החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אדון מוצרט מתעורר

מאת:
מגרמנית: חנה לבנת | הוצאה: | 2014-05 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

רק אתמול בלילה שכב וולפגנג על ערש דווי, ועכשיו הוא מתעורר במקום זר ובתקופה לא מוכרת, כפי שמתברר לו אט-אט. את אימי המסע שלו בזמן לשנת 2006 הוא מסוגל להסביר לעצמו אך ורק באמצעות ייעוד אלוהי: עליו לסיים סוף סוף את הרקוויאם שלו.

וולפגנג תועה ברחביה של וינה המודרנית כאנכרוניזם חי. הוא אינו מעז עוד לקרוא לעצמו מוצארט ומסתבך בדלתות הרכבת התחתית. לצדו עומדים כנר נודד פולני, אניו הצעירה והדחף הפועם בו להפוך על פיהן הרמוניות שחיבר. אבל ככל שמתמשכת שהותו של וולפגנג בתקופה הזרה לו, כך מעיקה עליו יותר ויותר השאלה מה מצפה לו אחרי שיסיים את הרקוויאם.

מקט: 15100107
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 קטע מוזיקלי שנועד לשמש מבוא לפוגה, פרק ראשון בסוויטה או מבוא לאופרה. במאה ה־19 היה הפרלוד שם של יצירה קצרה או קטע לפסנתר, כדוגמת ה"רקוויאם" של מוצרט. (כל ההערות הן הערות המתרגמת)

המוות הוא אח קר.

באצבעות קרות ככפור הוא אוחז בו, מושך אותו, מטלטל אותו, עד ששיניו נוקשות אלה כנגד אלה.

ואולי אלה זרועותיה של זופי האוחזות בו מתחת לכתפיו? הוא מרגיש איך היא מרימה אותו, הדמות העדינה הזאת, כדי שקונסטנצה תוכל להחליף את חולצתו הקרה מזיעה.

עזבי אותי, הוא רוצה לומר, אבל אינו מצליח להפיק דבר מלבד גניחה עמומה. ואיך הוא אמור לבצע את כל מה שעוד נותר לו לעשות, אם אינו יכול אפילו לבכות?

שעטותיהן הנוקשות של פרסות הסוסים, שבדרך כלל התקבלו בברכה כחילופי מקצב נעימים לאוזן, ייסרו הפעם את גולגולתו כאילו רמס הסוס אותו עצמו בפרסותיו.

"הנה הוא בא, תודה ושבח לאל!"

משב של רוח אומר לו שזופי זינקה ממקומה, שלהבות של נרות הודפות את הצללים ברחבי החדר, והוא מרגיש איך ידיה של קונסטנצה לופתות את ידיו כאילו יכלה להחזיק בו. עיניו עצומות גם עכשיו, ואף על פי כן הוא יודע מהי הבעת פניה, נעימת קולה מסגירה את הדמעות שהיא כובשת במאמצים רבים, מסגירה את חזיון התעתועים המאיים להשתלט עליה. בשארית כוחותיו הוא מרים את העפעפיים, מזהה במעומעם את התווים המוכרים לאורם של נרות השעווה. הם הדליקו שפע של נרות. המוות הוא אח שחור.

הוא מניע את זרועו במאמצים רבים, אך לשווא, הוא אינו מצליח להגיע עוד אל לֶחייה של קונסטנצה, גופו נעשה כבד, כאילו הוא שייך למישהו אחר.

קול נקישות עזות בדלת, הוא נבהל, מתכווץ, ואף על פי כן אינו מסוגל להתנועע. הוא רוצה להתרומם על רגליו, אבל שוכב כנוע ויודע שימשיך לשכב שם.

יד מתנועעת, כבדה וקרה על מצחו.

"נחוצות ממחטות. וגם מים קרים. מהר." קולו של הרופא, אבל הוא לא יוכל לעזור לו.

"קְלוֹסְ־סֶט." קול חרחור, יותר מזה אינו מצליח להפיק.

"מוצרט היקר, תישאר במיטה ותשכב בבקשה."

וכי מה יוכל לעשות אם לא לשכב? כפות ידיו הקרות של קלוסט אוחזות בזרועו, הודפות את שמיכת הפלומה הצידה, ממששות את רגלו.

הרופא מנמיך עוד את קולו. "יש לו יותר מדי נוזלים מזיקים שגופו מנסה להיפטר מהם. הקזת דם תביא לו הקלה."

אף שהוא מתאמץ מאוד להביע התנגדות, מחאתו אינה נשמעת.

"איפה לשים את הממחטות?" גם קולה של זופי אינו אלא לחישה. כאילו קול נשים מתוק עלול ליטול ממנו את חייו.

"תכינו מהן תחבושת. המים קרים? צריך לקרר לו את הראש, וגם את המצח."

הוא מרגיש את מגע המתכת בסובך השוק שלו, כוחו אינו עומד לו כדי להתגונן. וכבר הוא מרגיש את הכאב הקטן של החתך. אהה, צְמא הדם הזה! עכשיו נעשה לו קר עוד יותר, כאילו עם הדם זולגת מתוכו גם שארית החום, השארית האחרונה של חיותו. עד מהרה הוא חדל להבין את מה שמדברים סביבו, רק עוד מלמול חלש, כאילו כבר מזמן התרחק משם.

המוות הוא אח דומם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אדון מוצרט מתעורר”