החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אדום חזק מאוד

מאת:
הוצאה: | 2021 | 388 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

״בעבודה הזאת אַת צריכה לעשות רק שני דברים: כיף וכסף. זה הכול. זה לא אומר שאת צריכה לומר את האמת.״

שני, מתכנתת צעירה ושקטה במחלקת הסייבר של משרד חקירות מצליח, נשלחת למשימה לא שגרתית: להיטמע במועדון החשפנות הגדול בתל אביב ולסייע, כסוכנת סמויה, בחקירת היעלמותה הפתאומית של אחת העובדות.

במועדון היא מגלה עולם של תשוקה, אשליות, כסף קל ויחסי כוחות מתעתעים. היא פוגשת מנהלים הפכפכים, לקוחות המעוררים בה רגשות סותרים, ונשים פגיעות וחזקות, החושפות לפניה את חוקיו הלא כתובים של המקצוע, את סודות הפיתוי ואת הכוח הגלום בה עצמה.

אבל מהו מחיר הכוח? וכיצד תידרש לשלם אותו ככל שתזנח את עולמה הישן ותיסחף אל תוך הלילה?

תמר רובין גדלה בהרצליה. באדום חזק מאוד, רומן ביכורים עכשווי ומרתק הנקרא בנשימה אחת, היא צוללת לעומקו של עולם עשיר בניגודים, ומעוררת שאלות נוקבות על יחסי גברים ונשים, משיכה, נאמנות, כוח ואהבה.

מקט: 4-31-9006817
״בעבודה הזאת אַת צריכה לעשות רק שני דברים: כיף וכסף. זה הכול. זה לא אומר שאת צריכה לומר את האמת.״ […]

1.

 

נהג, פראמדיק, שני חובשים.

מינרבה, המטפלת שעבדה עם סבתא מאז שנכנסה לדיור המוגן, עומדת לידי. אנחנו צופות בהם מגלגלים את סבתא אל האמבולנס. נפילת סוכר, הם אומרים. כאילו לא הספיקו האוסטאופורוזיס והאלצהיימר. אישה שהייתה בריאה כל חייה, שהקפידה על תזונה נכונה ופעילות גופנית מתונה, שלא הניחה בין שפתיה אפילו סיגריה אחת, מיטלטלת על אלונקה. השרוולים שלה לא מסודרים בקיפול הכפול, הרגיל. זו פעם ראשונה שאני רואה אותם ככה.

הפראמדיק הצעיר ניגש אלינו.

"בת כמה את, תזכירי לי?"

"עשרים ואחת?" אני עונה באותו טון.

"ויש לך, אני מתכוון…" הוא מכחכח בגרונו ומשפשף את עורפו, "יש לך מישהו ש…"

"יש לי משפחה בצפון," אני עונה. "אני אהיה בסדר."

האמבולנס יוצא. אני מסתובבת. אחד החוסים בחוץ ממלמל אל הפרחים. הוא כפוף כמעט לשניים.

 

למחרת, בעבודה, הכול כל־כך רגיל, עד שלרגע אני יכולה לדמיין שאירועי אמש היו חלום וסבתא מחכה לי בבית עם אורז ושניצלים. בינתיים ממתינים לי על השולחן רק רקע על עורך דין (מועמד לעבודה במשרד גדול), אישה שבעלה ביקש מאיתנו לעקוב אחר הפעילות האינטרנטית שלה (חושד שהיא מנהלת רומן), וכמובן, מנכ"ל ההיי־טק הסטנדרטי שחושד שאחד מעובדיו מעביר מידע למתחרים. אני מהמרת שהחשד יתאמת בתוך כחמש דקות. בקיצור, הכול כרגיל למעֵט ההודעה הקצרה משגיב, המנכ"ל שלנו, שמבקש שאצטרף לישיבה בקומה למעלה, במחלקה של מיכאל מרציאנו, בשעה עשר. אני מתקשרת לוודא שההודעה לא הגיעה אליי בטעות. בדרך כלל ירון מגיע לישיבות האלה. שגיב מסביר שירון חולה.

אני כמעט מתפתה לענות לו, "גם אני".

 

מיקה תופסת אותי בדרכי לקומה השנייה. "לאן זה, ג׳ינג׳ית?" היא מעבה את קולה וצוחקת. אני מסמיקה ומסבירה שאני בדרך לישיבה.

"לא נכון! שני!" מיקה תופסת את שתי ידיי בדרכי למעלה ומחייכת חיוך ענק. "שמונה חודשים – כולה שמונה חודשים – ואת כבר מתקדמת לחוקרת בכירה! שכולם יזכרו שזאת אני שהבאתי אותך לכאן…"

"ירון חולה, זה הכול. אין קידום."

"תפסיקי להצטנע! אנחנו צריכות לחגוג."

"אני מעדיפה לחגוג כשירון יחזור ואני לא אצטרך לעשות את העבודה שלו במקומו."

מיקה צוחקת. היא היחידה במשרד שקרובה לי בגיל. היא גם זו שהביאה אותי לשם. הכרנו בטירונות ושמרנו על קשר, איכשהו, אפילו שאני המשכתי ליחידת סייבר והיא להכנת קפה ולתיאום פגישות של אנשים חשובים מכדי לעשות את זה בעצמם. אחרי שהשתחררנו היא התקבלה לעבודה במשמר כמזכירה והמליצה עליי לשגיב, שחיפש מתכנתת. זו הייתה הקלה. פחדתי שאצטרך למלצֵר.

"איפה את בחג?" שואלת מיקה.

"יש לי משפחה בצפון," אני משקרת.

"שלי בדרום. חג שמח, ג׳ינג׳ית שלי!" היא אומרת ונושקת על לחיי.

 

חדר הישיבות ממוקם בקצה הקומה השנייה, רחוק מהמעלית. אני לא עולה לכאן הרבה, ושוב מופתעת לראות שהחדרים גדולים להפליא יחסית לתאים שלמטה. קולות דיבור עמומים בוקעים מאחורי דלת הזכוכית האטומה. אני יכולה לראות את הצלליות של האנשים זזות מאחוריה. לרגע, אני זבוב על הקיר. שומעת ואינה נראית. אבל אז הם משתתקים ואני פוחדת שהם יודעים שאני עומדת ומצותתת להם. אני דופקת. שקט. אני מרימה את היד כדי לדפוק שוב, אבל הדלת נפתחת. מיכאל עומד בפתח ומזמין אותי להיכנס.

שלושת זוגות העיניים שבחדר ננעצים בי, ועוד שלושה או ארבעה זוגות של עיני ציפורים, מצטרפים מבעד לחלון.

"שני ברקת," מקדם מיכאל את פניי. "אני שמח שאת מצטרפת אלינו. שבי בכיסא הפנוי על יד קרן."

אישה כהת תלתלים מרימה את ידה מיד ומחייכת חיוך נעים. אני מנופפת אליה כאילו אני באוטובוס שיוצא לטיול שנתי ומיד מרגישה מגוחכת. יש לי יותר מדי ידיים. מה עושים עם כל הידיים האלה?

"תרצי להציג את עצמך?" מציע מיכאל בנימה מעודדת אחרי שאני מתיישבת.

"אני שני ברקת," אני מכחכחת ומיישרת את הקפוצ׳ון הירוק־צפרדע שגדול עליי בשתי מידות ומגיע לי כמעט עד הברכיים. "ואני עובדת במחלקת הסייבר. זהו."

"שני ברקת גויסה למשמר מיד עם השחרור מחיל המודיעין," מיכאל מרחיב. "היא אמנם צעירה מרובנו, אבל כבר השלימה תואר שני כפול במדעי המחשב ובמתמטיקה."

הוא מנסה להעלות לי את הביטחון, אבל רק גורם לי להתכווץ נמוך יותר בכיסא. האצבעות שלי מתחפרות בריפוד שלו. אני מכירה את הפנים של כולם, אבל מעולם לא החלפנו מילה. קרן מציגה את עצמה כחוקרת בכירה – ובת הדודה של מיכאל, היא מוסיפה בחיוך רחב – ותומר מציג את עצמו כסוכן שטח וטכנאי. גם הוא מבוגר ממני. השיער השחור שלו מגולח כמעט לגמרי, והוא מדבר הרבה עם הידיים. אחרי סבב ההיכרויות הקצר, מיכאל נד בראשו לקרן, ששולפת שני דפים משודכים מתוך תיק צד אדום ומהודר. היא מסמנת לי איפה לחתום באצבע ארוכה, משוחה לק אדום ומבריק. "הסכם סודיות," היא מסבירה.

"הוא לא שונה מאוד מההסכם שחתמת עליו כשהצטרפת אלינו," מציין מיכאל. "אולי רק טיפה רחב יותר. את צריכה להיות גאה בעצמך, שני. ירון בדרך כלל עובד על תיקים כאלה, אבל מאחר שהוא בחופשת מחלה, את זוכה להזדמנות שעובדים ותיקים ומוכשרים רבים שלנו היו שמחים לקבל."

"גירושין זה לא מחלה," קרן מסננת.

 

אז זה מה שקרה לירון, אני חושבת. אז בגלל זה הוא היה כל־כך עצבני בזמן האחרון, לא בגלל "המניאקים מהקומה למעלה" ולא בגלל הטעויות הקטנות שאני עדיין עושה מדי פעם, למרות שאני עובדת אתו כבר שמונה חודשים. אני עוברת בהקלת־מה על המסמך, המודפס באותיות קטנטנות, אבל לא באמת מסוגלת לקלוט דבר. אני חותמת במקום המיועד. היד שלי קצת רועדת כשאני מושיטה את המסמך למיכאל. "תודה," הוא אומר. "ולענייננו…"

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.