החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זן זה לא

מאת:
הוצאה: | 2013 | 120 עמ'
זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

"נשוף ואתה מכבה את האש, נשוף ואתה מלבה את האש." בפער הדק, הכל כך אינטימי, בין שתי הנשיפות, מתנגנים עשרה סיפורים. הם מתרחשים ביפן, בדרך המטפסת למנזר מבודד; בהודו, על שפת בריכה בפּוּנָה, או בבית קפה ברישיקש; בכניסה לגן עדן; סביב אגם מלאכותי בפולין; בתל אביב, בשיחת בוקר של זוג במטבח.

הספר נפתח בזוג ידיים שאין ביניהן תיאום, ומסתיים ביד המסמנת למישהו לפתוח את הדלת. בין לבין, יש יד שמנסה לקטוף פרח ממגדיר צמחים, ויש אצבעות שמנגנות על הגב. יש גם שתי ידיים שמתרוממות לפתע ומחבקות את עצמן.

משהו בנשימה מושך אותך הלאה, ויש לחישה המפתה אותך להשתהות, להרהר ולשוב על אותן עקבות. בין זה לזו, אתה עלול לצאת מדעתך. אך לך תדע, אולי אין מקום מופלא מזה, לצאת אליו.


"כשקמתי והתעטפתי במגבת כדי להחליף לבגד-ים, התרמיל נפל ורוב התכולה שלו התפזרה, כולל התמונה של בְּלוּ שעפה עם הרוח ונחתה על הבטן של בחורה ששכבה לידי. אני המשכתי להחליף לבגד ים, היא פקחה עיניים, הרימה את התמונה, הביטה בה ובתוך כך חייכה והתיישבה. "אוֹ-שׁוֹ, כמה שהיא יפה", היא אמרה, פחות לי ויותר לעצמה. אז, הרחיבה את החיוך והעבירה לי את התמונה במחווה רשמית שאומרת: אני מתנצלת, זה לא שלי, זה שלך. לפני שהספקתי להביט בעיניה או להגיב, היא חזרה והשתרעה, מתחה יד לעבר תרמיל בד, הוציאה ממנו צעיף הודי לבן שנראה כמו תכריך, והניחה אותו על פניה; נגד השמש, ואולי לכסות את העלבון שיש יופי כזה על מישהי אחרת. ואולי, כדי לברר בינה לבינה, מה בדיוק היא מרגישה. אני הרגשתי שהוא באמת מסוכן, אוֹשׁוֹ, הרודן המת הזה של פּוּנָה, אורב בכל פינה, אפילו במשפט פליאה.

אספתי את החפצים והחזרתי את התמונה למקום בטוח יותר בתרמיל. הרשיתי לעצמי להשתהות ולהביט בה. ניחשתי שהיא בהפסקת צהריים של סדנת שתיקה, או מגע, או השד יודע מה. היה לה גוף דק, שרירי מעט, כמו של רקדנית לשעבר. על הבטן, סמוך לקו הביקיני, הבחנתי בצלקת ישנה של ניתוח תוספתן. גם את נראית בכלל לא רע, התכוונתי לומר לה; אבל ויתרתי. חששתי שהניחום עלול לבסס את העלבון, ואפילו יעורר חשד שבחסות המקרה, כבר אני בוגד בתמונה. שוב חשתי תקוע בתוך העולם השגור הזה, של היסוסים וטקסים ובחירת מילים. נתקפתי געגוע לבלו. משכתי אלי את הברכיים והצטנפתי על הכיסא. המים הצלולים נראו לי בלו-לס, כמו שכל דבר נראה לי בכל פעם שאני נתקף…" (פתיחת הסיפור: "הגל של הפרפר")

מקט: 9-62840-087-8
מסת"ב: 978-1-62840-087-8
סקירה על הספר בבלוגיה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


איזה טעם יש לאצבע

שמצביעה על האצבע

שמצביעה על הירח?

הצרחה

גם ברישיקש מזמינים פיצה אחרי שיעור יוגה. בשולחן מאחורַי, השיחה עברה מפיצה לגלגולים, ועכשיו לאיך מתארגנים על טיול למפלים. המלצר שלי, כל כך דק במותניים. הוא מביט למטה, לרחוב, למספרה של סאנג'יב. סאנג'יב רוכן מעל קרקפת של ילד ופורש סביב גופו סדין. אני מזמין בירה עם פלח של ליים.

בשולחן מולי, באנגלית מגומגמת, צרפתי שמנמן, (מזכיר לי את משה) רגלו מתנדנדת תחת השולחן, מסביר לבחורה מתולתלת ולבושה לבן את סודות השח. השחור, הוא אומר, מעוניין בשוויון וזה בגלל שהלבן פותח ויש לו אדוונטג'.

המלכה הכי חזקה, היא עושה הכול, אבל המלך מכריע. מוזר לא? – הוא אומר, סוף-סוף מישיר אליה מבט. היא מסיטה תלתל, מעניין, היא אומרת, ספר לי עוד.

מאד חשוב, הוא אומר, לשמור על הטמפו, אבל אני מקדים. הרץ נע באלכסון ככה וככה, החייל נראה כמו ילד של רץ והוא די חלש אבל בסוף הוא עלול להפתיע. הסוס מדלג ככה וככה, וגם ככה. היא אוחזת בסוס, מהססת, ואז, מחקה את המורה. הוא אוחז בעדינות את כף-ידה ומתקן.

אני סוחט לבירה כמה טיפות מהליים ולפתע נתקף שוב בגעגוע ליותם. הפעם הוא בן שבע, שוכב מולי, על המיטה, שהיא בעצם מזרון כפול על הרצפה. תלתליו מכסים את אוזניו, שתי כפות ידיו תומכות בסנטר, כל כך מרוכז בלוח, במהלך הבא. מעמיד פנים, למעני, ששכח את הריב של הוריו. הצרפתי מדגים הצרחה. יותם מזיז את הרץ, מרים אלי מבט ממזרי וחומל ואומר: שח. כדי להפיג את הכאב, אני לוגם מהבירה וחושב: סוף-סוף מישהו מתעסק כאן במשהו נצחי כמו שח ולא מקשקש על הנצח, או האגו, או טנטרה או על תהליכים, או, כמה עולה ג'יפ מכאן ועד למפלים.

הגל של הפרפר

כשקמתי והתעטפתי במגבת כדי להחליף לבגד-ים, התרמיל נפל ורוב התכולה שלו התפזרה, כולל התמונה של בְּלוּ שעפה עם הרוח ונחתה על הבטן של בחורה ששכבה לידי. אני המשכתי להחליף לבגד ים, היא פקחה עיניים, הרימה את התמונה, הביטה בה ובתוך כך חייכה והתיישבה. "אוֹ-שׁוֹ, כמה שהיא יפה", היא אמרה, פחות לי ויותר לעצמה. אז הרחיבה את החיוך והעבירה לי את התמונה במחווה רשמית שאומרת: אני מתנצלת, זה לא שלי, זה שלך. לפני שהספקתי להביט בעיניה או להגיב, היא חזרה והשתרעה, מתחה יד לעבר תרמיל בד, הוציאה ממנו צעיף הודי לבן שנראה כמו תכריך והניחה אותו על פניה; נגד השמש, ואולי לכסות את העלבון שיש יופי כזה על מישהי אחרת. ואולי, כדי לברר בינה לבינה מה בדיוק היא מרגישה. אני הרגשתי שהוא באמת מסוכן, אוֹשׁוֹ, הרודן המת הזה של פּוּנָה, אורב בכל פינה, אפילו במשפט פליאה.

אספתי את החפצים והחזרתי את התמונה למקום בטוח יותר בתרמיל. הרשיתי לעצמי להשתהות ולהביט בה. ניחשתי שהיא בהפסקת צהריים של סדנת שתיקה, או מגע, או השד יודע מה. היה לה גוף דק, שרירי מעט, כמו של רקדנית לשעבר. על הבטן, סמוך לקו הביקיני, הבחנתי בצלקת ישנה של ניתוח תוספתן. גם את נראית בכלל לא רע, התכוונתי לומר לה; אבל ויתרתי. חששתי שהניחום עלול לבסס את העלבון, ואפילו יעורר חשד שבחסות המקרה, כבר אני בוגד בתמונה. שוב חשתי תקוע בתוך העולם השגור הזה, של היסוסים וטקסים ובחירת מילים. נתקפתי געגוע לבלו. משכתי אלי את הברכיים והצטנפתי על הכסא. המים הצלולים נראו לי בלו-לס כמו שכל דבר נראה לי בכל פעם שאני נתקף.

צמרות העצים שרוכנים מעל הבריכה היטלטלו במשב רוח ארוך במיוחד; דבוקות של פרחים צהובים וכתומים התנערו מהענפים, הסתחררו, נפרדו זה מזה וצנחו אט אט למים. אחרי רגע נראה שלא היו על עצים, שיש להם שורשים והם כבר צפים כך ימים. לפתע שמעתי צרחות מהצד השני של הבריכה וראיתי שלושה מסתערים וביחד קופצים ראש למים. ניסיתי ולא הצלחתי להיזכר שראיתי כאן מישהו שנכנס עם הרגליים. העפתי עוד מבט בבחורה. אדישה לצרחות, היא התמתחה ואז התקפלה מעט, נשכבה על הצד שפונה אלי ותיקנה את הצעיף. שוב הבחנתי בצלקת והתחשק לי להתקרב אליה. קמתי אבל אז חשתי שבגד הים שלי מתוח. התכופפתי כאילו אני נדרך, פתחתי בריצה, אספתי תנופה וקפצתי ראש למים.

שחיתי כעשר בריכות, אחר כך כמה מהירות עם הפסקות כדי להחזיר את הנשימה. נהניתי מהמאמץ ובכל פעם הגברתי את המהירות, עד שחשתי רפיון נעים מתפשט בי. התרווחתי לרגע בתחושה הזאת וחשבתי שבאמת עדיף לאמץ את הגוף ולהרגיע כך את הגעגועים ואפילו את הסקרנות. ואולי- המשכתי לפנטז- כמו לא מעט מ"בוגרי" האשרם של אושו, גם אני אפתח בארץ סדנא למדיטציה, הכי פשוטה ויעילה, שאקרא לה: "פאטיג-מדיטיישן", שזה בניגוד ל"פול-פאוור" של אושו, וגם נשמע מסתורי כמו פאטה-מורגנה, ויפתה הרבה תלמידים רק מהבלבול בין סיבה לתוצאה. אחרי רגע כבר נזפתי בעצמי, איך אני מזדרז להרחיב תחושה נעימה אחת לתוכנית עסקית מקיפה.

לא התחשק לי לצאת מהמים אז המשכתי בצלילות. כשלמדתי לעשות מעט תנועות אך נחרצות, הצלחתי לחצות אורך שלם בנשימה אחת. באחת ההפסקות, ראיתי את השכנה שלי אוספת את עצמה וצועדת -באמת כמו רקדנית- לעבר היציאה. היה משהו קופצני מדי בהליכה שלה, מה שהקל עלי לוותר עליה. אחר כך התמתחתי בזמן שאני צף, עצמתי עיניים, שחררתי את השרירים וחשתי איך רפיון עמוק יותר מתפשט בי. כשנסחפתי לאט, יחד עם כמה פרחים, לקצה הבריכה, תהיתי מה בדיוק הדליק אותי בצלקת שלה. כשאצבעותיי נגעו בקיר הבריכה, עשיתי היפוך ושחיתי שתי בריכות רצופות בשחיית פרפר. דווקא הרפיון הזה עזר לי לתאם בין הרגליים והידיים, ולהעביר דרך חוט השדרה את הגל של הפרפר. חשתי שיותר משאני מפיק אותו, אני עובר מבעדו. כשהגעתי לקצה, אחזתי במעקה, אספתי אוויר ואז נזכרתי שכך חשתי בגואה, בשבוע שלי עם בלו, עד לאותו רגע אכזר שהחל בספר על אומנות ובמשחק מקרי ותמים של מילים.

כשהתעוררתי בבוקר, בלו שכבה לצידי וקראה בספר. התרוממתי, הבחנתי שהוא באנגלית והדבקתי לה נשיקה ארוכה במצח. היא חייכה בסיפוק. מה את קוראת שאלתי, מרחרח לה בצוואר. היא הרחיקה אותי ועם הספר הפרידה ביני לבין הצוואר. "אומנות המיתה" היה כתוב שם באנגלית מעל תמונה של אושו עם כובע גרב וזקן שלג. אוטומטית תרגמתי לעברית, ואז, ספק בהלצה, ספק ברצינות, שאלתי אותה איך היא יודעת כל כך הרבה באמנות המיטה. היא הניחה את הספר על הרצפה ושתקה. מבטה היה מכוון לתקרה. הרגשתי שגם אם היתה מבינה את משחק המילים, עדיין משהו בשאלה שלי היה מכאיב לה. בלי להביט בי אמרה: "לא הייתי ישרה איתך. זה לא נכון שאני מורה, אני מארחת", ומיד תיקנה ל-“נערת ליווי”. אחרי נצח של דממה מעיקה, שאלתי אם מתחשק לה ג'ינג'ר-צ'אי. היא אמרה שכן, רכנה מעבר למיטה, החליקה לתוך עיניה את עדשות המגע ואז קמה עירומה וניגשה לחלון הגדול, זה שצופה לים. האור שהסתנן בין רגליה שיתק אותי לרגע. נראה שהוא מרחיק מעט את רגליה זו מזו; לרגע קינאתי באדישות של האור למה שנאמר, וביכולת שלו להשיק ולסמרר את הנקודות היותר מגרות לאורך הרגלים. הצטמררתי מהמחשבה שאצלה כבר נגעו בכולן. נזכרתי בצ'אי שהבטחתי. קמתי מהמיטה ולפני שפניתי לכיור, רציתי לגשת ולחבק אותה, אך משהו בתנוחה שלה אמר לי, ואולי רציתי שיאמר לי, שהיא לא תתנגד, אך גם לא תשתף פעולה.

מזגתי מים וחלב לכוס, טבלתי בה את המזלג החשמלי. החדרתי את התקע לשקע; במקום לפרוס כרגיל את שורש הג'ינג'ר בסכין, כתשתי אותו עם הכוס השניה, בדיוק כמו שראיתי אתמול את בעל המסעדה עושה על החוף. הרעש לא הסיט את מבטה. ואז, בין מהלומה אחת לשניה, הבחנתי שהצל שלה נוגע בקצה המיטה, שהתנועות שלי הופכות למחוות, לפרפורים, מהפחד ששום דבר לא יהיה כפי שהיה.

מחר אני עוזבת ליפן, בלו אמרה, עדיין עם הגב אלי. ואני מקווה, הוסיפה, שלא אתגעגע לגואה. הוספתי לכוס שלה חצי כפית סוכר. גם זו דרך לבטא רגשות ביפן, ממשיכים את מה שעושים; בגלל זה, היא סיפרה לי, במוזיאון של הירושימה יש תמונות של מורה ותלמידים לומדים בחוץ, כאילו כרגיל, ביום לאחר שנפלה הפצצה. ובגלל זה היא התיישבה לידי, בחוף, רק אחרי שסיימה את הריצה. בדיוק סיימתי לשמוע את השיר: "את מוכרת לי מפעם" של דין דין אביב. שלפתי את האוזניות, הנחתי אותן לצד הדיסקמן, על המגבת לידי ושיכלתי רגליים. רגע אחר כך הבחנתי בה רצה מרחוק. השמש עמדה לשקוע וחשבתי שהבחורה הזאת נראית מושלמת ליותר מידי גברים. כשחלפה כמה מטרים מולי, העיניים שלי כבר היו עצומות. עדיף, חשבתי, מדיטציה על יופי ולא משנה אם הוא על האופק, או על בחורה. כחצי שעה מאוחר יותר, כשפקחתי אותן, ראיתי לידי שתי רגליים מפותלות בלוטוס מלא ואחר-כך אותה, עיניה היו פקוחות. זה לא פשוט בשבילי, היא אמרה, להתרכז בעיניים עצומות. אני הנהנתי ושתקתי. בגרון שלי טיפסו מילים והלב באיזשהו אופן קסום, שאב אותן שוב ושוב חזרה. שנינו היבטנו באיטיות האדמדמה שבה השמש מתרחבת וטובלת בים. היא שוקעת, בלו אמרה, כאילו כבר אינה יכולה לשאת את כובד משקלה. זה הזכיר לי את תחילת השיר של דין דין. בלי לומר מילה הגשתי לה את האוזניות. היא התקרבה והצמידה אותן לאוזניה. כשהשיר הסתיים היא ביקשה שאשמיע אותו שוב. אחרי רגע ועוד לפני שהוצאתי מילה, חשתי בכף יד רכה נוגעת ואז נחה על שלי. רק אחר-כך, בחדר, כשהגשתי לה את הצ'אי הראשון ולפני שתרגמתי לה את השיר, היא אמרה שיש לה שני שמות, מאצ'י- ביפנית וזה שנתנה לעצמה- בלו…..(מתוך הסיפור: "הגל של הפרפר ")

  1. :

    "לטעמי הספר הזה הוא לגמרי זן ולכן גם הרבה יותר. הסיפורים ריתקו אותי, כל אחד בדרכו, ומי שמספר אותם הוא גבר אמיץ מאוד שאפשר להזדהות אתו בקלות ולא פעם גם להתקנא בו.
    אבל הוא כותב גם כמו אישה שמוצאת עומק ורגישה לכל מילה ותנועה. השילוב הזה מייצר כתיבה מופלאה שיכול לה רק מי שעבר מסע פנימי חוצב דרך."
    ניסים אמון.

    • :

      איני מבין בזן אבל אני אוהב מאד תיאורים המלהיבים את מוחי , התיאורים נפלאים . אני רואה אותם כאילו היו במציאות, תחושות מועברות לנשמה
      שווה קריאה . ולתוספת קטנה ומרעננת עיצוב הכריכה יפה מאד .

  2. :

    "מאחר ואין לי מושג בזן אסתפק בכך שכל סיפור עצר לי את הנשימה, עירבל את החמצן במוחי ונפלט החוצה בתצורות שונות שהאהובה ביותר היא ההשראה לשבת ולכתוב בעצמי, מתוך תנועה והעברה של חומרים שהבל הוא אולי הנפוץ בניהם, הבל פה כמובן ולא הבל רוח, אבל אולי גם זה. תודה לך אבי יקר על-כך שילדת בחג האהבה ילד כזה מרתק, אשתדל לשמור עליו מרחוק, ולא להפריע לו בדרכו.

  3. :

    ספר סוחף ומרגש, לא דומה לשום דבר שקראתי. לא פעם, בעצם כמעט בכל פיסקה מצאתי עצמי חושב איך אני הייתי מגיב, מה הייתי אומר.. בקיצור ספר מדליק וחכם.

  4. :

    כתיבה מרגשת, סוחפת, חושנית ומעוררת מחשבות. להטוטן. ב-זֶן אני לא מבינה, אבל בכתיבה מהפנטת כן.

  5. :

    "נהנתי לכל אורך הקריאה. אהבתי את הדקויות, את ההומור, את הקוים העדינים ואת העלילות הלכאורה פרומות."

    פרופ. יעקב רז

  6. :

    אבי, כתיבה ענוגה, נוגעת כפרפר מרפרף, וכמכתש המצמית את הלב.
    מסקרן ומעניין כמו ביקור באשראם. בהצלחה.

  7. :

    ספר נפלא. קראתי אותו שוב ושוב ובכל פעם התרגשתי לגלות עוד רובד מפתיע.
    הסיפורים מלאים דקויות ודיוקים מזוקקים, הדיאלוגים שנונים, מלאי חן והומור.
    אהבתי במיוחד את הסיפור "מתנות" שמלא בהפתעות קסומות ומחכימות, את "סדנא לצדיקים גמורים" שריגש אותי מאוד, את "סטארטוריז" – טיפוס כמעט סיזיפי לעבר מנזר זן דרך יער חשוך ומאיים. טיפוס שהוא בעצם סדנא מופלאה למדיטציה. מרתק!!!
    אביגיל קשת

  8. :

    כתיבה משובחת וזורמת. מקסים!

  9. :

    אין רגע משעמם בספר הזה, יש כמה וכמה רגעים חושניים- אינטימים, בלתי נשכחים, שלחתי אותו לאחי הצעיר שנמצא בהודו, והוא קורא אותו באייפון לאט לאט.. וגם, לפני כשלוש שנים נפטרה, בדמי ימיה מישהי מאד יקרה לי. הסיפור סדנה לצדיקים גמורים, שוב חיבר אותי אליה אבל הפעם אחרת.

  10. :

    "הספר נפתח בזוג ידיים שאין ביניהן תיאום, ומסתיים ביד המסמנת למישהו לפתוח את הדלת"
    ובתוך האי תאום הזה.. המתואם כל כך.אפשרת לי לפתוח.
    לא ,
    רגע.
    להזכר.בכל כך הרבה דלתות.
    שאינן קיימות.
    מרגיש כמו סוג של מעבר בין חדרי הלב,במקום בו עוברת הנשימה,
    בשסתום המאפשר רק כיוון אחד.
    חיים.
    תודה

  11. :

    כבר שבועיים שהספר בידיי ואני מוצא את עצמי חוזר אליו שוב ושוב. הסיפורים הצחיקו , הסיפורים העציבו עד דמעות , אך בעיקר גרמו לי לחשוב . וכך מצאתי את עצמי חוזר לסגנון הכל כך מיוחד של הכתיבה כדי לבדוק אם מה שחשבתי בקריאה הראשונה מחזיק מעמד גם בקריאה השניה …..
    אהבתי את הסגנון שבו סיפורים כאילו חוזרים על עצמם אך בעצם מבהירים טוב יותר את שנכתב קודם לכן .

  12. :

    לאחר קריאת הסיפור האחרון –מדרגות לגן עדן- חולפים להם הסיפורים בראשי.. אני נזכרת ב-גל של הפרפר- בגיבורת הספור, בבלו, ואיך ללקסיקון שלי הצטרף ביטוי חדש להעדר המלווה בכאב, שגורם גם לטשטוש ראיה, ביטוי שאמצתי מתוך הסיפור: בלו- לס. אני טועמת את מה שהשאירו לי הספורים: לא נקיטת רק צד אחד וגם לא הנגדי, ולא האיזון שיכול להיות משעמם, כי הוא תפל משהו, אלא הגמגום, הגם והגם שיש בסיפורים. הגמגום הזה, של חזי המטפס במדרגות למנזר, בסיפור: סטארטוריז, כל כך מוכר החזי הזה, משלנו, מהחברה, אך הנה הוא מחפש, מגמגם במדרגות בין עולמו ובין משהו שעוד לא ברור לו, ובין לבין הוא כבר נוגע במשהו חדש ואחר. ובסיפור מטקות, מה יותר סחבקי ממטקות, אבל איזה עולם מופלא נחשף במשחק הזה, הריחוף של הכדור המחבר בין שני אנשים, אותן ידיים האוחזות במטקה, הן הידיים שמנחשות את המקום שצריך לחבק, באותו מקום שנחתך ונעקר לב האדם רגע אחד לפני, באנדרטה של חמישה פסלים חצויים בגופם. כך מתרחב לו הגם והגם הזה בסיפור מדרגות לגן עדן: אני שומעת את התקתוק, את המקצב ונהנית לקרוא איך בתחילת יום חדש יורדים במדרגות, הרי בסופו של דבר קל יותר לרדת במדרגות מאשר לטפס.. כמה טבעי שהדרך לגן עדן תתחיל בקלות התנועה. שמחת הפרטים הקטנים של היומיום (קטנים?) היא מוחשית, לא איזה מקבץ מילים יפות, כזו שכמעט כל אחד ואחת יודעים בדיוק מהו והיכן גן העדן שלהם. והגמגום – הוא חינני, פותח וסוגר מעגלים, עוצר וזורם, גמגום של מדרגות, רגל אחת עוד שם והשניה ברגע אחר. עין אחת דומעת והשניה כבר מחייכת.

הוסיפו תגובה