ג'ון גרישם, מחבר רבי־מכר רבים של הניו יורק טיימס, הוא רב־אמן בכתיבת מותחנים משפטיים. כעת הוא חוזר עם רומן בלשי […]
1
סיימון מאס כבר מזמן בצרות שהביאו איתם הלקוחות שנמשכו אל משרד עורכי הדין הקטן והמיושן למראה, בפינת הרחובות מֵיין ומֵייפֶּל. פשיטות רגל, נהיגה בשכרות, דמי מזונות שלא שולמו, עיקולי בתים, תאונות דרכים קלות, החלקות־נפילות חשודות, תביעות נכות מפוקפקות — הלחם והחמאה של כל עורך דין מן השורה שחלם באוניברסיטה חלומות גדולים על העושר שמחכה לו מעבר לפינה, אבל מאז הם הלכו ודהו עד שכמעט התפוגגו. אחרי שמונה־עשרה שנים שוחקות, סיימון פ' לאץ', עורך דין ויועץ משפטי (שניהם ביחד!), הרגיש שהוא נטחן עד דק. נמאס לו מצרות של אחרים.
פה ושם היה גם שביב של תקווה. לקוחה מזדקנת שנזקקה לטיפול בעיזבון שלה, או עדכון של צוואה. אך גם אלה היו ברוב המקרים עניינים פשוטים שכל סטודנט שנה א' היה מסוגל לטפל בהם, גם אם סיימון השתדל להעצים את חשיבותם. תמורת 250 דולר בלבד הוא יכול לכתוב, או "לנסח" כפי שהעדיף לומר, צוואה פשוטה של שלושה עמודים, להדפיס אותה על נייר זהוב עבה, להוסיף חתימה נוטריונית בעזרת "הצוות" שלו, ולהעניק ללקוחה תחושה שהוא "מוציא לפועל" מסמך מורכב ומתוחכם.
במלוא הכנות, מחצית מלקוחותיו כלל לא נזקקו לצוואה, פשוטה ככל שתהיה, אלא שאף עורך דין בהיסטוריה האמריקאית מעולם לא ציין זאת בפני לקוח משלם. יהיה נכון גם לומר ששכר הטרחה בסך 250 דולר היה שוד לאור יום, כי הרשת מלאה בטופסי צוואה חינמיים, פשוטים ומחייבים בדיוק באותה מידה. וצריך להודות: מר לאץ' כמעט לא נגע בצוואה. מטילדה, המזכירה שלו, היא שמילאה את הרובריקות הריקות והדפיסה את המסמכים החשובים.
הלקוחה הנוכחית הייתה גברת אלינור בַּרנֶט, בת שמונים וחמש, אלמנה שהתגוררה בגפה בפרוורים, בבית צנוע שקנתה עשר שנים קודם לכן עם בעלה השני והמנוח. לא היו לה ילדים משלה, אם כי להארי קוֹרסק, בעלה המנוח, היו שני בנים מנישואים קודמים ואיומים. במשך שנים ניסה הארי לשכנע את אלינור, אשתו השנייה והאהובה, לאמץ את ילדיו. היו לו טיעונים מגוונים, אך אף אחד לא קסם לה במיוחד, כי כפי שהודתה באוזניה של מטילדה בשיחת הטלפון השנייה והארוכה שלהן, היא תיעבה את שני הבנים.
שניהם היו צרה צרורה.
"יש לך משכנתה על הבית?" שאלה מטילדה, וקטעה בנימוס את מה שנשמע כמו תחילתו של אֵפוס ארוך להחריד על שני הבנים העלובים.
לא. הבית מאה אחוז שלה, וגם המכונית. לא נותרו לה שום חובות. הארי קוֹרסק היה חסכן מאוד, כילד להורים מתקופת השפל, אתם יודעים, והוא שנא חובות בכל נימי נפשו. בין שיחה לשיחה ביצעה מטילדה את הבדיקה הרגילה ברשת וגילתה ששוויו של הבית מוערך ב־280,000 דולר, והוא אכן נקי משעבודים, בדיוק כמו המכונית, לינקולן בת חמש־עשרה. היא המשיכה לחפור לעומק ומצאה שלקלייד קוֹרסק, הבכור מבין שני הבנים הלא מאומצים, היה תיק פלילי. עשרות שנים קודם לכן הוא נתפס סוחר בקוקאין וריצה ארבע שנות מאסר.
גברת ברנט סירבה להוסיף ולדון בעניינים כספיים בטלפון, ואמרה שתעדיף להמתין לפגישה שלה עם מר לאץ'. היא הופיעה במשרד בשעה שתיים בדיוק, לבושה כמו קשישה אמידה למדי בדרכה לכנסייה. מטילדה כבר ראתה בעבר אלף נשים כמוה. היא אמדה אותה תוך שניות ומיהרה למזוג לה קפה בכוס חרסינה עדינה ששמרה במיוחד לזקנות. רוב הלקוחות קיבלו קפה בכוסות נייר. גברת ברנט צעדה פנימה בגב זקוף ובצעד בוטח, בלי מקל ובלי להתנדנד. היא התיישבה בחדר ההמתנה על פי כל כללי הנימוס וטעמה מהקפה, מניפה את הזרת באוויר, סימן מובהק לגינונים טובים ואולי גם לקורטוב של יוהרה. למראית עין מצבה הפיזי היה מצוין. ייתכן שיחלוף עוד עשור שלם לפני שתוצא מהמגירה צוואתה האחרונה ויתעורר הצורך לנהל את עיזבונה.
כעבור דקות אחדות הודיעה מטילדה שמר לאץ' סיים את "שיחת הוועידה עם כבוד השופט" וישמח לפגוש אותה. היא הובילה את גברת ברנט במסדרון קצר אל חדר הישיבות, שקירותיו הכהים רופדו בספרי משפט עבי כרס. מר לאץ' לא נגע בהם שנים.
סיימון הציב לעצמו יעד — להיפטר ממנה תוך שלושים דקות. אם נביא בחשבון עוד חצי שעה בשבוע הבא, כשיחתים אותה על הצוואה החדשה כנדרש על פי חוק, הוא יוכל, לפחות תיאורטית, לעמוד בשכר הטרחה הרגיל שלו, 250 דולר לשעה. חבר טוב לספסל הלימודים גבה פי ארבעה ממנו לשעה, במשרד לענייני מיסוי בוושינגטון, אבל סיימון השתדל לא לחשוב על זה. עם השנים כמעט הצליח לשכנע את עצמו שאיכות החיים שלו בעיירה הקטנה בּרָקסטוֹן שבווירג'יניה טובה לאין ערוך, ולעזאזל הכסף.
הוא הפעיל את קסמיו, כפי שנהג לעשות תמיד בחברת נשים מבוגרות, והבין מייד שהיא אכן מוקסמת. "איזו שרשרת יפה," החניף לה.
היא חייכה, והבזיקה חיוך עתיר שיניים טבעיות אך מצהיבות. "תודה רבה לך."
"מהרשימות שלפניי אני רואה שאת אלמנה, חיה לבד, ואין לך ילדים או נכדים. שני בעלים, שניהם הלכו לעולמם." מבטו סרק את הדוח של מטילדה כאילו עיין במגנה כרטה.
"ונשארת עם השם ברנט גם אחרי שנישאת למר קורסק."
"לא בדיוק. החלטתי לחזור לברנט רק אחרי שהארי מת. אף פעם לא אהבתי את השם הזה, קורסק, אתה יודע? ובינינו, נהניתי מווינְס ברנט הרבה יותר מאשר מהארי קוֹרסק. וינס ואני היינו חברים מילדות, התחתנו בגיל צעיר ואפשר לומר שגדלנו ביחד. היינו צעירים יותר ו… פעילים יותר מבחינה רומנטית, אם אתה יורד לסוף דעתי."
סיימון ירד מצוין לסוף דעתה והעדיף להסתפק בזה. "יש לך צוואה בתוקף?"
"התוקף שלהן לא פג, נכון?"
"לא, האמת שלא."
"אז התשובה היא כן, אבל יש לי ספקות. אני רוצה לערוך צוואה חדשה, ואשמח לשכור את שירותיך כעורך דין גם בנושאים נוספים. בשכר טרחה חודשי."
"באילו נושאים נוספים מדובר?"
"נו, אתה יודע, לעולם אין לדעת, במיוחד בימינו כשהכול מסביב מלא בהונאות ובתרמיות. אזרחים ותיקים הם היעד המועדף. נורא לשמוע כמה מהם מאבדים את כל רכושם. אני רוצה להיות מוגנת, ואני רוצה לשכור אותך בשכר טרחה חודשי כדי שתבדוק עבורי כל מיני דברים. חברה שלי דוריס תמיד מחזיקה עורך דין בשכר טרחה חודשי."
סיימון חשב לעצמו שאין דבר גרוע יותר מהדרישה לעמוד בכל שעה משעות היום לרשותה של לקוחה קשישה שבטוחה כי כולם מרמים אותה. אבל אם היא תתעקש, אלף דולר בחודש בהחלט יהיו סידור נאה.
"כמה היא משלמת לעורך הדין שלה?"
"לא הרבה. היא טוענת שאפשר להשיג היום עורך דין בזול."
סיימון נשם עמוק והחליט להחזיר את הפגישה למסלול המקורי. "טוב, בואי נחזור לצוואה שלך. חשוב שאעיף מבט בצוואה הקודמת."
"כן, אני יודעת. מטילדה ציינה את זה בטלפון, אבל שכחתי להביא אותה. יש לי תחושה שאני שוכחת יותר ויותר דברים בזמן האחרון."
זה בא עם הגיל. כשהלקוחות עברו את גיל שמונים, הוא הניח מראש שכמה מהברגים כבר רופפים. הוא יתייעץ בהמשך עם מטילדה ויחליט אם גברת ברנט עדיין כשירה ואם דעתה צלולה מספיק כדי להבין מה היא עושה. אבל הרושם הראשוני היה טוב, וכשמדובר בהכנסה קלה של 250 דולר, הוא גם לא התכוון לדאוג יותר מדי.
"תוכלי אולי לקפוץ למשרד בעוד יום־יומיים ולהשאיר אותה?"
"בוודאי, אין שום בעיה. אני מקווה שזו לא טרחה."
"הכול בסדר. בואי נדבר על הנכסים ועל ההתחייבויות שלך."
"אין לי שום התחייבויות. אפילו לא סנט אחד של חובות. הארי, בעלי המנוח, תיעב חובות. הוא לא השתמש אפילו בכרטיס אשראי. ניהלנו חיים חופשיים ונקיים מחובות."
סיימון אהב לשמוע את שלוש המילים האחרונות, ולא נותר לו אלא לחלום שיום אחד יצליח לפלס את דרכו אל מחוץ לביצת החובות. "זה מעורר הערצה," השיב בצדקנות, כאילו ביקשה את אישורו. כל רכוש בבעלותו היה משועבד עד מעל הצוואר.
"אבל אחרי שהוא מת, הנפקתי לעצמי כרטיס. ויזה."
הוא שרבט משהו חסר כל משמעות ושאל, "טוב, ומה לגבי נכסים? הבית נמצא בבעלותך?" הוא ידע שכן, אלא שרוב לקוחותיו המבוגרים נהנו לנפנף ברכוש שצברו. הם התגאו באורח חייהם החסכני, ובכך שאחרי עשורים רבים של הידוק החגורה הם היו כעת מבוססים כלכלית.
"כמובן."
"יש לך מושג מה שוויו של הבית בימים אלה?"
"לא בדיוק, אבל נדמה לי שברשומות של המחוז הוא מוערך ב־280,000, אם אני לא טועה. משהו כזה."
"בסדר, זה נשמע לי הגיוני. הבית הוא בדרך כלל הנכס היקר ביותר בעיזבונו של כל אדם."
"לא במקרה שלי," השיבה לו חדות, כמעט כאילו נעלבה.
הוא המשיך לשרבט, וניסה להפנים את הרמז הראשון לכך שהצוואה הקטנה לא תהיה פשוטה כמו שחשב. "יש לך נדל"ן נוסף? בית נופש? נכסים להשכרה?"
"חלילה. הארי לא אהב נדל"ן. הוא טען שזו טרחה רבה מדי."
אז מה הארי כן אהב, אם יורשה לי לשאול? "אני מבין. יש לך השקעות נוספות?"
היא נשמה עמוקות, ולפתע נראתה מודאגת. "אני יכולה לסמוך עליך, נכון, מר לאץ'?"
"בוודאי. אני עורך הדין שלך ואני מחויב לשמור על סודיות." סיימון חש היטב במשק כנפי הפרפרים בבטנו, כאילו עמדו לנחות עליו חדשות נפלאות ובלתי צפויות. הוא ידע פה ושם הפתעות בשמונה־עשרה שנותיו כפסאודו עורך דין לענייני עיזבונות, אבל לא משהו מסעיר באמת.
"אתה מבין, מר לאץ'…"
"בבקשה, תקראי לי סיימון."
"סיימון, זה שם יפה. אתה מבין, סיימון, הארי עבד כמעט ארבעים שנה כנציג מכירות אזורי של קוקה קולה. לדעתי זה גם מה שהרג אותו. עלה לו הסוכר בדם, הוא לקה בשבץ בגיל שישים ותשע, ומאז הוא לא התאושש. תמיד היו לנו במקרר בקבוקי קוקה קולה רבים מאוד, הדבר האמיתי, לא דיאט, והוא שתה יותר מדי, לפחות לדעתי. בכל אופן, הוא היה זכאי לאופציות, כל פעם כמה, והוא קנה בעצמו גם כל מניה של קוקה קולה שהצליח להניח עליה את ידיו. הוא מעולם לא מכר אפילו אחת, ורק נהנה לראות את ערמת המניות שלו גדלה. והיא גדלה, ועוד איך. לפני שלושים שנה בערך הוא התחיל למכור מוצרים של קוקה קולה גם לוולמארט, ונשבה בקסמיה של החברה. הם מכרו הרבה מאוד משקאות קלים. אז הארי התחיל לקנות מניות של וולמארט, וגם אותן הוא מעולם לא מכר. ממש לפני שהוא מת במפתיע, הוא תהה מה לעשות עם כל המניות האלה. הוא לא רצה להוריש אותן לבנים שלו, כי הם תמיד היו צרות צרורות. גם היום. והעניין הוא, סיימון, שהבנים לא יודעים דבר על המניות. הארי מעולם לא סיפר להם. הוא לא סיפר לאיש חוץ ממני. שעשע אותו שאנחנו חיים בשקט בביתנו הצנוע, ואיש לא יודע שאנחנו שווים בעצם מיליונים."
מיליונים? סיימון המשיך לשרבט בבלוק הכתיבה הצהוב שלו, אבל כתב ידו, שהיה בלתי קריא מלכתחילה, הידרדר לקשקוש מוחלט. באותו רגע התקשה להיזכר ולו בצוואה אחת שניסח ללקוח ששווה אפילו מיליון דולר, להוציא נדל"ן.
הוא שמר על הבעה חמורת סבר של עורך דין ששום דבר כבר לא מרשים אותו.
"אה, מה הוא עשה עם כל המניות האלה?"
"הוא הוריש לי אותן, ביחד עם כל השאר. איך קוראים לזה? 'ניכוי זוגי'?"
"נכון. זה מאפשר להוריש הכול לבן או בת הזוג ולקבל פטור ממס עיזבון. הארי היה אדם חכם."
"מעניין, הוא מעולם לא טען שהוא חכם. הוא היה צנוע, עבד קשה, שילם את חובותיו, חסך כסף, קנה מניות, ואז השאיר לי את כל רכושו. הוא רצה לעזור לבנים שלו, והוא באמת ניסה הכול, אבל אם הם היו יודעים על תיק ההשקעות שלו, הם היו משגעים אותו. לכן הוא לא סיפר להם. ואז הוא מת במפתיע."
זה היה נדיר שלקוח מבקש לערוך צוואה פשוטה ואז זורק לחלל האוויר מונחים כמו "תיק השקעות" או "ניכוי זוגי". האנטנות של סיימון הזדקרו בכמה מעלות נוספות.
"מה שווי התיק?"
היא הניחה את כף ידה על פיה הלכה למעשה, כאילו חששה לומר.
כעבור רגע שפשפה את עיניה ונראתה מבוהלת. היא הנמיכה את קולה ושוב שאלה, "אבל הכול לגמרי חסוי, נכון?"
"כבר דיברנו על זה, גברת ברנט. אם את רוצה שאנסח את הצוואה כראוי, אני חייב לדעת מה כולל העיזבון. בהחלט ייתכן שצוואה פשוטה לא תספיק לך." הוא כמעט חש איך המסמך החדש הולך ומתעבה מרגע לרגע. בדיוק כמו שכר הטרחה שהלך ותפח, וכבר עלה לחמשת אלפים דולר.
"אם אנשים היו יודעים… החברות שלי, הבנים של הארי. איש לא יודע דבר, סיימון."
הוא חייך חיוך מרגיע, כמבקש לומר, את יכולה לספר לי הכול והוסיף, "הקירות כאן עשויים פלדה, גברת ברנט. שום דבר לא דולף החוצה. אני מחויב מבחינה אתית לשמור על כל הסודות שלך."
דבריו חיזקו אותה. היא חשקה שיניים ואמרה, "נכון לשבוע שעבר, המניות היו שוות מעט יותר משישה־עשר מיליון. השוק עולה ויורד, אתה יודע."
סיימון רשם את המספר בבלוק הכתיבה והצליח לשמור על פני פוקר חתומות כאילו אין בזה שום דבר יוצא דופן.
היא רכנה לעברו ושאלה, "זה הרבה מאוד כסף, נכון?"
"בהחלט."
"וזה משהו חריג?"
"אני חייב לומר שכן. נדיר שאני פוגש לקוחות עם הון בסדר הגודל הזה."
נדיר? אולי בלתי נתפס?
"ושאני לא יודעת מה לעשות עם כל הכסף הזה?"
אח, כמה שאלות. וכמה רעיונות עלו בדעתו…
"הממ… כמה מתוך העיזבון מושקע במניות של קוקה קולה?"
"בערך עשרה מיליון. ועוד שישה בוולמארט, פחות או יותר."
"והדיווידנדים?"
"כמו שאתה בטח יודע, וולמארט כמעט לא משלמת דיווידנדים, אולי כמה גרושים למניה. אבל קוקה קולה, זה כבר סיפור אחר. היא משלמת מאז ומתמיד ארבעה אחוזים לשנה."
"ארבעה אחוזים מעשרה מיליון דולר בשנה?"
"בערך. זה יוצא קצת יותר מ־400,000 לשנה. וזה ממשיך להיערם, אתה יודע. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה. תוכל לעזור לי, סיימון?"
"אין לי ספק שנמצא פתרון, אבל זו כבר לא תהיה צוואה פשוטה, גברת ברנט. זה ידרוש זמן."
"למה שלא תקרא לי נֶטי? זה הכינוי שלי עוד מילדות, אבל רק מעטים משתמשים בו. אם אתה סיימון, אז אני נטי."
הוא העניק לה את החיוך הכי דביק שלו, אמר "כמובן," ומייד הרגיש שהם התקרבו עוד קצת. "אני מניח שעם הכנסה כזאת יש לך בבנק לא מעט כסף נזיל."
"נכון."
שתיקה. "טוב, כמה יש לך במזומן?"
"כמעט ארבעה מיליון."
"והכסף נמצא… באיזה סוג של חשבון?"
"חלק בעובר ושב, חלק בחיסכון וחלק בתעודות פיקדון. אבל הבנק לא פה. הארי בחיים לא היה מפקיד כסף בבנק מקומי. הוא תמיד פחד מעיניים סקרניות מדי שידעו הכול על החשבונות שלנו, ואתה יודע איך אנשים אוהבים לרכל. הוא עבד עם איסט פֶדֶרָל באטלנטה, זה אחד הבנקים הגדולים."
"באטלנטה?"
"כן, גרנו שם שנים. אתה יודע, שם נמצא המטה של קוקה קולה."
"כן, כמובן." לסיימון לא היה מושג היכן נמצא המטה של קוקה קולה. הוא המשיך לשרבט, ומוחו הסתחרר. הוא עבר לעמוד הבא בבלוק הכתיבה והתחיל דף חדש. הוא רשם את המספר 10,000 דולר, ולצידו את צמד המילים שכר טרחה.
"סתם מתוך סקרנות, נטי, למי הורשת את נכסייך בצוואה הנוכחית שלך? את כל המניות וחשבונות הבנק?"
היא נאנחה, כאילו הכאב היה כבד מדי. "אוף, סיימון, זו אחת הסיבות שבגללן אני פה. אני לא אוהבת את הצוואה הנוכחית. חתמתי עליה לפני שבועות, ומאז לא ישנתי לילה שלם כמו שצריך."
"מי ניסח אותה?"
"עורך דין שיושב מעבר לכביש. ווֹלי תָקֶרמֶן. אתה מכיר אותו?"
"בוודאי. אני מכיר את כל עורכי הדין בעיר."
"ואתה סומך עליו? הוא בחור טוב?"
"כן, לא, בערך, אולי. וולי בחור נחמד, אבל לא הייתי קורא לו חבר. ואם אני סומך עליו? אני לא בטוח. למה? את סומכת עליו?"
"סמכתי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה. אתה מבין, סיימון, לא היה לי מושג את מי להוסיף לצוואה שלי. מי יקבל את כל המניות ואת הכסף, אתה יודע."
"אה־הה."
"אז וולי שכנע אותי להוריש לו את הכול, כלומר לקבוע אותו כנאמן. וכשאלך לעולמי הוא ימכור את המניות, יעביר את הכסף לקרן נאמנות כלשהי, לא בדיוק הבנתי איך זה עובד, ואז תהיה לו סמכות להעביר את הכסף לארגוני הצדקה החביבים עליי."
"ומהם ארגוני הצדקה החביבים עלייך?"
"אין לי מושג."
"לא מכירה אף ארגון?"
"לא. שתבין, הארי לא האמין במתן צדקה. הוא נהג לומר שאיש לא נתן לו צדקה כשהוא עצמו היה ילד עני ורעב, אז איך מצפים ממנו לתרום עכשיו מכספו? לא הייתי אומרת שהוא היה קמצן, אבל בעצם אולי כן. בכל אופן, לא פיתחנו הרגלים של תרומה לצדקה."
"ואחרי שהוא מת ואת ירשת את כל הונו?"
"הייתה עמותה אחת שאהבתי, כלומר, חשבתי שהיא ראויה. לפני שנים ראיתי בכבלים סרט תעודה על קופי העכביש באוגנדה, שגוועים ברעב בגלל כימיקלים שהממשלה מרססת בג'ונגל. המסכנים מצטמקים ומתים במאות. זה שבר את ליבי, אז שלחתי אלף דולר לקרן להצלת קופי העכביש, יש להם כתובת בבוסטון. הם הודו לי ושלחו גם לוח שנה וכל זה, אפילו מינו אותי לחברת מועצה, ואז ביקשו ממני עוד כסף. שלחתי המחאה נוספת ואז שלישית, והם המשיכו לבקש עוד ועוד. הם טענו שהם רוצים לשלוח מנהל בכיר שיגיע לכאן וייפגש איתי לארוחת צהריים. ואז הם מכרו את השם ואת הכתובת שלי לאחרים, ותוך זמן קצר תיבת הדואר שלי עלתה על גדותיה מרוב מכתבים מאנשים שרוצים להציל לווייתנים ועדרי באפלו וברדלסים וגרגרנים בקנדה. לא שלחתי להם כלום. מרוב שהמצב החריף, החלפתי כתובת לתיבת דואר. ואז האף־בי־איי פשט על הקרן להצלת קופי העכביש, ומסתבר שהכול היה תרמית. גזלו ממני במרמה 11,000 דולר. ולכן התשובה היא לא, סיימון, אין לי ארגוני צדקה מועדפים."
סיימון בקושי הקשיב לה. מוחו הסתחרר סביב מעשיו של וולי תקרמן, השועל מעבר לכביש שהצליח לשרבב את שמו לצוואה ושולט כעת בהונה של האישה. זה היה המעשה הכי לא אתי בעולם, עילה ברורה לשלילת רישיון, אבל מי צריך רישיון כשאתה טובע בכסף?
היא המשיכה לפטפט. "ומאז שחתמתי על הצוואה אני ממש מודאגת. כי לא נראה לי תקין שעורך הדין יוכל להניח את ידיו על כל ההון שלי, נכון, סיימון?"
"אני חייב לראות את הצוואה, נטי."
היא שלפה טישו מכיסה ומחתה בו את לחייה. "סליחה. זה נורא מבלבל. כבר מהרגע הראשון לא הרגשתי בנוח, אתה יודע, להוריש את הכול למר תקרמן, אדם שאני לא באמת מכירה. זה לא היה מאוד חכם מצידי, נכון?"
ברור שלא. זה היה אפילו מטומטם. אבל הלקוחה ישבה מולו בוכייה ופגיעה, שלא לומר עשירה כקורח, וסיימון הרגיש שליבו יוצא אליה.
"אל תדאגי, נטי, אנחנו נטפל בזה. תסמכי עליי. זה קל לתיקון. לפעמים תכנון נכון של העיזבון מחייב העברה של חלק ניכר מהנכסים לנאמנות, ולעיתים קרובות עורך הדין באמת משמש כנאמן."
"נשמע לי כמו קשקשת משפטית."
"צודקת, סליחה, אבל לפעמים עניינים משפטיים כאלה יכולים להיות מורכבים. אשמח לראות את הצוואה ונמשיך משם."
"בסדר גמור."
ראשו של סיימון הסתחרר מרוב מחשבות. הוא סגר את בלוק הכתיבה, הניח את המכסה על העט שבידו ואמר, "תקשיבי, יש לי מחר סידורים בפֶרהֵייבֶן, לא רחוק מהבית שלך. בואי ניפגש בסניף החדש של סטארבקס ברחוב מילמוֹנט. את מכירה אותו?"
"נראה לי שכן, אבל ממש לא אכפת לי להגיע אליך למרכז העיר."
"לא, אני עומד על כך. בואי נקבע למחר בצהריים באותה שעה, שתיים. ואז נוכל לעבור על הצוואה שלך."
"אם זה מה שאתה רוצה."
"ואם יורשה לי, נטי, אני רוצה לומר לך משהו רגיש, משהו שאוכל לומר רק לך. מטילדה, שיושבת בקבלה, היא לא האדם הכי דיסקרטי שהעסקתי אי־פעם. כבר היו לי איתה בעיות סודיות, וזו בדיוק רכילות מהסוג שהיא עלולה לפלוט באוזניו של האדם הלא נכון."
"אוי ואבוי לי."
"בדיוק. כנראה לא תהיה לי ברירה אלא לפטר אותה. עורך דין לא יכול להרשות לעצמו להעסיק במשרד אישה פטפטנית. אבל עד אז, אל תאמרי לה ולו מילה אחת מיותרת. אם תצטרכי לדבר איתי, תתקשרי לנייד שלי."
הוא דחף לעברה כרטיס ביקור.
"אוי ואבוי לי." היא העמידה פני מופתעת, אך נדמה שנהנתה לקחת חלק בתככים כאלה.
"הכול יהיה בסדר, תסמכי עליי. אני יכול לנסח את הצוואה בעצמי, והיא אפילו לא תראה אותה. עדיף ככה."
"אם אתה אומר."
"תסמכי עליי. מחר בשתיים בסטארבקס."
הוא ליווה אותה במסדרון הקצר בחזרה לחדר הקבלה, ושוחח תוך כדי כך על מזג האוויר. נטי חלפה על פני מטילדה ונעצה בה מבט, אך לא אמרה מילה. סיימון פתח לה את הדלת ויצא איתה. היא פנתה ללכת ונכנסה למכונית שלה, הלינקולן הישנה, ואילו סיימון נעץ מבט ארוך במשרד עורכי הדין מעברו השני של רחוב מיין.
משרד עורכי הדין וולטר ג' תקרמן. חתיכת חלאה.
כשחזר למשרד, מטילדה אמרה, "היא נראית נחמדה. מילאתם את השאלון? אני יכולה להשלים את הצוואה כבר עכשיו."
סיימון נעצר במקומו ופנה להביט החוצה מבעד לחלון הקדמי, כאילו משהו הטריד את מוחו. "ייתכן שיש לנו פה בעיה. היא כנראה קצת מטורללת, לא לגמרי אפויה. נדמה לי שהיא גם מטופלת, כך שאצטרך להיזהר. והיא גם לא ממש יודעת מה היא רוצה לעשות עם הבית, היא רוצה לחשוב על זה כמה ימים. בסוף היא תהפוך לכאב ראש רציני."
"היא נראתה לי ממש מקסימה."
"נחיה ונראה. יש לי עוד פגישות היום?"
"כן, עם בני הזוג פֶּנדֶרגרָסט. פשיטת הרגל שלהם נתקלה בבעיות."
"נהדר."
אין עדיין תגובות