אנשי הארץ המיוערת

בקהילה מבודדת, בלב יערות, שני גברים ושלוש נשים חיים ונעים זה לצד זה ומסילות חייהם מצטלבות זו עם זו.
שניים מהם בני המעמד הגבוה – בעלת אחוזה קפריזית, שאדמות וגורלות נתונים בידיה, ורופא הכפר הרואה עצמו כמדען וכפילוסוף שהחמיץ את חייו. כנגדם, שתי דמויות כפריות אותנטיות החיות ביער כבסביבתן הטבעית – איכר זעיר, הדומה לעיתים ליצור טבע של היער, מתפרנס מעבודות מזדמנות ומהפקת סיידר, ובצידו פועלת צעירה כפרית המאוהבת בו ונאמנה לו עד כלות. בין שני מעמדות אלו ניצבת גרֵייס מֶלבְּרי, אישה צעירה שלידתה וילדותה בכפר וביער, אך חונכה בפנימיות מרוחקות לקראת חיי גבירה, שאליהם מייעד אותה אביה.
אל מול בני אנוש אלה, ניצב כוח טבע עצום ורב כוח – מקיף ואופף אותם מכל עבר – היער, המתואר ביד הארדי המשורר, על כל שפעת עציו וסבכיו, חילופי עונותיו, בעלי החיים שבו, סערותיו וגשמיו. היער מתנהל כסדרו על פי חוקי הטבע, אינו מכיר בבני אנוש, אין בו חמלה ואין בו רשעות, אך נראה שכל מהלך של גיבורי הספר נקבע ומוכתב על ידי אותו כוח טבע אדיש. הוא המפגיש ביניהם והוא המזמן על דרכם תקריות חורצות גורל.
את העלילה מלווה, כמו המקהלה בטרגדיה יוונית, חבורת שכירי יום כפריים שפרנסתם על היער. דרך שיחתם התמימה והלא מלומדת שומע הקורא תובנות על המתרחש וניבויים לעתיד.

מקט: 4-575-946

בקהילה מבודדת, בלב יערות, שני גברים ושלוש נשים חיים ונעים זה לצד זה ומסילות חייהם מצטלבות זו עם זו. שניים […]

---

פרק 1

אדם, שזיכרונות עבר יניעו אותו לשוטט ולעקוב אחר תוואי נתיב המרכבות הנטוש, העובר כמעט על קו האורך מבריסטול אל חופה הדרומי של אנגליה, ימצא את עצמו במחצית השנייה של מסעו באזור של מחוזות מיוערים נרחבים, מנוקדים פה ושם במטעי תפוחים. העצים כאן, הן אלה המיועדים לתעשיית העץ והן אלה הנושאים פרי, על פי העניין, מרפטים את משוכות צד הדרך תוך טפטוף מי הגשמים והטלת צילם, ענפיהם התחתונים נמתחים בנינוחות במאוזן מעל הדרך, כאילו היו נשענים על האוויר הקלוש. במקום אחד, בשולי עמק בלֶקמוּר, במקום שבו ראש גבעת הַיי־סְטוֹי הבולט נשקף ממרחק שניים או שלושה מיילים, מכסים עלי הסתיו את הדרך בצפיפות כה רבה עד שהם מסתירים אותה לחלוטין. זהו מקום גלמוד, וכשהימים מחשיכים, הרַכָּבים הרבים והעליזים, שאינם בנמצא עוד, אלו ששעטו לאורך הדרך, וכפות הרגליים המיובלות שפסעו בה, והדמעות שלחלחו אותה, עולים מחדש בעיני רוחו של המשוטט.

תווי הפָּנים של דרך ראשית זנוחה משרים בדידות שאין כמוה בסתם גיאיות ומדרונות, והם מביעים דממת קבר מודגשת מזו של קרחות יער ובריכות. הניגוד בין מה שקיים לבין מה שיכול היה להיות הוא כנראה הגורם לכך. לפסוע, למשל, במקום זה, ממשוכת מטע אל הדרך הראשית הגובלת בה, ולשהות רגע בלב ריקנותה, הרי זה להחליף, בצעד אחד, היעדר פשוט של חברת בני אדם בסיוט של נטישה.

במקום זה, בערב קודר של יום חורף שחלף, עמד איש, שנכנס כך מן הצד אל תוך זירת ההתרחשות, לאחר שטיפס במַעבָר מעל הגדר, והיה מושפע לרגע מרגשות אלה של בדידות פתאומית יותר מכפי שחש לפני שיצא אל הדרך הראשית.

ממבט אחד בסגנון הלבוש המוקפד למדי שלו אפשר היה להבחין שאין הוא שייך ממש לאזור הכפרי, ומן האווירה שהשרה סביבו ניתן היה להבין, לאחר זמן מה, שגם אם יש יופי אפל בנוף, מוזיקה ברוח הנושבת, ומצעד מרכבות רפאים בתחושה שמשרה דרך ראשית זו, הריהו נבוך בעיקר בקשר לדרך שילך בה.

הוא הביט צפונה ודרומה, וחיטט מוכנית במקלו באדמה. בתחילה לא נמצאה נפש חיה להאיר את עיניו כפי שקיווה אולי, ולא נראָה שתופיע בלילה שכזה. אך הינה החלו נשמעים שאון קל של גלגלים מתאמצים ובטישה קבועה של פרסות סוס, ואז נגלה בגבול שבין שמיים ומטע קרון נוסעים הנמשך על ידי סוס יחיד. הרֶכֶב היה מלא בחֶציוֹ בנוסעים, מרביתם נשים.

הוא הרים את מקלו בהתקרב הקרון, והאישה הנוהגת בלמה במושכות.

"כבר חצי שעה שאני מחפש דרך קיצור ללִיטְל הינטוֹק, מרת דוֹלֶרִי," אמר, "אך למרות שהייתי כבר בגרֵייט הינטוֹק ובאחוזת הינטוֹק כמה וכמה פעמים בענייני עסקים עם הגברת הנמרצת הגרה שם, הרי אני אבוד בקשר לכפר הקטן. תוכלי לעזור לי, אני מניח?"

היא הבטיחה לו שתוכל לעשות זאת — כיוון שהיא נוסעת לאַבּוֹטְס סֶרְנֶל, הקרון שלה עובר ליד הינטוק — וזו נמצאת פשוט במעלה השביל המתפצל מן הדרך שהיא נוסעת בה עכשיו. "למרות," המשיכה מרת דוֹלֶרִי, "שזהו מקום כל כך זעיר, שכאיש העיר הגדולה תזדקק לנר ופנס כדי למצוא אותו אם אינך יודע היכן הוא. בחיי! לא הייתי גרה שם אפילו אם היו משלמים לי. באַבּוֹטְס סֶרְנֶל, בכל אופן, אתה יכול לראות קצת עולם."

הוא טיפס והתיישב לידה כך שרגליו מופנות החוצה, וזנב הסוס היה מבריש אותן מדי פעם בפעם.

לאלה שהכירו היטב את הקרון, היה זה חלק נייד של הדרך יותר מאשר רכב הנוסע עליה. הסוס הזקן, ששערו היה באותו צבע ובאותו חספוס של שיח האברש, ושמִפְרקי רגליו, כתפיו ופרסותיו היו מעוותים מן הרתמה ומעבודת הפרך עוד מאז היותו סייח — אף שאם היו זכויות לכול, היה יכול באותה מידה ללחוך עשב במישור כלשהו במזרח במקום למשוך כאן קרון — צעד בדרך זו כמעט יום יום במשך עשרים שנה. אפילו שעבודו ניחן בחוסר תואם מוחלט. כיוון שהרתמה הייתה קצרה מדי, לא הוכנס זנבו לתוך לולאת הזנב, וכך חֶבֶק העכוז היה נוטה ומחליק במגושם לצד אחד. הסוס הכיר כל פנייה זעירה מתוך עשרת המיילים של הדרך בין אַבּוֹטְס סֶרְנֶל לשֶרטוֹן — עיר השוק שאליה הוביל מסעו — באותו דיוק שיכול מודד דרכים לקרוא מתוך מכשיר המדידה שלו.

הייתה לרֶכב חופה מרובעת שחורה שהתנודדה עם תנועת הגלגלים, ובנקודה אחת שלה מעל לראש הנַהֶגֶת הותקן וו שאליו נקשרו לעיתים המושכות, כך שהתוו קו עָקֹם שקוע מן הוו עד לכתפי הסוס. במקום כלשהו ליד סרני הקרון נתלתה שרשרת חופשית, שמטרתה הידועה היחידה הייתה לקרקש במהלך הנסיעה. מרת דוֹלֶרִי, שהייתה צריכה לקפוץ החוצה ופנימה פעמים רבות בשירות הנוסעים שלה, לבשה — במיוחד במזג אוויר סוער — מכנסיים צמודים קצרים תחת שמלתה, מטעמי צניעות; ובמקום מצנפת, חבשה כובע לֶבֶד קשור במטפחת, כמגן מפני כאבי אוזניים שמהם סבלה לעיתים קרובות. באחורי הקרון היה חלון זכוכית, שאותו נהגה לנקות במטפחת הכיס שלה בכל יום שוק לפני תחילת המסע. כך, מי שצפה בקרון מלפנים, יכול היה לראות דרך פנים הקרון פיסה ריבועית של אותם שמיים ונוף שראה מחוץ לו, אך מפושקת על ידי ראשי הנוסעים הישובים, שבטרטור המתמשך, כששפתיהם נעות וראשיהם מתנודדים בשיחות פרטיות ערניות, היו עליזים ובלתי מודעים לכך שגינוניהם ומוזרויות פניהם מוצגים כך בחדות לעין הציבור.

השעה הזאת של חזרה הביתה הייתה שעה שמחה עבורם, אם לא השעה השמחה מכל שעות השבוע. חבויים שבעי רצון תחת חופת הקרון יכלו לשכוח את מדווי העולם שבחוץ, לסקור את החיים ולדון במאורעות היום בחיוכים שלווים.

הנוסעים שבחלק האחורי היוו קבוצה לעצמם, וכשהמצטרף החדש דיבר עם בעלת הקרון, שקעו הם בשיחה חשאית על אודותיו, ושאון הקרון גרם לכך שלא תישמע באוזניו ובאוזני מרת דוֹלֶרִי הישובים לפנים.

"זהו הסַפּר פֶּרקוֹמְבּ — זה שיש לו את האישה משעווה בחלון," אמר אחד. "איזה עניין יכול להביא אותו לכאן בשעה הזאת? וזה לא סַפּר נוסע בדרכים, אלא סַפּר אומן שזנח את המוט המפוספס הידוע המציין מספרה כי הוא אנין מדי לכלי מסוג זה."

נראה שהסַפּר, אף שהניד בראשו ושוחח בלבביות, אינו נוטה לספק את הסקרנות שעורר, והזרם השופע של החלפת דעות, שלפני הגעתו הֶחייה את פנים הקרון, נבלם מכאן ואילך.

כך רכבו הלאה, וראש גבעת הַיי־סְטוֹי הלך וגדל לפניהם. לבסוף ניתן היה להבחין בדמדומים, כחצי מייל לצד הדרך, בגנים ובמטעים שקועים בחלק קעור של הנוף, כאילו היו גזורים מן הארץ המיוערת. ממקום זה העומד לעצמו, עלו וצמחו בשקט, בגנֵבה, עמודי עשן, שעין הדמיון יכלה לעקוב מטה אחר מקורותיהם בפינות אח שקטות שמעליהן תלויים כקישוט נתחי בשר מעושנים. היה זה אחד מאותם מקומות מופקעים מן העולם וחבויים מאחורי שעריו שבהם אפשר למצוא התבוננות פנימית יותר מאשר עשייה, וחוסר עניין יותר מאשר התבוננות; מקום שבו הטיעונים נובעים מהנחות מפוקפקות, ומובילים למסקנות דמיוניות לגמרי; אך גם מקום שבו מדי פעם בפעם דרמות של גדולה ושל אחדות אמיתית, כמו בטרגדיה יוונית, משוחקות במציאות, מכוח התשוקות המרוכזות וקשרי התלות ההדדיים של החיים הארוגים בצפיפות.

מקום זה היה לִיטְל הינטוק, מטרת חיפושיו של הסַפּר האומן. הערב היורד עִרפֵּל בהדרגה את עשן הארובות, אך מקומה של הקהילה עטופת היער עדיין ניכר מתוך כמה אורות חלושים, לא נראים כמעט, מנצנצים דרך הענפים חסרי העלים שעליהם עצרו לנוח ציפורי שיר בדמות כדורי נוצות, גם הן בלתי מובחנות כמעט.

בפינת המשעול המסתעף אל הכפר הקטן, ירד הספָּר מן הקרון של מרת דוֹלֶרי אשר המשיך בדרכו לכפר הגדול יותר, שיתרונו על הקטן ממנו בקשר לתנועת העולם הגדול לא היה מוחשי כל כך, אם מתבוננים בדרכי הגישה אליו.

"רופא צעיר מלומד וחכם מאוד גר במקום שאתה הולך אליו — לא משום שיש מישהו לרפא שם, אלא כי אומרים שהוא מתחבר עם השטן."

האמירה הזו נזרקה לעבר הספָּר על ידי אחת הנשים כשנפרד מהם, בניסיון אחרון לפענח כך מהי שליחותו. אך זה לא ענה דבר וללא שהות נוספת צלל אל המחסה המוצל, ופסע בזהירות על גבי העלים המתים שכמעט קברו את הדרך או הרחוב של הכפר הקטן. כיוון שמעט מאוד אנשים חוץ מתושבי המקום עצמו עברו בדרך זו לאחר שהחשיך, העריכו רוב תושבי לִיטְל הינטוֹק שווילונות על גבי החלונות מיותרים, ועקב כך עסק האורח שלהם בעמידה פה ושם מול החלונות הרחבים של כל בקתה שהגיע אליה, במחווה שהראתה שהוא מנסה להסיק, מן האנשים והחפצים שהבחין בהם בפנים הבית, מה עניינו של איש זה או אחר שגר פה.

רק המשכנות הקטנים יותר עניינו אותו. בית אחד או שניים שגודלם, עתיקותם ואבזריהם הפזורים העידו שלמרות מקומם המרוחק היו מיושבים לפנים, וייתכן שגם עכשיו, על ידי אנשים ממעמד חברתי מבוסס — נזנחו לחלוטין על ידו. ריחות של רסק פרי ולַחשוש של סיידר מותסס שהגיעו אליו מן המדורים האחוריים של בתי מגורים אחרים, חשפו את עיסוקיהם העכשוויים של כמה מיושביהם, והצטרפו לריח הבליָה של העלים הנרקבים הנרמסים.

הוא עבר על פני חצי תריסר משכנות ללא כל תוצאה. הבא בתור, שעמד מול עץ גבוה, היה זוהר באופן מיוחד, הבהובי האור המרצד מפְּנים הבית זרחו במעלה הארובה ויצרו ערפל מואר מן העשן המיתמר. הפְּנים, כפי שנצפה מן החלון, גרם לו לעצור בתחושה של סוף הדרך ולהתבונן. הבית היה גדול מממדי בקתה, והדלת שנפתחה היישר אל חדר ההסבה הייתה פתוחה לרווחה, כך שסרט אור נזרק מן הפְּנים אל האוויר החשוך שבחוץ. מדי פעם בפעם היה עש תשוש בן העונה המאוחרת מרפרף וחוצה לרגע את הקרניים השלוחות ואז נעלם שוב אל הלילה.