״היֹה־היה בן ראשון שלא שרד, ושמו היה אליהו.״ כך נפתח הסיפור, שבו לארבעה אחים וכלב יש את אותו השם. בשכונה […]
הווה
אליהו מתעורר ותחילה אינו זוכר דבר.
הוא שוכב במיטה, פשוט איברים. בן ארבעים ושתיים, ואולי בגיל אחר.
אט־אט הוא מביט סביבו. חדר מלון פשוט למראה. אור אפור של אשמורת אחרונה גולש פנימה. אור של עיר זרה. עץ עתיק מתנודד מבעד לחלון, מנופף לו לשלום, ובאחת החלום צף בזיכרונו.
ובחלומו הוא חוזר אל הגינה הנסתרת. חלקת הדשא הרמוסה, בפאתי הבניין, מול הבית שבו גדל בקטמון הישנה. הגינה שדרכה היה הולך לבית הספר כילד, ואשר באדמתה היה רואה את חילופי העונות, ובשוליה היה יושב ומשחק באש. הגינה שבה ראה נדל מתחת לאבן גדולה, צבוע בצבעי אזהרה, יחד עם נטשה.
נטשה.
בדרכו לגינה הוא עובר ברחבת הבניין ממול, ליד הכביש הקטן שבו ראה את הילד החיוור רץ במהירות שאין לה הסבר, וממשיך ויורד במדרגות האבן הקרירות. וככל שהוא מתקרב אל אותה גינה סמויה מן העין, הוא מצפה שתהיה פחות יפה מהאופן שבו הצטיירה בזיכרונו. מן הסתם העצים הוזנחו, אולי אפילו נעקרו. או שמא הדיירים החדשים טיפחו אותם יתר על המידה, והפכו את הגינה לעוד אחת מני רבות. כך אומר לעצמו אליהו בחלומו, בעודו הולך לקראת הגינה, נכון לאכזבה.
ובהגיעו, הוא נדהם עד כמה היא יפה. לאין ערוך מכפי שזכר. אכן היו מי שטיפחו אותה, אבל עדיין הותירו אותה פראית וקסומה. כמו עולם אחר. העצים הסובבים את כיכר הדשא הקטנה, שהניח כי יהיו שפופים ודלים, אם בכלל יהיו, הם עתה גבוהים ומלאי הוד. עץ אקליפטוס ענק נפל עם הזמן על צדו, וכפי הנראה אחד השכנים התקין בו שלבי עץ, כך שהילדים יכולים לפסוע על הגזע העצום בזהירות, מלאי צחוק והתרגשות. ועץ נוסף, מופלא, כפוף על צדו, עליו זהובים, זוהרים באור אחר הצהריים. אליהו מנסה להיזכר בשמו, ללא הצלחה. עד שהמילה "אזדרכת" עולה על דעתו. אתה תהיה אזדרכת, הוא אומר לעצמו בחלומו.
הוא תוהה אם הפתח בגדר הרשת האחורית עדיין שם. הפתח שבעדו היה נדחק בדרכו לבית הספר וממשיך אל שדה הבּוּר הקטן. השדה עם עץ התאנה הגדול והחם במרכזו. העץ שתחתיו נשף לראשונה אל תוך הרשתית וראה בה פלאות.
הוא הולך אל מעבר לשיחים, ורואה כי גדר הרשת חדשה אמנם, אבל הפתח עודנו שם. ועדיין ניתן לעבור בו ולהגיע אל השדה הקטן, שמשום־מה עוד לא בנו בו כל השנים האלה, והותירו אותו חופשי כשהיה.
וכל הדברים האלו ממלאים את לבו בתחושת טוּב גדולה, שאין הוא יודע להסביר. וגם בגעגוע עמוק, מלא חמלה ועצב.
הוא מביט סביבו בחדר האפרורי, מחפש את גלאי המתכות הישן ונזכר כי הוא איננו, וכי איבד אותו לפני זמן רב.
הוא חוזר לישון.
פרק 1
1960
נדמה שפגישתם הראשונה של אלישע ואביבה היתה במצעד האחד במאי בירושלים. שניהם כבר עברו דבר או שניים, והיו שרויים בתוך מעטה שקוף. הרחוב היה עמוס וסואן בצועדים, והצבע האדום גבר על כל האחרים. אלישע היה שעון על גדר אבן, מעשן, משוחח עם הסובבים אותו, מתנצח, מצחיק, מתלהט, מתעקש, ושוב מעשן. ואחת לכמה דקות חוזר להרהר. כאילו המחשבות גוררות אותו למקום אחר.
הוא הבחין בה מרחוק בין שלל העוברים והשבים. בשמלה הקצרה, הכחולה. בעיניים. בשיער השחור החלק. חברה משותפת הכירה ביניהם. "את בטוחה ששמך אביבה?" הוא שאל.
"כן, אני משוכנעת לגבי השם שלי," ענתה בחיוך קל, והוא ניסה להתבדח עוד קצת. לשווא.
הוא התלווה אליהן, ולפי הסיפור ששמענו מפיה לא פעם, כבר למחרת הגיע אל ביתה ללא הזמנה ושוב התבדח, והתחכם, והפריע לה בשאלות שונות, ועורר את סקרנותה. בשלב מסוים התעייפה מעט. נראָה שהוא לא מתכוון לעזוב.
"למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות? מה אני עושָה היום, מה אעשה מחר, ומה אעשה מחרתיים. מה בעצם אתה עושה כאן?"
"אני חייב להתוודות," אמר אלישע והכה קלות בקצה הסיגריה, אבל האפר סירב ליפול. היא היתה בגבה אליו, רוחצת את כוסות הקפה בכיור. "האמת היא שאני מהעתיד, ובעתיד אנו נשואים כבר עשרים שנה."
אביבה הסתובבה ונעצה בו את מבטה.
"התעורר שם ויכוח לגבי פרטי המועד המדויק שבו הצחקתי אותך בפעם הראשונה. וחזרתי כדי לברר כמה פרטים וליישב את העניין אחת ולתמיד."
הוא היה נינוח, אבל ניכר שמשהו פועם בו, ובוודאי היה שונה מכל הגברים שהכירה עד אז. היו סימנים ראשונים של כרס, שתגדל במשך השנים ותכביד על שניהם. שפם אופנתי, אשר יאפיר, ידהה ויאבד צורה. ומתחת לפני השטח רמזים דקים לבריאות לקויה, אולי התקף לב אחד בגיל חמישים, ושבץ שיגיע כעבור זמן ויגמור את הכול. אבל כרגע היא התעמקה בעיניים, שהשיבו לה מבט.
הם התחתנו כמה חודשים לאחר מכן. לשניהם אלו לא היו נישואים ראשונים, כך שהיה זה טקס צנוע יחסית. בתמונות הישנות יהיה ניתן לראות את האושר על פניו, שנים רבות לאחר מכן, את השמחה והגאווה הילדותיות. ומבעד להינומה, את המבט שלה, תועה באוויר, עם נופך של היסוס, אשר אולי היה קשור אליו, ואולי לא. כך או כך, היה נדמה שהחיים קיבלו תפנית טובה, שהגיעה בעִתהּ.
זמן־מה לאחר מכן הם שוב היו באותו המטבח הקטן. ידה היתה מונחת על הבטן הגדולה שלה, מרגישה את הפעימות הקטנות הבאות מבפנים.
"נקרא לו אליהו," אמר אלישע בזמן שרחץ את הכלים בכיור הקטן, "אני אוהב את הרעיון של הזמן הזורם לאחור."
"אליהו אחרי אלישע, זה קצת מתריס," אמרה בהיסוס. האור נכנס דרך חלון המטבח הארוך והצר וחימם אותה מעט באוויר הצונן של ירושלים.
"הוא בועט הרבה," המשיכה, ואז הוסיפה ברכות לא אופיינית, "אליהו זה שם כל כך יפה."
וכך לפני השינה היו מברכים את התינוק שטרם נולד ב"לילה טוב אליהו", וצוחקים בשקט בינם לבין עצמם. בשלב ההוא היא עוד לא האמינה באמונות תפלות.
אין יותר מדי מה לספר על אותו אחר צהריים שבו היא הבינה שהדברים אינם כשורה. על הנסיעה המהירה במונית מרופטת לבית החולים. על הבדיקות, על הפנים האפורות והצרות של הרופא. על הלידה שלא היה ניתן להתחמק ממנה, שנמשכה שעות ארוכות, עם כאבים חסרי פשר ותקווה. משום־מה נחקק בזיכרונה פרצופה של אחת האחיות, ושנים רבות לאחר מכן עוד היתה מתעוררת בבעתה, כשהפרצוף הזה קרוב מדי אליה, בוהה בה בלי לומר דבר.
בסופו של דבר, הם שאלו אותה אם היא רוצה לחבק את הוולד ולהיפרד, והיא סירבה. אבל אלישע ליטף את הגוף הקטן והמת ביד רכה, בעוד ידו השנייה מהודקת לאגרוף מאחורי גבו, בלי שאיש ראה.
עברו שבועות ארוכים. אלישע חיבק אותה ביום ובלילה.
"אנחנו לא נוותר," אמר לה ערב אחד, קר במיוחד, בעודו חובק אותה לפני השינה, בזמן שהכול ציפו לשלג בירושלים. "ייוולד לנו בן, ועוד בן, ועוד בן. ואז אפילו עוד בן. את תראי. אנחנו ניאחז בחיים כל כך חזק, כל כך חזק, כל כך חזק." הוא אכן חזר על כך שלוש פעמים. "עד שאלוהים יצטרך, לפחות הפעם, לוותר."
השפם שלו דיגדג בעורפה. החום מתחת לשמיכה היה נעים לה, והיא ניסתה לא לחוש אשמה. אני כמו חיה פצועה שמנסה למצוא מחסה, חשבה, ולא אמרה דבר. הם עברו לבית אחר. האחרון שבו יגורו.
פרק 2
1968
מבלי משים קמו הדברים ונהיו בדיוק כפי שאלישע חזה. אביבה ילדה ארבעה בנים בבית החדש, ואלישע עמד על כך שהם יקראו לכולם אליהו.
יש אי־בהירות מסוימת כיצד הגיעו לידי כך. אביבה זכרה כי היה זה במהלך ויכוח עם חבורת החברים הקרובים. הם היו באים אליהם בכל ליל שישי, אוסף של אנשים סוערים, יודעי ספר, שהתלכדו סביב אלישע. מתווכחים, רבים וצוחקים עד שעות הלילה המאוחרות. ובערב מסוים של 1962, שבו אביבה כבר היתה בהיריון עם בנם החי הראשון, הם נסעו לפנות בוקר כולם יחד להר הצופים לצפות בזריחה. אולי היו שתויים מעט, ואולי עייפים יתר על המידה, וכך התעורר ויכוח עז לגבי השם אליהו.
אלישע טען בזכותו. "זה שם יפה. יש בו הכול." חלקם ניסו להציע שמות אחרים, אך אלישע התרגז — "אתם לא מבינים. כנראה לא קראתם מספיק. או לא הקשבתם מספיק. או שני הדברים כאחד. שמו יהיה אליהו. ויותר מזה, גם לבאים אחריו נקרא אליהו."
קריאות מחאה נרגשות נשמעו מהסובבים.
"אל תעודדו אותו," ביקשה אביבה, מחייכת בינה לבינה, אבל המחאה נמשכה.
"זה מפני שאתה לא מספיק מקורי, אלישע. יש לך רעיון אחד, שגם הוא לא הכי מוצלח, ואתה דבק בו," קרא אחד מהם, אמנון, עבדקן, שאהב להתווכח עמו יותר מכולם.
"הוא רק מתבדח," העירה אביבה בשקט.
"אני לא," אמר אלישע. "אם ניתן לבן השני שם פחות מוצלח, הוא יקנא באחיו הבכור, ורק זה מה שחסר לנו, יעקב ועשיו תוצרת בית. עדיף להשוות ביניהם מהרגע הראשון."
השמש החלה לעלות באופק.
"אבל איך תבדילו ביניהם?" הקשתה מישהי, "אם אביבה תכעס על אחד, השני יחשוב שהיא גוערת בו."
אלישע השתומם. "למה שאביבה תכעס על תינוקות שעוד לא נולדו? וחוץ מזה, קל יהיה להבדיל ביניהם. לראשון נקרא אלי, ולשני יָהו."
הקהל המשיך להקשות. "ומה לגבי השלישי?"
אלישע לא היסס — "אליהו."
"ומה עם הרביעי?" צעק אמנון בניצחון.
ואלישע שוב ענה מיד — "אליהו הקטן."
וכאן ויתרו כולם, והמשיכו להמתין לשמש, שתטפס לאט מדי, בין עננים אפורים.
או כך לפחות אביבה זכרה את הדברים. אלישע כמובן זכר סיפור אחר לגמרי, ואפילו יותר מאחד.
לעתים היה צריך להתווכח עם המוהל ולשכנע אותו שאין קושי הלכתי בעניין. ולעתים נקלע לריב עם פקידה חמורת סבר במשרד הפנים, ואפילו הודיע לה נחרצות שגם אם תיוולד לו בת, יקרא לה אליהו. היו גרסאות רבות. אבל מאחר שהשמות אכן נבחרו בסופו של דבר לפי שביעות רצונו, הוויכוחים שככו עם הזמן, לפחות בעניין הזה. מה גם שאביבה ידעה את הסיבה האמיתית לעקשנותו, וידעה שהדברים הם מעבר ליופיו של השם.
הבית החדש שבו נולדו בסופו של דבר ארבעת הבנים היה למעשה דירת קרקע מרווחת ומשונה מעט, בבניין משותף גדול. הדלת הראשית של הדירה הובילה לחצר קדמית גדולה, ואילו דלת המטבח נפתחה לחצר אחורית קטנה. בחצר הקדמית היו פרחי אמנון ותמר בעציצי חמר, שיחי ורדים, רקפות ורודות וסגולות שהקפידו לפרוח בכל חורף, עץ אקליפטוס גבוה במיוחד שהיה מתנודד ברוח. וגם בור מים ישן ועמוק, חתום ונעול במכסה מתכת כבד וחלוד שמישהו זרה מעליו מעט אדמה, שמתוכה נבטו עשבים ירוקים לאחר כל גשם, רק כדי לקמול אחרי כמה ימים.
הקירות היו עבים והבית היה מוצל יחסית, מעט חשוך. הוא הפך בהדרגה להיות יותר מבית. כמו מערה עתיקה, שבה היו יכולים קדמונים למצוא מסתור והגנה מעולם אקראי, מאיים וחזק מהם.
הבית גם היה מקום מפלט לחיות הרחוב. ראשון, גם אם לא מייצג, הגיע גור חתולים מפוספס, רזה ומעורר חמלה. אביבה שמעה אותו מיילל בקול דועך בלילה קר. נראָה שאמו נטשה אותו. היא יצאה אל החצר האחורית עם אלי הבכור, ויָהו, שעדיין היה פעוט והתנדנד בעקבותיהם על זוג רגליים דקות. יחד אספו את הגור אל תוך הבית בהתרגשות. נראָה שלא ישרוד את הלילה, אבל אביבה הזליפה בסבלנות טיפות חלב אל פיו והוא שרד לילה אחד, ועוד אחד. ובמהרה גדל באופן מעורר השתאות והפך ליצור גדול, דמוי ברדלס כעור, כפוי טובה ורע מזג. רק אביבה יכלה ללטף אותו, כלפי כל האחרים היה נוהם בעוינות כאשר היו מתקרבים אליו.
"הוא לא באמת חתול," אמר אלישע. "הוא שוּנָר או איזו חיית טרף משונה אחרת. אבל לכל הפחות אף חולדה לא תתקרב לבית, וגם כלבים משוטטים יתרחקו מהאזור, אם הם יודעים מה טוב להם." וכך אכן היה. לפחות עד לידתו של אליהו, הבן השלישי.1
השוּנָר המפוספס לא הסתיר את סלידתו מהתינוק החדש. הוא היה מביט בו ארוכות בעיניים צרות. "למה הוא מסתכל עליו כך?" שאלה אביבה בחשש.
"הוא מחכה להזדמנות," גיחך אלישע בחוסר תשומת לב.
ואכן, ימים מספר לאחר מכן, בעוד אביבה במטבח, ואליהו חסר הישע מונח בעריסה צעדים ספורים ממנה, התקרב אליו השוּנָר בצעדים מדודים ורכים. היא היתה שקועה בספר, ואז הרגישה כאילו מישהו נוגע בעדינות בכתפה. כאשר הרימה את עיניה, ראתה אותו דרוך, מתכונן לזנק אל וריד הצוואר הרך. היא הפליטה זעקה נוראה וזינקה ממקומה, הופכת בתוך כך את כוס הקפה שהתגלגלה בכבדות עד קצה השולחן, ונעצרה שם, כאילו מתחבטת על המשך דרכה. השוּנָר נמלט ביללה גרונית כבדה אל החצר, בזמן שאביבה חובקת את אליהו בין זרועותיה, חיוורת ומבוהלת.
אלישע פיקפק מעט בסיפור, וגם אלי ויָהו סירבו בתוקף להיפרד מחתול הבית. אבל אביבה התעקשה הפעם, ואלישע הבין ללבה. הם לכדו את השוּנָר בכלוב מתכת, נסעו עמו במיוחד לשדה מרוחק, ושם הותירו אותו לגורלו בשעת אחר צהריים מאוחרת. בזמן שהתרחקו משם, אביבה הסתכלה לרגע לאחור וראתה אותו, קודר וגדול על רקע שיבולי הבר, יושב ללא תזוזה בחשכה המתפשטת, ומביט בהם במבט קר, בעיניים מצומצמות.
אין עדיין תגובות