החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאומצות

מאת:
הוצאה: | 2010 | 118 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

ספר זה פורש את סיפוריהן של 15 נשים מאומצות בישראל החל מגיל האימוץ המוקדם וכלה בהפיכתן לאמהות. סיפורי החיים שמגוללות הנשים כוללים שאלות חברתיות פסיכולוגיות ופילוסופיות ביחס להגדרתם של מושגים כגון השתייכות, אהבה אמהית, הבנייתה של אמהות, נטישה ועוד. בספר זה מתחקה הכותבת אחר אבני דרך מרכזיות בחייה של המאומצת, היא בוחנת חוויות של השתייכות ודחייה בגיל הרך, הצורך להשיג מידע בגיל ההתבגרות, תהליך פתיחת תיק האימוץ, תהליך ההכרות עם המשפחה הביולוגית אל מול הפגנת הנאמנות כלפי המשפחה המאמצת, ותפיסת האמהות שעה שנשים מאומצות הופכות אמהות בעצמן. תיאוריהן של הנשים מלווים בדיון תיאורטי הלקוח מהספרות העכשווית לחקר נושא האימוץ. ד"ר הילה העליון מלמדת בתוכנית ה-MA ללימודי משפחה בחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי של המכללה למנהל, ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן. ספרה הראשון "גן נעול" מגולל את סיפוריהן של נשים מטופלות פוריות בישראל.

מקט: 4-749-101
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אימוץ תוך–ארצי: בספר שמות, פרק ב', מופיעה העדות הראשונה לקיומו של מוסד האימוץ ביהדות: ותהר האישה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים: ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור. ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותיקחה. ותפתח ותראהו את הילד. והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אישה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד: ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד: ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והינקהו לי, ואני אתן את שכרך. ותקח האישה הילד ותניקהו. ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו (פסוקים א'-י"א).

עיון דקדקני בפסקה התנ"כית מיטיב לחשוף את משולש היחסים המורכב אם ביולוגית–ילד–אם מאמצת. הדיאלוג השפתי הנרקם בטווח שבין האם הביולוגית לבין האם המאמצת מתאפיין בבחירה מוקפדת של מילים לתיאור דמויות הנשים. ראשית, הפרידה מהילד הביולוגי נעשית בתיאור המורכבות הרגשית הכרוכה בוויתור על ילד, שכן רק לאחר שלושה חודשים של ניסיונות הסתרה, ניסיונות לשמור על הצאצא הביולוגי במשפחתו, מתקבלת ההחלטה להוציא אותו מביתו. אין זו החלטה קלה, שכן הסופר התנ"כי משתמש במילים: "ולא יכלה עוד" לתיאור מצבה של האם הנאלצת למסור את בנה. אקט המסירה איננו פשוט, הוא מלווה בפעלים רבים של הגנה וחרדה לגורל הבן. פקעת האנוש הקטנה מוטמנת בתיבה כשהאם הביולוגית שולחת את אחותו לראות מה יעלה בגורלו. הקשר החדש שנוצר עם האם המאמצת נעשה בתיווכה של האמה, ורק לאחר שזו מושה את העולל מן המים ניגשת אליה האחות ובדרך ערמה היא מציעה את שירותיה של מינקת. שעה שבת פרעה מסכימה לעסקה אצה העלמה וקוראת את אם הילד. בשלב זה האם הביולוגית עדיין מכונה אם. עם זאת מעניין לראות כיצד בוחר הסופר התנ"כי לשנות את שמה, וכנראה גם את מעמדה לאחר שהיא נפרדת ממשה, שכן לאחר הנקתו מכנה אותה הסופר התנ"כי האישה. בכל הטקסט כולו מכונה משה עצמו הילד, כנמצא במעין מעמד בו אין הוא שייך לאף אחת. רק לאחר שהוא מובא לבת פרעה וגדל עמה הוא זוכה לכינוי: "ויהי לה לבן". הבחירה בביטוי זה רומזת על כך שרק במסגרת מוסד האימוץ, ועם ביסוסו של קשר הורה–ילד, מוענקת למשה זהות המשייכת אותו למשפחה - משפחה חדשה, בדמות בת פרעה (אם מאמצת וחד–הורית). עם זאת, הבחירה לתאר את מעמדו כבן של, ולא את בת פרעה כאמו, רומזת גם על האופן בו מקפיד הסופר התנ"כי לתאר את מורכבות הקשר האמהי (אם ביולוגית ואם מאמצת) ובאופן זה לשמור על כבודה של הביולוגית. פסקה קצרה זו היא ביטוי מרתק לאופן בו במסגרת מוסד האימוץ נחשפים נימים רגישים ומורכבויות רבות המלוות את האינטראקציה שבין הצדדים השונים. בדומה נראה כי מעמדו של האב הביולוגי נותר מושתק. נראה אפוא כי גם המחוקק הישראלי היה מודע היטב למורכבות זו, אשר באה לידי ביטוי כבר בחוק אימוץ ילדים (תשמ"א–1981). חוק זה הכשיר את המוסד הממשלתי הקרוי "השירות למען הילד" כשירות הממלכתי היחידי המוסמך לפעול בכל הקשור לאימוץ בישראל. השירות למען הילד פועל במסגרת משרד הרווחה, האגף לשירותים חברתיים ואישיים (לוי–שיף, 2001).

במסמך הרקע שהוגש לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בינואר 2002 מתוארת פעילותו של השירות, מטרותיו ומעמדם המקצועי של העובדים במסגרת השירות (צוובנר ורוסו, 2002). הבחירה בשם "השירות למען הילד" מעידה על התפיסה האידיאולוגית שליוותה את פעילות השירות: גוף שמטרתו לקדם את רווחתם של הילדים המאומצים. עם זאת, במסגרת השירות מקבלות מענה גם אוכלוסיות נוספות כגון נערות בהיריון, היריון מחוץ לנישואין, משפחות בתור לאימוץ ומאומצים בוגרים המעוניינים לפתוח את תיק האימוץ. במסגרת פעילות האימוץ התוך–ארצי השירות למען הילד מתווך בין שלושה גורמים: האם הביולוגית - המעוניינת למסור את הרך הנולד לאימוץ, הילד - המועמד לאימוץ, והמשפחה - הרוצה באימוץ ובהורות פסיכולוגית–חברתית.

מחקרים שהתבצעו בעולם מצביעים על ירידה משמעותית באחוזי האימוץ התוך–ארציים, בהשוואה לאימוצים בינלאומיים. לטענת החוקרים, תהליכים של גלובליזציה ופריחתם של עמותות וגורמים מתווכים הרחיבו את אפשרויות האימוץ (Brodzinsky & Palacios, 2005). נתון זה, יחד עם המורכבות והסודיות הכרוכים באימוץ סגור, משליכים גם על הגישה במדינת ישראל. מחקרים נוספים שהתבצעו בשנים האחרונות מצביעים על כך שלמרות שהבסיס לקיום מוסד האימוץ הכלל עולמי יונק מהתפיסה ההומניטרית כי זכותם של כל ילד וילדה לגדול בבית קבוע (שעה שהוריהם בחרו לוותר עליהם), עדיין ישנם מצבים המוגדרים כ"אימוצים בלתי עמידים" (Fisher, 2003; Schwartz, 2006). אימוצים בלתי עמידים(disruptive adoptions) מוגדרים על–ידי החוקרת ליטה לינזר שוורץ (Schwartz, 2006) כאימוצים שהתחילו כרגיל, אך במהלכם החליטו ההורים המאמצים שלא להמשיך בתהליך ולהגיע לסופו. היא מסבירה מה הן הסיבות לאימוצים שכשלו, וטוענת כי במורכבות הפסיכולוגית והמשפטית הכרוכה באימוץ, ישנם גורמים רבים אפשריים להפסקת התהליך, למשל: אם ביולוגית שמסרבת לעמוד בהסכמתה למסור את הילד ומבטלת את ההסכמה שנתנה; התערבות של אב ביולוגי המסרב להמשך התהליך; חוסר התאמה בין הילד לבין משפחתו המאמצת; וגם חוסר הסתגלות של ההורה המאמץ.[0] שוורץ מסבירה כי מצבים מעין אלה עלולים לגרום לילד/ה בעיות רגשיות ופסיכולוגיות רבות, פגיעה בביטחון העצמי, חיזוק תחושת הדחייה, רגשות של אשם ובושה, ובעתיד אף חוסר יכולת לבסס יחסי אמון. במצבים קיצונים הנטישה השנייה נחווית על–ידי הילד/ה כטראומה של ממש (Ibid.).

אימוץ בתוך ישראל כולל מספר מסלולי אימוץ.

המסלול הראשון מיועד לאנשים חשוכי ילדים אשר מבקשים לאמץ את ילדם הראשון, ובמסגרת מסלול זה ניתן לאמץ עד שני ילדים. הילד מוגדר כתינוק עד גיל שנתיים שהוריו הביולוגיים חתמו על מסמכי ויתור הורות. המאמצים הפוטנציאליים נכנסים לתור האימוץ, כשהם יכולים במקביל להמשיך גם בטיפולי פוריות לשם השגת הורות ביולוגית, ותור האימוץ נשמר עבורם. במסלול זה ההמתנה נמשכת בממוצע חמש שנים. בני הזוג חייבים להיות נשואים בנישואין המוכרים על–ידי משרד הפנים, וצריכים להוכיח את יכולתם הכלכלית לפרנס ילד. כמו כן קבע המחוקק כי במסלול "התור הקדוש" לא יעלה הפער בין גיל בני הזוג לבין התינוק על 43 שנים. אם במהלך התקופה הצליחו בני הזוג להשיג הורות ביולוגית, באמצעות טיפולי פוריות או בדרך טבעית, הם יכולים לבחור לצאת מן התור ולפנות את מקומם לאלו שמצויים אחריהם ברשימת ההמתנה.

המסלול השני הוא מסלול של קבלת תינוק בהקדמת תור. הקדמת התור מתאפשרת בשעה שמתגלה אצל התינוק המועמד לאימוץ בעיה רפואית או התפתחותית, תינוק בעל רקע גנטי קשה או שזקוק לגמילה מסמים. במקרים אחרים מדובר בתינוקות בעלי מראה שונה, או בילדים שהוריהם הביולוגים מתעקשים על שמירת הקשר עם הילד (אימוץ פתוח). אם בני הזוג מביעים את הסכמתם לקבל תינוק עם צרכים מיוחדים תור האימוץ מתקצר והם יכולים לקבלו גם לאחר שנתיים או פחות של המתנה. גם במסלול זה מקפידים עובדי הרווחה לשמור על פער של עד 43 שנה בין ההורים המאמצים לבין הילד (שני בני הזוג).

המסלול השלישי הוא מסלול של אימוץ ילדים בוגרים, דהיינו ילדים בגילאי שנתיים עד 11. הילדים מחולקים על–פי קבוצות גיל: 1. עד גיל בית–ספר. 2. מגיל בית–ספר ואילך. במסגרת מסלול זה מתאמץ השירות לשמר את קשר האחאים, ולמסור אחים יחד לאימוץ.[1]

כל מסלולי האימוץ שצוינו לעיל כוללים מספר שלבים פורמליים בקשר המתקיים בין המשפחות המאמצות לבין עובדי השירות והילד המועמד לאימוץ. בשלב הראשון המשפחה המעוניינת לאמץ ילד יוצרת קשר עם אחד ממרכזי השירות למען הילד. לאחר הקשר הראשוני מקבלים ההורים המועמדים טפסי הרשמה ודף הסברים. לאחר מילוי הטפסים ושליחתם נקבע מפגש פרונטלי בין המשפחה המבקשת לאמץ לבין עובד/ת השירות. אם הזוג חשוך ילדים, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי במכון פרטי מחוץ לשירות (מבחני פיל"ת). אם לזוג יש ילדים, האבחון נעשה על–ידי עובד/ת השירות.[2] לצד האבחון הפסיכולוגי נדרשים בני הזוג להוכיח כשירות רפואית. עובדי השירות אחראים לבצע בדיקה במשטרה לגבי עברם החוקי של בני הזוג ("גיליון יושר"). כל הטפסים העוסקים בשאלת "המסוגלות ההורית" מובאים אל הוועדה לאישור. במסגרת כל מסלולי האימוץ, משתתפים בני הזוג ב"קבוצת הכנה" לפי מסלול האימוץ שבחרו. כשתקופת ההמתנה מגיעה לקיצה מקבלים בני הזוג פנייה רשמית לבוא ולקחת את הילד. מיום המסירה ולפרק זמן של שישה חודשים עוקב השירות אחר היקלטות הילד במשפחה המאמצת. בחודשים אלה הילד נמצא עדיין באפוטרופסות השירות. מעקב זה כולל את ביקורי עובד/ת השירות בבית המשפחה המאמצת. אם הדיווח הוא חיובי, פונים בני הזוג לבית המשפט לקבלת "צו אימוץ". השירות שולח במקביל תזכיר לבית המשפט, ואז מוּצא צו אימוץ רשמי. הילד נרשם במסמכי ההורים והופך לילדם החוקי. הוא מקבל תעודת זהות חדשה ונמחק ממסמכי ההורים הביולוגיים. בכך הופך הילד לילדם החוקי של ההורים המאמצים וגם מתנתק מההורים הביולוגיים מבלי להשאיר חותם שיאפשר להם לאתרו.[3]

בישראל, בדומה לארצות אחרות בעולם, נהוגות שתי גישות באימוץ ילדים. הגישה הראשונה קרויה "אימוץ סגור" והשנייה - "אימוץ פתוח".[4] "אימוץ סגור" משמעו אימוץ שבמהלכו אין לילד המאומץ ולמשפחה הביולוגית אפשרות ליצור קשר. באימוץ מסוג זה לא נשמר הרצף בין המאומץ להוריו הביולוגיים.[5] לעומתו, במסגרת "אימוץ פתוח" נשמר הקשר בין הילד המאומץ והמשפחה המאמצת לבין ההורים הביולוגיים. הקשר יכול להתקיים בצורת מפגשים, החלפת מכתבים, העברת קלטות וידיאו או העברת מידע באמצעות פקידת הסעד. את ההחלטה לאפשר אימוץ פתוח מאשר רק בית משפט לענייני משפחה, תוך בדיקה קפדנית של יכולתה של המשפחה הביולוגית לכבד את גבולות האימוץ ולהכיר בזכותם של ההורים המאמצים להוות הורים של ממש לילד המאומץ. במסגרת קבלת ההחלטה על אימוץ פתוח ניתן מקום רב גם לאופי המשפחה המאמצת וסף הרגישות שלה לקבל התנסות שכזו. עם זאת, יש לזכור כי השירות מצהיר על כך ש"טובת הילד" עומדת מעל כל החלטה שכזו. בהחלטה של אימוץ פתוח ולאור מורכבות החוויה, מלווה השירות למען הילד את המשפחה המאמצת במסגרת של טיפול פרטני וקבוצתי. חוקרים אשר השוו בין אימוץ פתוח לסגור טוענים כי המגמה העולמית, הן בארצות–הברית וקנדה והן במדינות אירופה, היא לנוע לעבר האימוץ הפתוח. כמו כן, טוענים החוקרים, יש צורך לבחון את ההשלכות הרגשיות והפסיכולוגיות של האימוץ הפתוח על הילדים, ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים. המצדדים באימוץ פתוח טוענים כי קעקוע הסודיות מקונטקסט האימוץ הוא לא רק אקט מוסרי אלא גם בעל השלכות חיוביות לכל הנוגעים במרקם הקשר המשפחתי. חוקרים אלה טוענים כי ככל שתתרחב הפתיחות בין חברי המשפחה החדשה תפחת גם תחושת חוסר הוודאות וחוסר הביטחון של ההורים המאמצים ביחס להורים הביולוגיים. סידור זה גם יפחית את תחושות חוסר הוודאות, החרדה והפחד של האם הביולוגית בכל הנוגע לגורלו של הילד שמסרה לאימוץ. במקביל ירחיב האימוץ הפתוח את תחושת השליטה של האם הביולוגית במהלכים שלא אחת נכפו עליה. כמו כן, המצדדים טוענים כי גם עבור הילד האימוץ הפתוח הוא אלטרנטיבה ראויה ביותר, שכן במסגרת זו תפחת תחושת הדחייה והאובדן של ההורים הביולוגיים. תהיה לכך השלכה מיידית של חיזוק ביטחונו העצמי, העלאת הדימוי העצמי שלו והפחתת קשיי הסתגלות אפשריים (Brodzinsky, 2005; Sykes, 2001). לעומת זאת, המתנגדים לאימוץ הפתוח טוענים כי דווקא הקשר עם משפחת המוצא הביולוגית יכול לגרור תחושות של חוסר שליטה וחוסר ביטחון בקשר להורים המאמצים. חוויה זו עלולה להפריע בהתקשרות הרצויה בין המאומץ למשפחתו החדשה ולקעקע את תחושת הזכאות של ההורים המאמצים ביחס לילדם. לטענת המתנגדים דווקא האימוץ הפתוח הוא זה שבמסגרתו יחוש הילד המאומץ תחושות של בלבול, ביטחון עצמי נמוך וחוסר יכולת להתקשר למשפחתו החדשה (Brodzinsky, 2005; Cocozzelli, 1989).

במסגרת "חוק אימוץ ילדים 1981″ קבע המחוקק כי החל מגיל 18 רשאי/ת המאומץ/ת לפתוח את "תיק האימוץ", ולקבל פרטים על המשפחה הביולוגית. השירות למען הילד שומר את כל הפרטים על נסיבות המסירה ועל ההורים הביולוגיים עבור כל מאומצ/ת בישראל. חוק אימוץ ילדים מאפשר רק למאומצ/ת לפתוח את התיק, ולא להורה הביולוגי. הפנייה נעשית במספר שלבים: ראשית, פנייה בכתב למרכז הארצי של השירות למען הילד בירושלים. בפנייה על המאומצ/ת לפרט שם, גיל ושאר פרטים אישיים לשם המשך הקשר עם השירות. לאחר מכן יוצרת עובדת השירות קשר עם המאומצ/ת המבקש/ת לפתוח את התיק ומזמנת אותו/ה לפגישה. הפגישות כוללות היכרות והכנה של המאומץ להתמודדות עם המידע החדש שאליו יתוודע בהמשך. באם המאומצ/ת מבקש/ת ליצור קשר עם האם הביולוגית התיווך נעשה על–ידי השירות למען הילד, באמצעות פנייה של עובדת השירות אל המשפחה הביולוגית. הפגישה מתאפשרת רק אם האם הביולוגית מסכימה לקיים את המפגש. המפגש נעשה על פי רוב במשרד השירות למען הילד ובנוכחותה של עובדת סוציאלית.[6]

עם זאת, יש לזכור כי במקרים מסוימים בקשתו של הילד לפגוש בהוריו הביולוגיים נתקלת בסירוב מצד המשפחה הביולוגית. מצב זה משאיר את המאומצ/ת בחוסר אונים, שכן סירובה של המשפחה הביולוגית לקיים את המפגש סותמת את הגולל על ניסיונות הבניית הזהות שלו/ה. בהקשר זה מעלות חוקרות ישראליות שאלות אתיות ומשפטיות מעניינות ביותר ביחס לזכות המאומץ להתחקות אחר הוריו הביולוגיים. החוקרת רות זפרן טוענת כי תמצית הפרדוקס מתאפיינת בנטייה ההפוכה הניכרת במוטיבציות השונות שבין המאומץ להורה הביולוגי. בעוד ההורה הביולוגי יסרב לייצר את המפגש וירצה לצמצם את חשיפת הפרטים, המאומץ מצדו יבקש להרחיב את היריעה וללמוד על הביוגרפיה הביולוגית שלו. לטענתה, פער זה גורר מצב בו מודר המאומץ מזכותו הבסיסית להתחקות אחר זהותו. עוד מוסיפה זפרן כי חוק אימוץ ילדים תשמ"א–1981, שנחקק בעקבות דו"ח ועדת עציוני, צמצם את הזכות הזו. סעיף 30, התקף עד היום, הסדיר את נושא העיון בפנקס האימוצים וקבע כי פנקס האימוצים לא יהיה פתוח לעיון, אלא בפני היועץ המשפטי לממשלה, רושם הנישואין לצורך מילוי תפקידו ופקיד סעד ראשי. מצב זה יתקיים רק:

לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים… רשאי פקיד הסעד להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו. סירב פקיד הסעד לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מפקיד הסעד.

על–פי זפרן, מן ההסדר עולה הכרה חלקית לפחות בזכות ההתחקות, שהרי ההסדר מאפשר למאומץ עיון בפנקס האימוצים, הכולל, כאמור, מידע מזהה אודות הוריו הביולוגיים או לכל הפחות אודות אמו. זכותו העקרונית של מאומץ בגיר להיחשף לרישום המתייחס אליו הוכפפה אמנם לשיקול דעתו של פקיד הסעד, אך אין בכך כדי לשלול את קיומה. בנסיבות בהן מסרב פקיד הסעד לאפשר את העיון, יוכל המאומץ לפנות לבית המשפט לקבלת סיוע. על–פי זפרן, קיים פרדוקס בין מובנה המילולי של ההוראה לבין העמדה המקובלת במסגרת הנחיות פנימיות שהוציא השירות למען הילד. שכן מחד באופן עקרוני קנויה זכות עיון, אך למעשה הפעלתה נתונה לשיקול דעת פקיד הסעד, ומאידך השירות קבע, במסגרת הנחיות פנימיות שהוציא, נוהל קפדני בנוגע לקבלת נתוני פנקס האימוצים. במסגרת הנהלים הפנימיים של השירות פקידת הסעד פוגשת את המאומץ ומכינה אותו לפתיחת התיק, והמידע נמסר לו רק במפגש השני. בשלב זה לא נמסר מידע מזהה על ההורים הביולוגיים, אלא רק מידע שכולל נתונים תיאוריים על האם, מצבה, השכלתה, מוצאה והנסיבות שהובילו לאימוץ. יש לציין כי כמות המידע ואיכותו משתנה מתיק לתיק, ובמקרים רבים היא דלה ביותר. מצב זה עלול לגרור ניסיונות התחקות עצמאיים, מסע קשה ומפרך להשלמת לקונות זהותיות. בהקשר זה טוענת זפרן כי גם אם נוצרות קבוצות ופורומים שמטרתם לתת מענה ותמיכה, עדיין קיים החסר הנוקשה כל כך של חוויית הריק הזהותי. אי לכך טוענת זפרן כי בחלק ניכר משיטות המשפט המערביות, בפרט בארצות–הברית, אוסטרליה ומערב אירופה, חל שינוי משפטי מהותי. המדיניות הכללית שאפיינה שיטות אלה עד לפני שני עשורים, מדיניות נוקשה של חיסיון ושלילת זכות למידע מכל סוג שהוא, השתנתה מהותית מאז ראשית שנות התשעים. יותר ויותר שיטות נוקטות בהסדרים המכירים בזכות להתחקות, אם כי באופן ובהיקף משתנים.

בדומה לזפרן, עוסקת גם החוקרת מילי מאסס בבחינת המורכבות החקיקתית–מוסרית שבלב המדיניות הישראלית ביחס לאימוץ. בעבודתה היא מתמקדת בשוליות תפיסת האובדן במסגרת הדיון בנושא האימוץ הסגור. מאסס משתמשת במקרה משפטי הידוע בשם "תינוק המריבה" (2005), במהלכו מולידה ביולוגית מסרה את תינוקה לאימוץ ללא ידיעת האב הביולוגי. לאחר זמן התחרטה ואף סיפרה לאב כי נולד לו בן. בני הזוג פתחו במאבק דרמטי להשיב לחיקם את התינוק, אך בפסיקה משפטית נקבע כי התינוק יישאר אצל הוריו המאמצים. הכרעה משפטית זו, טוענת מאסס, מדגישה את התפיסה השלטת בישראל, במהלכה סוגיית האובדן אינה נידונה דיה במסגרת הדיון באימוץ סגור. לטענת מאסס בישראל האימוץ הסגור הוא ברירת המחדל. באימוץ מסוג זה הקשר בין הילד לבין הוריו הביולוגיים אינו אפשרי עד הגיעו לגיל 18. מאסס טוענת כי בשל אופיו של האימוץ הסגור הוא מעגן בחובו חוויה קשה, הן עבור הילד/ה שנמסרו לאימוץ, והן עבור המוליד/ה הביולוגי/ת. לטענתה:

הגדרת ההרעה שנגרמת לילדים שלא מגודלים על–ידי הוריהם מולידיהם נעה בין נזק לבין אובדן. תפיסת הנזק מניחה כי האימוץ מהווה פיצוי על היעלמותם של ההורים המולידים מחייו של הילד. תפיסת האובדן מניחה כי אי אפשר לפצות את הילד על היעלמותם של ההורים המולידים וכי הקשר הייחוסי שלו אינו ניתן להמרה (מאסס, 2008, עמ' 6).

לתפיסתה הנוכחות הקבועה של אובדן הקשר הייחוסי עלולה להפוך לבעיה של זהות, שיכולה להביא גם לאובדן תחושת העצמי. אי–לכך טוענת מאסס, כי דווקא במציאות אשר במהלכה אימוץ מוגדר כאופציה הכרחית, טוב יהיה אם תישמר זיקה כלשהי בין המוליד/ה הביולוגיים לבין ילדם (למעט במקרים בהם קשר כזה עלול להוות סכנה של ממש לילד/ה). בהקשר זה מעלה מאסס בעיה נוספת: לטענתה, מאחר והדיון המשפטי באימוץ עוסק בעתיד הילד/ה הוא בהכרח קשור באי–ודאות. זאת ועוד, בכדי להכיר באובדן שנגרם לילד/ה המאומצ/ת יש לקבל את עדותם, אך עדות זו לא תמיד זמינה, ולכן שיקול האובדן הופך שולי בדיון. ולבסוף, טוענת מאסס, בישראל לא נקבע פרק זמן מינימלי עד לקבלת ההחלטה למסור ילד לאימוץ. לטענתה נשים יולדות עלולות לסבול מדיכאון שלאחר לידה ולחוות מצב נפשי שלא מאפשר להן לקבל החלטה מפוכחת, וכך גם גברים לעתים חווים תהפוכות רגשיות.[7] עוד טוענת מאסס כי הקושי לדון באובדן נעוץ גם במבנה הממסדי שהכשיר את השירות למען הילד כגוף אשר אמור לספק מענה לשתי קבוצות שעלולות לעתים לייצג אינטרסים מנוגדים. השירות למען הילד חשוף למערך לחצים דו–כיווני: מחד מצדם של ההורים הביולוגיים ומאידך מצדם של ההורים המאמצים. לטענת מאסס:

פקידות האימוץ שנמצאות בקשר עם שתי הקבוצות חשופות ללחץ מצד קבוצת המועמדים לאמץ, שנוצר בשל האמפתיה כלפי רצונם לגדל ילדים ובשל הביקוש הרב לילדים שנמסרים לאימוץ אשר עולה על ההיצע. הלחץ אף עשוי להתעצם בגלל הפער החברתי–כלכלי שקיים לרוב בין ההורים המולידים לבין המועמדים לאמץ, אשר מן ההיבט הזה יתרונם מוכח (מאסס, 2008, עמ' 10).

לפיכך, טוענת מאסס, ישנה חשיבות רבה בהשבת סוגיית האובדן והנזק לדיון המשפטי, החברתי, הציבורי והמוסרי בסוגיית האימוץ.

דיונים אקדמיים אלו חוזרים ומדגישים את ההסתעפויות הרבות והמורכבות בסוגיית האימוץ, שכן האימוץ כמוהו כפוליפוניה, הכרוכה במנעד ער, חשוף ורגיש של טוויית ופרימת קשרים מסועפים בין הורים מאמצים, ילדים מאומצים, מולידים ביולוגיים ורשויות רווחה. עם זאת, במחקר הנוכחי ניתנה במה מיוחדת להעלאת סיפוריהן ולהשמעת קולותיהן של 15 נשים ישראליות מאומצות, הדנות בסוגיות אלו מנקודת מבטן בלבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאומצות”