החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

61 שעות

מאת:
מאנגלית: איה מלמד | הוצאה: | 2012 | 384 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

תאונת אוטובוס בעיצומה של סופת שלגים מכניסה את ג´ק ריצ´ר ללב עימות קטלני. בבולטון, דקוטה הדרומית, אישה אמיצה נלחמת למען הצדק בעיר קטנה שמאוימת על ידי כוחות הרשע. אם היא רוצה לחיות כדי להעיד בבית המשפט היא זקוקה לעזרה. כי רוצח מגיע לבולטון, מתנקש מקצועי שאינו מחטיא לעולם.

תוכניתו המקורית של ריצ´ר היתה להמשיך הלאה. אבל 61 השעות הבאות ישנו הכול. סודות קטלניים יותר ואויביו חזקים יותר מכל מה ששיער – אבל כך גם האישה שכדי להציל אותה הוא מסכן את חייו.

מקט: 15100000
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חמש דקות לפני שלוש בצהריים. בדיוק שישים ואחת שעות לפני שזה קרה. עורך הדין הגיע וחנה במגרש הריק. הקרקע היתה מכוסה שכבת שלג בעובי שני סנטימטרים, והוא התעכב דקה בגישוש על רצפת המכונית עד שהידק את הערדליים על נעליו. ואז יצא מהמכונית, הרים את צווארון מעילו ופנה לכניסת המבקרים. רוח אכזרית נשבה מצפון, עמוסה פתיתי שלג איטיים וכבדים. הסופה היתה במרחק מאה קילומטר. ברדיו דיברו עליה ללא הפסקה.

עורך הדין נכנס דרך הדלת ורקע ברגליו כדי לנער את השלג. לא היה תור. זה לא היה יום ביקורים רגיל. החדר שמולו היה ריק למעֵט מכונת שיקוף ריקה, מסגרת של גלאי מתכות ושלושה סוהרים שעמדו באפס מעשה. הוא הינהן לעברם, אף שלא הכיר אותם. אבל מבחינתו הוא והם שייכים לאותו צד. כלא הוא עולם בינרי. או שהיית כלוא או שלא. הם לא היו. גם הוא לא.

לעת עתה.

הוא לקח קופסת פלסטיק אפורה מראש הערמה הרעועה וקיפל אל תוכה את מעילו העליון. היה חם בכלא. זול יותר לבזבז קצת דלק מאשר לספק לאסירים שתי מערכות בגדים, אחת לקיץ ואחת לחורף. הוא שמע את קולותיהם מבפנים, קרקוש של מתכת על בטון, קריאות פראיות אקראיות ואחריהן צעקות וצרחות ורטינות חלושות של קולות נוספים, והמסדרונות הזוויתיים והדלתות הסגורות עימעמו את כולם.

הוא רוקן את כיסי מכנסיו — מפתחות, ארנק, טלפון נייד ומטבעות. הוא הניח את החפצים האישיים החמימים על המעיל המקופל. הוא הרים את קופסת הפלסטיק אבל לא נשא אותה אל מכונת השיקוף. הוא הניף אותה אל חלון קטן בקיר בקצה החדר. הוא המתין שם, ואישה במדים לקחה את הקופסה ונתנה לו פתקית מִספר תמורתה.

הוא עצר לרגע לפני גלאי המתכות. הוא טפח על כיסיו והביט קדימה בציפייה, כאילו חיכה להזמנה. התנהגות נרכשת, מטיסות. השומרים הניחו לו לחכות רגע, גבר קטן ועצבני בחולצה ארוכת שרוולים, בידיים ריקות. בלי תיק מסמכים. בלי מחברת. בלי עט אפילו. הוא לא היה שם כדי לייעץ. הוא היה שם כדי לקבל עצה. לא כדי לדבר, אלא כדי להקשיב, ולא היתה לו שום כוונה להעלות על הכתב אפילו פסיק ממה שישמע.

השומרים סימנו לו להתקדם. האור הירוק נדלק בלי שום צפצוף, אבל השומר הראשון העביר עליו גלאי נייד בכל זאת, והשומר השני טפח עליו ביסודיות. השומר השלישי ליווה אותו פנימה לתוך המתחם, דרך דלתות שתוכננו להיפתח רק כאשר הדלתות שלפניהן והדלתות שמאחוריהן נסגרות, ובפניות צרות שתוכננו להאט המון משתולל, ולאורך חלונות עבים מזכוכית ירוקה שמישהו תמיד צפה מעברם האחר.

הלובי היה מוסדי, רצפה מכוסה לינוליאום, קירות ירקרקים ופסי ניאון ארוכים על התקרה. והיתה ממנו יציאה החוצה, עם משבי רוח קרה בכל פעם שהדלת נפתחה, וכתמי מלח ושלוליות של שלג שהפשיר על הרצפה. אגף המאסר היה שונה. לא היה שום חיבור בינו לבין העולם החיצון. שום שמים. שום מזג אוויר. שום ניסיון לעיצוב. רק בטון חשוף, שמנוני במקומות שבהם התחככו בו שרוולים וכתפיים, דהוי ומאובק במקומות אחרים. הרצפה היתה אפורה ומחוספסת כמו רצפה באולם מכוניות. הערדליים של עורך הדין חרקו עליה.

במקום היו ארבעה חדרי ראיונות. כל חדר היה קוביית בטון חסרת חלונות שנחצתה על ידי דלפק מקיר לקיר בגובה שולחן, שמעליו זכוכית מגן. מנורות ממוגנות בהקו בתקרה מעל הדלפק. הדלפק היה יציקת בטון. מרקמם של לוחות העץ שתמכו ביציקה נראה על פני השטח. לזכוכית המגן העבה היה גוון ירקרק, והיא היתה מורכבת משלושה משטחים חופפים, כך שבצדדים נותרו שני חרכים שאיפשרו שיחה. בתחתית הזגוגית המרכזית היה חריץ אופקי להעברת מסמכים, כמו בבנק. חצאי החדר היו סימטריים. בכל אחד מהם כיסא ודלת. עורכי הדין נכנסו מצד אחד, האסירים מהצד השני. לאחר מכן הם יצאו בדרך שבה נכנסו, כל אחד ליעדו.

השומר פתח את הדלת שבמסדרון ונכנס לתוך החדר כדי לבצע סריקה ויזואלית ולוודא שהכול כשורה. אז פסע הצידה והניח לעורך הדין להיכנס. עורך הדין נכנס וחיכה עד שהשומר סגר את הדלת מאחוריו והשאיר אותו לבדו. הוא התיישב והביט בשעונו. הוא איחר בשמונה דקות. הוא נהג לאט בגלל מזג האוויר. בדרך כלל הוא החשיב איחור לפגישה ככישלון. לא מקצועי, לא מכובד. אבל ביקורים אצל אסירים היו משהו אחר. לזמן אין משמעות אצל אסירים.

אחרי שמונה דקות נוספות נפתחה הדלת השנייה בקיר שמעבר לזכוכית. שומר אחר נכנס, בדק את החדר ויצא, ואסיר דישדש פנימה. הלקוח של עורך הדין. גבר לבן, אדיר ממדים, מרופד בשומן וחסר שיער לחלוטין. הוא לבש סרבל כתום. על קרסוליו ומפרקי ידיו היו שלשלאות שנראו עדינות כמו תכשיטים. עיניו היו עמומות ופניו כנועים וחלולים, אבל פיו נע קלות, כמו שוטה שנאבק לשנן מידע מורכב.

הדלת בקיר שמאחורי הזכוכית נסגרה.

האסיר התיישב.

עורך הדין קירב את כיסאו את הדלפק.

האסיר עשה כמוהו.

בסימטריות.

"אני מצטער שאיחרתי," אמר עורך הדין.

האסיר לא ענה.

"מה שלומך?" שאל עורך הדין.

האסיר לא ענה. עורך הדין השתתק. האוויר בחדר היה חם. אחרי דקה האסיר התחיל לדבר, לדקלם, מצטט רשימות והוראות ומשפטים ופסקאות ששינן מראש. מדי פעם אמר עורך הדין, "קצת יותר לאט," ובכל פעם האסיר הפסיק והמתין והתחיל שוב מהמשפט הקודם בלי לשנות את הקצב או את טון הדיבור. כאילו אין לו שום אפשרות אחרת לתקשר.

לעורך הדין היה זיכרון טוב למדי, במיוחד לפרטים, כמו רוב עורכי הדין, והוא הקשיב בתשומת לב, כי הריכוז שנדרש לתהליך השינון הסיח את דעתו מתוכן ההוראות שקיבל. אף על פי כן פינה קטנה במוחו מנתה ארבע־עשרה פעולות לא חוקיות, עד שהאסיר סיים לבסוף ונשען לאחור.

עורך הדין לא אמר דבר.

"קלטת הכול?" שאל האסיר.

עורך הדין הינהן, והאסיר שקע בדממה. כמו שור או חמור בשדה, סבלן לאין קץ. לזמן לא היתה משמעות מבחינת האסירים. בייחוד לא מבחינת האסיר הזה. עורך הדין הסיט את כיסאו לאחור ונעמד. הדלת שלו לא היתה נעולה. הוא יצא אל המסדרון.

חמש דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים.

עוד שישים שעות.

עורך הדין מצא את אותו השומר ממתין לו. שתי דקות לאחר מכן הוא היה במגרש החניה. הוא היה לבוש במעיל, וכל חפציו שוב בכיסיו על משקלם הרגיל וקיומם השגור, המרגיע, הנורמלי. השלג היה עז יותר והאוויר קר יותר והרוח פראית יותר. התחיל להחשיך, מוקדם ומהר. עורך הדין ישב רגע בעוד המושב מתחמם והמנוע פועל והמגבים מסיטים את השלג ימינה ושמאלה מעל השמשה. ואז יצא לדרך. הצמיגים חרקו בשלג הטרי כשפנה פנייה רחבה ואיטית, ואלומות האור של הפנסים הקדמיים ציירו קשתות זוהרות בלובן המתערבל. הוא פנה לכיוון היציאה, שערי התיל, ההמתנה, הבדיקה של תא המטען, ואז הדרך הארוכה והישרה שחצתה את העיר לכיוון הכביש המהיר.

ארבע־עשרה הצעות פליליות. ארבעה־עשר פשעים שיתרחשו, אם ההצעות שהוא יעביר אכן יביאו לידי פעולה, כפי שמן הסתם יקרה. חמישה־עשר פשעים, בעצם, כי הוא עצמו יהפוך למסייע לדבר עבֵרה. או עשרים ושמונה פשעים, אם התובע יבחר להתייחס לכל סיוע כאל עברה נפרדת, וזה בדיוק מה שהוא עלול לעשות, סתם בשביל הכיף. או בשביל התהילה. עשרים ושמונה דרכים שונות לחרפה ולקלון ולהשעיה, ולמשפט ולהרשעה ולמאסר. מאסר עולם, קרוב לוודאי, בהתחשב באופיין של ארבע־עשרה ההצעות, וגם זה רק אחרי עסקת טיעון מוצלחת. ההשלכות של עסקת טיעון לא מוצלחת יהיו איומות מכדי לחשוב עליהן.

עורך הדין הגיע למחלף הכביש המהיר והשתלב בנתיב האיטי. מסכי שלג סמיכים צנחו סביבו, אפורים בשעת אחר הצהריים. התנועה היתה דלילה. רק מכוניות ומשאיות בודדות נסעו מדי פעם בכיוון שלו, כמה מהירות ואחרות איטיות יותר. בנתיב הנגדי, מעבר לגדר ההפרדה, המצב היה דומה. הוא נהג ביד אחת והתפתל כדי להוציא את הטלפון הנייד שלו ביד השנייה. הוא שקל אותו בידו. היו לו שלוש אפשרויות. אחת, לא לעשות כלום. שתיים, להתקשר למספר שנכלל בהוראות שקיבל. שלוש, להתקשר למספר שאליו היה צריך לצלצל, שבנסיבות הקיימות היה 911, וגם שיחות גיבוי חפוזות למשטרה המקומית ולמשטרת הכביש המהיר ולשריפים המחוזיים וללשכת עורכי הדין, ואז למצוא לעצמו עורך דין.

הוא בחר באפשרות השנייה, כפי שידע שיעשה. האפשרות הראשונה לא תוביל אותו לשום מקום, אלא מאוחר יותר, כשהם יחפשו אותו. האפשרות השלישית תגרום למותו, לאט אבל בטוח, אחרי שעות ואפילו ימים של סבל בל יתואר. הוא היה איש קטן ועצבני. לא גיבור משום סוג שהוא.

הוא חייג את המספר שאמרו לו לחייג.

הוא בדק אותו פעמיים ולחץ על הכפתור הירוק. הוא הצמיד את הטלפון לאוזנו. במדינות רבות זה בפני עצמו נחשב פשע מספר עשרים ותשע.

אבל לא בדקוטה הדרומית.

עדיין לא.

שמחה גדולה.

את הקול שענה הוא שמע ארבע פעמים לפני כן. גס, מחוספס, מתובל במין רוע חייתי גולמי. קול שעורך הדין חשב שהגיע מעולם אחר לחלוטין. הוא אמר, "שפוך, מותק," בחיוך ובקול רווי הנאה אכזרית, כאילו הדובר נהנה מהשליטה ומהכוח המוחלטים שלו, ומחוסר הנוחות והפחד והסלידה שעורר בעורך הדין.

עורך הדין בלע רוק והתחיל לדבר, חוזר על הרשימות ועל ההוראות ועל המשפטים ועל הפסקאות באופן דומה לדרך שבה הוצגו לו. הוא התחיל לדבר שבע דקות ושבעה קילומטרים לפני גשר בכביש המהיר. הגשר לא נראה ממש כמו גשר. הכביש המשיך בדיוק באותו גובה, אבל הקרקע שתחתיו צנחה קלות לאפיק רחב ורדוד. האפיק היה יבש רוב השנה, אבל בעוד חמישה חודשים המים מהפשרת האביב יהפכו אותו לנחשול שוצף. מהנדסי הכביש המהיר יישרו את האפיק, יצרו תעלת מים מסודרת והתקינו ארבעים צינורות בטון ענקיים כדי למנוע מהבסיס להיסחף כל שנה מחדש. המערכת עבדה היטב באביב. היה לה רק חיסרון אחד, שהתגלה בחורף. כדי להתמודד איתו הציבו המהנדסים שלטים לפני הגשר בשני הכיוונים. בשלטים נכתב: הגשר קופא לפני הכביש.

עורך הדין נהג ודיבר. שבע דקות אחרי תחילת המונולוג הוא הגיע אל ההצעה הברורה, הבוטה, האכזרית והמזעזעת ביותר מבין ארבע־עשרה ההצעות. הוא דיקלם אותה לטלפון כשם ששמע אותה בכלא, ניטרלית ונעדרת רגש. הקול הגס מעבר לקו צחק. עורך הדין הצטמרר. עווית של מצפון בסיסי עלתה ממעמקי ישותו. כתפיו נמשכו בצורה נראית לעין, והטלפון נחבט באוזנו.

הוא הזיז את ידיו על ההגה.

הצמיגים הקדמיים של המכונית החליקו קלות על הגשר הקפוא. הוא הסיט את ההגה במגושם, והצמיגים האחוריים סטו לכיוון ההפוך ואז נזרקו מצד לצד, פעם אחת, פעמיים, שלוש. הוא החליק על פני כל שלושת הנתיבים. מבעד לשלג הצונח הוא ראה אוטובוס מגיע מהכיוון הנגדי. הוא היה לבן. הוא היה ענק. הוא הגיע מהר. הוא התקדם ישר לכיוונו. החלק האחורי של מוחו אמר לו שההתנגשות בלתי נמנעת. החלק הקדמי של מוחו אמר לו — לא, יש מספיק זמן ומרחב ואי תנועה של עשב ושתי גדרות מתכת מוצקות בינו ובין התנועה בנתיב הנגדי. הוא נשך את לשונו ושיחרר את אחיזתו, והאוטובוס עבר במקביל אליו במרחק שישה מטרים.

הוא הוציא אוויר בנשיפה.

הקול בטלפון שאל, "מה קרה?"

עורך הדין אמר, "החלקתי על הכביש."

הקול דיבר שוב, "תגמור את הדיווח שלך, אידיוט."

עורך הדין בלע שוב את רוקו וחזר לדבר, מתחילת המשפט הקודם.

לגבר שנהג באוטובוס הלבן בכיוון הנגדי היה ותק של שתים־עשרה שנים במקצוע. בעולם הצר של התמחותו המקצועית, הוא היה הכי טוב שבנמצא. היו לו רישיון הולם, הכשרה טובה וניסיון רב. הוא כבר לא היה צעיר, ועדיין לא זקן. מבחינה גופנית ומבחינה מנטלית הוא היה בשיאו. הוא לא פיגר בלוח הזמנים. הוא לא נסע במהירות גבוהה. הוא לא היה שיכור. הוא לא היה מסומם.

אבל הוא היה עייף.

הוא נעץ מבטים באופק המושלג חסר התוואי במשך שעתיים כמעט. הוא ראה את המכונית מחליקה מצד לצד מאה מטרים לפניו. העייפות שלו גרמה עיכוב של שבריר שנייה בתגובותיו. ואז המתח הרדום בגופו העייף גרם לתגובת יתר. הוא משך את ההגה כאילו נרתע ממכה. חזק מדי, מאוחר מדי. ובכל מקרה, מיותר. המכונית שהחליקה התיישרה וכבר היתה מאחוריו כאשר הצמיגים הקדמיים שלו הגיבו. או לפחות ניסו. הם נגעו בגשר הקפוא בדיוק כאשר ההיגוי גרם להם לפנות. הם איבדו את האחיזה בכביש והחליקו. כל המשקל היה בחלקו האחורי של האוטובוס. ליבת הברזל הענקית שבה שכן המנוע. מכל המים. השירותים. כמו מטוטלת, בחלק האחורי. החלק האחורי של האוטובוס ניסה להשיג את החלק הקדמי. לא נדרש הרבה, רק כמה מעלות קריטיות. הנהג עשה הכול כמו שצריך. הוא נאבק בהחלקה. אבל ההיגוי היה חופשי לגמרי, והצמיגים הקדמיים איבדו את אחיזת הכביש. לא היתה שום תגובה. חלקו האחורי של האוטובוס התיישר ואז סטה בכיוון הנגדי.

הנהג נלחם בכל כוחו במשך שלוש מאות מטר. שתים־עשרה שניות ארוכות. הן נמשכו כמו שתים־עשרה שעות. הוא סובב את הגה הפלסטיק הגדול שמאלה, סובב אותו ימינה, ניסה לעבוד בכיוון ההחלקה, ניסה להאט אותה. אבל היא התגברה למרות הכול. משקל המטוטלת מאחור הוטח בכיוון אחד ואז בכיוון השני. הקפיצים הרכים היטלטלו ונמעכו. הגוף הגבוה נטה וסטה הצידה. החלק האחורי של האוטובוס נזרק בארבעים וחמש מעלות שמאלה ואז ארבעים וחמש מעלות ימינה. הגשר קופא לפני הכביש. האוטובוס עבר מעל צינור הבטון האחרון, והצמיגים הקדמיים חזרו להגיב. אבל הם הגיבו בזמן שהיו בזווית אלכסונית לשולי הכביש. כל האוטובוס הסתובב לאותו כיוון, כאילו ממלא פקודה לגיטימית. כאילו החליט לציית שוב. הנהג לחץ בכוח על הבלמים. שלג טרי נערם לפני הצמיגים. האוטובוס המשיך במסלול החדש. הוא האט.

אבל לא מספיק.

הצמיגים הקדמיים עברו את פס ההרעדה, עברו את שולי הכביש וירדו בחבטה מהכביש אל השוחה הנמוכה שהיתה מלאה בשלג ובבוץ קפוא. תחתית האוטובוס נמעכה ונחבטה וגירדה את שולי הכביש לאורך שלושה מטרים לפני העצירה. האוטובוס היה מונח בזווית, נוטה קלות, שליש קדמי בשוחה, שני השלישים האחוריים עדיין על שולי הכביש, ותיבת המנוע עדיין בנתיב התנועה. הגלגלים הקדמיים נתלו ללא תזוזה. המנוע הפסיק לעבוד ושקט השתרר, פרט לקולות התסיסה שנשמעו כאשר שלג נגע בחלקים החמים של המרכב ולקולות האנחה של שחרור בלמי האוויר, לצרחות הנוסעים ואז לגניחותיהם ואז לדממה.

הנוסעים היו קבוצה הומוגנית, כולם פרט לאחד. עשרים אזרחים ותיקים לבני שיער וגבר אחד צעיר יותר, באוטובוס המיועד לארבעים איש. שתים־עשרה אלמנות היו בו. השמונה הנותרים היו ארבעה זוגות נשואים. הם היו מסיאטל. מועדון הכנסייה בטיול תרבות. הם ראו את "העיר הקטנה בערבה". כעת היו בדרכם הארוכה מערבה להר ראשמור. הובטח גם טיול נלווה למרכז הגיאוגרפי של ארצות הברית, כולל ביקורים בפארקים הלאומיים ובערבות לאורך הדרך. מסלול טיול נפלא, אבל לא בעונה הזאת של השנה. מזג האוויר בעונת החורף בדקוטה הדרומית לא נודע כמסביר פנים. לכן נמכרו רק חצי מהכרטיסים למרות מחירם הזול.

הנוסע הנוסף היה גבר צעיר בשלושים שנים לפחות משאר הנוסעים. הוא ישב לבד שלוש שורות אחרי הקשיש האחרון. הם התייחסו אליו כאל נוסע סמוי. הוא הצטרף לאוטובוס באותו היום בחניית מנוחה ממזרח לעיר בשם קאבור. אחרי "העיר הקטנה בערבה" ולפני מוזיאון דקוטה־לנד. לא היה שום הסבר. הוא פשוט עלה על האוטובוס. כמה מהנוסעים ראו אותו מדבר קודם לכן עם הנהג. היו שאמרו שכסף עבר מיד ליד. איש לא היה בטוח. אם הוא שילם בעד הנסיעה, אז הוא היה יותר כמו נוסע במחלקה שנייה מאשר נוסע סמוי. כמו טרמפיסט, אבל לא בדיוק.

כך או כך, נראה שזהו בחור חביב. הוא היה שקט ומנומס. הוא היה גבוה בשלושים סנטימטר מכל שאר הנוסעים ונראה חזק וחסון. לא יפה תואר כמו כוכב קולנוע, אבל גם לא מכוער. כמו אתלט שזה עתה פרש, אולי. אולי שחקן פוטבול. הוא היה לבוש בצורה פשוטה — חולצה מקומטת מחוץ למכנסיים וז'קט מבד עבה. לא היה לו תיק, זה היה מוזר. אבל בסך הכול היה די מרגיע שאדם כזה נמצא על האוטובוס, בפרט לאחר שהוכיח את עצמו כאדם תרבותי ולא מאיים בשום צורה. התנהגות מאיימת מאדם בגודל כזה היתה לא נאותה. נימוסים טובים מאדם בגודל כזה היו מקסימים. כמה מהאלמנות הנועזות יותר חשבו לפתוח איתו בשיחה. אבל הוא לא נראה כמו מישהו שמעודד את הרעיון. הוא ישן במשך רוב הנסיעה, והתגובות שלו לניסיונות לפתוח בשיחה היו מנומסות אך חטופות, ולחלוטין ריקות מתוכן.

אבל לפחות הם ידעו את שמו. אחד הגברים הציג את עצמו, כשעבר לידו בדרך חזרה מהשירותים. הזר הגבוה הביט למעלה והיסס לרגע, כאילו הוא שוקל את היתרונות והחסרונות של תשובה. ואז לקח את היד המושטת ואמר, "ג'ק ריצ'ר."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “61 שעות”