לגדול במקום קטן כמו נצרת עילית אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה […]
ההתחלה
נולדתי בכפר קטן ברוסיה המושלגת. טוב, לא, האמת שלא. זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב ממה שקרה באמת, שזה שנולדתי בנצרת עילית, מקום שכששואלים אותי איפה הוא נמצא, אני נאלצת לענות ״ליד מגדל העמק״. אף אחד לא יודע איפה זה מגדל העמק, חוץ מנצרתים, כי זה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים להתנשא עליו. מה שיפה זה שזה הדדי. מה שיפה לא פחות זה שנולדתי במקום שלא קיים יותר. לפני כמה שנים העיר החליפה שם, כדי שאנשים לא יתבלבלו בינה לבין נצרת. זה היה צעד תדמיתי־מיתוגי, שהתבסס על ההנחה שיש אנשים שמקדישים מחשבה לנצרת עילית או לנצרת או להבדל ביניהן. בכל אופן, השם החדש של העיר הוא נוף הגליל, כדי שעכשיו אנשים יתבלבלו בינה לבין כל מקום אחר אי־פעם.
אני, על כל פנים, ממשיכה להגיד שאני מנצרת עילית, כי זה מה שרשום לי על כל חולצות בית הספר הישנות. אנשים תמיד מופתעים כשאני אומרת שאני מנצרת עילית. חלקם מתפעלים שמישהו מנצרת עילית הצליח למצוא בעצמו את הדרך לתחנת האוטובוס, עלה לקו הנכון והנה הוא כאן, בחברת בני אדם, וממש מדבר במילים ולא בנהמות. חלקם הניחו עד לאותו רגע שאני מרמת השרון.
האגדה מספרת שרק לגור בנצרת עילית מוריד לך שתי נקודות שלמות בקב״א. עד היום לא טרחתי לברר אם זה נכון, בעיקר כי אני רוצה להמשיך להאמין שזה הדבר היחיד שלא מושלם בי, אבל האמת היא שנצרת עילית הייתה מקום דווקא מאוד נחמד לגדול בו, בדגש על המילה דווקא. אם הייתי נולדת בכפר קטן ברוסיה המושלגת, לפחות היה לי ההון הסימבולי של יוצאי ברית המועצות לשעבר, אחד המקומות הקשוחים ביותר עלי אדמות, אנשים שאפשר להאמין עליהם שניצחו דוב בהורדות ידיים ועשו תואר ברפואה בהתכתבות מהכלא שהם ישבו בו כמתנגדי משטר. אני יודעת את כל זה כי בנצרת עילית יש הרבה מאוד יוצאי ברית המועצות לשעבר. כך למדתי להגיד ברוסית ״אני לא מדברת רוסית״.
לגדול במקום קטן כמו נצרת עילית אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה או כתיבת שירים, כנראה תהיי הכי טובה בזה בעיר. כך הופכים לסלב עירוני, יחד עם הבעלים של דוכן פלאפל והמשוגע שצועק ברחוב. בכיתה ח', ברגע של שיקול דעת מפוקפק, גילחתי את הראש יחד עם כל הבנים בצופים, ואחר כך אנשים הצביעו עליי ברחוב במשך חצי שנה. בתל אביב זה כמובן הרבה יותר מסובך למשוך תשומת לב, מה גם שכולם מנסים לעשות את זה בכל רגע נתון, למען השם, אנחנו מארחים פה את כל בוגרי בתי הספר למשחק.
לגדול בעיירת פיתוח לפני עידן תוכניות הריאליטי — שבהן לגדול בעיירת פיתוח מוסיף לך נקודות אמפתיה — היה מנחם ומאוזן באופן מפתיע. מצד אחד, את מספיק טובה כדי לשיר בטקס יום השואה עם הזקן הרוסי במדי הצבא האדום. מצד שני, אין לך את היומרה לחשוב שאת יכולה לעסוק בזה לפרנסתך, כמו הבטלנים מתל אביב.
״הבטלנים מתל אביב״, לפי אימא שלי, זה שם כולל לכל מי שחזר מהודו, ״מחפש את עצמו״ ולא עשה עדיין תואר בטכניון. למען הסר ספק, כל מי שגר בתל אביב הוא בטלן וכל הבטלנים גרים בתל אביב, שם הם ״מעשנים חשיש״ ומבזבזים את הירושה שלהם. לפי אימא שלי, יוצאי הדופן היחידים הם המשפחה הספציפית שלה שגרה בתל אביב, ומאוחר יותר גם הבת הספציפית שלה שגרה בתל אביב. מיותר לציין שגם אני עישנתי חשיש כמה פעמים ובהחלט בזבזתי וממשיכה לבזבז את הירושה.
חוץ ממני, כל הילדים של אימא שלי עשו תואר בטכניון. אני ביום הראשון של כיתה י״ב גיליתי שהעבירו אותי לכיתת מב״ר, מסלול ללא בגרות, הכיתה הכי רחוקה במסדרון, יחד עם ילדים שהיו מספרים עליהם בלחש שהם מגיעים לבית ספר עם מכונית אבל בלי רישיון. המהלך הזה לא הפתיע אף אחד, חוץ מאשר אותי, כי היתר ידעו להסיק מסקנות מכך שהגעתי רק למחצית מימי הלימודים בשנתיים שלפני כן. אם על ילדים אחרים היו אומרים שהם ״לא מממשים את הפוטנציאל שלהם״, אליי התייחס מנהל בית הספר כאל מקרה אבוד, ובכל פעם שראה אותי היה מגלגל עיניים ונושף בחוסר סבלנות.
אחי הגדול, שהיה אהוב ליבו והצטיין בכל המקצועות, כבר היה אז בבית הספר לקצינים, ואני ביליתי את רוב זמני בבית, מאזינה לזמרות מיוסרות וחושבת מחשבות נוגות. בשאר הזמן שכבתי על הרצפה בחדר שכב״ג וציירתי שלטים ליום שבט, בטוחה שאם רק ההצללה של האותיות תצא לי מספיק טוב, הפעם החניכים כן יתלהבו ללמוד כפיתה מרובעת ולדקלם את שבועת הצופה.
בתור מי שקיבלה פעם מחיאות כפיים סוערות כשבוקר אחד בכל זאת נכנסתי לכיתה, יכולתי לטעון שאני לא מסתדרת עם מסגרות, אבל לא רק שהתייצבתי פעמיים בשבוע בשבט ולבשתי את מדי החיילים הקטנים שלי ועשיתי ״מורל״, אלא בזתי בלב למדריכים האחרים, שהיו הולכים לעשן בסתר מאחורי בית הכנסת הצמוד, ומעבירים פעולות ״קצף״ ו״חפש את המטמון״ במקום לעסוק, כמוני, בנושאים הדוחקים שעל סדר היום, כמו ירידה מהארץ או עזרה לקשישים.
בסוף איכשהו כן הייתה לי תעודת בגרות, ולפני הצבא הלכתי לעשות פסיכומטרי, ״שיהיה״. לא ידעתי מה ארצה ללמוד אחרי הצבא, ובטח שלא רציתי להיות בטלנית מתל אביב, לכן ביליתי שלושה חודשים במרתף בבניין משרדים בעפולה, בקורס ההכנה, רק כדי להוציא ציון שלא יהיה לי מה לעשות איתו ואף אחד לא יבקש לראות אף פעם. רק תארו לכם את מפח הנפש, להגיע להישג אקדמי מרשים, שמוכיח בניגוד להערכות אנשי המקצוע, שאני דווקא לא מטומטמת, ואז לבחור ללמוד ב'רימון', מוסד אקדמי שמקבל מטומטמים בלי שום בעיה. מעולם, בעשרים ושבע השנים שחלפו מאז, איש לא שאל או התעניין בציון שקיבלתי בפסיכומטרי. לא מוסדות חינוכיים, לא מורים, לא מדריכים או בני זוג, לא העורכת שלי בעיתון או חברי ועדת הפלייליסט של גלגל״צ.
714. קיבלתי 714.
אני הבת מ'כוח המחץ'
אישה אחת ביקרה בתיכון שלי ושלחה לי משם צילום של תמונת המחזור שלי. אני יודעת שזו התמונה שלי כי היה כתוב מתחת ״איה כורם״. אלמלא השם באמת היה קשה לדעת, כי בתמונה רואים ילד בן עשר. אחרי שהשתכנעתי שזו באמת אני, ביקשתי לוודא מאיזו שנה תמונת המחזור, אולי יש פה בלבול. אבל לא, במרכז המסגרת כתוב בבירור, מחזור ג', 1998. בגיל שמונה־עשרה, שאר בני השכבה שלי כן נראו כמו מי שעוד רגע יתגייסו לצבא. אני נראיתי כאילו באתי להחליף קלפי פוקימון.
אולי זו החולצה המכופתרת. יש סיכוי טוב שהיא הייתה של אבא שלי. במשך רוב התיכון לבשתי חולצות שלו, הפוכות וגזורות, מידה אקסטרה־לארג'. בחטיבת הביניים עדיין לבשתי חליפות טרנינג שנקנו לפי משקל ב'בגדי הגליל', חנות שהציעה חליפות 'מייק', ונעלי 'אדידוס'. זה לא שבנות אחרות בשכבה שלי דפקו אאוטפיטים, זו הייתה נצרת עילית, השנה הייתה 1998 ורק עכשיו קיבלנו סניף של מקדונלד'ס. המותגים היחידים שהייתי מודעת לקיומם היו 'ראש אינדיאני' ו'פרוט אוף דה לום', והטרנד הכי חם של אותו הרגע היה טי שירט ארוכות עם תווית מאחורה שנכתב עליה 'גטקעס'. גם אותן אימא שלי לא הסכימה לקנות לי, כי מותגים זה לילדים זבל, להורים ריקניים בלי ערכים, ומי שעסוקים בחיצוניות ובשופוני. במקום זה קיבלתי את החיקוי, חולצה עם תווית מאחורה שכתוב עליה 'קאשולקעס'.
אולי זה השיער הקצר. בכל הילדות הייתי עם שיער קצר. במכולת היו פונים אליי בלשון זכר ורק לפעמים טרחתי לתקן. גם לאימא שלי היה שיער קצר וגם לשתי הדודות שלי ולסבתות, כולן לבשו רק מכנסיים ומעולם לא התאפרו. כמה מהן באמת ייבשו ביצות. הן גם ילדו בעיקר בנים, וחוץ ממני כל האחים ובני הדודים היו ממין זכר, כך שנאלצתי לחיות עם הבושה המשתקת שאני מפסידה להם בכל ספורט, שאני לא באמת מתעניינת במשחקי הכדורסל המשודרים בחמישי בערב, ושאף פעם לא שברתי אף איבר. כששאלו אותי מי אני רוצה להיות מ'כוח המחץ', הייתי צריכה לבחור את ״הבת״.
פעם בפרק זמן כלשהו, אימא שלי הייתה לוקחת אותי להסתפר. היא הייתה יוצאת מהעבודה מוקדם, עדיין על מדי שוטרת, ואוספת אותי מהבית. ביחד היינו נוסעות לספרית שלה, שקיבלה לקוחות במרתף הבית. לא היו לי דעות בנושא שיער, לא היו לי העדפות בנושא שיער. לספרית ההיא, שוודאי קראו לה שולה או פנינה, היו תמונות על הקירות של נשים באיפור כבד ועם אותה תספורת שהיא העניקה לי ולאימא שלי וכנראה לעוד אי אלו לקוחות: התספורת של טוני דנזה ב'מי הבוס'.
אולי כי לא ידעתי להצטלם. בתמונה אני בוהה קדימה לחלל בכיוון הכללי של המצלמה, הישג גדול מאוד לצלם, כיוון שזו אחת התמונות הבודדות של הפנים שלי בשנים 1999-1992. לפעמים אני חושבת בעצב על כל הבנות המסכנות שגדלות עם מצלמה בטלפון, הן אמורות להיות רפרזנטטיביות כל הזמן, בעת שאני נראיתי *ככה* במשך כמה שנים ואפילו לא שמתי לב.
אולי זה חוסר הסקס אפיל המוחלט. מפתיע, בהתחשב בעובדה שדווקא/בהחלט יצאתי בשלב ההוא עם בנים, הייתי מחוזרת, וגם הספקתי להיות מאוהבת כמה פעמים עד מעל הראש ויש לי תיעוד: יומן מהקיץ שבו הייתי בת שש־עשרה וכתבתי כל יום על אותו בחור: מה הוא עושה עכשיו, עם מי הוא נמצא, האם הוא חושב עליי. עד סוף הקיץ הוא סוף־סוף התעניין בי ואני איבדתי עניין. יש יותר משישים רשומות ביומן ואין שום תיעוד לעיסוק בכל נושא אחר. להיות בת שש־עשרה זה מטופש.
בנות אחרות בשכבה שלי, מאותה תמונת מחזור, מחייכות למצלמה בשיער גולש, חלקן בביטחון של מי שיתחתנו ארבע שנים אחר כך וילדו ילד ראשון בגיל עשרים ושלוש. לי ייקחו שלושים ושבע שנה עד שאיכנס לראשונה לחדר לידה ולא מהצד של התינוק. בזמן הזה אני אספיק לנהוג בטנק, לשבת באותו חדר עם נשיא ארצות הברית, להעביר חוק בכנסת ושארקדי דוכין יגיד שאני כמו מיכה שטרית רק בבת.
עד כמה שהייתי רוצה, אין לי תמונה של אף אחד מהרגעים האלה. במקום זה, יש לי תמונה שלי מ־1998, נראית כמו ילד שהתחפש לפקיד בנק, והיא תלויה עכשיו במסדרון של תיכון יגאל אלון בנצרת עילית, במקום שכל אחד יכול לראות. היא מחוץ לשליטתי. וכדי לחסוך לכם את הנסיעה, אני גם אשים אותה כאן. לגבי כל הדברים האחרים האלה שקרו, אתם פשוט תצטרכו להאמין לי.
ארבעים ושתיים
ביום שישי חגגתי יום הולדת ארבעים ושתיים. המילה חגגתי אולי טיפה מטעה, כי במקום ללכת לאכול מאפים ולראות 'ספיידרמן 3' בקולנוע, שזה מה שאדם (מעתה יכונה ״הבנזוג״) תכנן לנו, שכבתי אומללה במיטה, אכלתי דקסמול קולד וצפיתי בנו מבזבזים את הבייביסיטר (וכן, יש לי טעם של ילד בן שתים־עשרה בקולנוע, אני לא צופה בסרטים שאין להם מספר. היי! אם הסרט האיכותי שלכם היה כל כך איכותי, למה לא עשו עוד אחד??). זו אפילו לא הייתה איזו מחלה מרגשת, סתם צינון מהשורה.
ובואו נדבר על זה רגע, ארבעים ושתיים, כן? זו אולי התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר, אבל הבנזוג ואני הסכמנו שזה נשמע ממש גדול, פלוס באמת יש לי צרות של גדולים ולחברים שלי יש צרות של גדולים, רק מלכתוב את זה אני מתעייפת. את יום הולדת ארבעים ושתיים רוב החברים שלך לא זוכרים, וזה בסדר, כי את לא זוכרת את שלהם וכולם מעדיפים את זה ככה, אז בגדול קיבלתי ברכות מהמשפחה, משני חברים ומיושב ראש ההסתדרות.
אה, רגע, תוסיפו את זה שכבר כמה שנים בכל יום הולדת אני מקבלת הודעה ממש ארוכה ומושקעת — שלוש פסקאות! — מלאה במחמאות על כמה אני מקסימה ונדירה ואיזו זכות נפלה בחלקו של השולח להכיר אותי באופן אישי. תהרגו אותי, אני לא יודעת מי זה. השם לא מוכר לי, התמונה לא מוכרת לי, ולדעתי לא נפגשנו מעולם, מה שמסביר את המחמאה הקבועה ״בחורה עדינה״.
נולדתי בשנת 1980, לכן אני אהיה… בת… זה בדיוק החישוב שאני עושה בראש בכל פעם ששואלים אותי בת כמה אני, כי אני פשוט לא זוכרת. אני מבלה בקופת חולים יותר מאשר בברים. זה לא כזה קשה, אני מבלה ברוב המקומות יותר מאשר בברים. למעשה, אם מסתכלים על ממוצע שנתי, אני מבלה יותר זמן בניקוי החריצים של הבלנדר באמצעות קיסם מאשר בברים וזה מאוד מתגמל, כי אז יש לך בלנדר נקי. מה גם שזו פעילות שלא דורשת ממני ללבוש מכנסיים.
עשיתי השנה שלוש בדיקות דם. טפו טפו, אני בסדר גמור, פשוט לפני הבדיקה הראשונה שכחתי שאני אמורה להיות בצום ושתיתי קפה. לפני הבדיקה השנייה שכחתי ששכחתי ושוב שתיתי קפה. בבדיקה השלישית שתיתי שלוק מקפה וירקתי אותו. אמרתי לרופאה שאם יוצא שיש לי סוכרת, זו כנראה טעות, אבל אני בכל מקרה מעדיפה להזריק אינסולין על פני לבוא בפעם הרביעית. הרופאה גלגלה עיניים ורשמה לי סידן, כי באיזשהו שלב העצמות שלי יתפוררו לאבק. אם רק אפשר לארגן שזה יקרה לפני שבאה עוזרת?
בכל פעם שאני אומרת בת כמה אני, אנשים מסתכלים על הפרצוף שלי ואומרים, ״וואו, את לא נראית בת ארבעים וש – – -״ ואז הם מגיעים לצוואר. וכנראה שצוואר הוא כמו ילדים — רק הפוך. את מסוגלת לסבול את של כולם, חוץ מאשר את שלך. וזה לא שיש לי משהו עקרוני נגד ניתוחים פלסטיים, אני פשוט לא רוצה להיראות כמו האישה *הזאת*. כי זה תמיד מתחיל בעדינות, בקטנה, ״קחי, תדליקי נרות״, ״בואי, תעשי איתנו שבת״, ובום — את נראית כאילו עשו אותך בשיעור מלאכה.
גיל ארבעים ושתיים זאת בעיה: צעירים קוראים לך זקנה, זקנים קוראים לך צעירה. בכל מקרה, אף אחד לא מעוניין לשמוע את דעתך. היחידות שחייבות להקשיב לי הן חברות שלי, אבל זה רק כי הקשבתי להן קודם. התחלתי לגדל עציצים. אני סורגת להם מתלים ממקרמה. אני משרה חומוס. נרשמתי לסדנת כתיבה. אני צועקת על החדשות. כל מיני דברים מגיל ההתבגרות שלי חוזרים לאופנה: להקות רוק (או לפחות החולצות שלהן), תוחם לשפתיים, ג'ינס בגזרה נמוכה שעושה הפרעות אכילה. תנו לזה עוד כמה שנים, והילדה שלי תתלונן למה לא שמרתי את הדיסקמן ושכל הילדים המגניבים משחקים סנייק מקורי בנוקיה 5110. נו, מילא. מה שנחמד בלהיות בת ארבעים ושתיים זה שלא כל כך אכפת לך.
מצ״ב רשימה של דברים שאני רוצה ליום הולדת:
1. עוגה.
2. עוד מכנסיים עם גומי, רק במידה גדולה יותר.
3. שלום עולמי.
אני אתפשר אפילו רק על השניים הראשונים.
אין עדיין תגובות