש המתרומם ממקומו עצר את הג'יפ בחריקת בלמים, ואבק הדרך כיסה את החיילים שבתוכו. אבל האיש, לאחר שבחן במהירות את אשר ללפניו וראה שדרכו חסומה, פנה לאחוריו אל גדר האבן ונעלם בין האבנים כאילו היה רוח־רפאים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אגדות האינתיפאדה”