החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גבול מטושטש

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 248 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

נטלי היא נערה רגילה, מצטיינת, אהובה על משפחתה, עם החבר המושלם והכל – הוא בעיקר אשליה. היא נתקלת בגבול מטושטש כאשר היא מתגייסת לצבא ומבינה שהיא רוצה להתחיל את חייה בנקודת מבט שונה. לכן, בלהט הרגע היא נפרדת מהחבר שלה, מחליטה לאתגר את עצמה ופשוט ליהנות מהצבא. אך דבר לא מכין אותה לכך שלעבור את הצבא כאישה זהו אתגר בפני עצמו. בכוחות מחודשים היא מוצאת בעצמה את התשוקה לחוות את החיים במלואם, עם כל הצער והכאב שבהם.

מקט: 4-1272-375
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק 1

 

הווה

 

טוב, אני אומרת לעצמי, נטלי, תנשמי. את מתחילה את היום הראשון שלך בסדיר, וזו חוויה של פעם בחיים לשנתיים הקרובות. שנה ועשרה חודשים בגלל קיצור השירות, אבל עדיין… החבר׳ה מהקורס כבר הגיעו לפני שבוע ואני מתייצבת היום, 7.8.12, יומיים אחרי שסיימתי טירונות של חיל האוויר. תכף אכנס בשערי בסיס שלמה המכובד, הממוקם בדרום. עשרים דקות בלבד מבאר שבע.

טוב, נו, את תשרדי, נכון…? את חייבת, הרגעתי את עצמי. אני פקעת עצבים מהבוקר, כבר מהרגע שפקחתי את עיניי. מרוב לחץ אפילו ישנתי רע. לא שהיה לי זמן לישון, כי יצאתי עם הבנות עד השעות הקטנות של הלילה.

קו 995 מבאר שבע עמוס עד אפס מקום. השעה רק רבע לשבע בבוקר. ככה זה כשאתה דרומי ואתה חייב להגיע מוקדם לאנשהו.

שלט גדול התנשא מולי: ברוכים הבאים לבסיס שלמה. על שם שלמה שמיר, שהתמנה בשנת 1950 למפקד השלישי של חיל האוויר הישראלי.

איזה כיף. התקדמתי אל שער הבסיס. אזור הקבלה הזכיר לי את הבנק. פקידה מהעבר השני של הזכוכית מתקשרת עם העוברים והנכנסים, ואנשים בעלי רשות כניסה מוסדרת נכנסים עם כרטיס. מעניין מתי לי יהיה כרטיס?

״היי,” פניתי לחיילת בבקרת הכניסה. “הוצבתי פה היום.״ הצגתי לפניה את צו ההצבה.

״תמתיני בצד, אני אתפנה אלייך,״ ענתה בקוצר רוח. לא הייתי מגדירה אותה כנחמדה, חשבתי לעצמי.

ישבתי במקומי וצפיתי בעוברים ושבים. חיילים נכנסו, וגם קצינים ובעלי דרגות. ואני, מסכנונת שכמותי, רק סיימתי טירונות. הלחץ הורג אותי, אני הולכת לבלות פה שנתיים מחיי.

״היי, חיילת. כן, את החדשה,״ פנתה אליי אחת הפקידות.

הסתכלתי עליה והתקדמתי במבוכה.

״תעמדי פה, מולי, אני אצלם אותך.״ היא הציגה לפניי את מצלמת האינטרנט שלה, הורתה לי לפשוט את חולצת מדי האל”ף וצילמה אותי.

״טוב, תבואי בסיום הקלירנס ואני אביא לך את את המסוף שלך.״

ידעתי שקלירנס הוא טופס טיולים עוד מהקורס בחיפה, אבל מסוף? המסוף היחיד שאני מכירה זה טרמינל 3.

״או–קיי,״ עניתי בחשש. ״מה זה אומר בדיוק?״

״מסוף זה כרטיס הכניסה לבסיס,״ היא ענתה לי בחיוך. ״ברוכה הבאה למחנה,״ הוסיפה.

״תודה רבה,״ עניתי, והיא פתחה עבורי את דלתות השער המסתובבות שהובילו לכניסה לבסיס.

ידעתי שהתחנה הבאה שלי היא משרד הרישום. אחד החיילים הכווין אותי למבנה גדול וניחשתי שזה שם. החיילת ברישום הייתה נחמדה מאוד. קיבלתי את הקלירנס, כלומר טופס הטיולים. מה ההיגיון לקרוא לזה טיולים?

יצאתי מהרישום והתקשרתי לשירלי.

״בובבב!! אהובתי, מה שלומך?״ היא ענתה אחרי שני צלצולים. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה שהיא תענה לי.

״הגעתי לבסיס, כולי פקעת עצבים. מה איתך?״

״בסדר. בדרך לבסיס וזה, את יודעת,״ היא צחקה בקול.

״תקשיבי, אני ממש שמחה שיצאנו אתמול. אני די בטוחה שאני לא יוצאת היום הביתה.״

״יו, כל כך. טרום יום הולדת הכי טוב בעולם!״

 

***

 

6.8.2012

 

״היום טרום הולדת, היום טרום הולדת, היום טרום הולדת לשירלי! חג לה שמח וזר לה פורח, כי אין כמו לחגוג לפני לשירלי! וואו מזל טוב!״ צרחנו בקול מטורף.

שירלי, נעמה, רויטל ואני חגגנו בבר מסעדה חלבית, “ליגה”, בדימונה, וידענו שרק היום יזדמן לנו לחגוג. רויטל ואני רק סיימנו טירונות, שירלי הייתה בשבוע רגילה ונעמה בשירות לאומי. הבטחתי לה פיצוי וידעתי שאקיים אותו, אבל לא ידעתי מתי.

״שירלי, לפני שחוזרים לשגרת בסיס מה יש לילדת טרום הולדת לומר?״ נעמה פתחה באיחולים.

״אממ, כנראה שאני רק מודה על זה שיש לי את החברות הכי טובות בעולם!״ היא ענתה בחיוך.

״אני רק אאחל שאני ורווי לא נסגור יותר מדי שבתות ונוכל לראות את כולכן יותר!״ איחלתי אני.

״טוב, אני אאחל שנרקוד עד אור הבוקר!״ צעקה רויטל.

״בנימה הזאת, בואו נרים את הצ׳ייסרים לחיים!״ נעמה הוסיפה. היא הרימה את הצ׳ייסר שלה, וכך גם כולנו.

שתינו במהלך הערב עוד שבעה שוטים של ליקר פיג׳לינג. רקדנו, צחקנו ונהנינו.

הצצה חטופה לאייפון חמש שלי הראתה לי שהיו לי ארבע שיחות שלא נענו מאלון וחמש הודעות חדשות ממנו. הבחור לא פורש, חשבתי.

כשהשעה הייתה קרוב ל–1:15, החלטנו לחתוך לבתים. לכולנו מצפה בוקר לא קל.

 

***

 

הווה

 

״אז איך הצלחת לקום לבסיס הבוקר?״ שאלתי את שירלי בחצי חיוך.

״האמת, השלמתי ועדיין משלימה שעות כל הדרך לבסיס. את יודעת, עד רמת דוד יש זמן לישון,״ היא צחקה.

״טוב, אני השלמתי רק חצי שעה,” צחקתי בקול.

״התחלתי קלירנס ואני לחוצה מהכול, מה עושים?״ שאלתי בחוסר אונים.

״תירגעי! הקלירנס יעבור חלק, ואז תגיעי לגף בסביבות שתיים, תראי את הבנים ותירגעי. יהיה בסדר!״

״ידעתי שתצליחי להרגיע אותי קצת!״

״תמיד כאן לעזור, מונאמור שלי. חזרת לאלון מאתמול?״

״עדיין לא. אני שוקלת פשוט לשלוח לו אס–אם–אס שירד ממני.״

״תקשיבי, עברו יומיים מאז הפרידה. את חייבת לדבר איתו. נפלת עליו משום מקום אחרי שנתיים, זה לא הוגן כלפיו!״

״טוב, אני אדבר איתו במהלך השבוע. מבטיחה! תקשיבי, אני זזה. את מתחילה להיות מקוטעת והקליטה פה לא משהו,״ ציינתי.

״אוהבת אותך. תעדכני, נשיקות,״ היא נפרדה ממני.

״נשיקותוש,״ הוספתי וניתקתי.

היא צודקת. נפרדתי מאלון ביום של סיום הטירונות. זה היה בלתי נמנע. ידעתי שהקשר עמו לא בריא עבורי עוד כשהתחלתי לעשן בגללו ובכל זאת נשארנו. הוא הבטיח שיבוא לטקס ולא בא, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. אני, שהייתי שם בכל שלב איתו, לא זכיתי שיהיה איתי בסיום טירונות. מי ישמע מה ביקשתי, שיצטרף להורים שלי לבקר אותי בבסיס עובדה?

 

***

 

4.8.12

 

״אתה מגיע מחר, מאמי, נכון?״

״כן, אני לא מפספס את זה בעד שום הון,״ ענה אלון בביטחון.

״טוב, נשארו לי עוד עשר דקות לשעת ת״ש, ואני רוצה לדבר עם ההורים. אוהבת אותך, אל תאכזב!״

בשתים–עשרה ועשרה בלילה קיבלתי אס–אם–אס.

“אני אוהב אותך, אבל אני לא אגיע לטקס. מצטער. אלונצ׳ו.”

“אין בעיה, זה נגמר מבחינתי. מצטערת.”

וככה זה נגמר.

 

***

 

הווה

 

ניגשתי למשרדי הת״ש וביקשתי אישור עבודה. משם עברתי במרפאה, במרפאת השיניים, בנשקייה, באפסנאות, במשרד חינוך – המשרד שבו יושבות מש”קיות מקסימות מחיל חינוך. עברתי באגף התגוננות ומדדתי מסיכת אב”כ כאילו שלא הספיק לי בטירונות. עברתי בשלישות רגילה, שלישות של טייסת תחזוקה, רס”ר בסיס. איפה לא עברתי. הבנתי בדיוק למה קוראים לטופס הארור הזה טופס טיולים.

הגעתי בחזרה לבקרת כניסה. הכרטיס כבר המתין לי ויכולתי להתקדם לעבר הגף שלי לסיכום ריאיון עם הקצין.

התרגשתי, התרגשתי מאוד. התקדמתי לעבר קריית אוויוניקה. כן, הרי עברתי קורס אוויוניקה F15, מי חשב שאהיה טכנאית מטוסים בסוף, ועוד על מטוס כזה?

עברתי את המוסך והתקדמתי לכיוון דרך עפר. היינו פה בקורס, לכן זכרתי היטב את הדרך.

הגעתי לגף, גף אוויוניקה. ברוכה הבאה לסדיר, נטלי, עודדתי את עצמי. העיקר שתנשמי. עבודה עצמית זה חשוב!

״אהלן,״ אמרתי בכניסה לגף.

״שלום, מה שלומך?״ אמר חזקי המטיס.

את חזקי הכרנו בשבוע ההכנה בקורס שלנו. הוא היה גבוה עם שיער אפרורי, בעל דרגת כתף של שני סיטרואנים – רס”ר, ונראה צעיר מאוד יחסית לדרגתו הבכירה.

״הכול טוב, אני החדשה. אממ…״ גמגמתי לרגע. ״אני צריכה לדבר עם מפקד הגף ולסיים את הקלירנס.״

״הוא יבוא עוד מעט. תעשי סיבוב ותחזרי,” הוא אמר ומיד פנה לקבל שיחת טלפון. “אוויוניקה שלום.״

הכניסה לגף הייתה עצומה. בלובי של ההטסה היו שתי ספות ושולחן, וההטסה הייתה מין חלון שמשקיף ללובי, שם היו המון טלפונים. המטיס ענה לכמה שיחות בו–זמנית, וזה נשמע כמו תזמורת שרק הוא יכול לנצח עליה.

המבואה הובילה לכמה מחלקות. ניגשתי למדרגות כדי לעלות לקומה השנייה, וכשעליתי לשם חיפשתי אחר החבר׳ה מהקורס. הלב שלי נאבק עם עצמי לא למות. הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב התרגשות.

ואז ראיתי אותו.

״אלכס!״ צעקתי ורצתי אליו. ״יו, איזה כיף לראות אותך. וואו, פרצוף מוכר.״ חיבקתי אותו בהתרגשות.

״נטשה, איזה כיף לראות אותך! מארק אמר שאת צריכה לבוא היום.״ הוא הרים אותי בחיבוק חם. ככה זה כשאת מטר חמישים ותשע והוא בערך מטר שבעים ושמונה.

״איפה הוא באמת?״ שאלתי בהיסוס.

״הוא בטייסת. תקלות, את יודעת.״

״מה, כבר התחלתם ללכת לתקלות?״ הייתי המומה. זה לא הגיוני. סיימנו את הקורס רק לפני חודש. הם אומנם כבר שבוע פה לפניי, אבל בכל זאת.

״רק לתצפת. לא באמת לעשות משהו, אל תיבהלי,״ הוא צחק. ״בואי נגיד שלום לאדיר ומחר כבר נכיר לך את קארין.”

״יו, אדיר, נכון. איך התגעגעתי לשלושתכם!״

אלכס, מארק, אדיר ואני היינו בקורס יחד. זה היה הקורס ההזוי ביותר בעולם. קורס של חמישה אנשים, כשאחת יצאה על סעיף נפשי באמצע. אז הייתי בחורה אחת ושלושה בנים. מארק ואדיר למדו איתי עוד בהנדסאי ואת אלכס הכרנו בטכני, הוא אילתי מדהים ומצחיק!

״אני צריכה שמפקד הגף יחתום לי כדי שאוכל לסיים את הקלירנס,” ציינתי בציניות.

״טוב, תני לי להכניס אותך לעניינים,״ אמר אלכס בטון משעשע. ״אנחנו תחת קארין עד שנוכשר כמבצעים בטייסת ונוכל לתפקד לבד. יציאות הביתה, חופשים, הכול דרכה, והיא ממש מדהימה בקטע הזה.״

״ברור, מדהימה. אתה אילתי, כולם מדהימים בשבילך!״ התלוצצתי. אלכס ואני נהגנו להתבדח, גם על עצמנו.

“לא, אבל באמת, רגע של רצינות, היא על תקן המפקדת שלנו עד שתהיה לנו מחלקה. היא אחראית על הקידום המקצועי שלנו, והיא גם נחמדה מאוד על הדרך, ההרגשה מקארין שהיא כמו אימא שלנו.”

“בסדר, מאמינה לך,” קרצתי בתגובה.

״נטלי, להגיע להטסה,״ לפתע בקע קול מהרמקולים.

״הוא התכוון אליי, או שיש פה עוד נטלי?״ שאלתי את אלכס.

״הוא התכוון אלייך. כנראה פליקס הגיע.״

״מפקד הגף?״ שאלתי.

״כמעט… קצין אחזקה.״

גם טוב, חשבתי לעצמי. נפרדתי מאלכס וירדתי לכיוון ההטסה. חזקי הציג לפניי את פליקס הקצין, שהיו על כתפיו שלושה ארונות.

״היי, אני נטלי,״ הצגתי את עצמי ולחצתי את ידו.

״נטלי, נעים מאוד, אני פליקס, קצין אחזקה. אלי, מפקד הגף, בדיונים כל היום, וביקש שאני אחתום לך על הקלירנס. הוא יקיים איתך שיחה רק בערב, כשיחזור.״

״או–קיי, אז הנה הטופס,״ הושטתי לו אותו.

״טוב, בואי למשרד, נשב שם.״

ישבתי אצלו כמעט חצי שעה. השעה הייתה כבר שתיים בצהריים והבטן שלי קרקרה. הייתי חייבת להתפנות והוא הציק לי עם קורות החיים המאוד לא מעניינים שלו.

התברר שהוא וההורים שלו מגדלים מטע זיתים ומייצרים שמן זית. הנהנתי והסכמתי איתו והגבתי בפליאה במקומות הנכונים, אך למעשה לא באמת התרכזתי. איך אפשר? השלפוחית שלי זעקה לעזרה.

כשסיימתי לבסוף אצל פליקס, רצתי לשירותי הבנות. ביציאה שטפתי את פניי. “את יכולה לעשות את זה,” לחשתי לדמותי במראה.

יצאתי למסדרון ולא האמנתי למראה עיניי – מארק ואדיר חיכו לי בלובי. רצתי אליהם בהתרגשות וחיבקתי את שניהם. ״נו, נלך לאכול?״ שאלתי.

״כן, נקווה שנשאר משהו. אוטוטו נסגר חדר האוכל,״ אמר אדיר.

״אז יאללה, קומבינה בבורגראנץ׳,״ הציע אלכס.

העברנו בינינו מבטים והחלטנו שאנחנו מסכימים עם אלכס.

סיפרתי למארק על אלון. הוא האח האבוד שלי בעניינים האלו, וסיפרתי לו הכול.

״את חייבת לדבר איתו.״

״אני לא רוצה. הוא אכזב אותי, וזה גם ככה לא עבד כבר הרבה זמן.״

״תתקשרי אליו הערב!״ הוא קבע.

אני ואלון זה סיפור מצחיק על גבול העצוב. הוא קצין בקבע שגדול ממני בשנתיים. תכלס, מה שכל בחורה בגילי הייתה אמורה להיות מרוצה ממנו – קצין בשיריון, בן עשרים ושתיים, נראה טוב, בכושר מעולה. הוא התחיל איתי מבין כל החברות שלי ויצא איתי במשך השנתיים האחרונות. נשמע טוב, נכון? אז נראה שלא כל כך.

אלון היה תירוץ טוב בשבילי כדי לא להיות היחידה בבית ספר שאין לה חבר. לכולן היה מישהו ולי היה את אלון. זה היה לי נוח, באיזשהו אופן אפילו הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו כי הייתי בטוחה שזה מה שזה אומר – אהבה.

״טוב, מארק, אני אתקשר אליו הערב,״ הבטחתי.

שארית היום חלפה מהר. התעדכנתי בכל מה שאפשר לדעת, נפגשתי עם מפקד הגף – הוא נראה רציני וחשוב – ויצאתי אופטימית למדי מאלי ומכל היום הזה. הקצו עבורי חדר בבניין מרוחק מבנות אוויוניקה, עם בחורה ששמה הילה. אני מקווה מאוד להסתדר איתה, כי הרושם הראשוני ממנה לא היה בשמיים נכון לרגע זה. היא הרשימה כבחורה לחוצה מאוד, אבל יש לי אופי מתפשר, הרגעתי את עצמי.

התקלחתי וקבעתי עם הבנים בפרגולות למטה. מי חשב שזה יהיה הרגע שישנה לי את כל החיים?

״היוש!״ צעקתי בקול למארק.

מארק חיבק אותי והציג לי חבר שלו מהטירונות. אלכס הצטרף אלינו אחרי כמה דקות.

״נטשה, תכירי את דימה, הוא היה איתנו בטירונות.״

״שלום, שלום, נעים להכיר,״ קרצתי בצחוק והושטתי אליו את ידי.

״העונג כולו שלי,״ הוא צחק, הושיט את ידו וחיבק אותי.

לא ידעתי מה גרם לזה, אבל הרגשתי את זה בעוצמה. נדמה לי שהעקצוץ הזה שהרגשתי ברגע ההוא היה אהבה ממבט ראשון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גבול מטושטש”