החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אישה נשואה

מאת:
מאנגלית: רוני בק | הוצאה: | 2016-03 | 292 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אנה היתה יכולה להיות אישה נשואה מושלמת: יש לה בעל שוויצרי, שלושה ילדים קטנים, ובית יפה בפרוור ציורי של ציריך. כדי לגוון את שגרת הימים הארוכים והחדגוניים שלה, היא הולכת לשיעורי גרמנית־שוויצרית המיועדים לזרים־אמריקאים כמוה, ונפגשת כמה פעמים בשבוע עם פסיכואנליטיקאית.
לאנה יש גם הרבה סודות. היא לא מדברת עליהם עם הפסיכואנליטיקאית שלה. לפעמים היא לא מדברת עליהם גם עם עצמה. כדי לעמעם את הכאב הלא־מושג בליבה, היא הולכת אחרי שיעורי הגרמנית לפגישות עם המאהב שלה. זו לא הפעם הראשונה שאנה בוגדת בבעלה. זו גם לא תהיה הפעם האחרונה. אנה מתחילה להסתבך בשקרים של עצמה והיתה רוצה להפסיק, אבל היא כבר הלכה רחוק מדי. עכשיו היא תגלה לאן מובילה הדרך שאין ממנה חזרה.
מתחת למעטה של איפוק שוויצרי, אישה נשואה הוא ספר אינטימי, דחוס, ונוגע בחלקים גולמיים בנשמתם של הגיבורה והקורא כאחד. ג’יל אלכסנדר אסבאום כתבה סיפור לופת וחושני על הקווים המפרידים בין אהבה לתשוקה, בין מוסר לבגידה, 
ועל מה שקורה כשחוצים אותם.

מקט: 4-20-53178
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אנה היתה רעיה טובה, רוב הזמן.

השעה היתה שעת אחר הצהריים, והרכבת שבה נסעה התפתלה תחילה במסילה המתעקלת ואז התיישרה לפני שנכנסה לבָּאנְהוֹף דיטליקוֹן שלושים וארבע דקות לאחר השעה העגולה, כמו תמיד. אין זו רק סיסמה, אלא עובדה מוגמרת: רכבות בשווייץ מגיעות בזמן. ה-S8 יצאה מפְּּפֵפִיקוֹן, עיר קטנה במרחק שלושים קילומטר. מפְּּפֵפִיקוֹן נתיבה חתך מעלה לאורך חופי אגם ציריך, דרך הוֹרְגֶן שלגדתו המערבית של האגם, דרך טָלְוויל, דרך קילכבֶּרג. ערים קטנות שבהן התנהלו חיים קטנים. מפְּּפֵפִיקוֹן עצרה הרכבת בשש־עשרה תחנות לפני שהגיעה לדיטליקון, העיר הקטנה שבה התנהלו חייה הקטנים של אנה. ועל כן העובדה הפשוטה של לוח זמני הרכבת היא שהסדירה את תוכניותיה היומיות של אנה. האוטובוס של דיטליקון לא הגיע לציריך. מוניות היו יקרות ולא פרקטיות. ואמנם בבעלות משפחת בנץ היתה מכונית, אך אנה לא נהגה. לא היה לה רישיון.

כך שעולמה היה תחום היטב בין שעות ההגעה והיציאה של הרכבות, הנכונות של ברונו, בעלה של אנה, או אורסולה, אמו של ברונו, להסיע אותה למקומות שהאוטובוס לא הגיע אליהם, ומנוע רגליה שלה והמרחק שאליו הן היו יכולות לשאתה. רק לעיתים רחוקות הן לקחו אותה לנקודה רחוקה דיה כפי שחפץ ליבה.

אבל רכבות בשווייץ אכן מגיעות בזמן, ואנה הסתדרה כמעט ללא בעיות מיוחדות. והיא אהבה לנסוע ברכבת; היא מצאה נחמה מרגיעה בטילטוליהן מצד לצד בעת תנועתן קדימה.

אֶדית הָאמֶר, גוֹלה נוספת, אמרה פעם לאנה שרכבות בשווייץ מאחרות רק מסיבה אחת.

"כשמישהו קופץ למסילה."

פרָאוּ דוקטור מֶסֶרלי שאלה את אנה אם אי פעם שקלה להתאבד או ביצעה ניסיון התאבדות. "כן." השיבה אנה לשאלה הראשונה. ובאשר לשנייה, "תגדירי 'ניסיון'."

דוקטור מסרלי היתה אישה קטנת גוף, בלונדינית, שגילה מעורפל אך כנראה לא רחוק משלהי גיל העמידה. היא פגשה מטופלים במשרד בטריטְליגָאסֶה, רחוב מרוצף אבנים עם תנועת כלי רכב קלה, מערבית למוזיאון האמנות של ציריך. היא למדה פסיכיאטריה באמריקה אבל את ההכשרה האנליטית שלה קיבלה במכון יונג בקוּסְנָאכְט, עיר קטנה במרחק שבעה קילומטרים בלבד מציריך. דוקטור מסרלי היתה ילידת שווייץ, אך דיברה אנגלית מושלמת, גם אם במבטא כבד. ה-W שלה התחזו ל-V, והתנועות בפיה היו פתוחות ומוארכות כמו קשתות מעל גשר. וָאט דוּוּוּוּ יוּוּוּוּ סינְק, אנה? היא שאלה לעיתים קרובות (בדרך כלל כשהסיכויים שאנה תשיב תשובה כנה היו הקטנים ביותר).

בטלוויזיה היתה פרסומת לבית־ספר ידוע לשפות. בפרסומת, מפקד בצי מציב לראשונה טירון ליד מכשיר הקשר. כמה שניות בלבד חולפות במשמרתו לפני שהמכשיר מתחיל לצפצף. "מֶיידֶיי! מֶיידֶיי!" קול במבטא אמריקני חזק חורק ברמקול. "קֶן יוּ היר אָס? וִוי אָר סינְקינג! וִוי אָר סינְקינג!" האלחוטן קופא במקומו ואז רוכן לעבר מכשיר הקשר ועונה באדיבות רבה למדי, "דִיס אִיס דִי גֶ'רמָן קוֹסְט גָארד." כאן משמר החופים הגרמני. ואז: "וָאט אָר יוּוּוּ סינְקינג אֶבּאוּט?"

אנה היתה מושכת משיכה עצלה בכתפיה ואומרת את המילים היחידות שהיו ראויות להיאמר. "אני לא יודעת."

אלא שאנה, כמובן, לרוב תמיד ידעה.

אחר הצהריים ירד גשם קל. מזג האוויר בשווייץ הפכפך, אם כי קיצוני לעיתים רחוקות בלבד בקנטון ציריך, ובדרך כלל לא בספטמבר. ואכן היה זה ספטמבר, כי הבנים של אנה כבר שבו לבית־הספר. מהתחנה אנה חצתה לאט את חצי הקילומטר הנפשע לאורך הרחוב המרכזי של דיטליקון, התמהמהָה מול חלונות הראווה, מתחה רצועות קטנות של זמן. כל האופוריה שאחרי הסקס התפוגגה, והיא נותרה עם מוֹשכוֹת האדישות רפויות בידיה. התחושה לא היתה חדשה לה. לעיתים קרובות הרגישה כך, לאוּת שנשרכה אחריה ונחלשה עוד ועוד. תצוגת מסגרות המשקפיים בהנחה בחנות האופטיקה הרדימה אותה. היא פיהקה מול פירמידת התרופות ההומאופתיות באָפּוֹתִיקֶה. סלסילת מגבות המטבח במבצע ב'ספאר' שיעממה אותה ללא תקנה.

השיעמום, כמו הרכבות, נשא את אנה מיום ליום.

זה נכון? חשבה אנה. לא יכול להיות שזה לגמרי נכון. זה לא. שעה קודם לכן אנה שכבה עירומה, רטובה ופתוחה על מיטה של גבר זר בדירה בשכונת נידֶרְדוֹרף בציריך, ארבע קומות מעל הסמטאות המתפתלות של העיר העתיקה ורחובות האבן המטויחים שבהם דוכנים מכרו שווארמה ומסעדות ביסטרו הגישו סירים גדולים עם גבינת אמנטל מומסת.

מעט הבושה שעוד היתה לי נעלמה, היא חשבה.

"יש הבדל בין בושה לאשמה?" אנה שאלה.

"בושה היא סחיטה נפשית," ענתה דוקטור מסרלי. "בושה משקרת. אישה שביישו אותה תאמין שהיא פגומה מיסודה, עבריינית מטבעה. הביטחון היחיד שלה יהיה בכישלונותיה. לעולם לא תצליחי לשכנע אותה אחרת."

השעה היתה כמעט שלוש אחר הצהריים כשאנה הגיעה לבית־הספר של בניה. פּרימֶרשוּלֶה דוֹרף שכן בסמוך לכיכר העיר, בין הספרייה לבניין בן שלוש־מאות שנה. חודש קודם לכן, בחג הלאומי של שווייץ, הכיכר המתה תושבים שאכלו נקניקיות והתנודדו כשיכורים לצלילי מוזיקת עם שניגנה להקה מתחת לשמיים בהירים מזיקוקים. בשל התהלוכות הצבאיות, חיילים החנו את משאיות האספקה בזוויות רשלניות ליד המזרקה במרכז הכיכר. בימי הקיץ היא היתה מלאה בילדים עירומים ומתיזים שאמותיהם ישבו על ספסלים סמוכים, קראו ספרים ואכלו יוגורט. ברונו סיים את שירות המילואים שלו לפני שנים. כל שנותר מהחוויה הוא רובה סער במרתף. ובאשר לאנה, היא לא חיבבה ספרים בכריכה רכה וכאשר בניה רצו לשחות היא לקחה אותם לבריכה העירונית.

באותו יום התנועה בכיכר היתה דלילה. שלוש נשים פיטפטו בכניסה לספרייה. אחת דחפה עגלה, אחרת החזיקה רצועה שבקצהָ התנשם רועה גרמני, והאחרונה עמדה בידיים ריקות. אמהות שחיכו לילדיהן, וצעירות מאנה בעשר שנים לפחות. הן היו חלביות ותפוחות במקומות שבהם אנה חשה קרושה ושקועה. אנה חשבה שהן עוטות על פניהן קלילות זוהרת של קיום, התנהגות נינוחה, בוהק מולד.

אנה חשה בנוח בעורה שלה לעיתים נדירות בלבד. אני בת שלושים ושבע עם פנים לחוצות, אנה חשבה. אני סכום כל העוויתות שלי. אמא אחת שלחה לה נפנוף וחיוך אמיתי, גם אם יוצא ידי חובה.

היא פגשה את הזר בקורס הגרמנית. אבל אנה – הזין שלו היה בפה שלך, היא הזכירה לעצמה. הוא לא זר יותר. והוא לא. הוא היה ארצ'י סאתרלנד, סקוטי, גוֹלה, וכמו אנה, תלמיד שפה. אנה בנץ, תלמידת שפה. דוקטור מסרלי היא שעודדה אותה להירשם לקורס ללימוד גרמנית (ובמהלך אירוני מבהיל ברונו הוא שהתעקש שהיא תלך לטיפול פסיכיאטרי: נשבר לי מהאומללות המחורבנת שלך, אנה. לכי תטפלי בעצמך, זה מה שהוא אמר לה). דוקטור מסרלי הושיטה אז לאנה לוח זמנים של קורסים ואמרה, "הגיע הזמן שתנווטי את עצמך אל מסלול שיכריח אותך לקחת חלק פעיל יותר בעולם סביבך." הנאום המרגש, גם אם המתנשא, של הדוקטור היה נכון. הגיע הזמן. כבר עבר הזמן.

בסוף אותה פגישה, עם מעט יותר עידוד ממוקד, אנה התרצתה והסכימה להירשם לקורס גרמנית למתחילים במיגרוֹס קלוּבּשוּלֶה, אותו קורס שהיה עליה להירשם אליו לפני תשע שנים כאשר הגיעה לשווייץ, כבדת לשון, נטולת חברים, וכבר מיואשת מגורלה.

שעה קודם לכן ארצ'י קרא לאנה ממטבחו: היא תשתה קפה? תה? משהו לאכול? היא זקוקה לדבר כלשהו? משהו? כל דבר שהוא? אנה התלבשה בזהירות, כאילו קוצים נתפרו במכפלות בגדיה.

מהרחוב למטה היא שמעה צעקות עולות מילדים השבים מבית־הספר לאחר ארוחת הצהריים וקולות תיירים אמריקאים שרטנו על תלילות הגבעה שעליה היתה בנויה הגרוֹסְמוּנסטֶר של ציריך. הקתדרלה היתה מבנה ימי־בינימי כבד, אפור ויחיד במינו, עם שני מגדלים סימטריים שניצבו זקופים בחזית הכנסייה והזדקרו גבוה מעל הגג המשופע כמו אוזני ארנבת בהקשב.

או קרניים של בעל.

"מה ההבדל בין צורך ורצון?"

"רצון הוא מה שחושקים בו, אך אינו חיוני. צורך הוא משהו שבלעדיו לא תוכלי לשרוד." הדוקטור הוסיפה, "אם את לא יכולה לחיות בלי משהו, את לא תחיי."

כל דבר שהוא? כמו דוקטור מסרלי, ארצ'י דיבר אנגלית במבטא יפהפה, מוטעמת לא בעיצורים משני־הצורה של האלמאנית העילית, אלא במילים מתערבלות ומתפתלות. כאן ר' גלית, שם טור של תנועות המוטחות אלה באלה כמו מפוח לוהט הנטרק בנפחייה. אנה קירבה את עצמה לגברים עם מבטא. היא נתנה למקצב הקליל באנגלית הלא־ילידית של ברונו להחליק את אגודלו, את לשונו, תחת הגומי של תחתוניה בפגישה הראשונה שלהם (זה, וגם הווילאמסבירנן שנאפס, ברנדי הפירות עם הגוון האגסי שבו הם השקו את עצמם עד טיפשות). בנעוריה אנה חלמה חלומות רכים, לחים, על גברים שבדמיונה יום אחד היא תאהב, גברים שיום אחד יאהבו אותה. היא העניקה להם שמות, אבל פנים זרות, מטושטשות: מישל, הפסל הצרפתי עם האצבעות הארוכות האפויות בחמר; דמיטרי, שמש בכנסייה אורתודוקסית שעורו מדיף ריח קמפור, לוטם, שרף אלגום ומור; גיירמו, המאהב שלה עם ידי המטאדור. הם היו גברי־רפאים, חזיונות נערוּת. אך מהם היא הקימה צבא בינלאומי שלם.

עם השוויצרי היא התחתנה.

אם את לא יכולה לחיות בלי משהו, את לא תחיי.

למרות ההצעה של דוקטור מסרלי להירשם לשיעורים הללו, אנה כן ידעה גרמנית בסיסית. היא הצליחה להסתדר. הגרמנית שלה היתה יוצאת מן הכלל רק מבחינת רמתה הירודה והמאמץ הכביר שהיה עליה להשקיע כדי להתבטא בה. אם כי במשך תשע שנים היא רשמה הצלחה, גם אם מינימלית. אנה רכשה בולים מהפקידה בסניף הדואר, התייעצה בפרטים קטנים עם רופאי ילדים ורוקחים, תיארה תספורות למעצבי שיער, התמקחה בשוקי פשפשים, פיטפטה קצרות עם שכנים ונענתה לזוג עדי יהוה חביבים אך עיקשים שהתייצבו על סף דלתה מדי חודש עם עותק בגרמנית של מגזין 'מגדל השמירה'. אנה גם, אף שלעיתים רחוקות יותר, עזרה לכוון זרים ברחוב, התאימה לעצמה מתכונים מתוכניות בישול, רשמה הערות כאשר מנקה הארובה פירט סיכונים מבניים בחיבורי מלט רופפים ופירים חסומים, וחילצה את עצמה מזימונים לבית־משפט לאחר שלא הצליחה להציג בפני הכרטיסן את כרטיס הרכבת שלה לביקורת.

אבל תפיסת הדקדוק ואוצר המילים של אנה היו חלשים, שטף הדיבור שלה חנוק, וביטויים ותחביר נכון חמקו ממנה כליל. מדי חודש אירעו עשרות מקרים לכל הפחות שבהם היא הטילה משימה לידיו של ברונו. הוא התמודד עם הבירוקרטיה המקומית, הוא שילם את הביטוח, המיסים, המשכנתא. הוא טיפל בניירת הקשורה לאישור השהייה של אנה. וברונו הוא שניהל את הכספים במשפחה, מאחר שהועסק כבנקאי השקעות מדרג בינוני ב'קרדיט סוויס'. לאנה לא היה אפילו חשבון בנק.

דוקטור מסרלי עודדה את אנה להיות פעילה יותר בענייני המשפחה.

"אני צריכה," אנה אמרה. "אני באמת צריכה." היא אפילו לא היתה בטוחה שהיא יודעת מה ברונו עושה בעבודה.

לא היתה לאנה כל סיבה שלא תצטרף לאמהות המפטפטות בכיכר, לא היה כלל שיאסור על כך, דבר שימנע ממנה להשתתף בשיחתן הקטנה. שתיים מהן היא הכירה בפניהן, ואחת בשמה, קלודיה זיגָרט. הבת שלה מרליס למדה עם צ'רלס בכיתה.

אנה לא הצטרפה אליהן.

על דרך ההסבר אנה הציעה את התיאור הבא של עצמה: אני ביישנית ולא יכולה לדבר עם זרים.

דוקטור מסרלי הביעה אהדה, "לזרים בשווייץ קשה לרכוש חברים." הבעיה היתה עמוקה יותר מחוסר שליטה בגרמנית, בעיה גדולה מספיק כשלעצמה. שווייץ היא מדינה מנותקת, תחומה מתוך בחירה בגבולותיה ובניטרליות שלה זה מאתיים שנה. את ידה השמאלית היא מושיטה לפליטים ולמבקשי מקלט. בידה הימנית היא חוטפת כספים שזה עתה הולבנו וזהב נאצי (לא הוגן? אולי. אבל כשאנה הרגישה בודדה היא יצאה למתקפה). וכמו הנוף שעליו ישבו, גם השוויצרים עצמם היו סגורים בקצותיהם. מטבעם נטו לבידוד, וקשרו קשר להרחיק מעליהם זרים בכך שהכריזו לא על אחת, שתיים או שלוש, כי אם על ארבע שפות לאומיות שונות. שמה הרשמי של שווייץ הוא בשפה חמישית: קוֹנְפוֹאֶדֶרָטיוֹ הֶלְוֶוטיקָה. עם זאת, מרבית השוויצרים דיברו גרמנית, וגרמנית היא השפה המדוברת בציריך.

אבל זו לא בדיוק גרמנית.

הגרמנית הכתובה בשווייץ היא הוֹכְדוֹיטש סטנדרטית של ספרי לימוד. אבל השוויצרים מדברים שוָוייצרדויטש, שאינה סטנדרטית כלל וכלל. אין לה אורתוגרפיה סדורה. אין לה מפתח הגייה. אין לה אוצר מילים מוסכם. היא משתנה מקנטון לקנטון. והשפה עצמה מזנקת מירכתי הגרון כמו שקד מודלק המנסה להימלט על נפשו. אין זו הגזמה. לאוזן הלא־שוויצרית השפה נשמעת כאילו הדובר יוצר מילים מומצאות במקצב משונה ביותר, עם עיצורים קצוצים ובסדר חסר כל היגיון של הברות פעורות פה ורחבות ידיים. היא חוסמת כל ניסיונות חיצוניים ללמוד אותה, כי כל מילה היא שיבולת.

השפה של אנה היתה השלד החשוף ביותר של שווייצרדויטש.

אנה לא הצטרפה לשאר האמהות. במקום זאת היא חיככה את סוליית קבקב העץ החום שלה בשפת המדרכה. היא שיחקה בשערה והעמידה פנים שהיא צופה בציפור בלתי נראית שהתעופפה למעלה.

קשה לאהוב גבר מחוץ לשפת האם שלו. ועדיין, עם השוויצרי אנה התחתנה.

פעמון בית־הספר צילצל וילדים נשפכו מהבניין אל החצר. אנה הבחינה ראשית בוויקטור, מתחכך בין שני חברים. צ'רלס הלך מאחוריו, לכוד בקהל ילדים מפטפטים. הוא רץ לאנה כשראה אותה, חיבק אותה והתחיל לקשקש על יומו ללא כל עידוד מצידה. ויקטור התמהמה עם חבריו, גורר רגליים. ויקטור היה ויקטור – עומד בצד ומסוגר. אנה נענתה לאיפוק שלו והסתפקה בפריעת שערו. ויקטור העווה פנים.

אנה חשה בניקורי האשמה הראשונים כשהלכו לעבר הבית (היא לא יכלה לקרוא להם באמת דקירות). הם היו אקראיים ולא מתגברים. רמת האדישות הזו היתה חדשה יחסית לפתולוגיה שלה. היא הותירה בה סיפוק עצמי משונה.

משפחת בנץ התגוררה כמאה מטרים בלבד מפּרימֶרשוּלֶה דוֹרף. מחצר המשחקים היה אפשר לראות את הבית שלהם אלמלא הקירכגֶמיינדֶהָאוּס, אולם התפילה הבנוי עץ מהמאה התשע־עשרה של הכנסייה המקומית, שניצב בדיוק בין השניים. בדרך כלל אנה לא אספה את ילדיה הביתה. אבל עברה שעה לאחר המעשה והיא עדיין הרגישה את הידיים של ארצ'י על שדיה; חרטה מתונה היתה במקום.

הם עברו לגור בשווייץ ביוני תשעים ושמונה. לאנה, הרה ומותשת, לא היו כלים להתווכח. היא הכריזה על כניעתה באנחות ארוכות ושתוקות והחביאה את חרדותיה הרבות באחד מאלפי חדרי ליבה. היא חיפשה את הצד החיובי, את חצי הכוס המלאה. הרי מי לא תעוט על ההזדמנות לגור באירופה? בחטיבת הביניים אנה נהגה לנעול את עצמה מרבית הלילות בחדרה ולשקוע עוד ועוד בדמיונות על כל המקומות האחרים שהגברים שלה ייקחו אותה אליהם יום אחד. בחלומות הרפים, הכנועים, היא נתנה את המושכות בידיהם של הגברים שלה. ברונו עבד שנים בחברת 'קרדיט סוויס'. הם תהו, האם יסכים לקבל משרה בציריך? אנה היתה נשואה והרה ופחות או יותר מאוהבת. זה היה מספיק. זה יהיה מספיק, היא חשבה.

וכך הם עברו לדיטליקון. היא היתה קרובה דיה לציריך והגיעו אליה שתי רכבות עירוניות. היא היתה קרובה למרכז קניות גדול. הכבישים שלה היו בטוחים, בתיה שמורים היטב, והמוטו של העיירה אצר בחובו הבטחה גדולה. הוא הופיע באתר האינטרנט ועל עלונים. הוא הוצב על שלט מול בית העירייה, הגֶמָיינְדֶה, ופורסם בעמוד הראשון של ה'קוּרייר', השבועון הקטן של דיטליקון: מֶנְשליךְ, אוֹפֶן, מוֹדֶרן. אישי. פתוח. מודרני. אנה יצקה את האופטימיות כולה אל שלוש המילים האלה.

דיטליקון גם היתה עיר הולדתו של ברונו. ההָיימָטוֹרט שלו. המקום שאליו שב הבן האובד. אנה היתה בת עשרים ושמונה. ברונו בגיל שלושים וארבע שב ללא מאמץ חזרה אל כור מחצבתו. זה לא היה צעד קשה – אורסולה התגוררה מרחק הליכה קצר על קלוֹטֶנֶרשטרָסֶה, בבית שבו גידלה את ברונו ואת אחותו דניאלה. אוסקר, אביו של ברונו, מת לפני יותר מעשור.

טיעניו של ברונו היו טובים. המגורים בדיטליקון יספקו לילדיהם (יהיו לנו עוד? אתה בטוח? אפילו הראשון לא היה מתוכנן במיוחד) ילדות בריאה ומשוחררת, בטוחה ויציבה. ברגע שהתרגלה לרעיון (ואחרי שברונו נשבע שכל הילדים העתידיים יידונו לפני עיבורם), אנה היתה מסוגלת להכיר ביתרונות המעבר. לאחר שהוא התרחש – ולעיתים רחוקות בלבד בחודשים הראשונים – כאשר הרגישה לבד או ערגה לאנשים, דברים או מקומות שמעולם לא חלמה שיחסרו לה, היא ניחמה את עצמה כשדמיינה את פני התינוק. האם יהיה לי היינץ סמוק־לחיים שיקרא לי מואֶטי? היידי משלי עם שיער בלונדיני קלוע בצמות? וברונו ואנה היו פחות או יותר מאוהבים.

ההגדרה "פחות או יותר" הטרידה את דוקטור מסרלי.

אנה הסבירה. "זה לא תמיד ככה? קחי כל שני אנשים במערכת יחסים, אחד תמיד יאהב יותר, והאחר פחות. נכון?"

ויקטור בן השמונה היה בנה בכורה של אנה. צ'רלס היה בן שש. הם אכן היו הילדים הסמוקים והתפוחים שאנה דמיינה. הם היו בלונד־אפר ועיני שקד. הם היו בנים, פרועים, אחים לחלוטין, ללא ספק בניו של האיש שאיתו אנה התחתנה.

"אבל ילדת עוד, כן? זה לא היה יכול להיות נורא לגמרי."

ודאי שלא. זה לא היה נורא בכלל. לא תמיד. לא הכול לא היה תמיד נורא. אנה הכפילה את השלילה שלה, שילשה אותה. עשרה חודשים קודם לכן אנה ילדה בת שחורת שיער ושזופת עור שלה קראה פולי ג'ין.

וזו היתה משפחת בנץ שהתגוררה בעיר הקטנה דיטליקון, במחוז בּוּלָאך, בקנטון ציריך. משפחת בנץ: ברונו, ויקטור, צ'רלס, פולי, אנה. משפחה פשוטה ומאופקת לרוב שהתגוררה ברחוב בשם רוֹזֶנְוֶוג – דרך השושנים – דרך צרה ללא מוצא שהסתיימה ממש מול ביתם, שבעצמו שכן למרגלות גבעה מתונה שהתנשאה לפסגתה כחצי קילומטר מאחורי שטחם ושבה והתיישרה בשולי יער דיטליקון.

אנה חיה בדרך ללא מוצא, ביציאה האחרונה מהכביש.

אבל הבית היה נעים והגינה גדולה מרוב הגינות האחרות סביב. בתי חוות נפרשו מדרום להם, ושטחיהם גבלו בשדות תירס, חמניות ולפתית. שמונה אָפְּפֶלְבּוֹימֶה בוגרים צמחו בגינה הצדדית שלהם, ובאוגוסט, כאשר העצים הרו תפוחים כבדים ועסיסיים, צנחו הפירות מהענפים לאדמה בקצב טאמפ־טא־טאמפ־טאמפ שנשמע כמעט כמו טיפופי גשם קל. היו להם שיחי פטל וערוגת תותים ודומדמניות ואוכמניות גם יחד. ובעוד ערוגת הירקות בגינה הצדדית עמדה לרוב מוזנחת, משפחת בנץ טיפחה בחזית, מאחורי גדר כלונסאות בגובה הירך, חלקה משגשגת של ורדים שפרחו בכל גוון. כל הדרכים סוגות בשושנים בדרך השושנים, חשבה אנה לעיתים.

ויקטור וצ'רלס הסתערו פנימה דרך דלת הכניסה. עוד לפני שהספיקו לחלוף דרך חדר המגפיים אורסולה קיבלה את פניהם בפנים חמורות ובאצבע שנלחצה לשפתיה. אחותכם ישנה!

אנה היתה אסירת תודה על אורסולה – באמת ובתמים. אבל אורסולה, שלרוב לא הפגינה חוסר אדיבות בוטה כלפי אנה, עדיין התייחסה אליה כאל חפץ זר, אמצעי להשגת מטרה, שהיתה אושרו של בנה (אם אכן "מאושר" היתה המילה שתיארה נכון את ברונו, ואנה היתה כמעט בטוחה שלא), והכלי שבאמצעותו נכדיה – שאותם אהבה בכל ליבה – הגיעו לעולם. העזרה שאורסולה הציעה היתה למען הילדים, לא למענה של אנה. במשך שלושים שנה היא לימדה אנגלית בחטיבת הביניים. האנגלית שלה היתה נוקשה אך שוטפת, והיא עשתה מאמץ לדבר בה בכל פעם שאנה היתה בחדר, מאמץ שאפילו ברונו לא היה שותף לו. אורסולה שלחה את נכדיה לאכול חטיף במטבח.

"אני נכנסת להתקלח," אמרה אנה. אורסולה זקפה גבה, אבל הנמיכה אותה והלכה בעקבות ויקטור וצ'רלס למטבח. לא היה זה מעניינה. אנה הוציאה מגבת מארון המצעים ונעלה את דלת חדר האמבטיה מאחוריה.

היא היתה זקוקה למקלחת. היה לה ריח של סקס.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אישה נשואה”