החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לפני השינה

מאת:
מאנגלית: הדסה הנדלר | הוצאה: | 2014-01 | 361 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בכל בוקר, כאשר כריסטין מתעוררת משנתה, נדמה לה שהיא בשנות העשרים לחייה.
בכל בוקר היא מגלה שזה לא כך.
היא כבר בת ארבעים ושבע, אבל בעקבות תאונת דרכים היא מאבדת את כל זיכרונותיה בשנתה, שוכחת את שמה, את עברה, את האנשים בחייה. כאשר היא מתעוררת היא צריכה ללמוד מחדש מי היא ומי היתה.
אבל האם מי שמספר לה על חייה אומר את האמת?
"לפני השינה", הרומן הראשון של ס. ג'. ווטסון, היה לסנסציה ספרותית בבריטניה, נמכר לתרגום ביותר משלושים מדינות, והפך לסרט קולנוע בכיכובם של ניקול קידמן וקולין פירת'.

מקט: 278736
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חדר השינה זר. לא מוכר. אני לא יודעת איפה אני ואיך הגעתי הנה. אני לא יודעת איך אגיע הביתה.

ישנתי כאן כל הלילה. קול של אישה העיר אותי – בהתחלה חשבתי שהיא שוכבת אתי במיטה, אבל אז הבנתי שאני שומעת את שעון-הרדיו והיא קוראת את החדשות – וכשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי כאן, בחדר הזה שאני לא מזהה.

עיני מתרגלות לאפלולית ואני מביטה סביבי. חלוק תלוי על גב דלת הארון – מתאים לאישה, אבל לאישה מבוגרת ממני בהרבה – וזוג מכנסיים כהים מקופלים יפה על מסעד של כיסא שעומד על יד שולחן האיפור, אבל אני לא מזהה שום דבר נוסף. השעון המעורר נראה מסובך, אבל אני מוצאת את הכפתור ומצליחה להשתיק אותו.

זה הרגע שבו אני שומעת את שאיפת האוויר הנרעדת מאחורי ומגלה שאני לא לבד. אני מסתובבת. אני רואה חלקת עור ושיער כהה זרוּע לבן. גבר. זרועו השמאלית מונחת מעל לשמיכות ועל הקמיצה הוא עונד טבעת זהב. אני מחניקה גניחה. אם כך, אני חושבת, הפעם הוא לא רק זקן ומאפיר אלא גם נשוי. לא רק שהזדיינתי עם גבר נשוי, גם עשיתי את זה בבית שנראה שהוא ביתו, במיטה שהוא כנראה חולק בדרך כלל עם אשתו. אני חוזרת לשכב כדי להתעשת. זה מביש.

אני תוהה איפה האישה. האם אני צריכה לחשוש שהיא תחזור בכל רגע? אני מדמיינת אותה עומדת בקצה החדר, צורחת וקוראת לי זונה. מדוזה. פקעת צפעונים. איך אגן על עצמי אם היא באמת תופיע? אבל הגבר שבמיטה לא נראה מוטרד. הוא מסתובב וממשיך לנחור.

אני שוכבת שקטה ככל האפשר. בדרך כלל אני זוכרת איך אני נכנסת למצבים כאלה, אבל לא היום. ודאי היתה איזו מסיבה, ואולי יצאתי לבר או למועדון. כנראה הייתי די שיכורה. שיכורה עד כדי כך שאני לא זוכרת כלום. שיכורה עד כדי כך שהלכתי הביתה עם גבר שעונד טבעת נישואים ויש לו שערות על הגב.

אני מסיטה את השמיכות בשיא העדינות ומתיישבת על קצה המיטה. קודם כול אני צריכה ללכת לשירותים. אני מתעלמת מנעלי הבית שלרגלי המיטה – מילא לזיין את הבעל, אבל לנעול נעליים של אישה אחרת? זה לא – ומתגנבת יחפה אל רחבת המדרגות. אני מודעת לעירום שלי, ואני חוששת שאבחר בדלת הלא נכונה ואתקל בדייר או בבן מתבגר. בהקלה אני רואה שדלת חדר הרחצה פתוחה ואני נכנסת ונועלת אותה מאחורי.

אני מתיישבת על האסלה, אחר כך מורידה את המים וניגשת לשטוף את הידיים. אני מושיטה יד לסבון אבל משהו לא בסדר. בהתחלה אני לא מבינה מה, אבל אז אני רואה. היד שאוחזת בסבון לא נראית כמו היד שלי. העור מקומט, הציפורניים לא משוחות בלק והן כסוסות עד הבשר, וכמו הגבר במיטה שזה עתה יצאתי ממנה, על הקמיצה אני עונדת טבעת נישואים פשוטה מזהב.

לרגע אני בוהה באצבעות ואז מנערת אותן. אצבעות היד המחזיקה את הסבון נעות אף הן. לגימת אוויר מהירה, והסבון מחליק בקול חבטה אל תוך הכיור. אני מרימה את העיניים אל המראה.

הפנים שמחזירים לי מבט אינם שלי. השיער חסר נפח והרבה יותר קצר מאשר בדרך כלל, העור על הלחיים ומתחת לסנטר מדולדל, השפתיים דקות והפה משוך למטה. אני צועקת, פליטת קול ללא מילים שהיתה הופכת לצווחה אילו אפשרתי לה, ואז אני שמה לב לעיניים. העור סביב העיניים מחורץ, ולמרות זאת אני רואה שאלה העיניים שלי. האדם במראה הוא אני, אבל מבוגרת בעשרים שנה. עשרים וחמש. יותר.

זה בלתי אפשרי. אני מתחילה לרעוד ונאחזת בשפת הכיור. צריחה נוספת מתחילה להתרומם בחזה ונפלטת בנשיפה חנוקה. אני נסוגה לאחור, מתרחקת מהמראה ואז אני רואה אותם. תצלומים. מודבקים לקיר, למַראָה עצמה. תמונות שפיסות נייר צהובות דביקות מפרידות ביניהן, פתקים לחים ומסתלסלים כתובים בטוּשׁ.

אני בוחרת פתק אחד באקראי. כריסטין, כתוב שם, וחץ מצביע על תצלום שלי – של האני החדשה הזאת, האני הזקנה הזאת – ובו אני יושבת ליד גבר על ספסל בטיילת שעל גדת נהר. השם נשמע מוכר, אבל רק במעורפל, כאילו אני צריכה להתאמץ כדי להאמין שזה שמי. בתצלום שנינו מחייכים למצלמה ומחזיקים ידיים. הוא נאה, מושך, וכשאני מסתכלת מקרוב אני רואה שזה הגבר שישנתי אתו, הגבר שהשארתי במיטה. מתחת לתצלום כתובה המילה בֶּן, ולידה בעלך.

אני נאנקת ותולשת את התצלום מהקיר. לא, אני חושבת. לא! לא יכול להיות… אני סוקרת את שאר התמונות. בכולן רואים אותי ואותו. באחת מהן אני לובשת שמלה מכוערת ומקלפת מתנה מעטיפתה, בתמונה אחרת שנינו עומדים במעילי רוח תואמים לפני מפל וכלב קטן מרחרח לרגלינו. לידה יש תמונה שבה אני יושבת לידו, לוגמת מכוס של מיץ תפוזים ולובשת את החלוק שראיתי בחדר השינה הסמוך.

אני מתרחקת עוד קצת עד שאני מרגישה אריחים קרים על הגב. זה הרגע שבו מפלח אותי הניצוץ שאני מקשרת לזכירה. כשהמוח שלי מנסה להתרכז בו הוא רוטט ומרחף כמו פירורי אפר שנקלעו לרוח קלה, ואני מבינה שיש בחיים שלי אָז, לִפְנֵי – אם כי אני לא יודעת לפני מה – ועכשיו, ובין אז לעכשיו אין כלום חוץ מריקנות ארוכה ושקטה שהובילה אותי הנה, אלי ואליו בבית הזה.

*

אני חוזרת לחדר השינה. התמונה עדיין בידי – התמונה שלי ושל הגבר שהתעוררתי אתו – ואני מושיטה אותה לפנים.

“מה קורה?” אני שואלת. אני צועקת, דמעות זולגות על פני. הגבר מתיישב במיטה בעיניים עצומות למחצה. “מי אתה?”

“אני בעלך,” הוא אומר. פניו מנומנמים ואין בהם זכר לכעס. הוא לא מביט בגופי העירום. “אנחנו נשואים כבר שנים.”

“מה זאת אומרת?” אני אומרת. אני רוצה לברוח, אבל אין לי לאן. “נשואים שנים? מה זאת אומרת?”

הוא קם. “קחי,” הוא אומר, מעביר לי את החלוק ומחכה שאלבש אותו. הוא לובש גופייה לבנה ומכנסי פיג’מה גדולים מכפי מידותיו. הוא מזכיר לי את אבי.

“התחתנו באלף תשע מאות שמונים וחמש,” הוא אומר. “לפני עשרים שנה. את -”

“מה -?” אני מרגישה שהדם אוזל מפני והחדר מתחיל להסתחרר. אי שם בבית שעון מתקתק, הולם בחוזקה כמו פטיש. “אבל -?” הוא הולך לקראתי. “איך -?”

“כריסטין, את בת ארבעים ושבע עכשיו,” הוא אומר. אני מביטה בו, באיש הזר הזה שמחייך אלי. אני לא רוצה להאמין לו, אפילו לא רוצה לשמוע את מה שהוא אומר, אבל הוא ממשיך. “היתה לך תאונה,” הוא אומר. “תאונה קשה. נפצעת בראש. קשה לך לזכור כל מיני דברים.”

“איזה דברים?” אני אומרת, אבל מתכוונת לומר, בטח לא עשרים וחמש שנים, נכון? “איזה דברים?”

הוא שוב בא לקראתי, מתקרב אלי כמו אל בעל חיים מפוחד. “הכול,” הוא אומר. “לפעמים כל מה שקרה מתחילת שנות העשרים שלך. לפעמים אפילו מגיל צעיר יותר.”

הראש שלי מסתחרר, תאריכים וגילים מזמזמים בו. אני לא רוצה לשאול, אבל אני יודעת שאין לי ברירה. “מתי… מתי קרתה התאונה?”

הוא מתבונן בי, ועל פניו תערובת של חמלה ופחד.

“כשהיית בת עשרים ותשע…”

אני עוצמת את העיניים. גם כשהמוח שלי מנסה לדחות את הפרט הזה, אי שם בתוכי אני יודעת שהוא נכון. אני שומעת את עצמי פורצת שוב בבכי, והאיש הזה, בֶּן הזה, ניגש למקום שאני עומדת בפתח הדלת. אני מרגישה את נוכחותו קרוב אלי, אני לא זזה כשהוא כורך את זרועותיו סביב מותני ולא מתנגדת כשהוא מושך אותי אליו. הוא מחבק אותי. יחד אנחנו מתנדנדים קלות, ואני מרגישה איכשהו שהתנועה הזאת מוכרת. היא משפרת את הרגשתי.

“אני אוהב אותך, כריסטין,” הוא אומר, ואף על פי שאני יודעת שאני אמורה להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, אני לא אומרת. אני לא אומרת כלום. איך אני יכולה לאהוב אותו? הוא זר. אין היגיון בשום דבר. יש דברים רבים כל כך שאני רוצה לדעת. איך הגעתי למצב הזה, איך אני חיה בכלל. אבל אני לא יודעת איך לשאול.

“אני פוחדת,” אני אומרת.

“אני יודע,” הוא עונה. “אני יודע. אבל אל תדאגי, כריס. אני אטפל בך. אני תמיד אטפל בך. הכול יהיה בסדר. תאמיני לי.”

*

הוא אומר שהוא יראה לי את הבית. אני רגועה יותר. לבשתי תחתונים וחולצת טריקו ישנה שהוא נתן לי והנחתי את החלוק על כתפַי. יצאנו אל רחבת המדרגות. “ראית את חדר הרחצה,” הוא אומר ופותח את הדלת הסמוכה לו. “זה המשרד.”

במשרד עומד שולחן כתיבה שהמשטח שלו עשוי זכוכית ועליו מונח משהו שאני מנחשת שהוא מחשב, אבל הוא נראה קטן עד כדי גיחוך, כמעט כמו מחשב-צעצוע. סמוך לשולחן עומדת תיקייה בצבע אפור מתכתי, ומעליהם על הקיר תלוי לוח תכנון. הכול נקי ומסודר. “אני עובד כאן לפעמים,” הוא אומר וסוגר את הדלת. אנחנו חוצים את המישורת והוא פותח דלת נוספת. מיטה, שולחן איפור, עוד ארון בגדים. החדר הזה נראה כמעט זהה לחדר שהתעוררתי בו. “לפעמים את ישנה כאן,” הוא אומר, “כשמתחשק לך. אבל בדרך כלל את לא אוהבת להתעורר לבד. את נבהלת כשאת לא מבינה איפה את נמצאת.” אני מהנהנת. אני מרגישה כמו שוכרת שמראים לה דירה חדשה. שותפה פוטנציאלית. “בואי נרד למטה.”

אני יורדת אחריו. הוא מראה לי סלון – ספה חומה וכיסאות תואמים, מסך שטוח מוברג לקיר שהוא אומר עליו: זאת טלוויזיה – חדר אוכל ומטבח. אף אחד מהחדרים האלה לא מוכר לי. אני לא מרגישה כלום, אפילו לא כשאני רואה תצלום ממוסגר של שנינו על המזנון. “מאחור יש גינה,” הוא אומר ואני מסתכלת מבעד לדלת הזכוכית שמובילה אליה מהמטבח. האור רק מתחיל לעלות, שמי הלילה מתחילים לקבל גוון של דיו כחול, ואני מצליחה להבחין בצללית של עץ גדול ובמחסן שנמצא בקצה הגינה הקטנה, אבל זה הכול. אני קולטת שאני אפילו לא יודעת באיזה חלק של העולם אנחנו נמצאים.

“איפה אנחנו?” אני אומרת.

הוא עומד מאחורי. אני רואה את שנינו משתקפים בזכוכית. אני. בעלי. בגיל העמידה.

“בצפון לונדון,” הוא עונה. “בקרַאוּץ’ אֶנד.”

אני נרתעת לאחור. בהלה עולה בי. “אלוהים,” אני אומרת. “אני אפילו לא יודעת איפה אני גרה, לעזאזל…”

הוא לוקח את ידי. “אל תדאגי. הכול יהיה בסדר.” אני מסתובבת כדי להביט בו, אני מחכה שיגיד לי איך, איך הכול יהיה בסדר, אבל הוא לא אומר. “להכין לך קפה?”

לרגע אני כועסת עליו, אבל אחר כך אני אומרת, “כן. כן, בבקשה.” הוא ממלא קומקום במים. “שחור, בבקשה,” אני אומרת. “בלי סוכר.”

“אני יודע,” הוא אומר ומחייך אלי. “את רוצה טוסט?”

אני אומרת שכן. הוא בוודאי יודע עלי כל כך הרבה, ובכל זאת אני מרגישה כמו בבוקר שאחרי פגישה מקרית: אוכלת ארוחת בוקר עם איש זר בבית שלו, שוקלת מתי כבר יהיה מנומס לברוח, לחזור הביתה.

ובכל זאת יש הבדל. נראה שזה הבית שלי.

“כדאי שאתיישב,” אני אומרת. הוא מרים אלי את עיניו.

“לכי לשבת בסלון,” הוא אומר. “אני אביא את זה בעוד רגע.”

אני יוצאת מהמטבח.

כעבור כמה דקות הוא בא בעקבותי. הוא נותן לי ספר. “זה אלבום המזכרות, הוא אומר. “הוא עשוי לעזור.” אני לוקחת ממנו את האלבום, הכרוך בכריכת פלסטיק שהיתה אמורה לדמות עור ישן אבל לא נראית כך. סרט אדום כרוך סביבו בקשר פרפר נאה. “אני כבר חוזר,” הוא אומר ויוצא מהחדר.

אני יושבת על הספה. האלבום מכביד על ירכי. אני מרגישה שיהיה חטטני מצדי להסתכל בו. אני מזכירה לעצמי שכל מה שיש בתוכו קשור בי וניתן לי מידי בעלי.

אני פורמת את הקשר ופותחת את האלבום באקראי. תצלום שלי ושל בן, הרבה יותר צעירים.

אני סוגרת אותו בטפיחה. אני מעבירה את הידיים על הכריכה, הופכת את הדפים. קרוב לוודאי שאני חייבת לעשות את זה בכל יום.

אני לא מצליחה לדמיין את זה. אני בטוחה שחלה טעות איומה, אבל לא ייתכן שזאת טעות. ההוכחה נמצאת כאן – במראה למעלה, בקמטים על הידיים המלטפות את האלבום שלפני. אני לא האדם שחשבתי שאני כשהתעוררתי הבוקר.

אבל מי היתה האישה שדמיינתי? אני חושבת. מתי הייתי האדם הזה שהתעורר במיטתו של זר וחשב רק על בריחה? אני עוצמת את העיניים. אני מרגישה שאני מרחפת. לא מחוברת. עלולה ללכת לאיבוד.

אני מוכרחה למצוא עוגן. אני עוצמת את העיניים ומנסה להתרכז במשהו, בכל דבר, העיקר שיהיה מוצק. אני לא מוצאת כלום. שנים רבות כל כך בחיי, אני חושבת. חסרות.

האלבום הזה יספר לי מי אני, אבל אני לא רוצה לפתוח אותו. עדיין לא. אני רוצה לשבת פה זמן מה, כשכל העבר חתום. תלויה בין שני עולמות, בין אפשרות לעובדה. אני פוחדת לגלות את עברי. מה השגתי, מה לא השגתי.

בן חוזר לחדר ומניח לפני מגש. טוסט, שני ספלי קפה, קנקן חלב. “הכול בסדר?” הוא שואל. אני מהנהנת.

הוא מתיישב לידי. הוא התגלח, לבש מכנסיים וחולצה וענב עניבה. הוא כבר לא נראה כמו אבא שלי. עכשיו הוא נראה כמו פקיד בבנק או במשרד. אבל לא רע, אני חושבת, ומיד מסלקת את המחשבה מראשי.

“כל יום הוא כזה?” אני אומרת. הוא מניח פרוסת טוסט על צלחת ומורח עליה חמאה.

“פחות או יותר,” הוא אומר. “את רוצה?” אני מנידה בראשי והוא נוגס. “את מסוגלת לאגור מידע כל זמן שאת ערה,” הוא אומר. “אבל כשאת ישנה הרוב נעלם. הקפה שלך בסדר?”

אני אומרת לו שהקפה בסדר גמור והוא מוציא מידי את האלבום. “זה מין אלבום מזכרות,” הוא אומר ופותח אותו. “לפני כמה שנים היתה לנו שריפה בבית, והרבה תצלומים וחפצים ישנים שלנו נשרפו, אבל בכל זאת יש פה כמה דברים קטנים.” הוא מצביע על הדף הראשון. “זו תעודת התואר שלך,” הוא אומר. “וכאן יש תמונה שלך בטקס הסיום.” אני מפנה את המבט למקום שהוא מצביע עליו; אני מחייכת, ממצמצת בשמש, אני עוטה גלימה שחורה וחובשת כובע לֶבד שבראשו ציצית זהב.

ממש מאחורי עומד גבר בחליפה ועניבה, ראשו מופנה לכיוון השני.

“זה אתה?” אני אומרת.

הוא מחייך. “לא. אני לא גמרתי ללמוד באותה תקופה. אני עדיין למדתי אז. כימיה.”

אני מרימה אליו את הראש. “מתי התחתנו?” אני שואלת.

הוא מסתובב, מישיר אלי את מבטו ומחזיק את ידי בין ידיו. אני מופתעת מהחספוס של עורו, כי אני רגילה, כך אני משערת, לרכות של הנעורים. “שנה אחרי שקיבלת את הדוקטורט. אמנם כבר יצאנו כמה שנים עד אז, אבל את – אנחנו – שנינו רצינו לחכות עד שתגמרי את הלימודים.”

זה הגיוני, אני חושבת, אם כי משום מה זה נראה לי מעשי מדי מצדי. אני תוהה אם רציתי בכלל להתחתן אתו.

כאילו קרא את מחשבותי הוא אומר, “היינו מאוהבים מאוד,” ומוסיף, “אנחנו עדיין מאוהבים.”

אין לי מה להגיד. אני מחייכת. הוא לוגם לגימה ארוכה מהקפה ואז מחזיר את מבטו אל האלבום שעל ברכיו. הוא הופך עוד כמה דפים.

“את למדת ספרות אנגלית,” הוא אומר. “אחרי שגמרת ללמוד עבדת בכל מיני משרות. סתם משרות. עבודה משרדית, מכירות. אני חושב שלא ידעת בדיוק מה את רוצה לעשות. אני גמרתי תואר ראשון בכימיה ועשיתי תעודת הוראה. היו לנו כמה שנים קשות, אבל אחר כך קידמו אותי ובסוף הגענו הנה.”

אני סוקרת את הסלון. הוא אלגנטי, נוח. בית נעים של אנשים מהמעמד הבינוני. פסלוני חרסינה עומדים סמוך לשעון על אדן האח, תמונה ממוסגרת של נוף מיוער תלויה על הקיר מעליו. מעניין אם הייתי מעורבת בעיצוב.

בן ממשיך לדבר. “אני מלמד בבית ספר תיכון לא רחוק מפה. עכשיו אני רכז המקצוע.” הוא אומר את זה ללא שמץ של גאווה.

“ואני?” אני אומרת, אם כי אני יודעת מה התשובה האפשרית היחידה. הוא לוחץ את ידי.

“היית צריכה להפסיק לעבוד. אחרי התאונה. את לא עושה שום דבר.” הוא כנראה חש את האכזבה שלי. “את לא צריכה לעבוד. יש לי משכורת טובה. אנחנו מסתדרים. הכול בסדר.”

אני עוצמת את העיניים ומניחה את היד על המצח. אני מרגישה שזה יותר מדי ורוצה שהוא ישתוק. אני מסוגלת לקלוט רק כמות מוגבלת של מידע, ואם הוא ימשיך להוסיף פרטים, יגיע רגע שאני אתפוצץ.

מה אני עושה כל היום? אני רוצה לשאול, אבל חוששת מהתשובה ולכן לא אומרת מילה.

הוא גומר לאכול את הטוסט ומוציא את המגש למטבח. כשהוא חוזר הוא לבוש במעיל.

“אני צריך ללכת לעבודה,” הוא אומר. אני מרגישה שאני מתחילה להילחץ.

“אל תדאגי,” הוא אומר, “את תסתדרי. אני אצלצל אלייך. אני מבטיח. אל תשכחי שהיום לא שונה מכל יום אחר. הכול בסדר.”

“אבל…” אני מתחילה להגיד.

“אני חייב ללכת,” הוא אומר. “אני מצטער. בואי, אני אראה לך כמה דברים שאולי תצטרכי לפני שאני יוצא.”

במטבח הוא מראה לי מה מונח בכל מגירה, פותח את המקרר, מצביע על שאריות שאוּכל לאכול בצהריים, ומראה לי לוח מחיק שמחובר אל הקיר ולידו תלוי טוש שחור קשור בחוט. “לפעמים אני משאיר לך פה הודעות,” הוא אומר. אני רואה שהוא כתב על הלוח את המילים “יום שישי” באותיות מסודרות ושוות בגודלן, ומתחת את המילים כביסה? טיול? (לקחת טלפון!) טלוויזיה? מתחת למילים ארוחת צהריים הוא ציין שנשאר סלמון במקרר והוסיף סלט? לבסוף כתב שהוא יהיה בבית בשש. “יש לך גם יומן כיס,” אמר. “הוא בתיק שלך. בדף האחרון יש מספרי טלפון חשובים והכתובת שלנו, למקרה שתלכי לאיבוד. ויש טלפון נייד…”

“יש מה?” אני אומרת.

“טלפון,” הוא אומר. “הוא אלחוטי. את יכולה להשתמש בו בכל מקום. מחוץ לבית, בכל מקום. הוא אמור להיות בתיק שלך. אם את יוצאת, אל תשכחי לקחת אותו.”

“לא אשכח,” אני אומרת.

“טוב,” הוא אומר. אנחנו הולכים לחדר הכניסה, וליד הדלת הוא מרים מהרצפה ילקוט עור מרופט. “אז אני הולך.”

“בסדר,” אני אומרת. אני לא יודעת מה עוד אפשר להגיד. אני מרגישה כמו ילדה שלא מרשים לה ללכת לבית הספר והיא נשארת בבית כשהוריה יוצאים לעבודה. אל תיגעי בשום דבר, אני מדמיינת אותו אומר. אל תשכחי לקחת את התרופה שלך.

הוא ניגש אלי. הוא מנשק אותי, על הלחי. אני לא עוצרת בעדו, אבל אני גם לא מנשקת אותו בחזרה. הוא מסתובב אל דלת הכניסה ועומד לפתוח אותה, אבל נעצר.

“אה!” הוא אומר, מסתובב לאחור ומביט אלי. “כמעט שכחתי!” הקול שלו נשמע פתאום מאולץ וההתלהבות נשמעת מעושה. הוא מתאמץ מדי להישמע טבעי; ברור שהוא התכונן הרבה זמן לקראת מה שהוא עומד להגיד.

בסוף זה פחות נורא ממה שחששתי. “אנחנו נוסעים הערב,” הוא אומר. “רק לסוף השבוע. זה יום השנה שלנו ולכן החלטתי להזמין לנו משהו. זה בסדר?”

אני מהנהנת. “נשמע נחמד,” אני אומרת.

הוא מחייך ונראה שהוקל לו. “משהו שנעים לצפות לו, הא? קצת אוויר ים? זה יעשה לנו טוב.” הוא מסתובב בחזרה אל הדלת ופותח אותה. “אתקשר אלייך אחר כך,” הוא אומר. “לבדוק איך את מסתדרת.”

“כן,” אני אומרת. “תתקשר. בבקשה.”

“אני אוהב אותך, כריסטין,” הוא אומר. “אל תשכחי את זה אף פעם.”

הוא סוגר את הדלת מאחוריו ואני מסתובבת. אני חוזרת פנימה.

*

מאוחר יותר, אמצע הבוקר. אני יושבת בכורסה. הכלים שטופים ומסודרים במתקן לייבוש כלים, הכבסים המלוכלכים במכונה. דאגתי לעצמי לתעסוקה.

אבל עכשיו אני מרגישה ריקנות. בן צדק. אין לי שום זיכרון. לא כלום. אין בבית הזה אפילו דבר אחד שאני זוכרת שראיתי אותו אי פעם. אף תצלום – לא מאלה שמקיפים את המראה ולא מאלה שנמצאים באלבום המזכרות שלפני – לא מזכיר לי את הרגע שבו צולם, ואני לא מצליחה להיזכר אפילו ברגע אחד עם בן חוץ מהרגעים שהעברנו יחד מאז שנפגשנו הבוקר. אני מרגישה שהמוח שלי ריק לחלוטין.

אני עוצמת את העיניים ומנסה להתרכז במשהו. לא משנה במה. באתמול. בחג המולד הקודם. בחג מולד כלשהו. בחתונה שלי. אין כלום.

אני קמה. אני מסתובבת בבית, עוברת מחדר לחדר. לאט. משוטטת כמו צל רפאים, ידי מרפרפת על הקירות, השולחנות, על גבם של רהיטים, אבל לא ממש נוגעת בהם. איך זה קרה לי? אני חושבת. אני מסתכלת בשטיחים מקיר לקיר, במרבדים הצבעוניים המונחים עליהם, בפסלוני החרסינה שעל אדן האח ובצלחות המעוטרות המסודרות על כני התצוגה בחדר האוכל. אני מנסה להגיד לעצמי שהם שלי. הכול שלי. הבית שלי, הבעל שלי, החיים שלי. אבל הדברים האלה לא שייכים לי. הם לא חלק ממני. בחדר השינה אני פותחת את דלת ארון הבגדים ורואה שורה של בגדים שאני לא מזהה, תלויים בצורה מסודרת, כמו גרסאות ריקות של אישה שמעולם לא פגשתי. אישה שבביתה אני משוטטת, שבסבון ובשמפו שלה השתמשתי, שאת החלוק שלה פשטתי ושאת נעלי הבית שלה אני נועלת. היא נסתרת ממני, נוכחות רפאים, מרוחקת ולא מושגת. הבוקר בחרתי את הלבנים בתחושת אשמה, חיטטתי בין זוגות תחתונים מגולגלים שהיו מונחים במגירה אחת עם גרבונים וגרביים, כאילו חששתי להיתפס. עצרתי את הנשימה כשמצאתי בעומק המגירה תחתוני משי ותחרה, פריטים שנועדו להיראות ולא רק להילבש. בחרתי לי זוג תחתונים בצבע תכלת עם חזייה תואמת, סידרתי את השאר בדיוק כמו שמצאתי אותם, לבשתי את התחתונים שבחרתי, משכתי מעליהם גרבונים עבים ולבשתי מכנסיים וחולצת כפתורים.

התיישבתי ליד שולחן האיפור כדי לבחון את פני במראה, וסקרתי את בבואתי בזהירות. התחקיתי באצבעותי אחרי הקווים שעל המצח ואחרי קפלי העור מתחת לעיניים. חייכתי והתבוננתי בשיניים ובקמטים שהתקבצו בזוויות הפה ובאלה שהופיעו בזוויות העיניים, הבחנתי בכתמים שעל העור ובשינוי הצבע על המצח, שנראה כחבורה שלא דהתה לגמרי. מצאתי מייק-אפ ומרחתי מעט ממנו על הפנים. פודרה בהירה, סומק קל. ראיתי בעיני רוחי אישה – אמי, אני מבינה עכשיו – שעושה את אותו הדבר וקוראת לזה צבעי מלחמה, והבוקר, בזמן שהספגתי את שאריות השפתון בממחטת נייר וסגרתי את המכסה של המסקרה, הרגשתי שהתיאור הזה אכן הולם. הרגשתי כאילו אני יוצאת לקרב, או כאילו קרב כלשהו יוצא לקראתי.

שולחת אותי לבית הספר. מתאפרת. ניסיתי לזכור את אמי עושה משהו אחר. כל דבר. שום דבר לא חזר אלי. ראיתי רק חלל ריק, פערים עצומים בין איים זעירים של זיכרון, שנים של רִיק.

עכשיו, במטבח, אני פותחת ארונות: שקיות של פסטה, חבילות של אורז שכתוב עליהן אַרבּוֹריוֹ, קופסאות שימורים של שעועית. אני לא מזהה את האוכל הזה. אני זוכרת שאכלתי טוסט גבינה, ארוחה מוכנה של דג, כריכים של קורנביף. אני מוציאה קופסת שימורים שעל התווית שלה כתוב “גרגרי חומוס” ושקיק של משהו שנקרא קוסקוס. אני לא יודעת מה הדברים האלה ובוודאי לא איך מבשלים אותם. אז איך אני מתקיימת, כרעיה?

אני מרימה את העיניים אל הלוח המחיק שבן הראה לי לפני שיצא. צבעו אפור מלוכלך בגלל החותם הקלוש שהשאירו מילים ששורבטו עליו ואחר כך נמחקו, הוחלפו או תוקנו. אני תוהה מה הייתי מוצאת אילו יכולתי לחזור לאחור ולפענח את השכבות, אם היה אפשר אז לצלול למצולות עברי, אבל מבינה שגם לו היה אפשר, לא היה בכך כל טעם. אני בטוחה שהייתי מוצאת רק הודעות ורשימות, מצרכים שצריך לקנות, מטלות שצריך לבצע.

האם אלה באמת חיי? אני חושבת. זה כל מה שאני? אני לוקחת את העט המחיק ומוסיפה עוד תזכורת על הלוח. לארוז תיק ללילה? אני כותבת. לא תזכורת מי יודע מה, אבל שלי.

אני שומעת צליל. מנגינה עולה מהתיק שלי. אני פותחת אותו ומרוקנת את תכולתו על הספה. ארנק, כמה ממחטות נייר, עטים, שפתון. פודרייה, קבלה על שתי כוסות קפה. יומן כיס – ריבוע של כמה סנטימטרים שבחזיתו דוגמה פרחונית ועיפרון תקוע בשדרתו.

אני מוצאת משהו שאני מנחשת שהוא הטלפון שבן תיאר – קטן, עשוי פלסטיק, ויש לו מקלדת שמשווה לו מראה של צעצוע. הוא מצלצל והמסך מואר. אני לוחצת על מקש שאני מקווה שהוא הנכון.

“הלו?” אני אומרת. הקול שעונה איננו של בן.

“הי,” הוא אומר. “כריסטין? זו כריסטין לוקאס?”

אני לא רוצה לענות. שם המשפחה שלי נשמע זר באוזני בדיוק כשם ששמי הפרטי נשמע לי קודם. אני מרגישה כאילו כל פיסה של קרקע יציבה שהשגתי שבה ונעלמת, מתחלפת בחול טובעני.

“כריסטין? את שם?”

מי זה יכול להיות? מי יודע איפה אני, מי אני? אני מבינה שזה יכול להיות כל אחד. אני מרגישה שהפאניקה גואה בתוכי. האצבע שלי מרחפת מעל המקש שאמור לסיים את השיחה.

“כריסטין? זה אני. ד”ר נאש. תעני בבקשה.”

השם לא אומר לי כלום, אבל אני בכל זאת אומרת, “מי זה?”

נעימת הקול משתנה. הקלה? “זה ד”ר נאש,” הוא אומר. “הרופא שלך?”

הבזק נוסף של פאניקה. “הרופא שלי?” אני אומרת. אני לא חולה, אני רוצה להוסיף, אבל אפילו את זה אני לא יודעת. אני מרגישה שהראש שלי מתחיל להסתחרר.

“כן,” הוא אומר. “אבל אל תדאגי. אנחנו עובדים יחד על הזיכרון שלך. לא קרה שום דבר.”

אני שמה לב לזמן הדקדוקי שהוא משתמש בו. עובדים. הנה עוד מישהו שאני לא זוכרת.

“איזו מין עבודה?” אני אומרת.

“אני מנסה לעזור לך, לשפר את מצבך,” הוא אומר. “אני מנסה להבין מה בדיוק גרם לבעיות הזיכרון שלך ואם אפשר לעשות משהו כדי לפתור אותן.”

זה הגיוני, אם כי עוד מחשבה עולה במוחי. למה בן לא הזכיר את הרופא הזה לפני שהוא יצא הבוקר?

“איך”? אני שואלת. “מה אנחנו עושים?”

“בשבועות האחרונים אנחנו נפגשים. פעמיים בשבוע, פחות או יותר.”

זה נראה לי בלתי אפשרי. עוד אדם שאני מתראה אתו בקביעות ולא השאיר עלי שום רושם.

אבל אף פעם לא פגשתי אותך, אני רוצה להגיד. אתה יכול להיות כל אחד.

אני לא אומרת מילה. יכולתי להגיד את אותו הדבר על הגבר שהתעוררתי אתו הבוקר, והתברר שהוא בעלי.

“אני לא זוכרת,” אני אומרת לבסוף.

קולו מתרכך. “אל תדאגי. אני יודע.” אם מה שהוא אומר נכון, הוא בוודאי מבין את זה טוב יותר מכל אחד אחר. הוא מסביר שהפגישה הבאה שלנו נקבעה להיום.

“היום?” אני אומרת. אני חושבת על כל מה שבן סיפר לי הבוקר, על רשימת המטלות שמופיעה על הלוח במטבח. “אבל בעלי לא אמר לי שום דבר.” אני קולטת שזו הפעם הראשונה שאני מתייחסת כך אל הגבר שהתעוררתי לידו.

אחרי הפוגה קלה אומר ד”ר נאש, “אני לא בטוח שבן יודע שאנחנו נפגשים.”

אני שמה לב שהוא יודע את שמו של בעלי, אבל אומרת, “זה מגוחך! איך ייתכן שהוא לא יודע? הוא היה אומר לי!”

נשמעת אנחה. “תצטרכי להאמין לי,” הוא אומר. “אני אוכל להסביר הכול כשניפגש. אנחנו ממש מתקדמים.”

כשניפגש. איך נעשה את זה? המחשבה שאצא מהבית בלי בן, בלי שהוא ידע איפה אני ועם מי אני, מעוררת בי חלחלה.

“אני מצטערת,” אני אומרת. “אני לא יכולה.”

“כריסטין,” הוא אומר, “זה חשוב. אם תסתכלי ביומן שלך תראי שמה שאני אומר נכון. הוא אצלך? הוא אמור להיות בתיק שלך.”

אני מרימה את הפנקס הפרחוני מהמקום שבו נפל על הספה ומודעת להלם שאני חשה כשאני רואה את השנה המודפסת בספרות זהב על הכריכה. 2007. עשרים שנה אחרי מה שצריך להיות.

“כן.”

“תסתכלי על התאריך של היום,” הוא אומר. “30 בנובמבר. את אמורה לראות את הפגישה שלנו.”

אני לא מבינה איך ייתכן שעכשיו נובמבר – מחר דצמבר – אבל אני בכל זאת מעלעלת בדפים הדקים כמשי עד שאני מגיעה לתאריך של היום. שם, בין הדפים, אני מוצאת חתיכת נייר ועליה, בכתב יד שאני לא מזהה, כתובות המילים 30 בנובמבר – פגישה עם ד”ר נאש. מתחת לזה כתובות המילים לא לספר לבן. אני תוהה אם בן קרא אותן, אם הוא מחטט בחפצים שלי.

אני מחליטה שאין שום סיבה שהוא יעשה את זה. הימים האחרים ריקים. בלי ימי הולדת, בלי אירועים מחוץ לבית, בלי מסיבות. האם זה באמת מתאר את חיי?

“בסדר,” אני אומרת. הוא מסביר שהוא יבוא לאסוף אותי, שהוא יודע איפה אני גרה ויגיע בעוד שעה.

“אבל בעלי…” אני אומרת.

“זה בסדר. נחזור הרבה לפני שהוא יחזור מהעבודה. אני מבטיח. תסמכי עלי.”

השעון על אדן האח מצלצל ואני מציצה בו. השעון מיושן, תיבת עץ ובתוכה לוח גדול שספרות רומיות חרוטות בשוליו. הוא מודיע שהשעה אחת-עשרה וחצי. ליד השעון מונח מפתח כסוף שבעזרתו מותחים אותו, ואני משערת שבן זוכר לעשות את זה בכל ערב. הוא נראה ישן כמעט כמו חפץ עתיק של ממש, ואני תוהה איך קרה שיש בבעלותנו שעון כזה. אולי אין לו היסטוריה, או לפחות לא כזאת שקשורה בנו. אולי הוא סתם משהו שראינו פעם בחנות או בדוכן של שוק, ואחד מאתנו התאהב בו. קרוב לוודאי שבן, אני חושבת. אני קולטת שהוא לא מוצא חן בעיני.

אני אפגוש אותו רק בפעם הזאת, אני חושבת. ואז, בערב, כשבן יגיע הביתה, אספר לו. אני לא מאמינה שאני מסתירה מפניו דבר כזה. הרי אני תלויה בו לגמרי.

אבל קולו של ד”ר נאש מוכר לי איכשהו. שלא כמו בן, הוא לא נשמע לי זר גמור. אני תופסת שכמעט קל לי יותר להאמין שפגשתי אותו מאשר את בעלי.

אנחנו מתקדמים, הוא אמר. אני חייבת לדעת לאיזו מין התקדמות הוא מתכוון.

“בסדר,” אני אומרת. “בוא.”

*

ד”ר נאש מגיע ומציע שנלך לשתות קפה. “את צמאה?” הוא שואל. “לא נראה לי שיש טעם לנסוע עד המשרד. ממילא היום אני רוצה בעיקר לדבר אתך.”

אני מהנהנת בהסכמה. כשהוא הגיע הייתי בחדר השינה וצפיתי בו כשהוא החנה את המכונית ונעל אותה, ראיתי אותו מסדר את השיער, מחליק את הז’קט ולוקח את תיק המסמכים. זה לא הוא, חשבתי כשהוא החווה בראשו לעבר הפועלים שפרקו כלי עבודה מתוך טנדר, אבל אז הוא התחיל לצעוד בשביל הגישה אל הבית. הוא נראה צעיר – צעיר מכדי להיות רופא – ואני לא יודעת מה ציפיתי שילבש, אבל בוודאי לא את הז’קט הספורטיבי ואת מכנסי הקורדרוי האפורים שלבש.

“יש פארק בסוף הרחוב,” הוא אומר. “אני חושב שיש שם בית קפה. אולי נלך לשם?”

אנחנו הולכים יחד. הקור צורב ואני מהדקת את הצעיף סביב צווארי. אני שמחה שהטלפון הנייד שבן נתן לי נמצא בתיק. אני גם שמחה שד”ר נאש לא התעקש שניסע למקום כלשהו. חלק ממני סומך על האיש הזה, אבל חלק אחר, גדול יותר, אומר לי שהוא יכול להיות כל אחד. אדם זר.

אני אישה בוגרת, אבל פגועה. לא יקשה על הגבר הזה לקחת אותי לאן שהוא רוצה, אם כי לא עולה בדעתי מה הוא היה רוצה לעשות. אני פגיעה כמו ילדה.

אנחנו מגיעים לכביש הראשי שמפריד בין קצה הרחוב ובין הפארק ממול ומחכים עד שיהיה אפשר לחצות אותו. השתיקה השוררת בינינו מעיקה. התכוונתי לחכות עד שנתיישב כדי לשאול אותו, אבל פתאום אני מגלה שאני מדברת. “איזה מין רופא אתה?” אני אומרת. “מה אתה עושה? איך מצאת אותי?”

הוא מסתכל עלי. “אני נוירופסיכולוג,” הוא אומר. הוא מחייך. אני תוהה אם אני שואלת את השאלה הזאת בכל פעם שאנחנו נפגשים. “אני מתמחה בהפרעות בתפקוד המוח, ואני מתעניין במיוחד בכמה מהשיטות החדשות לדימות מוחי תפקודי. כבר הרבה זמן אני מתמקד בחקר תהליכי הזיכרון ותפקודו. קראתי עלייך בספרות על הנושא וחיפשתי עד שמצאתי אותך. זה לא היה כל כך קשה.”

מכונית פונה בהמשך הרחוב ונוסעת לעברנו. “הספרות?”

“כן. המקרה שלך כבר הוצג בכמה וכמה מאמרים. יצרתי קשר עם המקום שהיית מטופלת בו לפני שחזרת לחיות בבית.”

“למה? למה רצית למצוא אותי?”

הוא מחייך. “כי חשבתי שאני יכול לעזור לך. אני עובד עם מטופלים עם בעיות מהסוג הזה כבר כמה זמן. אני מאמין שאפשר לעזור להם; אבל לשם כך נדרשת השקעה הרבה יותר אינטנסיבית מאשר פגישה של פעם בשבוע, כמו שמקובל. היו לי כמה רעיונות איך אפשר להביא לשיפורים אמיתיים ורציתי לנסות כמה מהם.” הוא השתתק לרגע. “חוץ מזה אני כותב מאמר על המקרה שלך. העבודה המכרעת, אפשר להגיד.” הוא מתחיל לצחוק אבל מפסיק באחת כשאני לא מצטרפת לצחוק. הוא מכחכח בגרון. “המקרה שלך יוצא דופן. אני חושב שדרכך אנחנו יכולים להבין הרבה יותר טוב איך הזיכרון פועל.”

המכונית חולפת ואנחנו חוצים את הכביש. אני מרגישה שחרדה מתחילה לחלחל לתוכי, מתח. הפרעות בתפקוד המוח. מחקר. חיפשתי עד שמצאתי אותך. אני מנסה לנשום עמוק, להירגע, אבל לא מצליחה. עכשיו יש שני אני באותו הגוף: האחד הוא אישה בת ארבעים ושבע, רגועה, מנומסת, יודעת מהי התנהגות הולמת ומה לא; השנייה בשנות העשרים לחייה, והיא צורחת. אני לא מצליחה להחליט איזו מהן היא אני, אבל הרעש היחיד שאני שומעת הוא צליל של כלי רכב רחוקים וצעקות של ילדים בפארק, ולכן אני מניחה שכנראה הראשון.

אחרי שאנחנו חוצים את הכביש אני נעצרת ואומרת, “תגיד לי, מה קורה פה? התעוררתי הבוקר במקום שאף פעם לא ראיתי אבל מתברר שזה הבית שלי, שכבתי ליד גבר שאף פעם לא פגשתי והוא אמר לי שאני נשואה לו כבר שנים. ונראה שאתה יודע עלי יותר ממה שאני יודעת על עצמי.”

הוא מהנהן בראשו, לאט. “את סובלת מאמנזיה, משִׁכחָה,” הוא אומר ומניח יד על זרועי. “את סובלת מאמנזיה כבר הרבה זמן. את לא מסוגלת לֶאֱצור זיכרונות חדשים, לכן שכחת חלק גדול ממה שקרה לך בכל שנותייך כאדם בוגר. כל יום את מתעוררת וחושבת שאת אישה צעירה. יש ימים שאת מתעוררת וחושבת שאת ילדה.”

משום מה כשהדברים באו ממנו, מרופא, הם נשמעו גרועים עוד יותר. “אז זה נכון?”

“לצערי כן. הגבר בבית שלך הוא בעלך. בן. את נשואה לו כבר הרבה שנים. הרבה לפני שהאמנזיה שלך התחילה.” אני מהנהנת. “נמשיך ללכת?”

אני אומרת שכן ואנחנו נכנסים לפארק. שביל מסובב אותו בשוליו, ולא רחוק מהשביל יש מגרש משחקים לילדים. בסמוך לו עומד ביתן, ואני רואה שאנשים יוצאים ממנו כשהם נושאים מגשים של אוכל. אנחנו הולכים לעבר הביתן, ובזמן שד”ר נאש מזמין לנו משהו לשתות, אני מתיישבת ליד אחד משולחנות הפורמייקה הסדוקים.

הוא חוזר ובידו שתי כוסות פלסטיק מלאות בקפה חזק. שלי שחור, שלו עם חלב. לקפה שלו הוא מוסיף סוכר מקערית שעומדת על השולחן אבל לי הוא לא מציע, וזה, יותר מכל דבר אחר, משכנע אותי שכבר נפגשנו. הוא מרים את המבט ושואל איך נפצעתי במצח.

“מה…?” אני שואלת אבל אז אני נזכרת בחבורה שראיתי הבוקר. מתברר שהמייק-אפ לא כיסה אותה. “זה?” אני אומרת. “אני לא יודעת בדיוק. זה שום דבר, באמת. לא כואב.”

הוא לא עונה. הוא מערבב את הקפה.

“אז בעלי מטפל בי בבית?” אני שואלת.

הוא מרים את הראש. “כן, אם כי זה לא תמיד היה ככה. בהתחלה המצב שלך היה קשה כל כך, עד שנזקקת לטיפול עשרים וארבע שעות ביממה. רק לאחרונה בן הרגיש שהוא יכול לטפל בך לבדו.”

אם כך, מה שאני מרגישה כרגע הוא שיפור. אני שמחה שאני לא זוכרת את התקופה שבה המצב היה גרוע יותר.

“הוא כנראה אוהב אותי מאוד,” אני אומרת, לעצמי יותר מאשר לנאש.

הוא מהנהן. משתררת שתיקה. שנינו שותים מהקפה. “כן. נראה שכן.”

אני מחייכת ומשפילה את העיניים אל הידיים המחזיקות את המשקה החם, אל טבעת הנישואים המוזהבת, הציפורניים הקצרות, הרגליים המשוכלות בנימוס. אני לא מזהה את גופי שלי.

“למה בעלי לא יודע שאני נפגשת אתך?” אני אומרת.

הוא נאנח ועוצם את העיניים. “למען האמת,” הוא אומר, פוכר את ידיו ורוכן לפנים, “בהתחלה אני ביקשתי ממך לא לספר לבן שאת נפגשת אתי.”

זעזוע של פחד חולף בגופי, כמעט כמו הד. אבל הוא לא נראה כאדם שאין לבטוח בו.

“תמשיך,” אני אומרת. אני רוצה להאמין שהוא מסוגל לעזור לי.

“כמה אנשים – רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וכן הלאה – פנו אלייך ואל בן כי הם רצו לעבוד אתך, אבל הוא סירב בכל תוקף שתיפגשי אתם. הוא הבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שכבר קיבלת טיפול מקיף וזה רק גרם לך עוגמת נפש ולא הביא לשום תוצאות. אפשר להבין, הוא רצה לחסוך ממך – ומעצמו – עוד עוגמת נפש.”

כמובן; הוא לא רוצה לטפח בי תקוות. “אז שכנעת אותי לבוא ולהיפגש אתך בלי שהוא ידע?”

“כן. קודם פניתי לבן. דיברנו בטלפון. אפילו ביקשתי ממנו להיפגש אתי כדי שאוכל להסביר לו מה יש לי להציע, אבל הוא סירב. לכן התקשרתי אלייך ישירות.”

עוד זעזוע של פחד, שמגיע כביכול משום מקום. “איך?” שאלתי.

הוא השפיל את עיניו אל הקפה שלו. “באתי אלייך. חיכיתי שתצאי מהבית ואז הצגתי את עצמי.”

“ואני הסכמתי להיפגש אתך? ככה סתם?”

“בהתחלה לא. לא. הייתי צריך לשכנע אותך שאת יכולה לסמוך עלי. הצעתי שנתראה פעם אחת, רק לפגישה אחת. ללא ידיעתו של בן, אם זה מה שנדרש. אמרתי שאסביר לך למה אני רוצה שתבואי להיפגש אתי, ומה לדעתי אני יכול להציע לך.”

“ואני הסכמתי…”

הוא הרים את המבט. “כן,” אמר. “אמרתי לך שאחרי הביקור הראשון, את תחליטי אם לספר לבן או לא, שזה תלוי רק בך, אבל אם תחליטי לא לספר לו אני אצלצל אלייך כדי להבטיח שתזכרי את הפגישות שלנו וכן הלאה.”

“ואני בחרתי לא לספר.”

“כן. נכון. אמרת שאת רוצה לחכות שנתקדם ורק אז לספר לו. הרגשת שעדיף כך.”

“ו…?”

“ו… מה?”

“אנחנו מתקדמים?”

הוא לוגם עוד קפה ומחזיר את הכוס אל השולחן. “אני חושב שכן. אם כי קצת קשה לְכַמֵת התקדמות. אבל נראה שהרבה זיכרונות חוזרים אלייך בשבועות האחרונים – רבים מהם בפעם הראשונה, עד כמה שאנחנו יודעים. ויש אמיתות מסוימות שעכשיו את מודעת אליהן בתכיפות רבה יותר מאשר בעבר. למשל, לפעמים את מתעוררת וזוכרת שאת נשואה. ו…”

הוא משתתק. “ו…?” אני אומרת.

“ואני חושב שאת מתחילה להיות עצמאית.”

“עצמאית?”

“כן. עכשיו את פחות תלויה בבן מאשר בעבר. וגם בי.”

זהו זה, אני חושבת. זו ההתקדמות שהוא מדבר עליה. עצמאות. אולי הוא מתכוון לומר שאני יכולה להגיע לחנויות או לספרייה ללא ליווי, אם כי ברגע זה אני בכלל לא בטוחה שזה נכון. בכל מקרה, עדיין לא התקדמתי עד כדי כך שאני יכולה לנופף בזה בגאווה לפני בעלי. אפילו לא התקדמתי במידה כזאת שבכל פעם שאתעורר אזכור שיש לי בעל.

“אבל זה הכול?”

“זה חשוב,” הוא אומר. “אל תזלזלי בזה, כריסטין.”

אני לא אומרת כלום. אני שותה ומסתכלת סביב. בית הקפה כמעט ריק מאדם. קולות עולים מהמטבח הקטן מאחור, מדי פעם בפעם נשמע צליל של רעד כשהמים במֵחם מגיעים לנקודת הרתיחה, ושאון מרוחק של ילדים משחקים. קשה להאמין שהמקום הזה קרוב כל כך לבית שלי, ובכל זאת אני לא זוכרת שאי פעם הייתי כאן.

“אתה אומר שאנחנו נפגשים כבר כמה שבועות,” אני אומרת לד”ר נאש. “מה עשינו?”

“את זוכרת משהו מהמפגשים הקודמים שלנו? איזשהו דבר?”

“לא,” אני אומרת. “שום דבר. עד כמה שאני יודעת, היום אני פוגשת אותך בפעם הראשונה.”

“תסלחי לי שאני שואל,” הוא אומר. “כמו שאמרתי, יש לך הבזקים של זיכרון, לפעמים. נראה שיש ימים שבהם את יודעת יותר מאשר בימים אחרים.”

“אני לא מבינה,” אני אומרת. “אני לא זוכרת שאי פעם פגשתי אותך, וגם לא מה קרה אתמול או שלשום או בשנה שעברה. אבל אני כן זוכרת כמה דברים שקרו לפני הרבה שנים. את הילדות שלי. את אמא שלי. אני זוכרת את האוניברסיטה, קצת. אני לא מבינה איך הזיכרונות האלה נשמרו כשכל השאר נמחק לחלוטין.”

הוא מהנהן בזמן שאני שואלת את השאלה שלי. אין לי ספק שהוא כבר שמע אותה. יכול להיות שאני שואלת את אותה השאלה בכל שבוע. יכול להיות שאנחנו מנהלים את אותה שיחה בדיוק.

“הזיכרון הוא דבר מורכב,” הוא אומר. “לבני אדם יש זיכרון לטווח קצר שאוגר עובדות ומידע למשך דקה בערך, אבל יש להם גם זיכרון לטווח ארוך. כאן אנחנו מסוגלים לאגור כמויות מידע עצומות ולאחסן את המידע הזה לפרק זמן אינסופי כביכול. היום אנחנו יודעים שאלה שני תפקודים שונים וחלקים שונים במוח שולטים בהם, אבל הם מחוברים ביניהם בקשרי עצבים. נראה שיש במוח גם חלק שמקודד זיכרונות קצרי-טווח ארעיים כזיכרונות ארוכי-טווח, כאלה שאפשר לשלוף במועד מאוחר יותר.”

הוא מדבר בקלות, במהירות, כאילו עכשיו הוא עומד על קרקע יציבה. אני משערת שגם אני הייתי כזאת פעם; בטוחה בעצמי.

“יש שני סוגים עיקריים של אמנזיה,” הוא אומר. “האדם שלוקה בסוג הנפוץ יותר לא מסוגל לזכור אירועים מהעבר, והאירועים הקרובים יותר בזמן נשכחים יותר מהאחרים. לכן, אם למשל אדם נפגע בתאונת אופנוע, ייתכן שלא יזכור את התאונה ואת הימים או את השבועות שקדמו לה, אבל הוא יזכור בלי שום קושי כל מה שקרה עד, נגיד, שישה חודשים לפני התאונה.”

אני מהנהנת. “והסוג השני?”

“הסוג השני נדיר יותר,” הוא אומר. “לפעמים נשללת היכולת להעביר זיכרונות ממחסן הזיכרון לטווח קצר למחסן הזיכרון לטווח ארוך. אנשים שסובלים מהמצב הזה חיים בָּרגע, מסוגלים לזכור רק את העבר המיידי, וגם אותו הם זוכרים רק לפרק זמן קצר.”

הוא מפסיק לדבר, כאילו מחכה שאגיד משהו. נראה כאילו לכל אחד מאתנו יש משפטים משלו, כאילו חזרנו על השיחה הזאת פעמים רבות.

“ואני סובלת משניהם?” אני שואלת. “גם מאובדן הזיכרונות שהיו לי וגם מאי-יכולת ליצור זיכרונות חדשים?”

הוא מכחכח בגרונו. “למרבה הצער, כן. זה לא נפוץ, אבל בהחלט אפשרי. מה שיוצא דופן במצב שלך הוא הדפוס של האמנזיה. בדרך כלל השכחה שלך עקבית ואת לא זוכרת שום דבר שקרה לך מאז הילדות המוקדמת, אבל עושה רושם שאת מעבדת זיכרונות חדשים בצורה שאף פעם לא נתקלתי בה. אילו הייתי יוצא מהחדר עכשיו וחוזר כעבור שתי דקות, רוב האנשים שלוקים באמנזיה אַנטֶרוֹגרַדִית לא היו זוכרים שפגשו אותי אי פעם, ובוודאי לא היום. אבל את זוכרת פרקי זמן שלמים – עד עשרים וארבע שעות – ואחר כך מאבדת אותם. זה לא אופייני. למען האמת זה חסר היגיון לחלוטין, בהתחשב במה שאנחנו יודעים על אופן הפעולה של הזיכרון. זה אומר שאין לך שום בעיה להעביר זיכרונות ממחסן הטווח הקצר למחסן הטווח הארוך. אני רק לא מבין למה את לא מצליחה לשמור אותם שם.”

יכול להיות שאני חיה חיים מרוסקים, אבל לפחות הם מרוסקים לחתיכות גדולות דיין לייצר מראית עין של עצמאות. אני מניחה שזה אומר שיש לי מזל.

“למה?” אני אומרת. “מה גרם לזה?”

הוא לא עונה. משתרר שקט, ויש הרגשה שהאוויר עומד ודביק. כשהוא מדבר נדמה שהמילים חוזרות כהד מהקירות. “הרבה דברים יכולים לשבש את הזיכרון,” הוא אומר. “גם את הזיכרון לטווח קצר וגם את הזיכרון לטווח ארוך. מחלה, טראומה, שימוש בסמים. טיבו המדויק של הקלקול משתנה בהתאם לחלק שנפגע במוח.”

“כן,” אני אומרת. “אבל מה גרם לפגיעה אצלי?”

הוא מביט בי לרגע. “מה בן אמר לך?”

אני חושבת על השיחה שלנו בחדר השינה. תאונה, הוא אמר. תאונה קשה.

“הוא לא אמר לי בעצם כלום,” אני אומרת. “לא משהו מסוים בכל אופן. הוא רק אמר שהיתה לי תאונה.”

“כן,” הוא אומר ומושיט יד אל התיק שלו שמונח מתחת לשולחן. “הגורם לאמנזיה שלך היה טראומה. זה נכון, לפחות חלקית.” הוא פותח את התיק ומוציא מחברת עבה. ברגע הראשון אני חושבת שהוא עומד לעיין ברשימות שלו, אבל אז הוא מעביר אותה אלי. “תסתכלי. אני רוצה שתיקחי את זה,” הוא אומר. “זה יסביר הכול. יותר טוב ממני. בעיקר מה גרם למצב שלך. אבל גם דברים אחרים.”

אני לוקחת ממנו את המחברת. היא חומה, כרוכה בכריכת עור, ודפיה מוצמדים זה לזה בגומייה. אני מסירה את הגומייה ופותחת אותה באקראי. הנייר כבד והשורות כמעט בלתי נראות, קו אדום מציין את השוליים והדפים מלאים בכתב יד צפוף. “מה זה?” אני אומרת.

“זה יומן,” הוא אומר. “יומן שאת מנהלת בשבועות האחרונים.”

אני המומה. “יומן?” אני תוהה למה זה אצלו.

“כן. תיעוד של מה שאנחנו עושים בזמן האחרון. אני ביקשתי ממך לכתוב אותו. אנחנו משקיעים מאמץ רב בניסיון להבין איך בדיוק הזיכרון שלך מתנהג. חשבתי שיועיל לך לתעד את מה שאנחנו עושים.”

אני מסתכלת במחברת שמונחת לפני. “אני כתבתי את כל זה?”

“כן. הצעתי לך לכתוב כל מה שאת רוצה. הרבה אנשים שסובלים מאמנזיה ניסו לעשות משהו כזה, אבל בדרך כלל זה עזר להם פחות ממה שחושבים כי חלון ההיזכרות שלהם קטן כל כך. אבל את, מכיוון שאת זוכרת דברים במשך יום שלם, לא ראיתי שום מניעה שתכתבי אותם בערב. חשבתי שאולי זה יעזור לך לשמר רצף של זיכרון מיום ליום. חוץ מזה חשבתי שאם זיכרון דומה לשריר, אולי אפשר לחזק אותו באמצעות אימון.”

“ואתה קראת את הדברים בזמן שכתבתי אותם?”

“לא,” הוא אומר. “כתבת ביחידות.”

“אבל איך -?” אני מתחילה לשאול ואחר כך אומרת, “בן הזכיר לי לכתוב?”

הוא מניד בראשו. “הצעתי שלא תספרי לו על היומן,” הוא אומר. “הסתרת אותו, בבית. אני מטלפן אלייך כדי להגיד לך איפה את מחביאה אותו.”

“כל יום?”

“כן. פחות או יותר.”

“לא בן?”

הוא משתתק לרגע ואחר כך אומר, “לא. בן לא קרא את היומן.”

אני תוהה למה לא, מה יש בו שאני לא רוצה שבעלי יראה. אילו סודות יש לי? סודות שאני עצמי לא יודעת.

“אבל אתה קראת אותו?”

“השארת אותו אצלי לפני כמה ימים,” הוא אומר. “אמרת שאת רוצה שאקרא אותו. שהגיע הזמן.”

אני מביטה במחברת. אני נרגשת. יומן. חוט שיקשר אותי לעבר שאבד, גם אם העבר הזה קרוב.

“קראת את הכול?”

“כן,” הוא אומר. “את הרוב. בכל אופן נראה לי שאֶת כל מה שחשוב קראתי.” הוא משתתק ומסב ממני את מבטו, מגרד בעורפו. נבוך, אני חושבת. אני תוהה אם הוא אומר לי את האמת על מה שהמחברת מכילה. הוא מרוקן את הכוס שלו מהקפה שנשאר בה ואומר, “לא הכרחתי אותך להראות לי אותו. אני רוצה שתדעי את זה.”

אני מהנהנת, מעלעלת בדפי המחברת וגומרת לשתות בשקט. בחלק הפנימי של הכריכה הקדמית יש רשימה של תאריכים. “מה אלה?” אני אומרת.

“אלה התאריכים שבהם נפגשנו,” הוא אומר. “וגם התאריכים שבהם תכנַנו להיפגש. בכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו קובעים את הפגישה הבאה. אני מתקשר כדי להזכיר לך, מבקש שתסתכלי ביומן.”

אני חושבת על הפתק הצהוב שמצאתי היום בין הדפים של יומן הכיס. “אבל היום?”

“היום היומן שלך היה אצלי,” הוא אומר. “לכן במקום זה רשמנו פתק.”

אני מהנהנת וממשיכה להציץ במחברת. היא מלאה בכתב יד צפוף שאני לא מזהה. דף אחרי דף. ימים רבים של עבודה.

אני תוהה איך מצאתי זמן לכתוב את כל זה, אבל אז אני נזכרת בלוח המחיק במטבח והתשובה ברורה מאליה; אין לי מה לעשות חוץ מזה.

אני מחזירה את היומן לשולחן. בחור צעיר במכנסי ג’ינס וחולצת טריקו נכנס ומעיף מבט אל המקום שאנחנו יושבים בו, מזמין משהו לשתות ומתיישב עם עיתון ליד אחד השולחנות. הוא לא מרים את עיניו פעם נוספת כדי להביט בי, ואני בת העשרים מאוכזבת. אני מרגישה כאילו אני בלתי נראית.

“נלך?” אני אומרת.

אנחנו חוזרים בדרך שבאנו בה. השמים התקדרו וערפל דק תלוי באוויר. אני מרגישה כאילו האדמה רטובה מתחת לרגליים; אני מרגישה כאילו אני הולכת בחול טובעני. במגרש המשחקים אני רואה קרוסלה שמסתובבת לאטהּ, אף על פי שאין בה אף אחד.

“אנחנו לא נפגשים כאן בדרך כלל?” אני אומרת כשאנחנו מגיעים לכביש. “בבית הקפה, זאת אומרת?”

“לא. לא, בדרך כלל אנחנו נפגשים במשרד שלי. אנחנו עושים תרגילים. מבדקים וכל מיני דברים אחרים.”

“אז למה היום כאן?”

“כי בעצם רציתי רק להחזיר לך את היומן,” הוא אומר. “הייתי מוטרד מזה שהוא לא אצלך.”

“התחלתי להיות תלויה בו?” אני אומרת.

“במובן מסוים, כן.”

אנחנו חוצים את הכביש וחוזרים אל הבית שאני גרה בו עם בן. אני רואה את המכונית של ד”ר נאש חונה במקום שהוא השאיר אותה, את הגינה הקטנטנה שלפני חלון הבית, את שביל הגישה הקצר ואת ערוגות הפרחים המסודרות. אני עדיין לא לגמרי מאמינה שאני גרה במקום הזה.

“אתה רוצה להיכנס?” אני אומרת. “לשתות עוד משהו?”

הוא מניד בראשו. “לא לא. לא אכנס, תודה. אני צריך לזוז. לג’ולי ולי יש תוכניות לערב.”

הוא עומד רגע ומסתכל בי. אני שמה לב לשערו הקצר, ששביל ישר חוצה אותו, ולעובדה שפסי האורך של החולצה שלבש מתנגשים עם פסי הרוחב של אפודתו. אני קולטת שהוא מבוגר רק במעט מהגיל שחשבתי שהוא הגיל שלי כשהתעוררתי הבוקר. “ג’ולי היא אשתך?”

הוא מחייך ונד בראשו. “לא, החברה שלי. בעצם, ארוסה. התארסנו. אני כל הזמן שוכח את זה.”

אני מחזירה לו חיוך. אלה כנראה הפרטים שאני אמורה לזכור. הדברים הקטנים. אולי את הזוטות האלה אני כותבת במחברת שלי, את הקרסים הקטנים האלה שחיים שלמים תלויים עליהם.

“מזל טוב,” אני אומרת, והוא מודה לי.

אני מרגישה שאני אמורה לשאול עוד שאלות, אמורה לגלות עניין רב יותר, אבל אין טעם. את כל מה שהוא אומר לי עכשיו אשכח כשאתעורר מחר. היום הוא כל מה שיש לי. “אני ממילא צריכה לחזור,” אני אומרת. “אנחנו נוסעים לסוף השבוע. לחוף הים. אני עוד צריכה לארוז…”

הוא מחייך. “להתראות, כריסטין,” הוא אומר. הוא פונה כדי ללכת, אבל אז הוא מסובב את הראש בחזרה ומביט בי. “מספרי הטלפון שלי רשומים ביומן הכיס שלך,” הוא אומר. “על הכריכה הקדמית. אם תרצי להיפגש שוב, תתקשרי. כדי להמשיך את הטיפול, זאת אומרת. בסדר?”

“אם?” אני אומרת. אני זוכרת את היומן שלי, את מועדי הפגישות שהוא רשם, הפגישות שהיו אמורות להתקיים מהיום עד סוף השנה. “חשבתי שקבענו עוד מפגשים, לא?”

“כשתקראי את המחברת שלך תביני,” הוא אומר. “הכול יתבהר לך. אני מבטיח.”

“בסדר,” אני אומרת. אני קולטת שאני בוטחת בו ואני שמחה. שמחה שיש עוד מישהו חוץ מבעלי שאני יכולה לסמוך עליו.

“זה תלוי בך, כריסטין. תתקשרי אלי מתי שאת רוצה.”

“טוב,” אני אומרת, ואז הוא מנופף בידו ונכנס למכונית. הוא מסתכל מעבר לכתפו ובודק את הכביש, ואז הוא יוצא אל הכביש ונעלם.

אני מכינה קפה ולוקחת אותו לסלון. מבחוץ אני שומעת שריקה, המופרת מדי פעם בפעם בקידוח עז או בפרץ של צחוק קטוע, אבל בזמן שאני יושבת בכורסה אפילו הצלילים האלה הולכים ונחלשים עד שהם נהפכים לזמזום עדין. אור שמש קלוש חודר מבעד לווילונות הרשת, ואני מרגישה את חומה הדל על הזרועות ועל הירכיים. אני מוציאה את היומן מהתיק.

אני מתוחה. אני לא יודעת מה תכיל המחברת. אילו זעזועים והפתעות. אילו תעלומות. אני רואה את אלבום המזכרות על שולחן הסלון. בספר הזה יש גרסה אחת של העבר שלי, הגרסה שבן בחר. האם המחברת שאני אוחזת בידי מכילה גרסה אחרת? אני פותחת אותה.

בדף הראשון אין שורות. באמצע העמוד כתבתי את שמי בדיו שחור. כריסטין לוקאס. מפליא שלא כתבתי מתחת לשם אישי! או לא לפתוח!

יש שם תוספת של משהו. משהו לא צפוי, מפחיד. מפחיד יותר מכל דבר אחר שראיתי היום. שם, מתחת לשמי, בדיו כחול ובאותיות גדולות, כתובות ארבע מילים.

אל תסמכי על בן.

אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מאשר להפוך דף.

אני מתחילה לקרוא את תולדותי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני השינה”