החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מערה בשלג

מאת:
מאנגלית: שחר שלוח | הוצאה: | 2010 | 240 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

הספר מגולל את סיפורה של טנזין פלמו, צעירה אנגליה שבחרה לחיות כנזירה בוהיסטית בהודו בשנות השישים. לאחר שתים-עשרה שנים של לימוד ותרגול בודהיזם היא פנתה לחיי פרישות במערה בהימלאיה, שם תרגלה מדיטציות רבות עוצמה, תוך שהיא מגדלת את מזונה בעצמה, מתמודדת עם כפור, רעב, מחלות וחיות פרא, מתוך מטרה להשיג את הבלתי אפשרי – להגיע להארה בגוף של אישה.
מבעד לביוגרפיה המיוחדת במינה של טנזין פלמו, נפרשת תמונה מרתקת של התמורות התרבותיות שחלו בתרבות הטיבטית ובתרבות המערבית משנות השישים ואילך, ושל יחסי הגומלין בין התרבויות הללו, על רקע שיקום חיי הרוח הטיבטיים בהודו לאחר כיבוש טיבט, ועליית הפמיניזם במערב.

מקט: 4-415-117
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
הפגישה

במבט לאחור, היה מוזר לפגוש אותה דווקא שם, בפּוֹמָאיה, עיירה קטנה השוכנת בין הגבעות המרהיבות של טוסקנה, מרחק כשעת נסיעה מפיזה. האוויר היה מלא בריחו של החום היבש ובניחוחן של מחטי אורנים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של אמצע הקיץ. בית האחוזה שפארו הועם עם השנים, עם פתחי הדלתות המקושתים הגבוהים והגג עטור הצריחים בצבע אוכר, הבהיק באורה של שמש אוגוסט, ורק צלילי הציקדות הפריעו את דממת הסיאסטה. בעוד שעות מעטות העיירה שבמורד הרחוב תתעורר שוב לחיים לקראת הערב. החנויות הקטנות המציעות את התערובת המוזרה של סלאמי, ביסקוטי וסנדלים ייפתחו, והגברים הזקנים יתגודדו בכיכר לדון בסוגיות המקומיות ובענייני המפלגה הקומוניסטית האזורית. החושניות הצרופה של איטליה, ארץ שנדמה שכל מה שבתוכה זומם לגרום הנאה לכל החושים, לא היתה יכולה להיות ניגוד חד יותר לעולם שממנו היא באה.

בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא עמדה על אדמת האחוזה בצִלה של קבוצת עצים — אישה בעלת מראה שברירי משהו בשנות החמישים לחייה, עם עור בהיר וגב קמור קמעה. היא היתה לבושה בגלימות הארגמן והזהב של נזירה טיבטית, ושערה היה קצוץ וקצר כמקובל. קבוצת נשים הקיפה אותה מכל עבריה. מבט מרפרף אחד הספיק כדי לראות שהשיחה היתה ערנית והאווירה אינטימית. התרחשות מרתקת, אבל לא ממש יוצאת דופן, בקורס מדיטציה של חודש ימים.

אני ועוד כחמישים כמוני התקבצנו ובאנו לשם מכל קצות העולם כדי להשתתף בקורס. האירועים האלה היו לחלק שגרתי ומבורך בחיי, מאז שנתקלתי בלאמות בנפאל ב-1976 וגיליתי את העושר שבדבריהם. שיחות ערות, כמו זו שבה צפיתי, היו הפוגה מבורכת מהשעות הארוכות של ישיבה ברגליים משוכלות והאזנה למילותיו של הבודהה, ומההתנסויות המפרכות במדיטציה.

מאוחר יותר, בשעת ארוחת הערב תחת הכוכבים, כשטבלתי פיסות לחם גדולות בשמן זית, האיש שישב לצדי הפנה את תשומת לבי פעם נוספת אל אותה אישה. היא ישבה ליד שולחן, מוקפת שוב באנשים, ודיברה אליהם בלהט.

“זאת טֶנְזִין פַּלְמוֹ, האישה האנגליה שבילתה שתים-עשרה שנים במערה, בגובה של יותר מ-4,000 מטר, בהרי ההימלאיה. רוב הזמן היא היתה לגמרי לבדה. רק לאחרונה חזרה משם,” הוא אמר.

כעת התבוננתי בה בתשומת לב רבה.

במהלך השנים קראתי לא מעט על הטיפוסים האלה, היוגים הגדולים מטיבט, הודו וסין, שנטשו את חיי הנוחות של עולם החומר ונדדו למערה מרוחקת על מנת להתמסר למדיטציה במשך שנים ארוכות. הם היו אומני הרוח, ודרכם היתה קשה ובודדה ביותר. קראתי שלבשו גלימה פשוטה או אזור חלציים דק, ועמדו מול איתני הטבע — רוחות פרצים, סופות שלג משתוללות וקור מקפיא. גופם נעשה כחוש להחריד, ושערם הפך סבוך והתארך עד למותניהם. הם התעמתו עם חיות בר ועם שודדים, שפגעו בהם והותירו אותם לגווע לבדם, ללא כל כבוד לקדושתם. אולם כל זה היה כלום לעומת תעתועי תודעתם שלהם. כאן, כשהם מנותקים מכל הסחות הדעת של חיי היומיום, השדים השוכנים מתחת לפני השטח החלו לעלות ולהקניט. הכעס, הפרנויה, הגעגועים, התאווה (בעיקר התאווה). גם עליהם היה צריך להתגבר כדי לזכות בניצחון. למרות זאת הם שרדו. מה שהם זכו לו לאחר מכן, היה הפרס הזוהר ביותר — הארה, בתודעה הפתוחה לחלוטין להכיל את המציאות כולה. מצב שבו מה שלא ניתן לידיעה נעשה ידוע, והידע הוא בלתי מוגבל. ונלווית לכך שמחה מעודנת ושלווה בלתי נתפסת. זאת היתה רמת ההתפתחות הנעלה ביותר שהמין האנושי השיג מעולם.

אלה היו הדברים שקראתי. מעולם לא חשבתי שאפגוש אדם כזה, אבל הנה כאן, בפּוֹמָאיה שבאיטליה, נמצאת דמות שנראית כאילו פסעה ויצאה מתוך ספרי מיתוס ואגדה, ועכשיו היא יושבת בינינו בנחת, כאילו ירדה זה עתה מאוטובוס אחרי מסע קניות, ומעולם לא עשתה בחייה משהו חשוב מזה. יתר על כן, לא מדובר ביוגי מהמזרח כמו שמתואר בסיפורים, אלא באדם מערבי בן זמננו. ומדהים אף יותר — זו אישה.

אינספור שאלות התרוצצו במוחי. מה הניע אישה אנגליה מודרנית לחיות בחור טחוב ואפל על צלע הר כמו איש מערות קדמון? איך שרדה בקור הקיצוני? מה היה עליה לעשות כדי להשיג לעצמה אוכל, רחצה, מיטה, טלפון? איך התקיימה במשך כל השנים הללו ללא חום אנושי? מה השיגה? ומסקרן יותר, כיצד עלתה ובאה מתוך הדממה והבידוד הקיצוניים, כשהיא מפטפטת כאשת חברה במסיבת קוקטייל?

שטף הסקרנות שלי התחלף עד מהרה בהערצה גלויה וביראת כבוד. אישה זו הגיעה למקומות שאני לעולם לא אניח בהם את כף רגלי. הצימאון שלה לדעת, בשונה מהצימאון שלי, דחף אותה אל מעבר לקורס מדיטציה בן ארבעה שבועות, שבסופו מובטחת חזרה מהירה אל החיים הרגילים. מניסיוני הדל ידעתי, שריטריט[1] כרוך בעבודה ארוכה וקשה הכוללת חזרה אינסופית על תפילות, מנטרות, תרגילי הדמיה ומדיטציות — יום אחר יום את יושבת על אותה כרית, באותו מקום, רואה את אותם אנשים באותו סדר ישיבה. למי שספוג באתוס המודרני של גירויים מתמידים ושינוי מהיר — החדגוניות מייסרת. רק ניצוץ המודעות הזעיר ביותר והתחושה הנדירה של רוגע עמוק עשו את התרגול הזה למשתלם. בסופו של דבר הפרישות היא מבחן לכוח הסבל, לאומץ ולאמונה במטרה הסופית.

למחרת ראיתי אותה שוב בגן, הפעם ישבה לבדה. זיהיתי את ההזדמנות וניגשתי אליה. האם תסכים שאצטרף אליה לזמן מה? חיוכה נמתח מאוזן אל אוזן בברכה, וזוג העיניים הכחולות והחודרות ביותר עלי אדמות הביטו בי ממושכות. היו בהן רוגע, אדיבות וגם צחוק, אבל התכונה המדהימה מכל היתה נהרה שאין לטעות בה. האישה פשוט קרנה. למעשה, היא היתה דמות בעלת חזות מעניינת במיוחד — תווי פניה מחודדים, אפה ארוך וצר ואוזניה קטנות ומהוקצעות. ואולי בגלל השיער הקצוץ והיעדר האיפור, היה בה גם משהו לגמרי אנדרוגני, כאילו שכן בתוכה גבר רגיש.

התחלנו לפטפט. היא סיפרה לי שהיא גרה באסיזי, בבית קטן שנמצא בחצר של ידיד, ושהיא נהנית שם עד מאוד. היא הוזמנה לשם, כך סיפרה, לאחר שפרק הזמן שלה במערה הגיע אל סופו. נראה היה שזהו המקום הטבעי ללכת אליו. נודע לי שהיא הפכה לנזירה בשנת 1964, כשהיתה בת עשרים ואחת בלבד, זמן רב לפני שרובנו ידענו על קיומו של הבודהיזם הטיבטי. מה שהפך אותה, כך הנחתי, לנזירה הבודהיסטית-טיבטית הוותיקה ביותר בעולם המערבי. שלושים שנות התנזרות, על כל פנים, הן זמן רב. האם במשך כל אותן שנים לא התעוררה בה תשוקה לבן זוג, לנישואים, לילדים?

“זה יכול היה להיות אסון עבורי. זו לא היתה דרכי כלל וכלל,” היא השיבה, מטילה את ראשה לאחור וצוחקת. לא ציפיתי לחיוניות כזו לאחר שתים-עשרה שנים של התבודדות.

שאלתי מה הוביל אותה לשם, אל המערה ההיא.

“החיים שלי, כמו נהר, זרמו תמיד לכיוון אחד,” השיבה, ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה, “מטרת החיים היא להתוודע אל הטבע הרוחני שלנו. כדי להשיג זאת עלינו ללכת למקום רחוק, לתרגל, ואז לקצור את פירותיה של הדרך, אחרת לא יהיה בידנו דבר שאפשר להעניקו למישהו אחר.”

האם היה דבר מה שאליו התגעגעה?

“התגעגעתי ללאמה שלי, וחוץ מזה לשום דבר. הייתי מאוד מאושרת שם, והיה לי כל מה שרציתי,” אמרה בשקט.

אבל האם ההליכה למערה לא היתה בריחה, התחמקות מכל הניסיונות שמציבים החיים ה”רגילים”, המשכתי, מצטטת את הטיעון השכיח ביותר המוצג בפניהם של המתבודדים, על ידי אלה ששקועים בשגרה הגשמית.

“בכלל לא. בעיני, החיים הארציים הם בריחה,” החזירה תשובה חדה ומהירה כברק. “כשיש לך בעיה את יכולה לצפות בטלוויזיה, להתקשר לחברה או לצאת לבית קפה. במערה אין לך אל מי לפנות אלא אל עצמך. כשבעיות צצות והדברים נעשים קשים, אין לך ברירה אלא לצלוח אותם ולצאת בצד האחר. במערה אדם ניצב אל מול הטבע החשוף שלו עצמו, ועליו למצוא את הדרך לפעול ולהתנהל איתו,” אמרה. לא ניתן היה להפריך את ההיגיון שבדבריה.

פגישה זו נחרתה בזיכרוני. טֶנְזין פַּלמוֹ, כפי שראיתי מרחוק, היתה פתוחה ונוחה מאוד לבריות. היא היתה אשת שיחה רהוטה בעלת תודעה חדה וחודרת. היא היתה מחוברת למציאות, באופן שהביס מיד כל קלישאה על מודט-מרחף, ומעבר לחיוניות שלה היו בה יציבות עמוקה ורוגע פנימי עצום, כאילו אין דבר, אפילו המטריד ביותר, שיכול לערער אותה. יותר מכל, סיכמתי לעצמי, היא אישה בעלת שיעור קומה.

כשהסתיים הקורס חשבתי שמעטים הסיכויים שדרכינו יצטלבו שנית. ואז, יום אחד, כמה חודשים אחר כך, נפל לידי מגזין בודהיסטי ובו ריאיון עם טֶנזין פלמו. באמצע הריאיון הסתתר משפט אחד קטן:

“נדרתי נדר להגיע להארה כאישה — לא משנה כמה מחזורי חיים יידרשו לשם כך,” אמרה טֶנזין פלמו.

עצרתי. השפעת המילים האלה היתה מחשמלת. הדברים שאמרה טֶנזין פלמו בטון סתמי, כמעט כלאחר יד, היו לא פחות ממהפכניים. היא הבטיחה להפוך לבודהה אישה, ובודהה אישה (כמו ישו אישה או מוחמד אישה) פשוט לא היתה בנמצא. היו, כמובן, נשים רוחניות מהוללות וקדושות בכל חלקי העולם, אבל התממשות אלוהית בגוף אדם, לפחות באלפי השנים האחרונות, היתה נחלתם הבלעדית של גברים. משום מה, גוף האישה נתפס ככלי קיבול לא מתאים או לא ראוי להכיל את המקודש מכל. והנה כעת הצהירה טֶנזין פלמו בפומבי שהיא מתכוונת לשנות את זה. הצהרתה היתה אמיצה ונועזת. אפילו מתריסה. הצהרה שבקלות אפשר היה להתייחס אליה בביטול ולראות בה ביטוי של רהב או של רצון עז, לולא הגיעה מפיה של טֶנזין פלמו, בעלת המוניטין המוכח של התמדה ועקשנות, ושל יכולות מדיטטיביות יוצאות דופן. בהחלט התקבל על הדעת שהיא עשויה לעשות זאת! אם לא בחיים האלה, אולי בחיים הבאים או באלה שיבואו אחריהם.

תקוותי התעצמו. זהו דבר שחיכיתי לו במשך שנים. בתחילת מסע החיפוש שלי בנבכי הבודהיזם נאמר לי שבכולנו, גברים ונשים כאחד, נמצא זרע הנעורות. זוהי זכות מלידה, ירושה טבעית, אמרו הלאמות ממרום מושבי הברוקד שלהם. טבע הבודהה נמצא שם, זורח בפנים כמו פנינה יקרה. כל שעלינו לעשות הוא לחשוף אותו. האחריות היא שלנו, ושלנו בלבד. עד כמה פילוסופיה זו שבתה את לבה של אישה עצמאית אחת שעושה את דרכה שלה בעולם! נדרשות שנות חיים של מאמץ ושקידה, המשיכו הלאמות, אבל אם נצא למסע הזה, בסופו של דבר נזכה בגמול הגדול.

זאת, על כל פנים, היתה התיאוריה. אולם במציאות, דוגמאות לשלמות רוחנית נשית כמעט אינן קיימות. כן, היו בודהות נשים רבות, מצוירות או מפוסלות, שנוצרו כמחווה לאידיאל האלוהות הנשית על כל צורותיו המגוונות והמופלאות. אפשר לראות אותן פזורות על קירות מקדשים וברחבי גני המנזרים, מושא רב ערך לתפילה ולהערצה. חלקן יפות, חלקן שלוות, חלקן רבות עוצמה או מיניות במופגן. אבל היכן הן הדוגמאות החיות? ככל שחיפשתי התחוור לי, שאין שום סימן לכך שנשים הגיעו למקום כלשהו בהנהגה הרוחנית. הלאמות שלימדו אותנו היו גברים; הדלאי לאמות (כל הארבעה-עשר) היו גברים; כל מחזיקי השושלות רבי העוצמה, שנשאו את נטל המורשת, היו גברים; הטוּלקוּאים הנערצים, אלה שזוהו כהתגלמויותיהם של לאמות שנולדו מחדש, היו גברים; כל אנשי הקהילה הנזירית הגדולה שמילאו את אולמות המקדשים ובתי הספר, היו גברים; שורת הגורואים שהגיעו אל המערב על מנת לשמש מקור השראה למחפשי דרך חדשים ונלהבים, היו גברים. היכן היו הנשים בתוך כל זה?

למען האמת יש לציין שלא רק הבודהיזם הטיבטי היה כה משופע טסטוסטרון, אלא גם הבודהיזם ביפן, תאילנד, סרי לנקה ובורמה — למעשה, בכל ארצות המזרח, להוציא אולי את טייוואן, ונראה שגם הדת שלתוכה גדלתי, הנצרות, אינה טובה יותר בהתעקשות על אלוהים זכר וחשש מכמרים ממין נקבה. היכן הן הנשים הגורואיות שיכולות היו להיות לנו, הנשים, מודל לחיקוי? איך נראית בעצם רוחניות נשית? אין לנו מושג. עובדה היא שלמרות דבריו של בודהה, שכולנו יכולים ויכולות לטפס מעלה בסולם ההתפתחות הרוחנית המוביל להארה, לא היתה שום הוכחה שנשים אכן מסוגלות לעשות זאת. עבור הנשים המתרגלות, היושבות לרגליו של הלאמה והמנסות בכנות ללכת בדרך הבודהה, זה היה, בלשון המעטה, דבר מתסכל.

עד כמה היינו זקוקות לתקווה שהבלתי אפשרי יהיה אפשרי. עד כמה נואש היה הצורך שלנו בדמות מופת שתוביל את הדרך. הגיע הזמן. המאה העשרים צפתה באמנציפציה עקבית ונחושה של נשים בכל תחומי החיים, להוציא את תחום הדת. עתה, על סף המילניום החדש, נראה כי הגל האחרון בתנועה לשחרור האישה מתקרב לנקודת זינוק. אם יפרוץ, הוא יהיה הגדול שבהם. השחרור המוחלט של האישה יהיה לבטח בדמותה של בודהה ממין נקבה, ישות יודעת-כל. לאור הצהרתה של טֶנזין פלמו, ההישג יוצא הדופן שכבר השיגה — שתים-עשרה שנות המדיטציה במערה בהימלאיה — נסחף והתמזג פתאום במאמץ עולמי כולל.

החלטתי לחפש אחריה שוב. כעת היה לי הרבה מאוד ללמוד. מי בדיוק היתה, מהיכן באה, מה למדה במערה ההיא, מה הניע אותה לנדור את אותו הנדר — והאם תסכים שאכתוב עליה ספר? באי חשק — באי חשק גמור, היא הסכימה, וגם אז רק מתוך רצון לשמש השראה לנשים אחרות ולתמוך בפרויקט המתהווה שלה — סיוע לנשים בדרך אל ההארה.

במשך השנה שלאחר מכן נסעתי בעקבותיה לסינגפור, ללונדון, לסיאטל, לקליפורניה ולהודו, ובהדרגה צירפתי זו לזו את פיסות חייה יוצאי הדופן. שוחחתי עם אנשים שהכירו אותה וביקרו במקומות שהיו מרכזיים בחייה. אפילו מצאתי, בקושי רב, את המערה שלה, ואחרי שטיפסתי אל המקום דליל האוויר הזה, וראיתי במו עיני היכן בילתה את ימיה, נפעמתי מהערכה להישגיה.

זהו, אם כן, הסיפור של טֶנזין פלמו — סיפור המסע של אישה אחת אל ההארה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מערה בשלג”