החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זאב בודד

מאת:
מאנגלית: כפיר לוי | הוצאה: | 2014-01 | 424 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

רומן מטלטל מאת מחברת רב־המכר שומרת אחותי

בליל חורף קפוא, תאונת דרכים מחרידה מאלצת בני משפחה מפולגת להתכנס ולקבל החלטה גורלית. קארה, שעד לא מזמן נהנתה מקרבתו המגוננת של אביה, מוצאת את עצמה פתאום מתמודדת עם סוד נורא שאיש אינו יודע. לאחיה אדוארד יש סודות משלו, שאם יתגלו כעת יחריבו את עולמה. אמם, ג'ורג'י, מעולם לא היתה מסוגלת להתחרות באובססיביות של אביהם, וכעת גורלו תלוי על בלימה ונתון בידיהם של שני ילדיה.

איזו החלטה הם צפויים לקבל? האם יהיו מסוגלים לחיות איתה בשלום לאחר שתיחשף האמת? מה קורה כשהתקווה שאמורה לשמש דבק המלכד את בני המשפחה — היא זו שמפרידה ביניהם?

ג'ודי פיקו כתבה עד כה עשרות רומנים שתורגמו ל־21 שפות ונמכרו ב־14 מיליון עותקים ברחבי העולם.ספריה שומרת אחותי, חוט של חסד, המעגל העשירי, עניינים שבלב, תשע־עשרה דקות, בת־ברית, זהירות שביר, חוקי הבית, היעלמויות ושירו של הלב ראו אור בעברית והיו כולם לרבי־מכר.

מקט: 15100066
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לוק

במחשבה לאחור, אולי לא הייתי צריך לשחרר את הנמר.

עם האחרים היה לי די קל: זוג הפילים המגושמים ואסירי התודה, קוף הקפּוּצ'ין הזועם שירק לעבר כפות רגלי כשפרצתי את המנעול, הסוסים הערביים הלבנים כשלג שאדי נשימתם ריחפו באוויר שהפריד בינינו כמו שאלות ללא תשובות. אף אחד לא מתייחס לבעלי חיים מספיק ברצינות, ועוד פחות מכולם מאלפי קרקס, אך ברגע שהם הבחינו בי עומד בין הצללים מחוץ לכלובים שלהם, ידעתי שהם יבינו מה קורה. לכן אפילו חברי הקבוצה הרועשת ביותר — התוכים שהוכרחו לרכוב על ראשיהם המדובללים המגוחכים של כלבי הפודל — נופפו יחד בכנפיהם בתיאום מושלם בעת שנמלטו.

הייתי בן תשע, ו"קרקס הפלאים המדהים של ולדיסטאב" הגיע לבֶּרֶספורד, ניו המפשייר. עובדה זו היתה נס בפני עצמו, משום ששום דבר אף פעם לא הגיע לברספורד ניו המפשייר חוץ מגולשי סקי שהלכו לאיבוד, ועיתונאים בתקופת הבחירות לנשיאות שעצרו לרגע כדי לקנות קפה בכולבו של הֶאם, או להשתין בשירותים של תחנת הדלק בשירות עצמי. כמעט כל ילד שהכרתי ניסה להידחק בין סורגי הגדר הזמנית שהקים צוות הקרקס על מנת לצפות במופע בלי לשלם. למען האמת, זאת היתה הדרך שבה צפיתי לראשונה בהופעת הקרקס. אני והחבר הכי טוב שלי, לואיס, הסתתרנו מתחת לספסלי הצופים והצצנו בהופעה בין רגליהם של בעלי הכרטיסים.

צדו הפנימי של בד האוהל עוטר בציורי כוכבים. זה נראה כמו משהו שאנשים עירוניים יעשו, כי הם לא קלטו שאם פשוט יפרקו את האוהל, יוכלו לצפות בכוכבים אמיתיים. אני עצמי גדלתי תחת כיפת השמים. בלתי אפשרי היה לחיות היכן שחייתי — בגבול היער הלאומי וַייט מאונטיין — בלי לבלות מספר רב של לילות באוויר הפתוח בבהייה בשמי הלילה. כשמאפשרים לעיניים להתרגל, השמים נראים כמו קערת נצנצים שנהפכה על פיה, כמו המציאות מבעד לכדור שלג צבעוני. הכוכבים המזויפים גרמו לי לרחם על אנשי העיר האלה, שנאלצו לאלתר עם בד ומספריים.

אני חייב להודות שבהתחלה לא הייתי מסוגל להסיר את מבטי ממעילו האדום המקושט של מנהל הזירה ומרגליה הארוכות להפליא של הלוליינית על החבל הדק. כשהיא זינקה באוויר, פישקה את רגליה ואז נחתה בחזרה על החבל כשהן מקיפות אותו בצורת וי, לואיס שיחרר את הנשימה שאצר בקרבו. איזה מזל יש לחבל הזה, הוא אמר.

ואז הם החלו להוציא את החיות מהכלובים. הסוסים יצאו קודם, ממצמצים בעיניהם הכועסות. ואז יצא הקוף בתלבושת מטופשת של כרוז, טיפס על אוכף הסוס המוביל וחשף את שיניו בפני הקהל בזמן שדהר על הסוס סביב הזירה. הכלבים זינקו דרך חישוקים, הפילים רקדו כאילו הם חיים באזור זמן אחר, והציפורים התעופפו באוויר במערבולת של צבעי הקשת.

ואז יצא הנמר.

מובן שהגזמות רבות לגביו הופרחו לחלל האוויר. באשר למסוכנוּת הרבה של חיית הטרף הזאת, ובאשר לכך שאסור לנו לנסות את התרגילים האלה בבית. המאמן, שפניו היו בצקיות ומנומשות כמו לחמניות קינמון, עמד במרכז הזירה בזמן שסורג הכלוב של הנמר הורם. הנמר שאג, ואפילו מהמרחק הרב שבו הייתי הצלחתי להריח את הבל פיו הרותח.

הוא זינק על גבי מעמד מתכת והצליף בכפותיו באוויר. הוא נעמד על רגליו האחוריות לפקודת המאלף. הוא הסתובב במעגל.

ידעתי דבר או שניים על נמרים. למשל, שאם תגלח נמר, עורו יישאר מפוספס. ושלכל נמר יש סימן לבן מאחורי כל אחת מאוזניו, כך שנדמה כאילו הוא מביט בך גם בזמן שהוא מתרחק.

למשל, שמקומם במרחבים הפתוחים. לא כאן, בברספורד, מול הקהל הצועק והמריע.

בשנייה ההיא התרחשו שני דברים. הראשון, קלטתי שאני כבר לא כל כך מחבב את הקרקס. והשני, הנמר נעץ את מבטו היישר בעיני, כאילו ידע מראש את מספר המושב שלי.

ידעתי בדיוק מה הוא רוצה שאעשה.

לאחר מופע הערב ירדו אנשי הקרקס אל האגם שמאחורי בית הספר היסודי כדי לשתות אלכוהול, לשחק פוקר ולשחות. משמעות הדבר היתה שרוב קרונות המגורים שלהם, שחנו מאחורי האוהל הגדול, היו ריקים מאדם. הם השאירו במקום שומר — איש עצום ממדים ששׂער ראשו מגולח ואפו מנוקב בעגיל, אך הוא נחר כאילו אין מחר, ובקבוק וודקה ריק נח לצדו. התגנבתי מבעד לגדר.

אפילו במבט לאחור איני מסוגל להסביר מדוע עשיתי את זה. זה היה משהו ביני לבין הנמר. ההכרה הזאת בכך שאני חופשי והוא לא. העובדה שחייו הבלתי צפויים, הפראיים, הצטמצמו לשתי הופעות קרקס קטנות בצהריים ובערב.

הכלוב שהכי התקשיתי לפרוץ היה זה של הקוף. את רוב הכלובים, עם זאת, הצלחתי לפתוח באמצעות דוקרן קרח שסחבתי מארון המשקאות של סבי. שיחררתי את החיות לחופשי בזריזות ובדממה, וצפיתי בהן חומקות אל מחשכי הלילה. נדמה שהן מבינות שעליהן להסתלק בחשאי. אפילו התוכים לא השמיעו קול בעת שהתעופפו להם.

האחרון ששיחררתי היה הנמר. תיארתי לעצמי ששאר החיות זקוקות לטווח הימלטות של כחמש־עשרה דקות לפני שאשחרר טורף כזה בעקבותיהן. אז בינתיים כרעתי על ברכי בסמוך לכלוב, ציירתי בעפר הרך באמצעות אבן קטנה ומדדתי את הזמן בשעון היד שלי. בזמן שישבתי שם והמתנתי, חלפה לידי הגברת המזוקנת.

היא מיד ראתה מה קרה. "נו, נו," היא אמרה, למרות שלא יכולתי להבחין בשפתיה מבעד לשׂער שפמה הסבוך. אך היא לא שאלה אותי מה אני עושה, ולא דרשה ממני להסתלק. "תיזהר," היא אמרה לי. "הוא משפריץ." אין ספק שהיא הבחינה ששאר החיות נעלמו — הרי לא טרחתי לנסות להסתיר את המכלאות והכלובים הפרוצים והריקים — אך היא רק בהתה בי לרגע ארוך, ואז טיפסה במעלה מדרגות הקרון שלה. עצרתי את נשימתי וציפיתי שהיא תקרא לשוטרים, אך במקום זאת שמעתי צלילי רדיו בוקעים מחלונה. כינורות. כשהיא שרה עם המוזיקה, שמעתי את קולה הגברי העמוק.

אני יכול להגיד לכם שאפילו בחלוף זמן כה רב אני עדיין זוכר את צליל שיני המתכת החורקות זו כנגד זו בזמן שפתחתי את דלת הכלוב של הנמר. את התחושה של גופו מתחכך בי, כמו חתול בית, בטרם דילג מעל הגדר בזינוק יחיד. את תחושת הפחד החדה שמילאה את פי, כמו עוגת שקדים רכה, כשהבנתי שאני צפוי להיתפס.

ולמרות זאת… זה לא קרה. הגברת המזוקנת מעולם לא הזכירה אותי בפני אף אחד, והאשמה הוטלה על פועלי הקרקס, שעבודתם היתה לנקות גללי פילים. חוץ מזה, בבוקר המחרת העיירה היתה עסוקה מדי בהשבת השקט על כנו ובלכידת החיות המשוחררות. הפילים נמצאו משכשכים במזרקת העיירה לאחר ששברו פסל שיש של פרנקלין פירס. הקוף מצא את דרכו אל ויטרינת העוגות במסעדה המקומית, ובדיוק זלל עוגת טורט שוקולד כשנתפס. הכלבים חיטטו בפח האשפה שמאחורי בית הקולנוע, והסוסים התפזרו לכל עבר. אחר מהם אותר דוהר ברחוב מיין. סוס אחר עשה את דרכו לשדה של חקלאי מקומי כדי לרעות עם הפרות. סוס אחר הרחיק כמעט עשרים קילומטר והגיע לגבעת סקי, ושם איתר אותו מסוק חירום. מתוך שלושת התוכים — שניים אבדו לחלוטין, והשלישי אותר ישֵן בתוך פעמון כנסיית שאנטק.

הנמר נעלם כמובן עוד הרבה לפני שהחל החיפוש. עובדה זו יצרה בעיה חמורה, משום שתוכי שברח זה דבר אחד, אך טורף המסתובב חופשי זה דבר אחר לחלוטין. המשמר הלאומי נשלח לסרוק את היער הלאומי וייט מאונטיין, ולמשך שלושה ימים בתי הספר של ניו המפשייר נותרו סגורים. לואיס הגיע לביתי על אופניו וסיפר על שמועות שהגיעו לאוזניו: שהנמר שחט את העֶגלה הצעירה של מר ווֹלצמן, כמו גם ילד קטן ואת מנהל בית הספר שלנו.

לא אהבתי לדמיין את הנמר טורף שום דבר. דמיינתי אותו ישן גבוה על עץ במהלך היום, ובלילה מנווט לפי הכוכבים.

שישה ימים לאחר ששיחררתי את חיות הקרקס, שוטר במשמר הלאומי בשם הוֹפֶּר מֶקפִי, שרק החל את שירותו שבוע קודם לכן, איתר את הנמר. החתול הגדול שחה בנהר האָמוֹנוּסאק, ופיו וכפותיו עדיין מוכתמים מדמו של הצבי שזה עתה טרף. לדבריו של הופר מקפי, הנמר זינק לעברו בכוונה להרוג, ולכן הוא נאלץ לירות בו.

אני מפקפק בכך מאוד. הנמר היה כנראה חצי־ישן לאחר סעודה גדולה כזאת, וּודאי שלא היה רעב. אני כן מאמין, עם זאת, שהנמר רץ לעבר הופר מקפי. משום שכפי שאמרתי, אף אחד לא מתייחס לחיות מספיק ברצינות. ברגע שהנמר ההוא ראה את הרובה מכוּון לעברו, הוא ודאי הבין.

שהוא ייאלץ לוותר על שמי הלילה.

שהוא ייכלא שוב.

אז מה קרה עם הנמר ההוא, אתם שואלים? הוא פשוט קיבל החלטה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זאב בודד”