החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אוטוקורקט

מאת:
הוצאה: | מאי 2024 | 168 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

"אני יושב עכשיו במרפסת הדירה שלי, רואה טלוויזיה ואוכל זיתים.

היה קצת מסובך להוציא לכאן את הטלוויזיה, אבל אם זה הסוף, אין כמו לסיים הכל עם כמה כוכבים בשמים וטלנובלה ארגנטינאית גרועה על המסך. זה פרק 436 ואני לא מכיר את הדמויות. הן יפות, הן נרגשות, הן צועקות זו על זו בספרדית. אין תרגום, אז קשה להבין על מה בדיוק.

אני עוצם עיניים ונזכר באישה מהסופר. כשהתחבקנו ניסיתי להיות קטן, להיות יותר חמים משאני באמת, ניסיתי להריח כאילו רק הרגע נולדתי.״

אוטוקורקט הוא קובץ הסיפורים השביעי של אתגר קרת.

מקט: 15101963
"אני יושב עכשיו במרפסת הדירה שלי, רואה טלוויזיה ואוכל זיתים. היה קצת מסובך להוציא לכאן את הטלוויזיה, אבל אם זה […]

עולם ללא מוטות סלפי

בדיעבד, לא הייתי צריך לצעוק על לא־דבי. דבי עצמה תמיד אמרה שצעקות לא פותרות שום דבר. אבל מה בנאדם אמור לעשות כששבוע אחרי שהוא נפרד בדמעות בשדה התעופה מהחברה שלו, שנסעה ללימודי דוקטורט באוסטרליה, הוא נתקל בה, כאילו כלום, בסניף של סטארבקס באיסט־וילג’?

כשראיתי אותה בקפה היא בדיוק נידנדה לקופאית עם שאלות על תחליפי החלב בסניף שלהם, וכששאלתי אותה איך היא חזרה לניו־יורק בלי להודיע לי, היא תקעה בי מבט מנוכר ואמרה
בחוסר סבלנות, ‘אדוני, אני לא יודעת מי אתה. אתה בטח מתבלבל עם מישהי אחרת.’ באותה שנייה נשרפו לי כל הפיוזים. בואו
נגיד שאחרי יותר משנתיים ביחד, ציפיתי לתגובה קצת יותר
מכבדת, ובמקום להתווכח פשוט נעמדתי באמצע הסטארבקס וצעקתי את כל הפרטים האינטימיים המזהים שלה, כולל הצלקת
בגב מהנפילה בטיול שלנו ביוסמיטי פארק, והשומה השעירה השמנונית בבית השחי השמאלי שלה. לא־דבי לא ענתה, רק הסתכלה עלי במבט המום בזמן ששניים מעובדי הסניף גררו אותי החוצה.

התיישבתי על ספסל ברחוב והתחלתי לבכות. חמישה שבועות קודם לכן, כשדבי אמרה לי שהיא עוברת לאוסטרליה, הייתי הרוס, אבל הבנתי שהפרידה הזאת חזקה מאיתנו: לה הציעו מלגה לדוקטורט באוניברסיטת סידני, ואני בדיוק קיבלתי תפקיד של ראש צוות באחד הסטארט־אפים הכי שווים בניו־יורק. ובאמת, הפרידה היתה כואבת, אבל לא היתה מעליבה ומשפילה כמו הפגישה המנוכרת הזאת בסטארבקס.

תוך כדי בכי הרגשתי יד עדינה על הכתף שלי, וכשהרמתי את המבט ראיתי את לא־דבי לידי. ‘תבין,’ היא אמרה לי בלחש, ‘אני אולי נראית כמוה, עם השומה והכל, אבל אני לא היא, באמת!’

אני ולא־דבי התיישבנו לנו באיזה בית קפה אחר, מפונפן, בשדרה השלישית. היא הזמינה הפוך חלש עם הרבה קצף, בדיוק כמו דבי, ותקעה בי מבט בוחן, שגם אותו כבר הכרתי, והתחילה לספר לי את הסיפור הכי מטורף ששמעתי בחיים. גם ללא־דבי, התברר, קראו דבורה, אבל היא הגיעה לניו־יורק באותו בוקר לא מאוסטרליה אלא מיקום מקביל. לא צוחק, זה מה שסיפרה לי בין לגימה ללגימה מההפוך־חלש שלה. ולא, היא לא הגיעה לכאן בעקבות מתקפת חייזרים או ניסוי מדעי כושל של צבא ארצות הברית, אלא במסגרת שעשועון טלוויזיה שנקרא ‘יחי ההבדל הקטן’, שמפציץ עכשיו ברייטינג ביקום המקביל שממנו באה.

במסגרת השעשועון חמישה משתתפים נשלחים ליקום מקביל שכולל את כל המרכיבים שיש בעולמם — חוץ מאחד. וזה בדיוק העניין, שהמתחרים צריכים למצוא את הדבר האחד הזה, שקיים בעולם המקורי שלהם וחסר בעולם החדש. הראשון מבין המתחרים שמצליח לגלות מהו הפרט החסר ואומר את התשובה בקול רם, חוזר באותה שנייה לאולפן התוכנית ביקום שממנו הגיעו, ומקבל, לקול תשואות הקהל, פרס של מיליון דולר. ובזמן שהמנצח חוגג על המיליון, המתחרים האחרים נאלצים להמשיך לחיות את שארית חייהם בעולם המקביל שאליו נשלחו. שזה נשמע כמו חתיכת מחיר כבד למפסידים, וגם מכניס לשעשועון הרבה מתח, אבל במקרה של לא־דבי זה לא הזיז לה בכלל, כי לא היה לה חבר והיא כבר שנים לא דיברה עם ההורים שלה.

הסיפור המוזר הזה שלא־דבי סיפרה לי נשמע מופרך מדי אפילו לשקר, אבל האופן שסיפרה אותו היה כל כך אמיתי, שהייתי חייב להאמין. בעונה הקודמת, היא אמרה, זכה מהגר עבודה מגאנה, שהצליח לגלות שמה שחסר בעולם המקביל שאליו נשלחו המתחרים זה מוטות סלפי. ‘פאקינג מוטות סלפי, אתה קולט?’ אמרה לא־דבי, ‘לא יודעת איך הוא הצליח לעלות על זה.’ חקרתי אותה עוד קצת. התברר שגם היא, כמו דבי, למדה פסיכולוגיה קלינית, אבל היא לא היתה בעניין של לטפל או של דוקטורט, ובגלל זה נתקעה בתפקיד אדמיניסטרטיבי באיזה קולג’ עשיר באפסטייט. סיפרתי לה על הפרידה מדבי. על איך ליוויתי אותה לשדה התעופה שבוע קודם לכן ולא עזבתי את הטרמינל עד שראיתי את המטוס שלה ממריא לאוסטרליה, והיא הינהנה ואמרה שזה ברור. המתחרים אף פעם לא נשלחים לחצי־הכדור שהמקבילים שלהם חיים בו, ואם דבי לא היתה טסה לסידני, אז כנראה במקום לצוץ בניו־יורק, לא־דבי היתה מגיעה לאנטארקטיקה או לאוקלנד. ‘אני שמחה שהיא עזבה,’ היא אמרה וחייכה אלי את החיוך שגרם לי להתאהב בדבי שנתיים וחצי קודם לכן, ‘עם כל הכבוד לאוקלנד, אין על ניו־יורק.’

אחרי שגמרנו את הקפה לא־דבי התעקשה לשלם, ושנייה לפני שנפרדנו, כשכבר פנתה ללכת, הצעתי לעזור לה לנצח בשעשועון. כדי למצוא מה חסר בעולם הזה לעומת העולם שלה, לא־דבי היתה צריכה להיחשף לכמה שיותר מידע כמה שיותר מהר, ובזה אני, איש מחשבים שמתמחה במסדי נתונים ובביג דאטה, לגמרי יכולתי לעזור. ראיתי שלא־דבי מהססת, ומיד סייגתי ואמרתי שאם עזרה ממני או שימוש במחשבים הם דברים שנוגדים את חוקי השעשועון אז… אבל לא־דבי חייכה וקטעה אותי. ‘זה לא זה,’ היא אמרה, ‘אני פשוט לא רוצה לגרור אותך לתוך כל הסיפור, עם כל המורכבויות. זה לא כאילו אני סתם מישהי שלא הכרת אף פעם.’ הסברתי לה שזה בכלל לא מורכב. אמנם הייתי עם דבי שנתיים וחצי, אבל היא לא־דבי ונפגשנו רק היום, ואם זה מתאים, אשמח לעזור לה לחפש את הדבר החסר. ומי יודע, אולי אפילו להפוך על הדרך לכוכב טלוויזיוני ביקום מקביל (לא־דבי הסבירה לי שהמתחרים מצולמים 24/7, והצופים יכולים לעקוב אחרי כל אחד מהם בערוץ מיוחד משלו).

בארבע לפנות בוקר, אחרי תשע שעות רצופות של חיפושים בתחומי הטכנולוגיה, הגיאוגרפיה והקולינריה (באחת התוכניות, העולם המקביל היה עולם בלי סירופ מייפל, הייתם מאמינים?), לא־דבי אמרה שהיא כבר לא מצליחה להחזיק את העיניים פקוחות. החלפתי לכבודה סדינים במיטה בדירת הסטודיו הקטנה שלי, והיא נרדמה בשנייה. ישבתי והבטתי בלא־דבי ישנה. זה היה מוזר, אבל הרגשתי שבתשע שעות למדתי להכיר אותה יותר משהצלחתי להכיר את דבי שלי בכל השנתיים ומשהו שגרנו יחד. האפשרויות שהעלתה במהלך החיפוש אחרי אותו אלמנט חסר חשפו את החלומות והכמיהות והפחדים שלה. וזה לא שהיא לא היתה דומה לדבי, אבל היה בה גם משהו אחר: חשוף, אמיץ, מהפנט ופרוע. אני לא ממש יודע איך לקרוא לזה כשזה קורה עם מישהי שהיא גם חברה לשעבר שלך וגם אף פעם לא פגשת קודם, אבל התאהבתי. ובזמן שלא־דבי ישנה אצלי בדירה, קרובה כל כך עד שיכולתי להריח את השמפו מהשיער שלה, דמיינתי את ארבעת המתחרים האחרים בשעשועון ממשיכים לחפש חתולים מעופפים, מנקי אוזניים חשמליים, דיאודורנט לגבות או מה שזה לא יהיה שקיים בעולם המקורי שלהם וחסר כאן. וידעתי שמספיק שאחד מהם יצליח למצוא אותו, כדי שלא־דבי תישאר פה איתי, לנצח. הרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להיעצם.

לא־דבי העירה אותי באחת בצהריים. היא היתה קצת נסערת וסיפרה לי שהזמן הממוצע שלקח למתחרים בתוכניות הקודמות להגיע לפתרון הוא אחת־עשרה שעות, והנה היא מחפשת כבר יותר מיום. ‘זהו,’ היא אמרה, ‘בטח אחד האחרים כבר עלה על זה.’ ניסיתי לעודד אותה. הרי אף פעם אי אפשר באמת לדעת, יכול להיות שגם הם מסתובבים עכשיו מבולבלים במנהטן, או לאן שלא הגיעו, והיא עדיין יכולה לזכות. ‘אולי,’ אמרה לא־דבי וחייכה פתאום, ‘אבל האמת היא שמהרגע שהצטרפתי לתוכנית עלו לי בעיקר פנטזיות על איך אני מפסידה במשחק ומתחילה חיים חדשים בעולם המקביל, חיים יותר טובים ופחות כואבים מאלה שהיו לי שם.’ שתקתי, והיא הביטה בי במבט רך, אחר מכל המבטים שאי־פעם ראיתי אצל דבי. ‘האמת?’ היא אמרה ונגעה בפני בכף ידה, ‘מה זה משנה מה חסר בעולם הזה? העיקר שאתה כאן.’

במיטה שאלתי אותה אם היא לוקחת גלולות, והיא אמרה שהיא מאוד מקווה שמכל העולמות המקבילים האפשריים היא לא הגיעה דווקא לעולם בלי קונדומים. זאת היתה בדיחה, אבל כשאמרה אותה, יכולתי לראות את ההיסוס שלה, שנייה לפני שהשלימה את המשפט, את החשש שאולי הוא בכל זאת נכון ומספיק שתגיד אותו כדי שיחזירו אותה לעולם שלה ויפרידו בינינו לתמיד. אחרי הסקס הצעתי לה שנעבור על מסדי נתונים בתחומי האסטרונומיה, הגיאופוליטיקה וההיסטוריה, אבל היא אמרה שהיא מעדיפה שנשכב שוב.

אחר כך יצאנו לטיול בסנטרל פארק ואכלנו נקניקיות. לא־דבי אמרה לי שבעולם שממנו באה היא צמחונית מטעמי מצפון, אבל היא מרגישה שכאן, בגלל שזה בכלל לא העולם שלה, זה בסדר שתאכל נקניקייה. ‘אני לא רוצה לנצח,’ היא אמרה לי כשעמדנו ליד האגם בפארק, ‘אני לא רוצה לחזור. אני רוצה להיות כאן, איתך.’ את שארית היום העברנו בעיר, וכל אחד הראה לאחר את המקומות שהוא הכי אוהב במנהטן.

ככה בעצם הגענו לכנסיית טריניטי. הערב כבר ירד וטריניטי היתה מוארת באופן כל כך מקסים, יותר כמו כנסייה מסרט של וולט דיסני מאשר כמו מקום אמיתי. סיפרתי לה שעברתי ליד הכנסייה הזאת במקרה לפני עשר שנים, כשרק הגעתי לעיר, ושעוד באותו יום נדרתי נדר שכשאתחתן, אתחתן כאן. לא־דבי צחקה ואמרה שטוב שאני סגור על הכנסייה, ושעכשיו הדבר היחיד שנשאר זה למצוא מישהי שתסכים להתחתן איתי בה. הכנסייה היתה די ריקה, ומרגע שנכנסנו אליה לא־דבי הסתכלה מסביב באי־שקט, כאילו היא מחפשת משהו. שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה שכן, ושהיא רק לא מבינה איפה הוא. כששאלתי אותה מי, היא תקעה בי מבט כאילו אני איזה טמבל ואמרה, ‘אלוהים,’ ואחרי רגע שתיקה הוסיפה, ‘זאת כנסייה, לא?’ הינהנתי, והיא אמרה, ‘אז לא יכול להיות שהוא לא כאן.’ ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שאני אישית לא מאמין באלוהים, אבל שגם אלה שמאמינים בו אומרים שאי אפשר לראות אותו, ולא־דבי נדה בראשה לאט ואמרה, ‘רגע, אז בעולם שלך יש כנסיות ומסגדים ובתי כנסת והכל בדיוק כמו בשלי, רק שאין בו באמת אלוהים? אתה קולט, זה פשוט עולם בלי אלוה…’ היא לא הצליחה להשלים את המשפט הזה. לפחות לא בעולם שלי.

שש שנים עברו מאז, ואני עדיין מנסה לדמיין את מה שקרה ללא־דבי מאותו רגע. איך היא הגיעה לאולפן הנוצץ והתקבלה בתשואות מהקהל ובמחמאות מצמד המנחים החלקלק, שבישרו לה שזכתה במיליון דולר. כשאני מדמיין את זה, היא לפעמים שמחה ודמעות של אושר זולגות מעיניה, אבל לרוב היא עצובה, תרה במבטה את האולפן, מחפשת אותי ולא מוצאת. הלב אולי רוצה לדמיין אותה מאושרת, אבל האגו — האגו מתעקש להאמין שהיום ההוא שבילינו יחד היה משמעותי בשבילה כמו שהיה בשבילי.

פחות משנה אחרי שהיא נעלמה לי מבין הידיים התחתנתי בכנסיית טריניטי עם דבי. החיים בסידני לא התאימו לה, וחודשיים אחרי שחזרה לעיר החלטנו, באופן ספונטני, שאנחנו מתחתנים. הסקס איתה, אגב, אף פעם לא הגיע לשיאים שהגעתי אליהם עם לא־דבי, אבל היה נעים ומוכר, ונולדו לנו שני ילדים חמודים ויפים, זאק ודבורה־ג’וניור, שילמדו לחיות, כמוני, בעולם בלי אלוהים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוטוקורקט”