עיר החלומות

1

זה היה ערב השנה החדשה, 1952.

אֶלוּסיוּס אָרצֶ'ר היה בן שלושים. חייל מעוטר בעברו, לאחר מכן אסיר כנוע, וכעת בלש פרטי שצבר מספר שנות ניסיון של היכרות צפופה עם הצד האפל של החיים.

הוא נהג בדלאהֵיי אדומה כדם מודל 1939 כשהגג שלה פתוח, כי ככה הוא אהב לנהוג. הוא קנה את המכונית לפני קצת יותר משלוש שנים, אחרי זכייה ממוזלת בהימורים ברינו. הוא כמעט שילם עליה בחייו. ארצ'ר עדיין אהב את המכונית הזאת. כל גבר שיש לו דופק היה אוהב אותה. וגם כל אישה שאוהבת גבר עם מכונית לעניין.

כרגע הוא מתגלגל בעליות ובירידות של רכבת ההרים המכונה לוס אנג'לס. לקראת השנה החדשה הלבישו את העיר במדי השרד היפים ביותר שלה. כלומר, כל הקבצנים בסקיד רוֹ נקטפו מהרחובות על ידי שוטרים זוטרים שממלאים פקודות, הזונות קיבלו הוראה לא לשדל לקוחות ברחובות הראשיים, וכמעט כולם הקפידו לסגור את פחי האשפה במכסים ולצחצח שיניים.

העירייה קנתה בערך ארבעה מיליון גרלנדות של אורות, מספר זהה של בלונים ודי והותר קונפטי בשביל לחנוק את דרי האוקיינוס השקט. בנוסף, כל שחקן ושחקנית שהחזיקו בחוזה עם אולפן קולנוע — וגם כמה שלא — הראו את פרצופיהם, עם חיוכים מלאי שיניים, בכל המקומות הנכונים והלא נכונים. אף שלעיר המלאכים היה צד מלוכלך וגס, היו לה גם כל הכלים והסיבות להצליח יותר מכל מקום אחר בעולם בהפקות נוצצות ושטחיות.

זה היה יכול להיות מקום נפלא לגור בו למי שעשיר מספיק או שהוא מפורסם, או גם וגם, וארצ'ר לא היה מהסוג הראשון ולא מהשני. לאורך השנים הוא ניהל אינספור חקירות קשות ובהדרגה למד להכיר את העיר ואת תושביה יותר מכפי שהיה רוצה.

זאת הייתה עיר שלקחה ממך כל חלום שהיה לך והעבירה אותו בקלילות במטחנת הבשר הגדולה בעולם. וכשהמפורסמים הפסיקו להיות מפורסמים, חוויית מטחנת הבשר נעשתה עוד יותר אכזרית, כי האנשים האלה הספיקו לטעום איך החיים יכולים להיות אם שופכים עליך מספיק דיו, ומספיק ישבנים מתיישבים במקומותיהם כדי לצפות בך משתפך ברגש. כשזה נגמר, אתה מרגיש כאילו שמטו אותך מראש האמפייר סטייט לאיזו בקתה של עלובי חיים באלבמה.

בלוס אנג'לס חיו שני מיליון בני אדם על פני שטח של כמעט אלף ושלוש מאות קילומטר מרובע. חלקם נדחסו בשכונות עוני, ברחובות של בתים זהים ובנייני דירות בבנייה ללא תקינה, שמהווים מלכודות מוות, בשעה שלעשירים והמפורסמים יש די והותר מקום גם בשביל להציג לראווה וגם בשביל להסתיר. כל זה, בעיר שנוסדה על שרידי כפר שבו ישבו פעם אנשי שבט הטונגבה הילידים המקומיים, שכינו אותו יאנגה, שמשמעותו "מקום של אלון רעיל".

טוב, בזה הם צדקו, חשב ארצ'ר. אבל בשביל בלש פרטי, אל־איי יכלה להיות שדה מחקר מרתק על חולשותיהם של בני אדם.

הוא פנה שמאלה ואז ימינה, ועבר מאל־איי המטונפת לאל־איי העשירה ואז לאל־איי העשירה והמטונפת. הוא חלף על פני ניידת וראה שניים מ"טובי בחוריה" של משטרת לוס אנג'לס יושבים בפנים ולוגמים קפה ממכונות אוטומטיות. כשארצ'ר עבר על פניהם הם לטשו בו מבט ובוודאי תהו לעצמם אם המכונית שלו גנובה או שהוא מסיע אותה לאיזה איל הון מהוליווד או שייח מהמדבר, שביקש לקנות לעצמו משהו מהמיתוס של העיר עם סט גלגלים.

ארצ'ר הביט בניידת דרך המראה האחורית וקיווה שתישאר במקומה ולא תזוז משם. הוא סבר שמשטרת לוס אנג'לס היא אחד הגופים העברייניים הגדולים בעולם. הם השתמשו בחיוך או באקדח, על פי הצורך, ובמכות, במקומות שלא רואים.

ארצ'ר כבר ספג פעם אלה משטרתית אחת או שתיים לראש, והוא גם בילה זמן־מה במעצר באיזו אשמה מופרכת רק מפני ששאל שאלות שהוחלט שהיו לא לעניין, כלומר, שאלות שניסו להגיע לחקר האמת. לעיתים קרובות כשמגלים את האמת מוצאים תגי שוטרים ממשטרת לוס אנג'לס באותה קלחת עם העבריינים האחרים.

השוטרים האלה בטח בהפסקת קפה לפני הסתערות על פינות רחוב בגטו שמובילות לגושי בניינים ענקיים, כדי למלא את מכסת הראשים הפתוחים השבועית. חיילים קטנים וטובים שכמותם. הם בסך הכול השתייכו לאחת הכנופיות שביניהן ניטש הקרב על נשמתה של העיר. לארצ'ר לא היה ספק מי מהחבורות מנצחת. אם אל־איי הייתה גוף אנושי, היסודות העברייניים שבה היו נימי הדם: קטנים, בכל מקום, לרוב בלתי נראים, אבל חיוניים לשמירה על המשך החיים.

הוא היה בדרכו לאולפני יוניברסל. הוא הכיר שם רק דמות אחת, אבל היא הייתה חשובה — לפחות לארצ'ר. ליבֶּרטי קלהאן עזבה את בֵּיי טָאוּן לפני למעלה משנתיים. ארצ'ר עדיין התגורר בביי טאון ועבד שם במשרד החקירות "חקירות פרטיות ביותר" של וילי דאש. קלהאן עזבה להוליווד כדי להגשים חלום בארץ האשליות. עד כמה שהיה ידוע לו, היא עדיין ניסתה לגרום לעיר להאמין בה.

הוא פגש את קלהאן ברינו, שם היא הייתה זמרת ורקדנית מקצועית בבית קפה. הם נסעו יחד לביי טאון ובדרך כמעט הרגו אותם כמה וכמה פעמים. אין כמו סכנת מוות כדי לבצר חברות.

עסקי הבילוש הפרטי שגשגו באל־איי. נראה היה שאנשים כאן לא מפסיקים לרצוח, לשדוד, לרמות ולסחוט זה את זה, בהיקפים שלא ייאמנו. כשהרבה מאוד כסף מרוכז במקום אחד, תמיד יהיו מי שיתפתו לקחת אותו מבעליו החוקיים. וגם מבעליו הלא חוקיים.

הוא חלף על פני בניינים שהוצבו בצורה מסובכת בשיפועי הקרקע התלולים של העיר וכתוצאה נראו עקומים, כאילו נעקרו ממקומם. השורשים היו תמיד רדודים, לעולם לא עמוקים. עומק הצריך מחויבות, וכאן לא היה שום דבר מזה, לפחות לא עד כמה שארצ'ר ראה.

הערב של אל־איי הואר בפנסי רחוב גבוהים, שעמודיהם כפולים כמו שערים של פוטבול, והם נראו כאילו הם מרימים ידיים אל מול איום באקדח. השלט של אן־בי־סי הבהב אליו מכיוון סנסט וּויין, ובמרחק מספר רחובות דרומה ניצבה הקשת הרברבנית של אולפני פארמאונט. רחוב אחד משם בכיוון השני על שדרות הוליווד השתרכו תיירים מכל מקום בעולם מול התיאטרון הסיני של גראומן כדי ללטוש מבט בטביעות ידיים שהוטבעו לעד בבטון הקר.

הוא המשיך להתקדם מזרחה ושלח מבט חטוף לעבר השלט הגדול של Hollywood שבער על הגבעות. אי־שם בשנת 1932 טיפסה שחקנית מיואשת על האות H, כשהשלט היה עדיין Hollywoodland. ממרום האות המפוסלת היא קפצה אל מותה. ארצ'ר הניח שמטחנת הבשר גמרה אותה. אולי בחרה דווקא באות H כי זו הייתה האות הראשונה במילה hell, גיהינום.

הוא עצר מול השער הראשי של האולפנים והציג את רישיון הנהיגה שלו בפני השומר בכניסה, טיפוס גברתן שנראה סובל מהחום, אף על פי שהטמפרטורות בשעה זו של הערב היו סביב עשר מעלות והיה קריר למדי. שערו של האיש היה דק ומאפיר, פניו שמנמנות ורחבות, וגופו התאים לפנים ולא לשיער. הוא נראה כאילו אם ייאלץ לרדוף אחרי מישהו שיפרוץ את השער הוא יחטוף התקף לב. האקדח שנשא בנדן, קליבר 45 מילימטר, התנדנד והוטח בירכו כשהקיף את הרכב ובחן אותו כאילו היה בחורה יפה בתחרות של דוגמניות בגדי ים.

"ההגה בצד הלא נכון, חבוב," פסק לבסוף.

דלאהיי הייתה חברה צרפתית, אבל הדגם הספציפי הזה, 165 קבריולה, תוכנן לנהג אנגלי ולכן ההגה הועבר לצד ימין.

"מהמקום שלי נראה שהוא בדיוק במקום הנכון," ענה ארצ'ר.

גברתני הסתכל בלוח הלחיץ שהחזיק. "תגיד לי שוב את מי אתה מבקר?"

"ליברטי קלהאן. היא חברה שלי."

האיש חייך חיוך רחב. "אתה איש עם מזל."

"אתה מכיר אותה?"

"לבחורה הזאת יש אישיות, כמו שאומרים."

"בין השאר."

"היא באזור של במה שלוש, רק תיסע בעקבות השילוט. אתה יכול לחנות ממש ליד," הוא הוסיף והצביע לכיוון הנכון אחרי שהחזיר לארצ'ר את רישיון הנהיגה שלו. "מצלמים שם סרט על גלדיאטור רומאי." הוא הביט בארצ'ר במבט שגברים נותנים זה בזה כשהם חושבים על מה שאישה יכולה לעשות עבורם. "היא לובשת מין כזאתי טו־גה."

"אין לי ספק שעליה זה נראה טוב יותר מאשר על כל אחד אחר."

האיש הביט ארוכות בארצ'ר בעיני כפתור חומות שהקרינו תאווה חמדנית ומלאת תקווה. "כשהשמש בדיוק בזווית הנכונה, הדבר הזה נהיה שקוף לגמרי."

"אין לי ספק שגם אתה שקוף לה לגמרי," אמר ארצ'ר ונסע.

2

ארצ'ר החנה את המכונית והלך בעקבות השילוט לבמה 3. בדרך לשם הוא חלף על פני משרדי הליהוק, שבהם אנשים מלאי תקווה מעבירים את חייהם בישיבה על כיסאות שתוכננו להיות לא נוחים, בהמתנה למשהו שלעולם לא יקרה. האור האדום מחוץ לאולפן דלק, והוא נשען על הקיר עם חיפוי הסטוקו החום הדהוי והמתין. הוא העביר את זמנו בבהייה בקצות נעלי העור החומות שלו ושאל את עצמו אם היה צריך לבחור את החליפה הכחולה־כהה מבד הסרז' העבה במקום זו מצמר, החומה עם פסים דקים. הוא התחיל לסובב את מגבעת הפדורה שלו בין אצבעותיו, סימן לכך שהוא לחוץ. כבר כמה חודשים שלא ראה את קלהאן. בכל פעם שהגיע לבקר את הגברת, חשש שתהיה שונה, משום שנדבקה בווירוס ההוליוודי — מחלה חשוכת מרפא. אבל לפחות בחברתו היא נשארה כמו שהייתה. עם זאת, הוא המשיך לחשוש ממה שיגלה בפעם הבאה.

או הלילה.

הוא שמע זמזום, והאור כבה. כמעט מייד לאחר מכן נפתחה דלת שעובייה כשלושים סנטימטרים, וחיילי הלגיון הרומי צעדו בסך החוצה.

קלהאן השתרכה בין האחרונים, ופניו של ארצ'ר אורו כשראה אותה. לפעמים נראה שהאישה הזאת היא הדבר הטוב היחיד בכל העיר הזאת, לפחות מבחינתו.

היא הייתה גבוהה, ובלי עקבים היא הייתה רק עשרה סנטימטרים מתחת למאה שמונים וחמישה הסנטימטרים של ארצ'ר. חמוקיים במקומות הנכונים, שיער בלונדיני טבעי שפיזז בחופשיות על כתפיה החשופות והדהיר את הדם בגופו. הפנים שלה היו מושלמות באופן שהיה יכול לגרום לגברים לבהות בה בלי הפסקה. כשראתה את ארצ'ר היא חייכה וחיבקה אותו חיבוק חזק, מכל הלב. רק בשביל הנשיקה שהצמידה לשפתיו היה שווה לנסוע עד לכאן.

הם לא היו זוג. הם שכבו רק פעם אחת ויחידה — עוד כשהיו בביי טאון, לפני למעלה משלוש שנים. אבל אז, בהסכמה שבשתיקה ובכמה מלמולים תחת השפעת אלכוהול, שבמפתיע יצר אצלם צלילות מספקת, הם החליטו שהחברות ביניהם ראויה ליותר מסקס מזדמן. היא הייתה האישה הכי יפה שהכיר, ולעיתים קרובות הוא הרגיש מאוים ממנה, וזה רק העצים את כוח המשיכה שלה. נשים ביישניות אף פעם לא עשו לו את זה.

הוא התחיל להרגיש כלפיה כפי שכל גבר מקווה להרגיש כלפי אישה מתישהו. יכול להיות שהרגשות האלה היו שם במשך זמן רב, אבל עוצמתם השתיקה אותו. הוא חשב שאולי יום אחד, בקרוב, יפר את השתיקה הזאת.

"עשית את זה," היא אמרה, כאילו התמודד בגבורה עם ים סוער כדי להגיע אליה, ולא סתם נהג מאה ושלושים קילומטר דרומה בכבישים חלקים.

"אני לא יכול לסרב לבחורה יפה. זאת חולשה."

הוא הציע לה סיגריית לאקי סטרייק, הצית אחת לה ואחת לו, והם פנו לסמטה מרוצפת בטון, שהובילה לחדרי ההלבשה. על פניהם חלפו בוקרים ואינדיאנים ושני חייזרים שקראו דפי קוֹלְשיט שפירטו את לו"ז הצילומים ליום המחרת.

"מה שלום וילי?" היא שאלה.

"כרגיל, וילי. וקוני כרגיל קוני. וביי טאון עדיין לא שקעה באוקיינוס השקט, אם כי אולי זה רק עניין של זמן."

קוני מוריסון הייתה פעם אשתו של וילי דאש, ומאז היא המזכירה שלו. עכשיו הם היו זקוקים זה לזה הרבה יותר משהיו כנשואים. וילי היה חוקר מעולה, ובשלוש שנים הוא לימד את ארצ'ר הרבה יותר מכפי שהיה יכול לצפות.

"איך מתקדמת קריירת הקולנוע?" הוא שאל רק כי היא הייתה רוצה שישאל.

"ההפקה שאני משתתפת בה כרגע היא סוג ב' לגמרי. התקציב כל כך נמוך שיש לנו רק שנים־עשר חיילי לגיון. צריך לצלם אותם מזוויות ממש ספציפיות ולפעמים לחזור על הצילומים שוב ושוב, כדי שזה ייראה כאילו יש כאן אלף מאתיים. ואין לנו אריות אמיתיים על הסט, אז משתמשים בתמונות סטוק שלהם מנופפים בכפות באוויר ושואגים, ואז משלבים את זה בעריכה ומצלמים את הגלדיאטורים מגיבים אליהם. האריה של אם־ג'י־אם יותר מפחיד מזה. זה פתטי."

"היו לך תפקידים טובים לאחרונה?" הוא שאל, שוב כי הרגיש מחויב לשאול.

"טוב, אתה יודע שבשנה שעברה היה לי תפקיד לא רע ב'בצהרי היום' עם קוּפּ. אבל אתה לא יודע שבשנה שעברה עברתי שלב באודישנים ל'האיש השקט' ולא התקבלתי. הייתי מתה לפגוש את דיוק ויין, אבל הסרט מצולם באירלנד. ובעיר הזאת, אם אתה לא נמצא יותר מדי זמן, פשוט שוכחים ממך."

"יש לך משהו על האש כרגע, חוץ מהגלדיאטורים?"

"היצ'קוק יצלם בקיץ את 'אליבי'. הוא מבוסס על מחזה, והסוכן שלי מארגן לי אודישן. אבל אם זה לא יסתדר, יש שמועה שאחרי שהיצ'קוק יסיים את 'אליבי', יכול להיות שהוא יביים עוד סרט בשם 'חלון אחורי'. הצילומים אמורים להתחיל בנובמבר." היא הביטה בו במבט בוחן. "שמעת על זה?"

ארצ'ר נשף את עשן הלאקי סטרייק שלו וטלטל את ראשו לשלילה. "אני לא קורא את העיתונות של תעשיית הסרטים. גם ככה קשה לי לקרוא את הדואר שלי ואת המחשבות שלי."

"זה מין סיפור בלשי מציצני כזה. בכל אופן, יש שם דמות ראשית נשית מעולה שמתוארת כאישה גבוהה, בלונדינית ואסרטיבית — אתה יודע, מקצוענית בתחומה שבכל זאת מחפשת את הגבר הנכון שיעניק לה טבעת וילדים."

"נשמע כמו תפקיד שנכתב בשבילך, מינוס הטבעת והילדים."

הוא שלח אליה מבט שקיווה לחלץ ממנה תגובה משמעותית יותר, אבל הגברת לא נפלה בפח.

היא הסתחררה קלות בטוגה שלבשה וכמעט התנגשה בוויקינג שצעד בכיוון השני. ארצ'ר משך והסיט אותה ממסלול התנגשות בגרזן של האיש ובמבטו התאוותני.

"בכל אופן, כשיגיע הרגע הסוכן שלי ינסה להשיג לי אודישן גם לזה, ואז אולי גם אודישן שני מול מצלמה, אם ירצו אותי לתפקיד מספיק גדול. ואם אקבל את התפקיד הזה וגם תפקיד ב'אליבי', זה ממש יהיה קרש קפיצה. שני סרטים של היצ'קוק, לא סתם אחד, באותה שנה!" רגע לאחר מכן התקווה שלה התפוגגה.

"מה קרה?" הוא הבחין בכך ושאל.

היא הציצה לעברו, ובמבטה ראה משהו שמעולם לא ראה קודם באישה הזאת: השלמה.

"כלום," היא אמרה. "רק ש… לפעמים זה קשה. אתה עובד נורא קשה ונדחה מאה פעמים בשביל להתקבל לאיזה תפקיד אחד עלוב. זה… בשלב מסוים זה עושה לך משהו. אבל צריך להמשיך להאמין."

הוא מחה חתיכת טבק מלשונו והרגיש שהווירוס ההוליוודי מתמקם ביניהם כמו חומה. "אני אחזיק אצבעות," אמר בנימה מעוֹדדת. הוא לא חשב שהוליווד טובה לה, אבל הוא גם ידע כמה היא רוצה להיות כוכבת.

"אני כל הזמן עובדת. אין לי חוזה בלעדיות של כוכבת, אז אני מצלמת שלושה סרטים בשני אולפנים שונים, כולל סרט הגלדיאטורים הזה ביוניברסל. אחר כך אני משחקת באחים וורנר באיזה סרט בלשים שקשור בסודות אטום. אחר כך אני נוסעת לצלם קומדיה רומנטית באריזונה, גם זה בוורנר. ואנשים מכירים את השם שלי והכסף ממש טוב, ואני עוד לא שחקנית בדרג ביניים אפילו." היא עצרה לרגע ושלחה אליו מבט מהיר כשעיניה שוב נוצצות. "וארצ'ר, בדיוק קניתי בית קטן, שני חדרים, ברחוב ליד מלרוז, ליד הקאנטרי קלאב וגם יש לי אוטו משלי."

זה עודד את ארצ'ר. "איזה אוטו?"

"פולקסווגן. ירוק עם חלון אחורי מפוצל. ראית כזה פעם?"

"רק כשנלחמתי בברלין."

פניה קדרו, והוא לא חשב שזה קשור להערה מצידו על הלחימה בנאצים.

"אבל בחודש שעבר חגגתי שלושים, והשעון מתקתק. אני לא קייט הפבורן. הפנים שלי לא ייראו טוב בתפקידים של דודות בתולות זקנות או של אימהות עם ילדים בוגרים. אני סתם איראה זקנה. ואני לא רוצה לגמור איזו אף אחת חסרת חשיבות עם פנס תאורה קטן שמכוון עליה בזמן שהיא אומרת את השורה היחידה שלה בסרט עלוב שבחיים לא יעבור את שלב העריכה. או שאני אבזבז את שארית הכסף שלי על מאמני אולפנים וסוכנים לא אלגנטיים שידחפו אותי דרך איזו דלת אחורית ואנשים ידברו עליי לא יפה מול הפרצוף שלי." היא הסתכלה עליו. "אם תראה שזה קורה לי, ארצ'ר — תירה בי."

הוא עיכל את מה שאמרה וענה, "טוב, אם זה ישפר את ההרגשה שלך, כשמצב הפשיעה ממש טוב אני מרוויח שבריר ממה שאת מרוויחה, אבל בדרך כלל יש לי חופש בימי ראשון ובחג המולד."

"אני יודעת שאני צריכה להעריך את מה שיש לי, אבל קרעתי את עצמי בשביל זה. ויש אמת בסיפורים על המתרחש על הספות בחדרי המפיקים, שתדע לך."

הוא הסתכל עליה במבט נוקב. "את לא…"

"ארצ'ר, מה שעשיתי נשאר ביני לבין עצמי ואנוכי." היא נראתה מלאת צער, הבעה נדירה אצלה. "אבל אני שומעת שהטלוויזיה ממש מתחילה להצליח," היא אמרה. "אולי כדאי לי לנסות את הכיוון הזה."

"לפני כמה ימים הייתי בערב אצל וילי וראיתי פרק של 'דראגנט'. לא רע."

"שמעתי שהם עובדים עם המשטרה כדי שזה יצא אותנטי." היא שלחה אליו מבט חד. "היי, ארצ'ר, אתה באמת בלש. אתה יכול להיות הסיידקיק החדש לדמות של ג'ו פריידיי. תעשה מלא כסף. ואז שנינו נהיה שחקנים."

היא אמרה את זה בצורה שנראתה לארצ'ר עצובה קצת. כאילו רצתה חבר שייאבק לצידה על הקריירה.

"אבל לא הייתי נהנה כמו שאני נהנה עכשיו, אפילו לא קרוב. אז מה התוכנית להערב?"

"ארוחת ערב בצ'ייסנ'ז ואז נלך לשתות בקוקונאט גרוֹב, ואחר כך נעלה לסוויטה בפנטהאוז ונפתח את 1953 עם שמפניה וכמה אח"מים."

"איך השגת את הפנטהאוז במלון אמבסדור?"

"דרך הבמאי של הסרט פח הזה, דני מארס. זה המקום של אשתו, גלוריה. אשתו השלישית. גלוריה ירשה כסף מהמשפחה שלה שחיה בחוף המזרחי. ולמקרה שאתה תוהה, לא, אני לא מתכוונת להיות אישה מספר ארבע."

"אני שמח לשמוע, כי ארבע זה ממש לא מספר המזל שלך."

הם צעדו שלובי זרוע וחלפו על פני מה שנראה לארצ'ר כמו רין טין טין משתין על טיפוס אומלל, שעומד במקום ומנסה להשתחל מתוך תחפושת שריון עלובה של האולפנים.

הוא וקלהאן המשיכו לצעוד הלאה, היישר לעבר 1953.