שתי נשים. מאה שנה. גורל אחד. ב-1914 מריאן ואחיה ג'ימי ניצלים מספינה טובעת בפיקודו של אביהם רב־החובל. כשהוא נשלח לכלא, […]
אם הייתם נועצים סכין בכדור כלשהו, ומחלקים אותו לשני חצאים זהים, היקף הצד החתוך של כל מחצית היה מעגל גדול: זאת אומרת, המעגל הגדול ביותר שאפשר לציין על כדור.
קו המשווה הוא מעגל גדול, וכן כל קו אורך. על פני השטח של כדור כמו כדור הארץ, המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות ישתרע לאורך קשת שהיא מקטע מתוך מעגל גדול.
נקודות שנמצאות ישירות זו מול זו, כמו הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי, נחתכות על ידי כמות אינסופית של מעגלים גדולים.
אמריקה הקטנה 3, מדף הקרח רוס, אנטארקטיקה2
4 במרס 1950
נולדתי לנדוד. עוצבתי אל האדמה כמו ציפור ים אל גל. יש ציפורים שעפות עד מותן. הבטחתי לעצמי: הנחיתה האחרונה שלי לא תהיה נפילה חסרת אונים, אלא צניחה חדה של סוּלָה — צלילה מכוונת שיעדה משהו עמוק בתוך הים.
אני עומדת לעזוב. אנסה להרים את המעגל מלמטה, להפגיש בין הסוף להתחלה. הלוואי שהקו היה מרידיאן חלק, חישוק מושלם ומתוח, אבל כורח הנסיבות עיוות את המסלול שלנו: החלוקה האדישה לאיים ולשדות תעופה, הצורך של המטוס בדלק.
אני לא מתחרטת על שום דבר, אבל אתחרט אם ארשה לעצמי. אני יכולה לחשוב רק על המטוס, על הרוח ועל החוף, הרחוקים כל כך ממני, במקום שבו היבשה מתחילה שוב. מזג האוויר משתפר. תיקַנוּ את הדליפה כמיטב יכולתנו. אצא בקרוב. אני שונאת את היום הבלתי נגמר. השמש חגה סביבי כמו ציפור טרף. אני רוצה הפוגה של כוכבים.
מעגלים הם דבר מופלא משום שהם אינסופיים. כל דבר אינסופי הוא מופלא. אבל האינסוף הוא גם עינוי. ידעתי שלעולם לא אצליח ללכוד את האופק, ובכל זאת רדפתי אחריו. עשיתי דבר מטופש, לא הייתה לי ברירה.
לא כך חשבתי שיקרה. עכשיו, לאחר שהמעגל כמעט נסגר, ההתחלה והסוף מופרדים בגלל חלקת מים מפחידה אחרונה. חשבתי שאאמין אם אראה את העולם, אבל יש יותר מדי עולם ומעט מדי חיים. חשבתי שאאמין שאשלים דבר־מה, אבל עכשיו יש לי ספק אם אפשר להשלים משהו. חשבתי שלא אפחד, חשבתי שאהפוך להיות יותר ממה שאני, אבל במקום זאת אני יודעת שאני פחות ממה שחשבתי.
אף אחד לא אמור לקרוא את זה. חיי הם רכושי היחיד.
ובכל זאת, ובכל זאת, ובכל זאת.
הערות
2 רשומה אחרונה מתוך הים, השמיים והציפורים שבתווך: יומן הטיסה האבוד של מריאן גרייבס, הוצאת ד' ונצסלס ובניו, ניו יורק, 1959.
לוס אנג'לס
דצמבר 2014
ידעתי על מריאן גרייבס רק מפני שאחת החברות של דוד שלי נהגה להשאיר אותי בספרייה כשהייתי ילדה, ופעם הרמתי ספר אקראי ששמו משהו כמו נשות השמיים האמיצות. ההורים שלי עלו לטיסה ולא שבו, והתברר ששיעור לא קטן מהנשים האמיצות שבספר נקלע לאותו גורל. העניין משך את תשומת ליבי. אני חושבת שאולי חיפשתי מישהו שיגיד לי שלא נורא למות בהתרסקות מטוס — אבל אם מישהו היה אומר לי את זה, הייתי בטוחה שהוא קשקשן. בפרק על מריאן היה כתוב שהיא גדלה אצל דוד שלה, וכשקראתי את זה, קיבלתי צמרמורת כי גם אני גדלתי (בערך) אצל דוד שלי.
ספרנית חביבה שלפה את הספר של מריאן עבורי — הים, השמיים וכו' — ואני התעמקתי בו כמו אסטרולוגית המעיינת במפת כוכבים, בתקווה שחייה של מריאן יסבירו איכשהו את חיי, יגידו לי מה לעשות ואיך להתנהל. רוב הדברים שכתבה עברו לי מעל הראש, אף על פי שהתעוררה בי שאיפה מעורפלת להפוך את הבדידות להרפתקה. בעמוד הראשון ביומני כתבתי: "נולדתי להיות נודדת" באותיות גדולות. ואז לא כתבתי שום דבר נוסף, כי איך אפשר להמשיך דבר כזה כשאת בת עשר ונמצאת כל הזמן בבית דודך בוואן נייס שבלוס אנג'לס, או באודישנים לפרסומות בטלוויזיה? אחרי שהחזרתי את הספר, שכחתי ממריאן. למען האמת, כמעט כל נשות השמיים האמיצות נשכחו. בשנות השמונים הופיע מדי פעם משדר מפחיד בטלוויזיה על מריאן, וקומץ מעריצים נלהבים שלה ממשיכים היום לטוות תיאוריות קשר באינטרנט, אבל היא לא נשארה בזיכרון כמו אמיליה ארהרט. נדמה לאנשים שהם יודעים משהו על אמיליה ארהרט, אף על פי שהם לא ממש יודעים. זה לא באמת אפשרי.
העובדה שהשאירו אותי בספרייה לעיתים קרובות כל כך הפכה לדבר חיובי, כי בזמן שילדים אחרים היו בבית הספר, אני ישבתי על רצף של כיסאות מתקפלים ברצף של מסדרונות בכל אודישן בלוס אנג'לס רַבָּתי שהיה לילדות לבנות קטנות (או לילדות קטנות ללא ציון גזע, שגם זה אומר לבנות), בהשגחתן של רצף אומנות או חברות של דודי מיץ', שתי קטגוריות שלפעמים הייתה ביניהן חפיפה. אני חושבת שלפעמים החברות הציעו לטפל בי כי הן רצו שהוא יראה שהן מוכנות להיות רעיות, אבל זו לא הייתה אסטרטגיה מוצלחת במיוחד כדי לשמור על התשוקה בקשר עם דוד מיץ' היקר.
כשהייתי בת שנתיים, מטוס הססנה של הוריי התרסק לתוך אגם סופיריור. זו לפחות ההשערה. לא נמצא להם אף זכר. אבא שלי, אחיו של מיץ', הטיס את המטוס, והם היו בדרכם לחופשה רומנטית בבקתה של חבר במעבה היער באיזה חור כדי להתחבר מחדש, לפי הגדרתו של מיץ'. גם כשהייתי קטנה, הוא אמר לי שאמא שלי לא הפסיקה להזדיין מהצד, ניסוח שלו. לא נראה לי שמיץ' האמין בילדוּת. "אבל הם גם לא רצו להיפרד," היה אומר. מיץ' ללא ספק האמין בשורות מחץ. הוא התחיל את דרכו בבימוי סרטי טלוויזיה נדושים עם שמות כמו האהבה גובה מחיר (שבמרכזו עמד פקיד גבייה) ורצח ליום האהבה (תנחשו לבד).
ההורים שלי עזבו אותי אצל שכנה בשיקגו, אבל בצוואתם האחרונה הורישו אותי למיץ'. לא באמת היה מישהו אחר. לא היו דודות או דודים אחרים, והסבים והסבתות שלי היו שילוב של מתים, מנוכרים, נעדרים ומפוקפקים. מיץ' לא היה אדם רע, אבל היו לו אינסטינקטים של אופורטוניסט מהזן ההוליוודי, ולכן אחרי שגרתי אצלו כמה חודשים, הוא ביקש ממישהו טובה שילהק אותי לפרסומת לרסק תפוחים. ואז הוא מצא את הסוכנת שלי, שיבון, ואני קיבלתי עבודה קבועה למדי בפרסומות ותפקידי אורח בסדרות ובסרטי טלוויזיה (שיחקתי את הבת ברצח ליום האהבה) כך שאני לא זוכרת תקופה שבה לא שיחקתי או ניסיתי לשחק. החיים נראו בעיניי רגילים לחלוטין: לשים סוס פוני מפלסטיק באורווה מפלסטיק שוב ושוב, בזמן שהמצלמות מצלמות ואיזה זר מבוגר מסביר לי איך לחייך.
כשהייתי בת אחת־עשרה, אחרי שמיץ' פרש מסרטי השבוע לקליפים, ופילס את דרכו במאמץ אל תעשיית הקולנוע העצמאי, קיבלתי כביכול את הפריצה הגדולה שלי: התפקיד של קייטי מקגי בקומדיית מצבים לכבלים על מסע בזמן לילדים שנקראה מסע החיים של קייטי מקגי.
על סט הצילומים החיים היו מבריקים ומצוחצחים ובצבעים זוהרים, גדושים משחקי מילים, עלילות מלוטשות וחדרים בני שלושה קירות תחת שמיים לוהטים של פנסי תאורה. שיחקתי במחוות מוגזמות לצלילי צחוקים מוקלטים, בעודי לובשת בגדים אופנתיים וראוותניים עד שנראיתי כמו ילדה־נערה עכשווית למופת. כשלא עבדתי, עשיתי פחות או יותר כל מה שרציתי, בזכות הזנחתו של מיץ'. בספרה, מריאן גרייבס כתבה: בתור ילדה, אחי ואני נשארנו רוב הזמן לבד ויכולנו לעשות כרצוננו. האמנתי — ואף אחד לא אמר לי אחרת במשך שנים — שמותר לי לעשות כל מה שמתחשק לי, ושיש לי זכות ללכת לכל מקום שאצליח להגיע אליו. סביר להניח שהייתי פרחחית קטנה ואימפולסיבית יותר ממריאן, אבל הרגשתי כמוה. העולם היה הצדפה שלי, והחופש היה רוטב מיניונט. אם החיים נותנים לך לימונים, קלפי מהם את הקליפה וקשטי בה את המרטיני שלך.
כשהייתי בת שלוש־עשרה, אחרי שהמוצרים הנלווים של קייטי מקגי החלו להימכר בטירוף ואחרי שמיץ' ביים את חוסם עורקים והתפלש בהצלחה כמו שחזיר מסומם מתפלש בחרא, הוא העביר אותנו לגור בבברלי הילס על חשבון הכסף המשותף של שנינו. אחרי שכבר לא הייתי תקועה יותר בוואלי, הילד ששיחק את אחיה הגדול של קייטי מקגי הכיר לי את חבריו התיכוניסטים העשירים כקורח, והם הסיעו אותי ממקום למקום ויצאו איתי למסיבות ונכנסו לי לתחתונים. מיץ' כנראה לא שם לב כמה נעדרתי, כי גם הוא היה בדרך כלל מחוץ לבית. לפעמים היינו נתקלים זה בזה כשחזרנו הביתה בשתיים־שלוש אחרי חצות, שנינו הפוכים ומחליפים מבטים כמו שני אנשים שעוברים זה על פני זה במסדרון בית מלון כמשתתפים באותו כנס פרוע.
אבל הנה משהו חיובי: המורים הפרטיים בסט הצילומים של קייטי מקגי היו הוגנים, והם אמרו לי שאני צריכה ללמוד באוניברסיטה. כיוון שהצליל מצא חן בעיניי, השתחלתי לאוניברסיטת ניו יורק אחרי שהתוכנית הסתיימה, עם נקודות זכות רבות על היותי כוכבת טלוויזיה מדרג ב'. הייתי כבר מוכנה וארוזה לנסוע כשמיץ' לקח מנת יתר, ואם לא הייתי מוכנה, כנראה הייתי נשארת באל־איי וחוגגת כמוהו עד מוות.
הנה משהו שהיה עשוי להיות חיובי או שלילי: אחרי סמסטר אחד, ליהקו אותי לסרט הראשון של פני מלאך. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם במקום זאת הייתי מסיימת את הלימודים ומפסיקה לשחק ונשכחת מהתודעה, אבל לא ממש יכולתי לדחות את סכום הכסף העצום שהתלווה לתפקיד של קטרינה. כך שכל השאר לא רלוונטי.
במהלך הסטייה הקלה שלי להשכלה גבוהה, היה לי זמן ללמוד מבוא לפילוסופיה וללמוד על הפנאופטיקון, הכלא ההיפותטי שהגה ג'רמי בנתאם, שבו יש ביתן שמירה זעיר במרכז טבעת ענקית של תאים. צריך סוהר אחד בלבד משום שהוא עלול להשגיח ולצפות בכל עת, והמחשבה שיש השגחה חשובה הרבה יותר מההשגחה ומהצפייה בפועל. ואז פוקו הפך את כל העניין למטאפורה, שכדי למַשְמֵעַ או לשלוט באדם או באוכלוסייה צריך לגרום להם לחשוב שאולי משגיחים עליהם. אפשר להבין שהמרצה רצה שכולנו נחשוב שהפנאופטיקון מפחיד ונורא, אבל בהמשך, אחרי שפני מלאך הפך אותי למפורסמת במידה מופרזת, רציתי לקחת את מכונת הזמן היומרנית של קייטי מקגי ולחזור אל אולם ההרצאות כדי לבקש ממנו לשקול את ההפך. שבמקום סוהר אחד באמצע, אתה באמצע ואלפי סוהרים, אם לא מיליונים, צופים בך — או עשויים לצפות בך — כל הזמן, לא משנה לאן תלך.
לא שהיה לי אומץ לשאול משהו את המרצה. באוניברסיטת ניו יורק כולם תמיד נעצו בי מבטים כי הייתי קייטי מקגי, אבל הרגשתי כאילו הם נועצים בי מבטים כי הם יודעים שאני לא ראויה להיות שם. ואולי לא הגיע לי, אבל אי אפשר למדוד הגינות במעבדה. אדם לא יכול לדעת אם הוא ראוי למשהו, הוא כנראה לא ראוי. ולכן הרגשתי גם הקלה כשפרשתי מהלימודים לטובת פני מלאך וחזרתי למיליון התחייבויות שלא הייתה לי שליטה עליהן וללו"ז יומי שלא קבעתי לעצמי. באוניברסיטה עלעלתי בתדהמה מוחלטת בקטלוג הקורסים שהיה עבה כמו מילון. הסתובבתי בקפיטריה, הבטתי בכל המאכלים השונים, בבר הסלטים, בהררי הבייגלים ובמכלי דגני הבוקר מהמכונה לשירות עצמי, והרגשתי כאילו ביקשו ממני לפתור חידה שפתרונה יגזור את דיני לחיים או למוות.
אחרי שהרסתי הכול וסר הוגו וולסי (ה־סר הוגו, שבמקרה הוא שכן שלי) התחיל לדבר איתי על איזה סרט ביוגרפי שהוא מפיק, והוציא את הספר של מריאן משקית הבד שלו — ספר שלא חשבתי עליו במשך חמש־עשרה שנה — פתאום חזרתי לספרייה והסתכלתי על ספר דק בכריכה קשה שעשוי להכיל את כל התשובות, התשובות שנשמעו טוב. הן נשמעו כמו משהו שרציתי, לא שיכולתי לחשוף מה בדיוק רציתי, לא שבכלל ידעתי מהו רצון. בעיקר חוויתי תשוקה בתור סבך של דחפים סותרים ובלתי אפשריים. רציתי להיעלם כמו מריאן. רציתי להיות מפורסמת מאי־פעם. רציתי לומר משהו חשוב על אומץ ועל חופש. רציתי להיות אמיצה וחופשייה, אבל לא ידעתי מה זה אומר — רק ידעתי להעמיד פנים שאני יודעת, ואני מניחה שזה נקרא להיות שחקנית.
היום הוא היום האחרון שלי בצילומי פרגרין. אני יושבת בדגם המטוס של מריאן שתלוי על גלגלת ועומד להיות מונף מעל מכל מים ענקי ולהישמט. אני לובשת מעיל מפרוות איילים ששוקל טון, וישקול אלף טון כשיירטב, ואני מנסה לא להחצין כמה אני פוחדת. בארט אולפסון, הבמאי, לקח אותי הצידה קודם לכן ושאל אם אני באמת רוצה לעשות את הפעלול בכוחות עצמי, בהתחשב במה שקרה להוריי. אני חושבת שאני רוצה להתמודד עם זה, אמרתי. אני חושבת שסגירת המעגל תועיל לי. הוא הניח יד על כתפי, עטה את פני הגורו הכי מוצלחות שלו ואמר, את אישה חזקה.
אבל סגירת מעגל לא באמת קיימת, לכן אנחנו תמיד מחפשים אותה.
השחקן שמשחק את אדי בלום, הנווט שלי, לובש גם הוא מעיל מפרוות איילים ויש לו איפור דם חסין מים על המצח, כי הוא אמור לאבד הכרה בגלל המכה. במציאות, אדי ישב בדרך כלל ליד שולחן מאחורי המושב של מריאן, אבל התסריטאים, שני אחים עליזים עד כדי תוקפנות עם תספורות של הנוער ההיטלראי ופנים של הנוער ההיטלראי, חשבו שעדיף שאדי ישב מלפנים לצלילת המוות. ברור, אין בעיה, מה שתגידו.
ממילא הסיפור שאנחנו מספרים הוא לא באמת מה שקרה. אני יודעת את זה, אבל לא הייתי אומרת שאני יודעת את האמת על מריאן גרייבס. רק היא ידעה.
שמונה מצלמות יתעדו את הצלילה שלי: שש מצלמות קבועות ושתיים המופעלות על ידי צוללנים. התוכנית היא לעשות את זה פעם אחת, פעמיים לכל היותר. זה צילום יקר, והתקציב שלנו אף פעם לא היה גדול, והוא כבר התרוקן די והותר. אבל כשמגיעים לשלב כזה, המוצא היחיד הוא להגיע לקו הסיום. בתרחיש הכי אופטימי זה יימשך כל היום. בתרחיש הכי גרוע אני טובעת, גומרת בתור ז"ל, גומרת כמו ההורים שלי רק במטוס מלאכותי ובים מלאכותי, בלי לנסות בכלל להגיע לאנשהו.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
מתאם הפעלולים בודק את הרתמה שלי ומתנהג בענייניות כשהוא דוחף את הידיים סביב המפשעה שלי ומגשש אחרי הרצועות והסוגרים בין שערות איילים זיפיות. כיאה לתפקיד, יש לו פנים גלדניות, בגדי עור והליכת סטופ־מושן בעקבות כמה עבודות שיפוצים כושלות.
"לגמרי," אני אומרת.
כשהוא מסיים, המנוף מרים אותנו אל על. יש בד קל בקצה המכל שיוצר מעין אופק עם המים, ואני, מריאן גרייבס, טסה מעל האוקיינוס הדרומי כשמד הדלק שלי מציין מכל ריק, ואני יודעת שלא אוכל להגיע לשום מקום חוץ מהמקום שאני נמצאת בו, שהוא שום מקום. אני תוהה כמה המים יהיו קרים, כמה זמן יעבור עד שאמות. אני חושבת על האפשרויות שלי. אני חושבת על מה שהבטחתי לעצמי. צלילת סוּלָה.
"אקשן!" אומר קול באוזנייה שלי, ואני לוחצת על מוט ההיגוי המזויף של המטוס כאילו אני עומדת להטיס אותנו מטה אל הקרקע. הגלגלת מזיזה את החרטום, ואנחנו צוללים.
ג'וזפינה אטרנה
גלזגו, סקוטלנד
אפריל 1909
ספינה לא גמורה. גוף ללא ארובות כלוא במשטח משופע על ידי פיגום פלדה מלמעלה ועריסת עץ מלמטה. מעבר לירכתי הספינה, מתחת לפרחים הרפים של המדחפים החשופים, נהר קלייד זרם בירוק באור שמש בלתי צפוי.
היא הייתה בצבע אדום חלודה מהשדרית עד קו הטעינה ולמעלה מזה, צבועה במיוחד לרגל ההשקה, לבנה ככלה ביום חופתה (הלבן נועד להצטלם היטב בעיתונים). לאחר שהנורות החלו להבהב, אחרי שעגנה לבדה בנהר לרגל ההצטיידות, אנשים עמדו על חבלים עבים על קורות שתלויות בצידיה וצבעו את הפלטות ואת הברגים בשחור המבריק של גוף הספינה.
שתי ארובותיה יזדקרו, יוברגו, ייוצבו במקומן. סיפוניה ירוצפו עץ טיק, המסדרונות והאולמות יהיו ספונים עצי מהגוני, אגוז ואלון. יציבו בהם ספות וכורסאות וכלונסאות, מיטות ואמבטיות, תמונות נופי ים במסגרות זהב, אלים ואלות מארד ומבַּהַט. כלי אוכל עשויים מחרסינה יוקרתית יצופו בשוליהם בזהב ועוגני זהב יוטבעו בהם (סמל חברת אל־אנד־או ליינס); במחלקה השנייה: עוגנים כחולים, שוליים כחולים (כחול הוא צבע חברת הספנות); המחלקה השלישית תסתפק בכלי אוכל לבנים פשוטים והסגל יאכל מכלי פח. כרכרות יגיעו עמוסות קריסטלים וכלי כסף ופורצלן, בדי דמשק וקטיפה. מנופים יעלו על הסיפון שלושה פסנתרים, שיתנודדו ברשתות כמו בהמות נוּקשות רגליים. חורשה של עציצי דקלים תועלה במכבש הספינה. הנברשות ייתלו. כיסאות החוף פעורים כמלתעות תנין ייערמו זה על זה. לבסוף מטען הפחם הראשון יישפך פנימה דרך חורים נמוכים בגוף הספינה, אל תוך מחסנים מתחת לקו הטעינה, הרחק מחפצי הפאר וההדר. האש הראשונה תובער עמוק בכבשנים.
אבל ביום השקתה, הספינה הייתה עדיין קליפה ריקה, גוש פלדה חשוף ונטול אביזרי נוחות. קהל רב המה בצילה: ספנים בחבורות פרועות, משפחות מגלזגו שבאו לחזות במפגן המרהיב, מוכרי רחוב שהציעו עיתונים וכריכים. שמיים כחולים בהירים התנוססו מעל כמו דגל. בעיר שכולה אובך וערפיח, שמיים כאלה מוכרחים להיות אות מבשר טובות. תזמורת כלי נשיפה ניגנה.
גברת לויד־פייפר, מטילדה, אשתו של הבעלים האמריקאי החדש של הספינה, עמדה על במה מעוטרת בשוליה בדגלונים בצבעי כחול־לבן ובקבוק ויסקי תחוב תחת זרועה. "לא אמורה להיות כאן שמפניה?" שאלה את בעלה.
"לא בגלזגו," אמר.
מטילדה עמדה לשבור את הבקבוק על הספינה ולהשיק אותה בשם שבקושי הייתה מסוגלת להגות. היא חיכתה בקוצר רוח להתנפצות המשחררת של הזכוכית, לסיום משימתה, אבל כעת כל שיכלה לעשות הוא לחכות. חל עיכוב קל. לויד זע באי־נוחות והשמיע הערות מדי פעם אל אדריכל הספינה, שהופיע נוקשה מרוב חרדה. ברחבי הבמה הסתובבו כמה אנגלים ממורמרים במגבעות באולר, צמד סקוטים מחברת בניית הספינה ועוד כמה אנשים שלא הצליחה לזהות.
מחצית הספינה כבר הייתה בנויה כשחברת אל־אנד־או ליינס, שהוקמה בניו יורק ב־1857 על ידי ארנסט, אביו של לויד ועברה בירושה לבנו ב־1906, רכשה את חברת הספנות הכושלת שהזמינה את בנייתה של זאת (לויד תמיד תיקן אותה וקרא לספינה "היא", אבל עבור מטילדה הספינה הייתה "זאת"). מלאכת הציפוי הייתה בעיצומה כשהכסף אזל, והתחדשה לאחר שהדולרים של לויד הומרו ללירות שטרלינג ובהמשך לפלדה. הגברים במגבעות הבאולר שהגיעו מלונדון דיברו בעגמומיות בינם ובין עצמם על מזג האוויר הנפלא, דנו על הספינה, התווכחו על שרטוטיה, ובחרו שם מתקבל על הדעת שלויד התעלם ממנו. כל זה כדי שיאבד עליהם הכלח: גברים נבגדים במגבעות ממורקות על במה מעוטרת בדגלונים, תזמורת כלי נשיפה מנגנת מארש מבעבע סביב רגליהם. חֵלֶב נמרח על המשטח המשופע כדי לשמן את מסלול הספינה המושקת אל המים, ומטילדה הרגישה את הצחנה הסמיכה של בעלי החיים נדבקת לבגדיה ומכסה את עורה.
לויד רצה ספינה חדשה כדי להפיח חיים באל־אנד־או. כשארנסט מת, הצי היה מיושן ושחוק, רובו אוניות קיטור עלובות ששטו במסלול סחר קבוע לאורך החופים, והשאר כמה ספינות מטען ונוסעים שחצו את האוקיינוס האטלנטי לצד אוניות מפרש יגעות, שהמשיכו לשוט באוקיינוס השקט במסלולי הדגנים והגואנו, לשלשת עופות הים. הספינה לא תהיה הגדולה, או המהירה, או המפוארת ביותר מבין הספינות החוצות את הים מאירופה — היא לא תאיים על המפלצות של וייט סטאר ליין שהוקמו בבלפסט — אבל לויד אמר למטילדה שהיא תהיה הימור מכובד בשולחן הביליארד.
"מה החדשות?" נבח לויד והבהיל אותה. השאלה כוּונה לאדיסון גרייבס, קפטן גרייבס, שעמד בסמוך — היתמר, למען האמת, למרות ששפיפותו הקבועה שימשה כהתנצלות מראש על גובהו. הוא היה רזה, כמעט כחוש, אבל בעל עצמות גדולות וכבדות כמו אַלות.
"יש בעיה עם המזנק," אמר רב־החובל ללויד. "זה לא ייקח עוד הרבה זמן."
לויד קימט את מצחו אל הספינה. "כאילו היא כבולה באזיקים. היא נועדה לשוט בים. הלא כן, גרייבס?" לפתע נשמע נלהב, "אתה לא חושב שהיא מרהיבה ביופייה?"
החרטום התנשא מעליהם, חד כתער. "היא תהיה ספינה נאה," אמר גרייבס במתינות.
הוא עמד לשמש רב־החובל הראשון של הספינה, והגיע להשקתה עם לויד ומטילדה וארבעת הבנים הקטנים לבית פייפר — הנרי, הבכור בן השבע; ליאנדר, התינוק שעוד לא בן שנה; ובתווך קליפורד ורוברט, שיטופלו הרחק אי־שם על ידי שתי האומנות שלהם. מטילדה קיוותה שגרייבס יתחבב עליה במהלך הנסיעה. הוא לא היה חסר אדיבות או חסר נימוס, אבל היא חשה שלא ניתן להמס את האיפוק שלו. אפילו ניסיונותיה הנועזים ביותר לגלות משהו על נבכי נפשו לא הולידו דבר. מה משך אותך לים, קפטן גרייבס? היא שאלה ערב אחד במהלך הארוחה. הוא ענה, אם תרחיקי לכת די הצורך לכל כיוון שהוא, תמצאי בסוף את הים, גברת פייפר, והיא הרגישה נזופה. מבחינתה, הוא סימל את האטימות היסודית של חיי הגברים. לויד אהב אותו מעומק ליבו כפי שלא אהב אף אדם אחר, על אחת כמה וכמה לא את מטילדה. אני חב לו את חיי, אמר לויד פעמים רבות. החיים לא יכולים להיות חוב, השיבה פעם, אחרת הם לא באמת שלך, ושום דבר לא ניצל. אבל לויד רק צחק ושאל אם שקלה להפוך לפילוסופית.
בצעירותם הם היו אנשי צוות יחד על דוברה, גרייבס ולויד. גרייבס היה ספן פשוט, ולויד, שזמן קצר קודם לכן סיים את לימודיו בייל, העמיד פנים שהוא ספן. ארנסט, אביו של לויד, אמר שהוא צריך להכיר את השטח (פשוטו כמשמעו) אם הוא רוצה לרשת את אל־אנד־או. כשלויד חסר המזל נפל מהסיפון ליד צ'ילה, גרייבס פעל במהירות ובדייקנות כדי להשליך אליו חבל ולהחזיר אותו לסיפון. מאז לויד תמיד רחש כבוד לגרייבס בתור מצילו. (אבל אתה זה שתפס את החבל, אמרה מטילדה. אתה זה שנאחזת בו.) אחרי צ'ילה, כשלויד עלה בסולם הדרגות בחברה, גרייבס התקדם יחד איתו.
הרציף כבר לא היה שרוי בצל. הזיעה הפכה את המחוך של מטילדה לדביק ומגרד. לויד כנראה חשב שהיא נולדה עם הידיעה כיצד משיקים ספינה. "פשוט תשברי את הבקבוק על החרטום, טילדי," אמר. "נורא פשוט."
האם תדע מתי בדיוק יגיע הרגע? האם יזכרו לספר לה? הדבר היחיד שידעה הוא שכנראה יאותתו לה (היא לא ידעה מי בדיוק) ברגע שהספינה תתחיל לגלוש, ושעליה לשבור את בקבוק הוויסקי על החרטום ולחנוך אותה בשם ג'וזפינה אטרנה על שם פילגשו של בעלה.
כאשר כמה חודשים קודם לכן, כשישבו לשולחן ארוחת הבוקר, היא שאלה את לויד איך תיקרא הספינה, הוא אמר לה את השם בלי להוריד את העיתון.
הספל של מטילדה לא קרקש כשהשיבה אותו אל הצלוחית. לפחות בכך היא יכולה להתגאות.
היא הייתה צעירה, אבל לא צעירה מדי, כשלויד נשא אותה לאישה, בת עשרים ואחת לעומת שלושים ושש שנותיו, מבוגרת דייה לדעת שהיא נבחרה בזכות ממונה ופוטנציאל הרבייה שלה, ולא מתוך אהבה. הדבר היחיד שביקשה הוא שלויד יתנהל בחשאיות מכובדת. היא הסבירה לו את זה לפני שהתארסו, והוא האזין באדיבות והסכים שיש יתרונות רבים בפרטיות אישית בתוך חיי נישואים, בעיקר משום שחיי הרווקות נעמו לו במשך תקופה ארוכה. "אז יש בינינו הבנה," אמרה והושיטה לו את ידה. הוא לחץ אותה בחגיגיות ואז נשק לה על הפה למשך דקה ארוכה, והיא החלה, בניגוד לרצונה, להתאהב. איזה ביש מזל.
אבל היא לא תחזור בה מהבטחתה. היא השלימה עם נאפופיו של לויד כמיטב יכולתה, ותיעלה את הלהט שבה אל ילדיה ואל תחזוקת המלתחה והתדמית. היא ידעה שלויד רחש כלפיה חיבה ושהיה עדין במיטה יותר מרוב הבעלים, להבנתה, אף על פי שהיא ידעה שביסודו של דבר היא לא לטעמו. הוא העדיף נשים סוערות שאי אפשר לפייס, בדרך כלל מבוגרות יותר ממטילדה, בדרך כלל גם מבוגרות יותר ממנו, מבוגרות ככל הנראה יותר מהאישה שעל שמה נקראה הספינה, הג'ו הזאת, שהייתה בת תשע־עשרה בלבד, שחרחורת וקלת דעת. אבל מטילדה ידעה היטב שבדרך כלל המאהבת הלא אופיינית הייתה זו שבכוחה לפרק הכול.
שמה של הספינה היה גמול עלוב על אורך הרוח ורוחב הלב שגילתה, וברגע שמצאה לעצמה רגע להיות בגפה, הרחק מכלי החרסינה המקרקשים ומעיני המשרתים, היא הזילה כמה דמעות. לאחר מכן התעשתה והמשיכה הלאה בראש מורם, כהרגלה.
על הרציף לויד פנה אליה, מתוח כמו קפיץ. "עוד מעט יגיע הרגע."
היא ניסתה להתכונן. צוואר הבקבוק היה קצר מדי לאחיזה חזקה, בעיקר מבעד לכפפות משי, והבקבוק גלש מאחיזתה ונחת בחבטה מסוכנת בסמיכותה לשולי הבמה. כשהרימה אותו, מישהו נגע בכתפה. אדיסון גרייבס. הוא נטל את הבקבוק בעדינות. "כדאי שתסירי את הכפפות," אמר. כשהסירה, הוא כרך אחת מידיה סביב צוואר הבקבוק והציב את כף היד האחרת על הפקק. "בדיוק ככה," אמר והדגים תנועת קשת הצידה. "אל תחששי לקחת תנופה, כי אם הבקבוק לא יישבר — זה ייחשב לביש מזל."
"תודה," מלמלה.
ליד שולי הבמה היא חיכתה לאות, אבל דבר לא קרה. החרטום נשאר במקומו, אף מורם ואדיר ממדים של חפץ גאה ומתנשא. הגברים דיברו בבהילות בינם ובין עצמם. אדריכל הספינה הסתלק לו בחופזה. היא חיכתה. הבקבוק הלך והכביד עליה, אצבעותיה כאבו. בתוך הקהל, שני גברים דחפו זה את זה והקימו מהומה. כשצפתה בהם, אחד הכה את חברו בפניו.
"טילדי, בשם אלוהים!" לויד משך בזרועה. החרטום הלך והתרחק. איזו מהירות! היא לא ציפתה שדבר גדול כל כך ינוע במהירות כזאת.
היא משכה את גופה לאחור והשליכה את הבקבוק אחרי חומת הפלדה המתרחקת. בגמלוניות, ברישול. הבקבוק נחבט בגוף הספינה, אך לא נשבר, רק ניתר ממנה ונפל אל המשטח המשופע והתנפץ על הבטון במטח זכוכית ונוזל ענברי. הג'וזפינה התרחקה. הנהר גאה מאחורי הירכתיים בבליטה ירוקה וקרס לתוך הקצף.
אין עדיין תגובות