האם אפשר ללמד כתיבה? הספר שבידך עונה חד־משמעית: כן, בהחלט. בונים סיפור הוא מדריך כתיבה ראשון מסוגו, שמתווה דרך יעילה […]
פתח דבר
מניעים ומניעות
האם אפשר כלל ללמד כתיבה? האם ניתן לפצח את רזיה, לפענח את המסתורין שביסודה, לפרק את כישופה לרסיסים עיוניים “יבשים” שישמשו תורה סדורה, ולאחר מכן גם להקנותה לזולת, דבר דבור על אופניו? ואם אמנם כן — היוכל הלומד להשתמש מעשית בידע שהונחל לו ולכתוב, פשוט לכתוב יצירה ספרותית שלמה, בנויה כהלכה, רהוטה וקולחת, בעלת משמעות והדהוד?
על פניה, נראה שהתשובה שלילית. איך אפשר בכלל לחשוב על נוסחה צוננת לאותה אלכימיה אניגמטית, זיקיתית, של הכתיבה? הרי היא מעשה שלא פעם מקושר עם המילים “קסם”, “בריאה”, “יצירה”, ונדמה שאפילו היומרה לפשטה ולהמשיגה במושגים, היא כפירה בעיקר. ואמנם סופרים רבים יעקמו את חוטמיהם לשמע הצימודים “סדנת כתיבה” ו”מדריך כתיבה”. שמא הצדק עמם?
ובכלל, מי יפשט ויפצח, ואת מה בדיוק? האם מישהו מבין העוסקים בכתיבה, סופרים כחוקרים, מסוגל להגדירה לאשורה? היכול אי־מי ללכוד את האלמנט החמקמק שהופך ספר פלוני לגאוני, או לנקוב בשם התבלין הסודי שיוצר את הסינרגיה, אותו שלם הגדול מסך חלקיו, אשר בחסדו מזיל הקורא דמעה, משחרר צחוק פראי, מתרגש עד כאב, שב לרגע לעלומיו? האפשר בכלל לתת בה, בנוכלת זו בעלת אלף הפרצופים, סימנים של חוקיות?
וממילא ספר נחשב למעולה בעיקר בגלל שונותו, בשל נבדלותו מספרים אחרים ושגיבותו ביחס לנוף הספרותי הקיים. מה הטעם אפוא לחפש כללים במקום שבו המצטיינים הם דווקא החריגים? ואף הסופרים עצמם נבדלים
זה מזה: בנושאי כתיבתם ובסגנונותיהם, במטעניהם הרגשיים, במוצאם
ובגילם, בתקופת חייהם ובחוויותיהם, בערגותיהם ובערוגות שבהן נבטו, וסוף כל סוף — גם באישיותם (ולו מטעם זה בלבד אנו מבכרים סופרת זו על אחרת).
איך אפשר, אם כן, לדבר על איזו “כתיבה” מסוימת, שאותה נִלמד ונְלמד?
***
אני סבור שאפשר. אילולא היתה הכתיבה בת למידה, לא הייתם קוראים ספר זה, שממילא גם לא היה נכתב. האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם היו טורקות את שערי חוגי הכתיבה שלהן, וגלגלי קוצים היו חולפים בפרוזדוריהן השקטים, רדופי השדים ושרוקי הרוחות. סדנאות הכתיבה באשר הן היו פושטות את הרגל, ואנו, הסופרים האומללים, היינו נאלצים למצוא עבודה אמיתית…
צחוק בצד, אני סבור שאפשר ללמוד כתיבה, ולו מן הטעם הפשוט שאנשים שיודעים לכתוב היטב לא הגיחו מרחם אמם חמושים בטקסטים מדויקים ומסעירים. לו הכתיבה אכן חתומה בפני מבקשיה, טשרניחובסקי היה מסתגר מדוכדכך בקליניקה שלו ובשביס זינגר נרקב בעבודתו כמגיה. זאת לומר שגם המינגוויי לא נולד עם קולמוס זהוב ביד, ויש להניח שאפילו דוקטור סוס סבל ייסורים עזים, בטרם חיבר את ראשוני החרוזים העליזים שלו.
זכרו: כל כותב באשר הוא לא ידע פעם לכתוב, ולמד לעשות זאת במרוצת הזמן.
אך האם ניתן ללמד כתיבה באופן מוסדר, שיטתי, שיקצר את דרך הייסורים? אם העגל יונק, יגיד הרפתן, מן הסתם הפרה מיניקה. ואם אפשר ללמוד אקראית ועצמאית, על אחת כמה וכמה שאפשר גם ללמוד בכוונה ובשיטה. יחד עם זאת, רוב האנשים יענו אינטואיטיבית, שבכתיבה, “או שיש לך את זה או שאין” — היגד שיש בו מידה מסוימת של אמת, כי גאונות ולהט ונחישות (אפילו עקשנות נוראה) אכן קשה ללמוד, ונדמה שבלתי אפשרי ללמד.
ועדיין חוכמה כשלעצמה היא כלי ריק אם אינה משודכת לנחישות, יוזמה, סקרנות ויכולת מעוררת השתאות לספוג עלבונות. כל כותב שהפשיל שרווליו ברצינות, יודע שאדון כישרון הוא בהחלט בחור מקסים וכריזמטי, אך מי שמביאה את הכסף הביתה היא זוגתו אפורת הפנים, הגברת תִרגול. ותרגול פירושו: אתה לא מספיק טוב (גם כשאתה כבר כן), עשה זאת שוב. זה הגיהינום האמיתי, התמידי, של הכותב.
ואמנם אין כתיבה “אחת”, ומלוויל נבדל ממנדלי כשם שאגתה כריסטי שונה מאגוטה קריסטוף, אך בהחלט יש עקרונות בסיסיים שעשויים להפוך כתיבה מסורבלת לקולחת יותר. לטעמי, האלמנט הסינרגטי, המסתורי והמיסטי שמאחורי היצירה הספרותית הטובה, הוא במהותו הכותב עצמו, על אישיותו ואנושיותו, חוכמתו וההומור שלו, צערו וחמלתו, ובמיוחד נחישותו. אם ירכוש את הכלים הראשוניים הללו ויתאמן על כתיבתו בחירוף נפש, הוא בהחלט עשוי לחבר במרוצת הזמן יצירה איתנה ומרגשת.
***
הסופר האמריקני מייקל שייבון אמר פעם שלא רק שאפשר ללמוד כתיבה, צריך ללמוד אותה. “אינני מבין מדוע אנשים חושבים שיש ללמוד ציור, אבל לא כתיבה,” תמה הלה, ואולי גם כעס קצת.
שייבון, בוגר סדנאות כתיבה בעצמו, צודק במידה ידועה. רוב הסופרים ה”טבעיים” לומדים כתיבה בכוחות עצמם, בצורה אינדוקטיבית־אוטודידקטית של ניסוי וטעייה חפים ממסגרת מוגדרת. הלהט שבוער בהם משחר נעוריהם אינו מרפה מהם, הם קוראים וכותבים המון, מתאמנים עשרות שנים ומתמלאים דכדוך ודחייה, ובתוך כך מפיקים מסקנות מקצועיות ואישיות מתסכלות, ולא פעם מסרסות. עם הזמן (ואם הם לא מאבדים את שפיותם), נוצקת בהם מערכת סמויה ופרטית של כללי כתיבה; מין קודקס אמנותי שמנחה אותם בדרכם, הקול שלהם.
כישרון הוא עניין של מזל, לא של צדק. אחדים ניחנו בו ואחרים פחות, אך אלה גם אלה יכולים תמיד לשפר את יכולותיהם הקיימות באמצעות התנסות ותרגול, ולספק לכישרונם שלוחה בדמותה של מיומנות. דין פיקחות כדין כישרון: גם החכם באדם לא יתקדם בכתיבתו אם לא יתמיד וישקוד עד שיבוא לתוצאות מהוקצעות. במילים אחרות: כל מה שדרוש לכותב טוב לניסוח אלף מילים קולעות וקולחות הוא יום אחד של עבודה קשה, ולפניו עשרים שנות סבל (סיזיפי רק למראית עין, אגב).
המזל משחק בכתיבה תפקיד חשוב. במילה מזל אני כולל את גנטיקת הכותב וסביבת גידולו, השמחות שידע והטרגדיות שפקדו אותו, רקעו הסוציו־אקונומי והגיאו־פוליטי, וכן הלאה. לאף סופר רציני לא קל נפשית, אך יש להניח שחייו הנוחים של אלכסנדר דיומא הבן, שנולד לאב סופר, מעשירי צרפת ומפורסמיה, הקלו על חיבור הגברת עם הקמליות. ודאי שקשה יותר היה לפרימו לוי, ניצול השואה, או לג’ון קוטזי, הנובליסט הדרום־אפריקני לבן העור, שכתב בחמלה על השחורים האומללים שעה שהאפרטהייד געש סביבו.
באזור הגיאופוליטי הקשוח ששמו ישראל, קראתי פעם, מצוי שיעור הסופרים לאוכלוסייה הגבוה בעולם, וכזה גם שיעור יודעי קרוא וכתוב (97%). זאת ועוד: רוב העולים מחבר העמים לשעבר (כחמישית מהאוכלוסייה) דוברים לפחות שלוש שפות. בשל המגוון הדמוגרפי העסיסי שלנו, כמעט כל ישראלי בא במגע יומיומי עם שלוש שפות לפחות, בכתב ובעל־פה, לרוב מבלי משים. זאת תרבות לשונית עשירה ותוססת להפליא (ויש שיאמרו סכיזופרנית), שקשורה קשר גורדי, חי ונושם, למילה.
וכמובן, זו תרבות ששורשיה הספרותיים עתיקים, תרבותו של עם שמכנה עצמו “עם הספר”, אומה נרדפת ששרדה בזכות דבקותה ב”ספר הספרים”, ושכוחה ההיסטורי של המילה הכתובה מושרש היטב בדי־אן־איי התרבותי שלה. עמנו מכונה גם “העם הנבחר”, כלומר שבתודעתו הקיבוצית מזוהָה הספרות עִם הסגולה. למעשה, בחירתו על ידי האל נעשתה בשני מטבעות “מילוליים”: האחד של ברית המילה (הקשר בין המשמעויות של “מילה”
אינו מקרי, מה גם שבאותה הזדמנות העניק האל לאברם את שמו היהודי, בהוספת אות שהיא קיצור שמו של האל), והשני של הענקת טקסט כתוב: התורה.
לזיקה מיתית חזקה זו יש גם ביטוי חילוני למדי: הפופולריות ההולכת וגוברת של הכתיבה בקרב הציבור. לפני שניגשתי לחיבור ספר זה, ערכתי סקר שוק קצר ולא מאוד אופטימי. שיערתי שמדף מדריכי הכתיבה עמוס לעייפה, אך להפתעתי גיליתי מצאי דליל, שלא לומר בלתי קיים. אפשר שתחקירי לקה בחסר, אך לא מצאתי ולו מדריך כתיבה סדור אחד פרי עטו של סופר ישראלי בעל שם, ואפילו נודע למחצה, ודאי לא מהעשורים האחרונים.
אפשר שמדריכים כאלה נעדרים מהמדף כיוון שסופרים מסתייגים מחיבורם, שעשוי להיחשב כיומרני מחד גיסא, ולגלות את תכסיסיהם הכמוסים מאידך גיסא. ואולי משום שהדינמיקה של סדנאות הכתיבה בעלות המבנה ה”מסורתי” תוקעת טריז בחיבורו של מדריך כזה, שהרי בסדנאות כאלו המשתתפים קוראים מעבודותיהם ואז סופגים הערות אקראיות מהמנחה ומעמיתיהם. זו צורת עבודה אינטואיטיבית ואד־הוקית, שקשה לאגד ממנה עקרונות סדורים, מה גם שמשבשים אותה שלל מניעים זרים, רובם קשורי־אגו. וממילא לתגובות המשתתפים האחרים בסדנה אין תוקף רב, משום שאין להם השכלה בביקורת הספרות. היכולת להפיק מסדנאות אלו אוסף של כללי כתיבה תקפים, בקיצור, נמוכה מלכתחילה.
בעיני, יעילותן של הסדנאות ה”מסורתיות” שנויה במחלוקת גם בגלל הכשל הלוגי שבבסיסן: בסדנאות אלו המנחה מתקן את הטקסט שנקרא בכיתה, ומצפה מהמשתתף שיסיק את הכלל שעומד מאחורי התיקון, כלומר שידע להחיל אותו מעתה על כל מה שיכתוב. זו התנהגות הגיונית לגמרי מצד המנחה, לרוב טיפוס אוטודידקט, שהאינדוקציה עבורו היא מה שהאזמל הוא למנתח. אך מה הבין מכך המשתתף?
לרוב אין כותבים אוטודידקטים נרשמים לסדנאות כתיבה, אלא לומדים בכוחות עצמם ומגיל צעיר מאוד. מי שניגש לסדנאות, עושה זאת כיוון שהוא מעדיף לימוד מוסדי כלשהו, או משום שלא ניחן ביכולת אינדוקטיבית גבוהה בתחום זה, או משום שהוא אוהב חברותא, או מכל סיבה אחרת. לחלופין, רבים מתלמידי סדנאות הכתיבה הם אנשים בגיל העמידה או הזהב, שפנו להעשיר בדרך זו את עולמם. להם כבר לא נותרו שלושים שנות ניסוי וטעייה, שעומדות לרשותו של החולם הצעיר.
ובכן, מגיע אדם לסדנה “מסורתית”, כיוון שאינו אוטודידקט או כיוון שאין לו הפנאי והלוקסוס להתחיל להיות כזה, והנה הוא מתבקש להפעיל את היכולת האינדוקטיבית שלו! כלומר, הוא מגיע לסדנה כיוון שאינו אוטודידקט, ושם הוא מתבקש, במטותא, לפעול כאוטודידקט… אסייג ואציין שאצל משתתפים ספורים עשויה סדנה מסורתית להחריד מרבצה את “החיה” האוטודידקטית, אבל זה הישג מקרי.
לטעמי, בסדנת כתיבה דרוש לימוד דה־קונסטרוקטיבי ומתודולוגי, כלומר: פירוקה של היצירה למרכיביה הבסיסיים והקנייתם השיטתית למשתתפים. לשם כך הגיתי את “ארכיטקטורה של סיפור”, סדנה שהחלה לפני כמה שנים בשם אחר בספרייה קטנה ונחמדה בגבעתיים, וברבות הימים התגלגלה לקורס שנתי במרכז התרבות של בית אריאלה בתל־אביב. הספר שלפניכם הוא פיתוח שלה.
אגב דברים אלה מתבהר לפתע תפקידן העיקרי של סדנאות כתיבה: הן נועדו לשמש כזרזים (קטליזטורים) לאותו תהליך ממושך ומתסכל שעובר הכותב האוטודידקט והעיקש במשך עשורים. ואם כן: מן הראוי שיעשו נאמנה את מלאכתן המזרזת, ולא על ידי תחושות, ניחושים והערות אקראי, אלא באמצעות האיתור, הניתוח וההקניה המאורגנת. אשתדל להציע דרך זאת כאן.
***
כשבניתי את תוכנית הלימודים של הסדנה, סקרתי לראשונה בחיי את כתיבתי בעין עיונית, אולי גם “חוץ־גופית”. זו היתה חוויה מרתקת מאין כמותה, וכבר בראשיתה הבנתי ששני גורמים עיקריים מונעים מרוב האנשים לכתוב. הראשון הוא החשש: הסיפור השלם נראה לכותבים בלתי מנוסים כהר מאיים שראשו בשמים, וכעת הם נדרשים לכבוש את פסגתו מבלי שיראו בכלל את זיז הסלע הראשון לנעוץ בו את אזמלם. במקרה זה הם קופאים ולא כותבים מאומה. יש אמנם גם חשש מתגובות הקוראים או מכישלון, אך זה חשש מאוחר בהרבה, כשהטקסט כבר עומד וקיים.
הגורם השני הוא היעדר תכנון. כותבים לא מנוסים חושבים, משום מה, שאפשר פשוט “להתחיל לכתוב ולקוות לטוב”. במקרה זה הם מגיעים לעמוד החמישי או החמישים — ונתקעים. זה מתסכל ועצוב מאוד, ולא פעם כישלון כזה מוביל אדם להתייאש לחלוטין מניסיונותיו, מתוך המחשבה המוטעית ש”אין לו את זה”, כי הרי הוא ניסה ונכשל. האמת היא שהוא לא באמת ניסה, משום שלא ידע כיצד מנסים כראוי. הוא רק ניסה לנסות. לו ידע שיש לתכנן את היצירה, סביר שהיה מצליח לסיימה.
***
חלקו הראשון של ספר זה עוסק בפילוסופיה של הכתיבה והקריאה. השני עוסק בפסיכולוגיה של הכותב והקורא. אני ממליץ לקרוא את שניהם, אך מי ששעתו דוחקת לו ורוחו קצרה, מוזמן לדלג אל השיעורים המעשיים שבחלק השלישי, הפרקטיקה.
ואולם לפני שתצאו לדרך, הנה התראה ותזכורת כללית: במדריך שבידכם מופיעות אך ורק דעותיו של הכותב, לא אמיתות מדעיות ולא עובדות שנסמכות על מחקרים או תיאוריות ספרותיות כלשהן. יתרה מזאת, הספר לא מתיימר ללמד “איך כותבים”, אלא איך מחברו כותב (בפירוק מופרז לגורמים, על רבים מהתהליכים אני כבר מדלג, וזו לכם תרומת הניסיון). שיטת הלימוד שמוצעת כאן היא כולה פיתוח עצמי, ויש בה יותר השקפה מאשר קביעה אקדמית. ישבתי וחשבתי מה אני עושה כאשר אני כותב, ואז בניתי סדנה. לאחר מכן עיבדתי אותה לתצורת ספר, ועכשיו אתם קוראים בו.
וכמובן, אין בקריאת ספר זה ו/או בהשתתפות בסדנה כלשהי לעשות מהכותב־למגירה כותב־למחייתו. למעשה, לעתים קרובות החסד הגדול שסדנה עושה עם משתתפיה, הוא להבהיר להם שהכתיבה המקצועית היא עסק מסובך ומורכב, והמחיר שהיא דורשת גבוה בהרבה ממה שיסכימו לשלם. אין בכך כל רע: סדנה עדיין עשויה ללמדם לכתוב טוב משכתבו. ההוצאה לאור אינה העיקר.
יתרה מזאת, לא אחת לומד משתתף בסדנה יותר על עצמו מאשר על הכתיבה, לומד לא רק לכתוב (ולקרוא) אחרת, אלא גם להיות אחרת, לחשוב ולחוש אחרת. בעיני, זה עיקר עבודת הכותב (וגם עיקר עבודתו של אדם בחייו): לטעות, להבין, ולשפר — ובסופו של דבר להשפיע טובה גם על חברו, להתפתח נפשית ורוחנית, ואף לסייע לזולת לעשות כן. לבד מכך, כל מסגרת שבה נחשף אדם לעיני אחרים, מגבירה בהכרח את המודעות העצמית שלו ושלהם כאחד. אז לכו בהזדמנות לאיזו סדנה טובה, לא חשוב למה.
מפגשים שמסתיימים בעיניים לחות לא נדירים אצלנו, וכל ידיעה חדשה על נפשך וחווחיה — גם אם היא נקצרת בדמעה — יש בה להועיל ולשמח. “באתי לסדנה שלך,” אמר לי פעם אחד מתלמידי, “משום שזה יצא זול יותר מפסיכולוג.” הוא גם השתפר יפה בכתיבתו, אבל זה כבר סיפור אחר.
***
מה כן דרוש לכתיבה, לבד מכישרון? ובכן, שלושה איברים: מוח, לב ועכוז, במחילה.
עיניים סקרניות, אוזניים כרויות ומחשבה מקורית — זה לך המוח.
רגשות הומים, חמלה ותשוקה, אומץ אמיתי להיחשף ואכפתיות אנושית — זה הלב.
ומשמעת עצמית, נחישות והתמדה — זה העכוז.
שלושתם מהווים בעיני את התשתית לכתיבה שגם הזולת עשוי למצוא בה עניין ותועלת.
שנרקוד?
אין עדיין תגובות