החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זה לא סיפור

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 247 עמ'
קטגוריות: עידן חדש, פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

59.00

רכשו ספר זה:

"הדילמה הקשורה בשינוי ואיתה תחושת חוסר הוודאות, אף פעם לא תיעלם. גם תחושת חוסר הנוחות שבתזוזה, היא רק תגדל ותצמח. מקורה, ובעצם מה שבאמת מגביל אותנו בדרך להצלחה – הם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי מה אפשרי ומה לא. מה עוד שלדאבוננו, בדרך כלל, אין שם אף אחד לצדנו שלרגע יעצור אותנו מלפקפק בעצמנו, יאמין בנו, ייתן השראה, מבט שונה על הדברים ויראה לנו שבעצם הרוב הוא כן אפשרי אם רק נבחר להאמין בכך."

 

זהו קובץ סיפורים קצרים המתארים את מסעו האישי של המחבר בתקופה שבה בחר לקחת אתנחתא בחייו כשכיר, ולעבוד בפרויקט החשוב ביותר לו ולמשפחתו: חייו.

זהו מסע אמיץ של לבטים והחלטות, של התמודדות והתחשלות המבטא צמיחה. זהו תהליך של התבוננות, התעוררות התודעה ולמידה.

אלו הם חלונות, לקט של תמונות חיים ותזכורות על כל אותם הדברים שהם בחזקת האפשרי, ושל כל אותם החלומות שהם ברי השגה עבור כולנו.

זהו סיפור של שינוי.

 

ענר ארוסי הוא מורה ומאמן המוביל אנשים לשינוי ולידיעה כי הם ראויים להצלחה ואושר בחייהם תוך טיפוח תחושת איזון, מסוגלות ומחויבות לעצמם ולמשפחתם.

זהו ספרו הראשון.

מקט: 4-1272-99
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


השחיין שמשמאלי

 

אני תחרותי, זהו, אמרתי את זה. האמת, מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היה לי חשוב להיות הראשון. אני לא יודע מי מכם נמצא איתי בסירה הזו, או למי יש ילדים שהם כמוני, אבל אתם צריכים להבין שתחרותי מבחינתי זה אומר ראשון. תמיד. בהכול.

להיות תחרותי זה מחייב, ראשית כול מעצם ההגדרה. מי שמתחרה חייב שיהיו לו את הכלים והכישורים הדרושים בשביל להשתתף, ובמקרה שאין לו אותם הוא חותר בעקשנות ולעתים אף בסגפנות להשיגם. שנית, מי שתחרותי רוצה מאוד גם לנצח. כשהניצחונות מגיעים הם מייצרים אצלו רמת ציפייה אדירה וקובעים סטנדרט גבוה, הן כלפי עצמו והן מצד הסובבים אותו כלפיו.

מבוגר או ילד תחרותי נוטה להגדיר עצמו על פי הניצחונות שהשיג, ועל אחת כמה וכמה על פי ההפסדים. ניצחון עבור אדם תחרותי, או הפסד, הם לרוב מדד ישיר המשפיע על הערך העצמי. ובכל זאת, הרי אינני יכול ואף אחד לא יכול באמת לנצח בכל דבר, אז מה עושים? איך מתמודדים?

 

 

חמש וחצי בבוקר, איילת השחר מבצבצת מבעד לחלונות הכרויים בתקרת הבריכה המחוממת, מבשרת על עוד יום חורפי הממשמש ובא. חשרת עננים נעה חרישית לכיוון צפון-מזרח, משליכה ברעש ממטרים פזורים על גג הפלסטיק. ואני שוחה.

המים החמימים עוטפים, חובקים, סוגרים על גופי, מייצרים חיץ דמיוני ביני ובין העולם החיצון. רק רעש טפיחות ידיי ובליל המחשבות שבראשי מפירים את הדממה. מטרונום של נחישות במקצב שאינו פוסק, חותר תרתי משמע אל יעד חמשת הקילומטרים.

זו כבר הבריכה המאה ארבעים ושבע, והגוף לשמחתי עובד כמו מכונה משומנת היטב. הוא אינו מאכזב. יד רודפת יד, הראש מסתובב קלות לשאיפת אוויר במקביל למכת רגל קלה, נשיפה ארוכה לתוך המים וחוזר חלילה כאילו פועל הגוף מעצמו.

אנשים מספרים לי שלשחות זה דבר משעמם, אני אישית לא מבין למה. לי יש אין-ספור דברים שמחכים לתורם ברשימת הדברים שאני רוצה לחשוב עליהם ככה, בשקט שלי, תוך כדי שחייה. תוסיפו על זה את תשומת הלב שיש להקדיש לסגנון השחייה כדי שימשיך ויישאר יעיל גם אחרי מאה בריכות, את הבקרה על מידת המאמץ המושקע כדי להישאר בדופק אופטימלי ואת העובדה שאסור להתבלבל חס וחלילה במניין מספר הבריכות, והנה לכם עבודה במשרה מלאה.

משנן בראשי את מספר הבריכה הנוכחי, וחש בחזית המים הדוחפת אותי קלות לצד בטרם אני רואה אותו. את השחיין במסלול שלשמאלי. ער מיד לתגובת גופי, שכבר נדרך כאילו היה בעל מחשבה עצמאית משל עצמו, מוצא עצמי שוחה במרכזה של הבריכה, מרגיש איך הוא סוגר אט אט את הפער בינינו. גופי מגיב בפרץ אדיר של אדרנלין. אני אוסף כוחות ומכניס לגוף את כל רזרבות האנרגיה שיש לי, תנועות ארוכות ומשיכה חזקה, קצב שהולך וגובר. גופי מגיב כחץ השלוח קדימה, ממוקד מטרה.

מזווית עיני אני רואה אותו עדיין מתקדם בעקשנות לעברי. רגע אחר כך אנחנו שוחים ראש לצד ראש בקצב שווה, וברגע שלאחריו הכול כבר תם. גופו חולף על פניי בדרך אל שפת הבריכה, משאיר אותי הרחק מאחור, מפסיד בתחרות שאין לה שם.

 

תחושת כישלון צורב אופפת אותי ואיתה מגיעים שלל חבריה, הכעס, התסכול, ויותר מכול הרצון העז לוותר. וכבר אני מוציא מהכיס את כל הפתקים שקיבלתי מהרופא, את כל התירוצים. הרי צריך להסביר לתת המודע את אשר התרחש כרגע ולהיות נאמן לפרדיגמה של כישלון.

"עצור!" אני אומר לעצמי. מה לעזאזל קורה כאן? האם הרגע הפסדתי בתחרות שהמצאתי לגמרי בעצמי? ומהו חלקו של השחיין במסלול השמאלי בכל העניין הזה? כלום. הוא אינו מודע כלל לתחרות האימים שהגיתי במוחי, זהו הסיפור הפרטי שלי ושלי בלבד.

חושב פתאום איזה חלק מחיי אני מבלה במרדף שווא אחר מתחרים שאינם קיימים, בכמה תחרויות וירטואליות ניצחתי או הפסדתי, כמה הזדמנויות חלפו על פניי כאשר הייתי עסוק כל כולי בתחרות, בלי יכולת להרים את הראש מעל המים ולהתבונן סביב. כמה אנרגיות טובות ירדו לטמיון.

לא. אני לא מוכן לוותר. אני אדם תחרותי (את זה בוודאי כבר הבנתם) ורואה בתחרות אמיתית כוח אדיר וממקד, שיכול ואכן מניע אותי קדימה בדרך להגשמת המטרות שלי.

זה נכון שהשגיות חשובה לא פחות, אבל תחרות היא שמסמנת עבורנו היכן נמצא השיא, מיהו המנצח שממנו נוכל ללמוד איך לעשות את זה והיכן עובר הגבול שאותו צריך לפרוץ.

 

הסיפור בראשי משתנה מיד כשפג זיכרון התחרות שלא היתה. נמוג ומתפוקק יחד עם בועות האוויר היוצאות מפי. האנרגיות חוזרות ואיתן מגיעה שוב תחושת הנחישות והרצון לסיים את מניין הבריכות, ואף בזמן טוב יותר מהפעם הקודמת.

נותן לעצמי דוח מצב. נרגע מחדש לתוך מונוטוניות התנועה. חוזר למקצב קבוע של חתירה ורואה את אותו השחיין מזווית אחרת, חוזר הפעם ומגיע ממולי. מסתכל על רגליו, חוכך בדעתי ומביט שוב. מה זה? האיש שוחה עם סנפירים…?!

 

מסיים את הבריכה המאתיים במספר ויוצא בקפיצה מהמים. מתחיל ללכת לכיוון המקלחת החמה וגומל בלבי החלטה: לא עוד תחרויות דמיוניות. מהיום הולך הסיפור הפנימי שלי, סיפור חיי, להשתנות. מעתה לוקח על עצמי להתמודד רק מול אתגרים ממשיים, לנצח רק בתחרויות של אמת. כאלה הנמצאות בתחום החוזקות, אלה הרלוונטיות, שמקדמות אותי לעבר הגשמת יעדיי.

עוצם עיניים בחוזקה מתחת לזרם המים החמים, מניח להם לשטוף מעליי את תבניות המחשבה הישנות, ומצליח לראות עצמי מחייך, חוצה בדמיוני את קו הסיום של תחרות האיירון-מן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זה לא סיפור”