החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

האלוהים האדירים של הזכרונות

מאת:
הוצאה: | 2016-05 | 472 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"האלוהים האדירים של הזיכרונות" מכיל שירים שנכתבו על ידי דורון בראונשטיין בשנות העשרה והעשרים לחייו.

רוב השירים נכתבו בין השנים 1995-1998 , וחלקם אף לפני כן.

השירים עברו עריכה רק בשנת 2016 , ורואים אור לראשונה בקובץ זה.

*

בראונשטיין, אמן רב-תחומי היוצר את אמנותו על פי ז'אנר ה"דאדא", הוא ללא ספק כותב פורה ביותר, והיות וכתיבתו – הן של השירה והן של הפרוזה – זוכה להכרה בשנים האחרונות, הוא החליט להוציא את הקובץ הזה לאור – דווקא בזכות בוסריותה, פשטותה וכנותה הרבה – שלא לומר הילדית – של שירתו המוקדמת, התואמת את הלכי הנפש של הגיל הצעיר בו נכתבה.

*

זהו ספר השירה הרביעי של דורון בראונשטיין, יליד 1976, הרואה אור בעברית.

מקט: 4-1037-19

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מיליון אלף גוונים של שחור – הוא לא אתה

 

ובלילה,

לבד בחדר.

 

שוב,

לבד.

 

שוב,

אותו חדר.

 

אני מסתכל מבעד לחלון

ורואה, רואה…

 

ואז – מביט.

 

מביט שעות אל תוך החושך הזה של האפר ווסט סייד של מנהטן.

 

החושך שבתוך החדר שבתוך בית הדירות הזה,

"המלון",

שעל שם אלכסנדר.

 

מיישיר מבטי,

במבטו.

 

ואז אני נזכר בכל האנשים שהכרתי כאן – ושם,

ומדמיין, מה קורה איתם היום.

 

ומדמיין, מי הייתי אז.

 

ומנסה להיזכר: "אני היום".

 

נותן שם וכותרת להגדרה, למחשבה.

 

מנסה להבהיר ולהבין את "התחושה".

 

אני חושב גם עליך.

 

תמיד, ג'וש.

 

תמיד.

 

אתה נוכח בי בכל הרגעים.

 

בוער בי וחי אותי.

 

ממית אותי.

 

תמיד.

 

אני מביט על "החושך אתה".

 

נותן לזה שם וכותרת-מישנה.

 

כבר לא מת להבהיר כמו שפעם.

 

רק להיות.

 

ודואג בכל פעם מחדש.

 

כשהכותרת נוצרת.

 

כשהמילה בראש נמחקת.

 

וכל לילה מחדש

אני מוצא בחושך

גוונים חדשים של שחור.

 

מאות גוונים.

אלפי גוונים.

מיליון-אלף-גוונים-של-שחור.

 

זה מתפרש, זה מפרש בי, זה גובר, זה מאוד חי.

 

ולפעמים,

אני מרגיש שאני נחנק

מרוב כל הדברים שיש לי להגיד

ואין למי.

 

אבל הפה.

הפה הזה,

הם מדברים בשמך.

 

הם אומרים.

הם מתנצלים.

הם דורשים.

הם מבטיחים.

ואז, כמו בדרך כלל,

הם מפרים הבטחה.

 

זהו זה, ג'וש.

 

הכל עכשיו הלך.

 

רק המקסיקני שבדלת. בכל לילה.

 

המקסיקני העלוב מ"סיטי דיינר" עם ה"מצה-בול-סופ-אנד-ספגטי-אין-טומייטו-סוס" עומד ומחכה לי שאפתח.

 

אני פותח את החלוק ושוכב על המיטה.

 

אני שומע את הצעדים שלו קרבים.

 

הוא בא.

 

נכנס.

 

הוא לא אתה.

 

 

הם מדברים בשבילך. הכל עכשיו מילים. הם אומרים: מילה מספר 73

 

הכל נשמע לי

בדיוק אותו דבר

כאן.

 

אני אוהב אותך, אמא,

בדיוק כמו

כמה שאני שונא.

 

האושר? האמת?

 

זו מילה וזו מילה.

 

האהבה? השנאה?

 

מילה שמגלה ואז מילה שמסתירה את המילה האחרת.

 

הכל עכשיו מילים.

 

הנה: אינספור מילים אחרות עכשיו.

 

האנשים:

בהחלט יותר מדי מילים.

 

אני הכרחתי את עצמי לשתוק.

לא לדבר עם אף אחד.

על כלום-על-שום-דבר.

 

כן… על-שום-דבר-בכלל.

 

ולפעמים אני על יד

אבל אף פעם לא בתור אחד שבאמת מבין את הדברים,

את אופי התנהלותם האמיתי, זאת אומרת,

על משקלם הסגולי המדויק.

 

אני עכשיו עוד אחד,

בצבע נורא חזק-שקוף,

צבע בן-זונה.

וכשאתה שותק,

ואף אחד לא יודע מי אתה בכלל,

הם לא זוכרים את הפנים שלי.

את השם לי.

 

החיים הטובים מחכים לי אי-שם,

אני בטוח, אני אומר לעצמי.

אני יודע, אני אומר לעצמי.

 

אני מקווה, אני מכריח את עצמי המחורבן להאמין במשהו שאיננו חורבן האישיות שלי כולה.

 

ואם לא בעולם הזה, אז שמה.

היכן שהחיים הטובים הם לא כאן.

מחכים לי אי-שם,

באדישות, בתשוקה.

בשתיקה בוערת ומנוקדת.

 

יודעים לבטח שאגיע לשם,

אליהם,

בטוחים שאמצא כבר יום אחד את האור-של-הדרך.

 

רק לא מבינים למה זה לוקח לי

כל כך הרבה זמן.

 

מודה באשמה: גם אני לא יודע.

 

אולי פשוט כי אין.

גם אין אני וגם

אין שום מקום אחר.

 

אולי זה בסך הכל עוד מסך של מיקרו

ומקרו,

ועליו מוקרן:

סוף עולם אחד

מתוך אינסוף סופעולמים.

 

אולי זה בסך הכל עוד שיר אחד

מתוך אינסוף שירים אחרים.

 

אולי זה בסך הכל עוד אדם אחד

מתוך אינסוף האנשים.

 

אולי זה בסך הכל עוד עצב אחד, עוד פתטיות אחת במסווה של אמנות גבוהה,

של אוונגרד נאצל, בלתי-נתפש.

 

מוות אחד.

 

תקליט אחד.

 

ספר אחד אחרון ודי. (עכשיו אני מבטיח לך וזה סופי בהחלט, דורון בראונשטיין!)

 

כל הדרך.

 

עד הסוף – בעיקר כשהיא הופכת שוב להתחלה.

לקלישאה.

לבור הריק.

לכל השמיים.

להסחה.

 

בדמיוני

 

בדמיוני

אני יכול לראות כל אחד.

בדמיוני אני אני.

 

אני יכול להיות עם כל אחד

בדמיוני.

אני יכול לאהוב "כולם" כמו "אחד".

 

בדמיוני,

זה אתה, וזה אני.

 

זה אנחנו סופסופ, נונסטופ,

כמו פעם, כמו מזמן.

 

ואני יכול להיות מאושר.

(אם רק לא הייתה הטכנולוגיה כל דבר/מקום, כמובן…)

 

ושקט.

רגוע.

 

במידה, אפילו נאהב.

 

ולהרגיש הכי טוב שרק אפשר

ולהרגיש הכי חי שרק אפשר

ולהרגיש ולהרגיש ולהרגיש

כל מה שאני רוצה.

 

כל שאפשר.

 

אני יכול את כל זה

ועוד יותר

בדמיוני.

 

בדמיוני המקולל…

 

(גם לכתוב "שירה", כאילו הדבר קיים במציאות.

כאילו שניתן לקנות בזה "אוכל".

להרוויח מזה "כסף".

לחיות מזה ב"כבוד".

 

"כבוד"…

 

אם רק לא הייתה הטכנולוגיה…)

 

היום שבו הפסקתי לדבר

 

אני זוכר את היום

שהפסקתי לדבר.

 

הפסקתי לדבר.

 

התחלתי לשתוק.

 

אני זוכר את היום הזה

כאילו הוא היום

כאילו הוא היום.

 

אני זוכר שהבטחתי לעצמי

שמהיום אני מפסיק לדבר.

ואז – פשוט שותק.

 

אף אחד לא הרגיש

או שם לב במיוחד

שאני "השותק".

 

ומי – שאיכשהו – ראה אותי,

בטח חשב שאני ביישן

או שתקן מטבעי.

או "סתם אחד" (איזו הגדרה מחוללת…)

שאין לו שום דבר חכם להגיד.

 

אף אחד לא יכול לדמיין…

 

נכון, ואין את מי להאשים בכך:

אף אחד לא יכול לדמיין

שאני שותק, כי אני…

 

ובכן…

 

אני…

 

אני זוכר גם את היום

שבו הפסקתי לאכול.

גם את היום שבו הפסקתי לשתות

(ואת היום שבו התחלתי…).

 

אני לא חושב שרציתי במיוחד לחיות.

 

"במה".

 

תמיד רציתי "במה", זה "כן". בוודאות.

 

ו"קול".

 

תמיד רציתי אחד. להשמיע איתו אותי.

 

להרגיש סופסופ,

עם כל הקושי,

קרוב אל עצמי,

ואז,

ובכן…

 

ואז עוד.

 

 

בגללך ובגללו (מאוד הייתי רוצה להקדיש לך שיר)

 

אני בסך הכל רציתי להגיד לך

שאני ילד שאוהב אותך.

 

ילד,

שתמיד יאהב אותך.

 

(אפילו שאת כבר לא כאן ולא איתי

וכבר אף פעם לא תהיי הילדה שהיית כשהיית בת 20, 21…)

 

ואז,

רציתי לתת לך נשיקה בטלפון.

רציתי,

להגיד לך לילה טוב.

רציתי,

ללחוש לך שאני אוהב אותך, ואז לנתק.

 

כמו תמיד.

 

כמו לפני שכבר לא.

 

ואז, הוא ענה לי לטלפון.

 

שמעתי קול מוכר, עבה.

 

שמעתי אותו אומר לי:

"שלום. הלו?"

ואז, בכבדות שלו, "הלו, הלו?

מי זה?"

 

ולא ידעתי בגלל מי לבכות.

בגללך או בגללו.

בגלל שניכם.

 

בגלל הבחירה האומללה שלך בו –

ולא בעצמך.

 

אנשים ואומללות.

ובחירה.

וקורבנות.

ומי מאיתנו יותר קורבן של הנסיבות בעצם.

 

את או אני.

 

ומה איתו?

 

אולי דווקא בו יש את "הדבר" שתמיד חיפשת ב"אני" שהוא "את"?

 

אולי דווקא "בו" "הכל" "קיים"?

 

להמשיך הלאה, שמעתי את ה"אני" שלי אומר לי,

ה"אני" הלא מוכר ל"עצמי" הלא מוכר, מאז שהלכת, מנקרת לי בראש.

 

פתחתי את המחשב וחיפשתי אתר.

 

מלא כוסים מגולחים רטובים של בחורות עירומות.

 

שדיים ענקיים.

 

חיוכים.

 

רצונות.

 

את לא יודעת איזה שפיך דפקתי על הקיר אחרי חצי שעה.

 

שפיך של…

 

אין לי הגדרה.

 

כמו שלולית. אפשר היה להתגלץ' בה.

 

כמה שהייתי חרמן עלייך, יא שרמוטהבתזונה.

 

את הלב.

 

את הלב שרציתי לנקום בו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.