"והוא רצה דווקא אז להוכיח לנו שהעיקר בעולם הוא 'האין' הנעלם, שהעולם הנראה לעיניים אינו אלא צל עובר, תרמית החושים, […]
א.
שישה היינו במספר ושישה חדרים היו לנו בדיוטה העליונה של הבית ששכרנו לקוֹמוּנתנו, חדר לאיש, חדר לאיש. כולנו כמעט היינו חובשי בתי הספר הגבוהים שבעיר. לאמיתו של דבר, לא המדעים היו לנו עיקר; אלה היו לנו רק בחינת קרדום לחפור בו לבד. במרכז עולמנו עמדו הספרות והאמנויות שהיינו אוהבים והיינו חולמים להקדיש להן את כל חיינו. הייתה בנו אמונה חזקה שנוצרנו לכהן בהיכלן, איש איש במקצועו האמנותי אשר לו הוקדש מרחם.
מיקי למשל, תלמידת בית הספר לרפואת שיניים, נערה צנומה וחומה זו עם פניה הדקדנטיים, בעלי עצמות הלחיים הבולטות וסדקי העיניים הצרים והאלכסוניים במקצת, כמו אצל הטטארים, מיקי זו כשהייתה מזמרת את האריה מ"יבגני אונייגין" היו עינינו מתקשרות בדמעות, והיינו מאמינים שהיא עתידה פעם להפליא את העולם מעל במות אולמי הקונצרטים.
וכשטוליק ה"פילוסוף", זה "המאיה ההודית", כמו שהיינו קוראים לו, היה מחקה את האיכרה שמוכרת אווזה בשוק, ואת האווזה גופה, שאין דעתה נוחה מהבדיקות שהקונה בודקת בעכוזה, היינו מתגלגלים מצחוק. טוליק היה בחור בעל קומה, מסורבל בשר, רחב כתפיים ואוהב את האכילה הגסה והשתייה כדת. בחור טוב היה, תמיד ב"גילופין" וחביב על הבריות. הוא למד פילוסופיה ועל כן נקרא הפילוסוף; והשם "מאיה ההודית" על שום מה? על שום מעשה שהיה. טוליק אהב את שופנהאואר והיה ממלא אוזנינו בתורתו על העולם "בתורת ציור הדמיון והרצון" ובהשקפת העולם ההודית. ערב אחד כשהיה מבוסם… אומנם מבוסם היה כמעט תמיד, אבל אותו ערב לא יכול היה לעמוד הכן על רגליו. והוא רצה אז דווקא להוכיח לנו שהעיקר בעולם הוא ה"אין" הנעלם, שהעולם הנראה לעיניים אינו אלא צל עובר, תרמית החושים, תעתוע הדמיון, בקיצור צעיף המייה… היה מתייצב לפני כל אחד, מתנועע על רגליו הדוביות, אוחז בדש בגדו של קורבנו, ובהבל פיו ספוג הכוהל השפיע עליו את תורתו. וכשהלה היה דוחה אותו או משתמט ממנו, פנה אל השני, אל השלישי… ומאז נקרא שמו "המייה ההודית". אהבנוהו, האמנו בכישרונו וגם נתנו את האמונה בליבו שהוא עתיד להיות אחד הקוֹמיקאים המפורסמים על במת התיאטרון.
כולנו היינו בעלי כישרונות ולכולנו נשקף עתיד מזהיר (אויה! מי חייב בדבר שהגורל התעלל בנו והתכחש לנו באכזריות כזו…). בוביק, סטודנט לרפואה, בעל שערות פשתה חלקות לראשו, וגביניו לבנים לעיניו, קצה חוטם אדום תמיד, אפילו בקיץ — בוביק זה היה כותב שירים. הוא היה מחבר שירים ליום הולדתם או לחתונתם של כל מכריו, היה כותב שירים באלבומים של כל תלמידות הגימנסיה אשר בעיר, וגם היה מדקלם את שיריו בנשפי הסטודנטים. רוב שיריו היו ליריים עצובים, על העולם שאינו מבין לו ואינו יודע להעריכו כראוי, על אהובתו שמתנכרת אליו… יודעי דבר היו מתפעלים מהם ואומרים שהם דומים ממש לשירי היינה. אנחנו, וגם הוא בתוכנו, האמנו שדרך כוכב חדש על שמי השירה העולמית, שהיינה שני עתיד להתגלות לעולם בכל יפעתו.
והוא הדין, למשל, בחברתנו זוזי, תלמידת בית המרקחת, נערה צהבהבה הייתה; שערותיה הקצרות והצפופות מאוד היו תמיד עומדות על ראשה זקופות אניצים אניצים, ובשום פנים לא רצו לקבל מרותו של מסרק. מוזרים מאוד היו פני זוזי תחת עטרה זו של אניצי שערותיה. הם היו קטנים מאוד וקוויהם זעירים. אך עיניים היו לה גדולות מאוד, גדולות ותמהות, ומביטות תמיד אל על, אל התקרה, במבט מלא רז וכיסופים, כאילו כולה, יחד עם שערותיה, שואפת להתנשא מעל אדמתנו ולעוף. נערה מוזרה הייתה זוזי זו. גם לה נשקף עתיד גדול. היא הייתה מנגנת על כינור. רק דבר אחד הייתה מנגנת. את "כל נדרי" של ברוך. מדוע דווקא מנגינה זו? איש לא ידע. אך תמיד בשעה שהייתה מנגנת אותה היו עינינו נעשות עצובות, חולמות על יום הכיפורים, על העיירה ועל ילדותנו… את זוזי ידענו אפוא לא כתלמידת רוקח, אלא כמנגנת בעלת רגש ומחוננת כישרון לא רגיל. אבל לא בגלל זאת הייתה מוזרה, ולא ב"כל נדרי" התעתדה להפליא את העולם. בדבר אחר לגמרי! זוזי עסקה בספיריטיזם. לקולה היו נשמעים רוחות ושולחנות (דווקא אלה שאין בהם מסמרי ברזל!), הייתה מהלכת בעיניים עצומות למקום שהיו רוצים שתלך (בלא שידעה את המקום, כמובן), פותרת חלומות, מנחשת עתידות על פי קווי כף היד… בערבים, בשעה שהיו מתכנסים באולם האוכל שלנו אורחים רבים, כולם צעירים וצעירות, יש שזוזי הייתה נעשית מרכז חברתנו. הכול היו נדחקים מסביבה. הכול היו מפצירים בה, מתחננים לפניה: "זוזי, נשמתי! אנא הביטי אל ידי והגידי לי אם אקבל מאבא כסף!… זוזי, חמודתי! האם היא אוהבת אותי?… זוזי! זוזי! רק זאת חפצתי לדעת: מה טיבו של הבחור בן זוגה שזומן לה מן השמיים!…" הכול נטו לה חיבה, הכול ליטפוה, התפעלו ממנה, השתוממו על כוחה המסתורי, מחאו לה כף, וזוזי — שלווה גמורה! תשואות החן, האהבה והכבוד לא נגעו בה; היא לא נתנה את דעתה עליהם. עיניה הביטו כמהות, תמהות כלפי מעלה, כלפי המרומים הנעלמים, אל המקום, שמה פרצו להתנשא שערותיה המזדקפות אניצים אניצים… ובשעת ההמולה, הקריאות הנלהבות והצחוק, בשעה שאלה רצו לבדוק את השולחן המסתורי, ואלו רצו להוכיח שאסור לו לאדם מודרני להאמין "בשטויות כאלה" — היה בוביק יושב לו דומם ומרוכז, ואיש לא התבונן ולא ראה שהוא מחבר על גבי ברכוֹ שיר לירי, מן הנוגים ביותר… בוביק המסכן! יודעים היינו שהוא אוהב את זוזי. אבל זוזי אהבה את טוליק, וטוליק — אויה! — חומה בצורה! לא מפני שהיה, חלילה, שקוע בנירוונה, או מפני שראה מאחורי "צעיף המייה" את האין, את האפס שבזוזי… הוא רק שמר מכל משמר על חירותו. על כן אהב את כל בנות חוה, את כולן יחד, אבל מימיו לא אהב אחת ויחידה. ומפני כן אולי הביטו בכיסופים כאלה עיני זוזי, ונוגים כה היו שירי בוביק…
הה, מי מחברי הקומונה לא אהב! מי מאיתנו לא היה מהלך בלילי ירח כסהרורי, עם המכאובים הנוראים ביותר, מכאובי אהבה! ועם האושר הגדול ביותר, אושר אהבה! אחת הייתה בינינו שלא אהבה ולא הייתה מאושרה. והיא גאליה שלנו, תלמידה בפקולטה לפדגוגיה, נערה נעימה וחביבה, אבל אומללה: פסימיסטית הייתה… עולמו של הקדוש־ברוך־הוא לא מצא חן בעיניה. "מהמ! — הייתה אומרת במשיכת כתפים — השטן גנב מאת אלוהים את האידאה שלו, וקלקלה. פלגיאט מאוס!" או: "החיים? מהמ… הדין עם מי שאמר שדומים הם לכותונתו של תינוק: מה כותונתו זו קצרה ומטונפת, אף הם כך". על האהבה הייתה אומרת, "אנא, בבקשה מכם! אל נא תדברו באוזניי על תרמית זו!… הבחורים? מהמ… יודעים אנו מה הם רוצים בשעה שהם מדברים באוזני בחורה על שופן ועל איבסן…" למה בחרה נערה זו דווקא בפדגוגיה?
שונים מאוד היינו באופיינו, בנטיות רוחנו ובהרגלי חיינו. סבור אני שאילו היה המקרה מזמן עכשיו שנית את כל אותם הצעירים והצעירות למקום אחד, לא היינו יכולים בשום אופן לחיות יחד שבוע אחד ולהיפגש יחד יום יום אל שולחן אחד. לא, לא היינו יכולים. הה, העלומים! איך נתבזבז בידינו תבל קסם זה שהופך את החיים על אדמות ל־Rendez-vous של אהבה וידידות.
אומנם יפים היו אז חיינו, כי מלאים היו חדווה, עבודה, אהבה וחלומות. בבוקר היינו קמים לעבודתנו כמעט בעת אחת, בלא צלצול פעמון. חדרי השינה והעבודה היו למעלה, וכשהיינו יורדים למטה, אל חדר האוכל המשותף שלנו, לבושים וענודים עניבות רחבות וסרוקים תסרוקות פנטסטיות כדרך האמנים והפייטנים, חיכה לנו כבר המֵחם הכרסתני והמתנוצץ בחוג הכוסות המבריקות, כתרנגולת זו בחוג אפרוחיה, ומזמזם לו את זמזומו הבלתי פוסק מתוך אורך רוח ותלונה כבושה… סעודת הבוקר עברה בדממה כמעט ובחיפזון. כל אחד בלע, מתוך פיזור רוח את כרוכיותיו או כעכיו החמים והמתובלים בחמאה ומרקחת, ולגם מן הזהב הנוזל והמהביל שבכוסו, כשהוא נותן בפעם האחרונה את עינו, אגב הצצה נמהרה, אל ספריו ומחברותיו; ואחרי שעה קלה היינו נפטרים בברכת שלום חטופה איש אל עבודתו, מי אל האוניברסיטה, מי אל הקליניקה, ומי אל שיעוריו הפרטיים. את סעודת הצהריים היה סועד כל אחד במסעדה הסמוכה אל מקום עבודתו. רק לעת ערב היינו מתכנסים שוב סביב לשולחננו העגול שבחדר האוכל שלמטה, ושוב זמזם לנו שם המֵחם הכרסתני בחוג הכוסות המבריקות שלו, באורך רוח ובתלונה כבושה.
חיינו ה"קומונליים" התרכזו רק בשעות הערב מסביב למחם. לרוב היו באים אלינו חברים וחברות, צעירים כמונו, שהיו מביאים עימם מי שוקולד, מי חלווה ומי פשוט לחמניות מדושנות וממותקות. תחילה היו מדברות הכפיות בתוך הכוסות, כשהן מצלצלות בחדווה ומלגלגות על זמזומו הטרדני של אותו זקן צהוב, כרסתני ולוהט… מי מאיתנו פותח את עיתון היום וקורא לפנינו איזו חדשה מעניינת או איזה פיליטון מעניין, מדברים על ענייני היום, ומעניין אל עניין מתלקח ויכוח ממושך. על מה לא היו מתווכחים אצלנו באותם הערבים? על אדוארד ברנשטיין, ועל פלחנוב, על הרומן האחרון של גורקי ועל הדרמה של איבסן, על ה"אדם העליון" של ניטשה ועל אלוהים… היינו מתווכחים באש, בכל כוח הטמפרמנט שלנו, בקצף על השפתיים. לבסוף מזדקרים מעל הכיסאות, אין שומעים כבר איש את רעהו, והכול מדברים יחד, מנענעים בידיים וצועקים זה בפני זה. וכשמסתתמות כל הטענות וכלות כל הראיות וההוכחות "הברורות כשמש, שרק אידיוט לא יבינן", מוציאים איש מאשפתו חיצים חדשים: את האירוניה. כל שהצליח יותר לעקוץ את חברו ולעשותו נלעג במדקרות הלצותיו, ידו הייתה על העליונה. לכאורה יש לתמוה מניין לצעירים המשטמה הזאת, מניין אלה חוסר הסבלנות ורוע הלב כלפי המתנגד לדעה? הלוא איש את רעהו כמעט חיים בלע!… אבל לא! טעות! אחרי שעה קלה ישבנו שוב שבת אחים כאילו לא נפל בינינו דבר ואף שמץ דבר. מיקי שרה לנו קטעים מאופרות, ואנו מקשיבים מוקסמים עם אור הזיה בעיניים. הפילוסוף, ר"ל טוליק, מחקה איכר ואשתו כשהם חוזרים יחד שיכורים מבית המרזח, או את האיכרה עם האווזה שלה. ובאולם רעם של צחוק; גאליה הפסימיסטית מנגבת את עיניה הדומעות מצחוק ונאנחת מאפס כוח: "אוי, אוי! אפשר למות!" אך משהתחיל בוביק קורא לפנינו את שיריו, או משהתחילה זוזי מנגנת לפנינו "כל נדרי", היינו נעשים שוב רציניים ומתחילים דוחקים את זו האחרונה לנחש לנו עתידות על פי קלפים או על פי קווי כף היד. איני יודע אם מפני ששערות הפשתה של זוזי היו מזדקפות כלפי מעלה באופן כה מוזר, ופניה גם הם היו כה מוזרים, וקולה — כאילו עטוף בצמר גפן, או אולי מפני הרמזים שהביאה לנו מעולם הרוחות על ידי להטי הספיריטיזם, אבל תמיד משהתחילה מגדת לנו גורלנו ועתידותינו, היה קם פתאום שקט באולם, ואת כולנו היה תוקף במסתרים רגש כאילו אנו הולכים כולנו, כולנו על עברי פי פחת עמוקה…
שישה היינו במספר, שלושה בחורים ושלוש בחורות. היינו צעירים ובריאים. ומפני שצעירים ובריאים היינו, האמנו שאמת אחת בעולם, ואושר אחד לאדם — לעבדה, אמת זו בכל לבבנו ובכל נפשנו.
ועוד אמונה אחת הייתה לנו: החיים, עם שמש זו מעל לראשינו, עם אדמה זו מתחת לרגלינו, בתוך החי, הצומח והדומם שמסביבנו, יפים הם מאוד וטובים מאוד; יפים וטובים מהם לא יברא עוד אלוהים, וראויים כי יחיה אותם האדם.
הה, מי פילל כי כה מהר יקיץ הקץ על הקומונה שלנו ותתפרד חבילתנו! מי מילל כי כה פתאום ניהפך מצעירים לזקנים!… אבל הלוא זהו כבר סוף סיפורי. מוטב שאספר לכם את הדברים כסדרם דבר דבור על אופניו.
אין עדיין תגובות