"אם האישה השרועה בחוסר אונים על המיטה בחדר 13 היא אשת אביו כפי שהוא סבור והצעירה הינה בתהּ, קרוב לוודאי […]
1
בשעת בוקר מאוחרת, פחות מיממה מעת שהגעתי לישראל, לראשונה בחיי, טיפסתי במדרגות החירום של מגדל מגורים בפאתי העיר תל אביב. ריחו הבואש של חדר המדרגות והעלטה שהשתררה בו כל מספר דקות, רדפו אחריי מקומה לקומה. בקומה העשירית גם התחלתי לחוש את שרירי רגליי, אבל בכל פעם שהדפתי את הדלת הקומתית כדי להיכנס לחדר המדרגות הפנימי, פילח אותי ריגוש עצבני מלווה בתקווה עמומה שלא אמצא את מבוקשי. ואומנם עד לקומה העשרים לא מצאתי. בשלב הזה כבר נשמתי בכבדות ומעט רווח לי בכל זאת כשהבחנתי בשם ששורבט באותיות קטנות להפתיע מעל לקודן שליד דלת הכניסה.
אילצתי את עצמי ללחוץ על הפעמון. משזה לא נענה הקשתי על הדלת. תחילה בהיסוס קל, בהמשך באיפוק מנומס וכשאלה לא הניבו תוצאות הגברתי את הלמות הנקישות. רגע לפני שעברתי לחבטות ממש, נפתחה הדלת כדי סדק צר שהתרחב ככל שהשרשרת בצידה הפנימי של הדלת, אפשרה.
יכולתי לראות שהאישה עטופה בחלוק בית שנלבש זה עתה — היא עדיין התעסקה בכריכת החגורה — ואל פניי הישירו מבט עיניים טרוטות משנת לילה שפלשה לבוקר. שפתיה, בניגוד מוזר למדי לעיניה, כבר היו משוכות באודם. עוד שנייה או שתיים, והמבט העמום החל להתבהר וברק של חשד ניצת בו. אבל עוד לפני שהאישה הגתה את השאלה המתבקשת: “מי אדוני?” יריתי אני בנחישות: “שמי יואל גולד. אני מחפש את בעלך. הוא אבא שלי”.
שרשרת המנעול שוחררה — שמעתי את השקשוק המתכתי, נקישה עזה בדלת ואת קולה המעובה של האישה: “ידעתי שיום אחד יופיע…” מייד לאחר מכן היא התמוטטה.
כשגופה שרוע על הרצפה פרקדן וללא תנועה, והחלוק מגלה טפח מירכה, יכולתי לראות שהזמן נתן אותותיו בגופה עוד יותר מאשר בפניה.
אני בן שלושים וחמש ובכל שנותיי הבוגרות לא הזדמן לי להגיש עזרה לאדם מעולף. קיוויתי שמדובר רק בעילפון, אך הייתי נרעש ומעט מבוהל ולא הייתי בטוח. רצפת השיש הקר עליה קרס הגוף הכבד של האישה, בהקה מולי למרות האפלולית של חדר המדרגות — מה שהעלה אצלי את מפלס החרדה שמא הראש נפגע, אבל לא זכרתי ששמעתי קול ריסוק או מעיכה של איבר נוקשה, ונתליתי בכך.
אני זר כאן, העברית שלי אינה שוטפת, ואין לי מושג איך מזעיקים במקום הזה עזרה רפואית. היה עליי להתעשת ומהר. מאחורי הגוף השרוע נראה חדר מגורים, ושיערתי שבסמוך לו יימצא חדר שירות כלשהו עם ברז מים. אם כן, אוכל להרטיב את פניה, ואולי זה יעיר אותה מעלפונה. בכל מאודי קיוויתי שההכרה תשוב אליה. אבל כדי להגיע לברז היה עליי לדלג מעל גופה, ומה שגרוע יותר — על מנת להרטיב את פניה מבלי להרטיב את כל גופה, היה עליי לרכון מעליה ואולי אפילו לגעת בה. המחשבה הזו גרמה לי חלחלה. אני לא בן אדם שמתחכך או נוגע — בטח לא כשמדובר באדם זר.
אמרתי לעצמי שאני יכול להסתלק. לא הייתה סיבה לחשוש שמאן דהוא עד למתרחש — מהדירה נשמעה רק דממה עמוקה, בחדר המדרגות לא עבר איש ושום דלת לא נפתחה — וסקירה, חפוזה אומנם, של הקירות והתקרה חשפה קורי עכביש אך לא גילתה אלקטרוניקה חשודה. אלא שהיגיון לחוד והאני הפרטי שלי לחוד. הלה לא רק שסירב לשתף פעולה עם “צו ההיגיון”, אלא ממש נאבק בדחף שדחק בי להתנער מהזוועה שחוללתי ולהיעלם.
דקות ארוכות עוד התחבטתי — “הרי הכול קרה שלא במתכוון”, חזרתי ודיברתי על ליבי — אך מראה האישה השרועה כך בפתח דירתה, כשהכול שומם ודומם סביבה — הכריע את הכף. אפשר שיחלפו עוד שעות עד שהיא תימצא ומצבה עלול להחמיר בגלל זה. הסיכון מבחינתה גדול מדי, ועם ההכרה בכך — נשביתי בידי המצפון. בלית ברירה החלטתי: ארד ללובי ואודיע לשוער. יכולתי לשער שאתקל שם בתגובה עוינת אבל מה שחוויתי היה מבוהל, אגרסיבי וגס.
“מי אתה? באיזו רשות עלית לדירה של הגברת בלי לעבור אצלי? מה אתה, חתול? מה אני יכול לעשות עכשיו? אסור לי לעזוב את העמדה שלי”, ואז בא מטח של גידופים מלווה במתז של קצף לבן — מה שאילץ את השוער למחות את פיו וככל הנראה עזר לו להתמקד ולעבור ל”מצב צבירה” שונה — כמעט סמכותי: “שלא תזוז מכאן; תרשום על הפתק הזה את הפרטים שלך”, “תן לי תעודה מזהה שלך”, “אני קורא לאמבולנס, אני גם מודיע לאב הבית ולמשטרה”.
תוך זמן קצר התרחב מעגל האנשים הזרים שנעשו מודעים לקיומי ומעורבים בענייני. סיננתי חרש קללה אבל לא העזתי להתרחק מהמקום.
כעבור מספר דקות הגיע האמבולנס. הפרמדיקים נבלעו מייד במעלית — הם גררו איתם אלונקה — וכעבור דקות ספורות חזרו כשהאישה מוטלת על האלונקה ומסכת חמצן מוצמדת לאפה. מהמעט שנותר גלוי מפניה יכולתי לראות שגונם כצבעם הדלוח של הסדינים שהיו ספונים שנים ללא שימוש בארון אצל סבתי.
דלת הכניסה לבניין החלה להסתובב על צירה ובעוד האלונקה נוגחת בדפנותיה בדרכה החוצה, שעטו פנימה שני לובשי מדים כחולים. בפעם השנייה באותו בוקר שמעתי את הלמות ליבי. למפגש עם משטרה הייתה תמיד השפעה שכזו עליי. לא שהיו לי הרבה מפגשים כאלה, אבל שוטרי תנועה עצרו את מכוניתי לא פעם ולא פעמיים. לפעמים לבדיקת רישיונות אבל לעיתים קרובות יותר בגלל הנהיגה שלי. מישהו הסביר לי פעם שאני נוהג כמו אישה. לפעמים לאט מדי ולפעמים בפראות; חוצה מסלולים ושוכח לאותת. אני גם שונא את חגורת הביטחון, ושוטרים חדי עין, על אופנועים, הורו לי לא פעם לעצור בצידי הדרך, והואילו “לזכות” אותי בדוח. אני מתעצבן, אבל חוזר לסורי כמעט מייד. לפעמים מתוך התרסה אבל בדרך כלל בשל הנוחות הסתמית שבשכחה.
אחד משני השוטרים שהופיעו בבניין באותו בוקר, היה בנוי לתלפיות ויכולתי להבחין באקדח שמשתלשל ממותניו הרחבים על ירכו. השני, בעל מבנה גוף רופס מעט, עם כרס קטנה עדיין, אך “בעלת עתיד”, פנה אליי בקול תקיף — ההפך הגמור מהחזות שלו. “מי אתה? מה אתה עושה כאן? איפה אתה גר? מה הקשר שלך עם האישה?”
בקול רועד קמעה אבל קצת בהתרסה השבתי: “אני קנדי; שמי יואל גולד, אני גר במלון, אנד איטס אה לונג סטורי אור אה שורט ואן, יו צ’וס” (זה סיפור ארוך או סיפור קצר, אתה תבחר).
“את הדרכון שלך, בבקשה”.
“אין לי. בסייף (בכספת) במלון”.
“איזה מלון?”
“קרוב לים”. את שם המלון שכחתי או שמלכתחילה לא בטוח שידעתי. השם היה רשום לי על הפתק אותו הצגתי לנהג המונית בשדה התעופה, וכנראה שלא טרחתי להסתכל בו פעם נוספת. מבויש מעט התחלתי לחפש את הפתק בכיס הז’קט שלי. לא מצאתי אותו אבל את המפתח לחדרי מצאתי וזה הספיק. שם המלון הופיע עליו.
“בוא איתנו”.
“וור טו?” (לאן)
“למלון שלך”.
בינתיים הופיע גבר מתנשם בגיל העמידה. הלה פנה בקול רוטן ונזפני אל השוער: “מה העניין? מה עושה פה משטרה?”.
השוער, שזיהה אותו כנראה, סימן לו לשתוק ומלמל משהו מתחת לאפו. הניגון נשמע לי “רוסית”. השוטרים התעלמו מהשניים — גם השוער הפך שקוף — וכמו לפי אות מגבוה, הם הסתדרו כשורה עורפית, פניהם לכיוון היציאה כשהקרוב אלי מורה בידו להתכנס בין שניהם. יצאנו מהבניין. מכונית המשטרה חנתה ממש ליד הדלת. בעל הגוף הרופס התיישב ליד ההגה, והשני דחק אותי למושב האחורי, והתיישב לידי כשהוא נצמד אליי.
תל אביב, בשעה זו של היום עמוסה בכלי רכב עם נהגים מרוטי עצבים. הכול צופרים. דווקא הנהג שלנו לא הצטרף לחגיגה. אני, מסתבר, לא הייתי סיבה מספקת להפעלת הצופר המשטרתי, והדרך ארכה כמחצית השעה. למלון נכנסתי כשאני מלווה על ידי שני השוטרים, אחד מימיני ואחד משמאלי. פנינו מייד למעלית שירות צדדית, אך בזווית העין הספקתי לראות את פניו המשתאות של פקיד הקבלה. נאבקתי במבוכה שאחזה בי.
בחדר, פניתי לפתוח את הכספת אבל אז התברר לי ששכחתי את הקוד. זה קורה לי מדי פעם, במיוחד כשאני לחוץ — אז אני מסוגל לשכוח אפילו את מספר הטלפון שלי. השוטרים הסתכלו זה על זה — לא הצלחתי לפענח את המבט אבל תיארתי לעצמי שהחשד שלהם גובר. הגבוה צלצל לפקיד הקבלה והורה לו לעלות למעלה — חדרי היה בקומה השלישית של המלון — כדי לפתוח את הכספת.
לקח לפקיד בדיוק חמש דקות להתייצב בחדרי. הוא פנה אליי, “לפתוח?” כאילו שהוא נזקק להסכמה שלי בסיטואציה הזו, ואני כמובן השבתי בניד ראש של הסכמה. הדרכון נמצא בפנים, ואני חזרתי להיות בעל זהות מובחנת ומוגדרת: בדרכון שנושא את תמונתי מוטבע מספר, אני אזרח קנדה, תאריך לידה: 13.12.1977, מקום לידה: ארצות הברית, תאריך הוצאת הדרכון… תאריך פקיעת תוקף… מקום הוצאת הדרכון — מונטריאול.
השוטרים דיברו ביניהם בלחש, אבל הצלחתי לקלוט שהם רוצים לברר את מצבה של האישה הפגועה, קודם שהם גוררים אותי לתשאול יסודי יותר. הבירור בבית החולים שאליו נלקחה ארך עוד כשעה ולאחריו, בסבר פנים חמור דיווח לי הגבוה שהאישה בטיפול נמרץ בחשד לאירוע לבבי בנוסף לפציעה ולזעזוע מוח, ואני הצטוויתי להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.
בתחנת המשטרה — אני חושב שהיא ממוקמת איפה שהוא בדרום תל אביב, קידמה את פנינו שוטרת. צעירה וחיננית, אבל שוטרת. תנועות חדות, דיבור קצוב, תכליתי, נוקשה משהו. אני הוכנסתי לחדרו של שוטר בכיר לפי הדרגות שעל כתפיו. ביקשתי לדבר בשפת האם שלי — אנגלית. הוא, באי־רצון משהו, נענה ופנה לאתר קלדנית מתאימה אך כעבור זמן קצר חזר והודיע — נימה של התנצלות משתרבבת לקולו: “הקלדנית תתפנה רק בעוד כשעה במקרה הטוב. אני מציע שנתחיל בכל זאת”.
בלית ברירה, קיבלתי את הדין והתחלתי בסיפורי.
מה שיצא מפי היה מעט עילג ועד לשלב די מתקדם “בסיפור” היה גם מהוסס וקטוע — לא רק בגלל השפה. הייתי דרוך ומתוח — זה כמעט התבקש בסיטואציה שבה הייתי נתון — אך היה גם מה שגרם לדריכות יתר אצלי. חששתי שלא אצליח “לפסוח” על הפרטים המביכים במיוחד הקשורים לרקע המשפחתי שלי. השתדלתי מאוד שזה לא יקרה. אף על פי כן, מצאתי את עצמי מספר לשוטר החוקר גם דברים שלא הייתי מאמין שאי־פעם אחלוק עם אדם זר.
אין עדיין תגובות